סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

בלי לצטט את תגובתך הארוכה, אני רוצה לומר לך ש- נכון. נכון שלכאורה היו סימנים מחשידים לגבי עמיקם מהתחלה. אבל תיקח בחשבון שמבחינת הקורא, מי שמעלה את הסימנים המחשידים על עמיקם אלו שתי דמויות: אלישע, שהוא הדמות החיובית בסיפור, אבל כבר למדנו לא לסמוך לגמרי במאה אחוז על התחושות שלו, וגם אם כן, משהו במבנה של הסיפור יצר מצב שדי שכחנו מה אלישע חשב, כלומר זה לא היה מספיק חזק כדי שהקורא יזכור את המחשבות של אלישע, מה גם שכולנו ידענו שהוא מוזר בגלל השיחה הארוכה מדי שלו עם אלישע בהתחלה, כך שזה רק חיזק לנו את המוזרות של עמיקם. הדמות השניה היא דמות שלילית. דמות שאנחנו לא אוהבים, לא רוצים להאמין לה. עמיקם הגיע למפגש בתור שוטר וסיפר לכולם שהוא השתנה. אין לקורא שום סיבה לא להאמין לו. הפוך! יש לו סיבה לדחות את דברי הדמות השלילית, כי היא שלילית.
לפיכך, אני עדיין חושבת שלא בנית את הדמות הזאת של עמיקם מספיק טוב, לא הבאת מספיק רמזים אמיתיים שיחשידו אותו, ולכן, לפחות כך אני מרגישה, שבתור קוראת "עבדת עלי". בשלב כזה אני קוראת את הספר עד הסוף אבל נשארת עם טעם חמוץ בפה.
דרך אגב, היה כזה ספר שקראתי פעם, לא דומה בכלום לסיפור שלך, כן? אבל גם משהו שהסופרת בנתה תילי תילים ובסוף שהכל התגלה היה כל כך עלוב וחמוץ שממש התעצבנתי.
אני הייתי מציע לחכות עם האכזבה, ולתת ל @mic003 צ'אנס להפתיע אותנו.
 
דיון אסטרטגי, עם סקר חדש.
אל תחמיצו! זה חשוב נורא, למרות האורך.
במסגרת הבמה הזו, מצאתי את עצמי משתף איתכם לא פעם ולא פעמיים הרהורים ותובנות שהיו לי לגבי הסיפור והיבטים שונים שנוגעים אליו. התגובות שלכם - שיפרו את העלילה ואת הכתיבה שלי עשרת מונים, כי כמו שאני אומר תמיד - הסיפור הוא של הקוראים, ולא אוכל להיות טוב באמת אם לא אבין מה נכון בעיניכם ומה לא, מה ראוי ומה בלתי נסבל.

הייתי צריך טיפטיפה אומץ כדי לפרסם את הפוסט הזה, אבל אני שלם עם זה לגמרי - אז תרגישו חופשיים לקרוא ולהגיב.


לאחרונה, התחלתי לחשוב ברצינות על מה שאני רוצה לעשות עם הסיפור הזה. הגעתי למסקנה (חלקכם הגיעו אליה כבר בפרק החמישי) שאפשר להתחיל לחשוב על המילה ההיא (זאת שמתחילה בס׳ ונגמרת בר׳. לא, זה לא סמור, זה ספר. מה זה בכלל סמור?! אין חיה כזו! למה לסבך כל דבר?!), ודווקא אז - כשהבנתי מה זה דורש (בשלב הראשון, לשלוח מייל להוצאה לאור, ואפילו את זה אני לא מוכן. מרגיש לי כמו לגשת מיוזמתי למבחן, ואני שונא מבחנים. אופציה להיבחן בעל פה - כמו שאתם מבינים, אין פה), התחלתי לחשוב אם כדאי יהיה לי לעשות את כל המאמץ הזה, ואם התוצאה שווה את המאמץ.

הרהורים על ספרות, כי מה שווים החיים בלי להעביר קצת ביקורת.

בתקופה האחרונה, יצא לי קצת להיחשף להרגלי הקריאה של הציבור החרדי, והתוצאה - איך אומר, הייתה די מטרידה מבחינתי.

אני מתחיל בזה שאין לי שום ביקורת על כותבים אחרים, ואני מעריך מאוד כל מי שמשקיע מעצמו כדי לעשות את העבודה הקשה הזו, שברוב המקרים לא שווה את התמורה. מטרתי, אינה להאשים את הסופרים החרדיים שכותבים מגוון עצום של יצירות, ואני מניח שיש להם את השיקולים שלהם. בסופו של דבר, הקהל אוהב את הספרות הזו, ואם כותב רוצה לספק לקוראיו הנאה - מי אני שאעמוד כנגדו.

בכל אופן, המציאות היא - שיש הרבה מאוד דברים שלדעתי יכולים היו להיעשות באופן טוב יותר. הנחת היסוד שלי היא, שספרות המתח החרדית קצת תמימה מדי. הנושאים אינם רבים, העלילות אינן נוסקות למחוזות רחוקים של הדמיון. הצורך בהתאמה לקהל היעד יוצר תופעות לוואי שמעלות חיוך ולא נשמעות כמו משהו רציני במיוחד. יש תופעה של חקיינות, שבה - כל מודל מוצלח, הופך לקלישאה, ואני לא מוסיף עוד - למרות שיש לי הרבה.

הנחת היסוד שלי תמיד הייתה, אולי משום שכל מי שסביבי סבור כך, שהספרות החרדית נקראת למרות חסרונותיה, משום שעדיין לא נמצא לה תחליף.
תמיד ברור היה לי, שיצירה שתתגבר על כל הבעיות האלו, ותתרומם מעל לחסרונות המובנים האלו, תהיה חומר קריאה מושלם. תמיד ראיתי את הספרות החרדית, ככזו שאינה הולמת את הציבור עבורו היא מיועדת. טענתי, ועודני טוען, שאנו אינטיליגנטים מספיק כדי לצרוך חומר איכותי.

העולם מלא בכל כך הרבה תופעות, מוזרות ומעניינות, מרתקות ומעוררות מחשבה. יש בו אנשים מגוונים כל כך, מכל מיני גוונים וסוגים, עם כל מיני שאיפות נסתרות ואינטרסים שמוסתרים עמוק. ההתחפרות בעולם מצומצם וזעיר, שבו פעילים בעיקר ארגונים צבאיים / ארגוני ביון, נגד טרוריסטים מזנים שונים - בין אם הם חמושים בקלצ׳ניקוב ובין אם במחשב, נשגבת מבינתי. בכל פעם בה ניסיתי יצירה פופולרית חדשה והתאכזבתי ממנה, הבטחתי לעצמי - שיום יבוא, ויקרה משהו שישנה את זה מקצה לקצה. וכשהבנתי שמתוך כל כך הרבה סופרים חדשים - יש רבים כל כך שנופלים באותה מלכודת, הבנתי - שאם אני רוצה להדגים מהי יצירה איכותית - עליי לעשות את זה בעצמי.

אני מכיר את החסרונות שלי, ואני מודע להם מאוד. ברור לי, שהכתיבה שלי לא מלוטשת, שהנטייה שלי למורכבות - מסבכת דברים במקום לפשט אותם, שאני נוטה להאריך איפה שצריך לקצר, ולהיפך. בכל זאת חשבתי, שיש לי סיכוי טוב ליצור יצירה איכותית, כזו שתהיה עמוקה ולא רדודה, מפחידה באמת - ולא בנאלית. ובעיקר - יצירה מדויקת, דמיונית ומופרעת מצד אחד, ואמינה עד לרמה מדעית מהצד השני.

הנקודה היא, שלאחרונה ממש גיליתי - שדעתי לגבי הספרות החרדית, אינה נחלת הכלל. כשהצגתי את טיעוניי מול כאלו שראיתי תמיד כקוראים פוטנציאליים, נתקלתי בחוסר הבנה מוחלט. בעיניהם, כך מתברר, השלמות היא דווקא בעלילות ההן - שיש בהן מעט מאוד היגיון רציונלי, ורוחב אופקים - ברמה שמתחרה עם ההיגיון. בעיניהם, אין טעם בשינוי - אם הוא אינו חיקוי מושלם של מה שקראו וקוראים, ורעיונותיי נדמו בעיניהם כמשעממים ומופרכים. אני לא נבהל, חלילה. ברור לי שאני לא מכוון לכל אחד, וגם את הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם - יש אנשים קרובים אליי שלא אהבו. רק שזה גרם לי להרהר על אופי היצירות שלי, ועל הקוראים שעבורם אני כותב.

התהיות שלי.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה פשר ההרהורים הנוגים האלו באמצע החיים, והאם זו המלחמה שמשפיעה עליי (לא, אני מהסוג שלא מפחד בכלל) או השהות בבית עם ילדים שבועות שלמים (מזה אני מפחד, עד כדי צרחות). אז לא, לא איבדתי את הביטחון העצמי שלי, ואני גם לא הולך לברוח לכם באמצע. את הסיפור הזה אני אסיים, ואולי אפילו תוכלו לקרוא אותו כספר (אם תזהו אותו, אחרי כל השיפוצים שיידרשו). אני פשוט חושב שאנחנו במקום מתקדם מספיק כדי שאוכל להבין מה אתם חושבים באמת.

אני רוצה שתדעו, שבשום מצב - אתם לא הורסים לי חלום. אף פעם לא רציתי קריירה של סופר, ואני גם לא רוצה אחת כזו בהמשך.
בחיים האמיתיים, אני בתפקיד תורני משמעותי עם השפעה ישירה על הרבה מאוד אנשים (כן, אני יודע שזה מוזר, וגם אני לפעמים שואל את עצמי - מה חשבו אלו ששמו אותי שם?!), כיף לי ואני שואב מזה את הסיפוק הכי גדול שיש. הכתיבה בשבילי היא תרפיה, אני נהנה ממנה, ומהבחינה הזו - מה שיש לי כרגע, מספיק לגמרי. זה ברור, שיש לי את הרגעים בהם אני חושב: ׳היי, תיכף אתה תסיים את זה, וזה יהיה ספר מעולה׳, אבל גם לא בא לי להתאמץ יותר מדי, ולשלב את זה עם שאר הפעילויות שלי - יעשה לי כאב ראש לא קטן, כך שזה די יקל עליי אם אבין שזה לא בשבילי.


מהסיבה הזו, חשוב לי באמת לשמוע - מה דעתכם?! עד כמה באמת הסיפור הזה ייחודי, ועד כמה אתם חושבים - חשוב והגיוני, שהוא יהיה מודפס, שחור על גבי לבן?!

אני רוצה להזכיר, שסופרים אחרים - כותבים כרכים של מאות דפים בשנה אחת (וזה עוד לפני עידן הבינה המלאכותית).
אני לא בקצב הזה (בלשון המעטה), ומן הסתם - אם יבוא יום ואוציא לאור את הסיפור הזה - הוא יהיה כנראה הראשון והאחרון שלי (בתחום ספרות החולין).
אין לי באמת דרך לבלוט בתוך מאות הכותרים שצצים כפטריות אחר הגשם, והסיכוי היחיד שלי הוא רק - אם זה יהפוך לתופעה ברמה אחרת לגמרי.

וכאן, זה התפקיד שלכם.

אתם קראתם, אתם קוראים, ואתם אלו שצריכים לומר: עד כמה הסיפור הזה נגע בכם?! עד כמה הרגשתם את האיכות שבו, עד כמה הוא בלט - בין כל מה שקראתם?! לי, ככותב, אין את היכולת להשיב תשובות לשאלות כאלו. מבחינתי, הוא היצירה היחידה שחשובה - וכל השאר, הבל הבלים. אבל אתם - חסרי הנגיעה האישית, כמה אתם מרגישים שהוא השפיע עליכם?! האם יש לו באמת סיכוי לבלוט בתוך כל ים המלל, או שספרי הנוער - ניצחו וינצחו?!
אני בכל זאת מגונן קצת על היצירה שלי (עם כל העצלות, יש בי עדיין משהו שמאמין שלמרות הכול - זה יקרה בסוף), ולכן אני מבקש - שתשימו בצד את הביקורת על כל מה שצדדי. הניסוח, האריכות והטרחנות, החורים הפתוחים שאולי נשארים גם אחרי שאני נותן להם תשובות. אלו הם הדברים המקריים, בשביל זה נועדה עריכה (שזו אחת המילים שמפחידות אותי יותר מהכול, כי יש בי משהו שחושב - שבחלקים נרחבים זה יהיה על סף השכתוב). העיקר הוא, כמו שאתם כבר מבינים: הרעיונות שלי, הדמויות, הדמיון הפרוע, הדיוק בפרטים, המורכבות המתישה לעיתים, הסגנון המוזר והבלתי קיים. אמרו לי את דעתכם - בכנות גמורה. אם הסיפור הזה היה ספר על מדף של חנות ספרים, הוא היה הופך לתופעה, או שהוא היה מעלה אבק?!

סקר, לראשונה מזה חודשים:


כבר מזמן לא העליתי סקר, אז בואו נעשה את זה כמו פעם. מזכיר, שמחברי קהילת הכתיבה - אני מצפה גם לביקורת מילולית, ולא רק לסימון סמיילים, ולמרות שזה כמעט מעולם לא הועיל - אני שוב חוזר על זה, מתוך אמונה נאיבית שהפעם משהו יהיה אחרת. אם כך, עבור אלו שמבחוץ - שאלת הסקר היא כדלהלן:
איך היית מסכם את חוויית הקריאה, נכון לשלב זה:


א. מעביר את הזמן בקושי. לא כדאי לעשות עם זה משהו - הצבע ׳עצוב׳.

ב.
מעניין, אבל ביחס להיצע - צריך עודף של סייעתא דשמיא כדי שזה יבלוט, הצבע ׳תודה׳.

ג.
אחד הטובים שקראתי. אין כזה בשוק, אז תפסיק עם הדיכאון המוזר, כי אתה נדבק מהדמויות שלך - הצבע ׳וואו׳.

ד.
עם עריכה נכונה - זה פוטנציאל למשהו שלא היה כמוהו מעולם - הצבע ׳שכוייח׳.

ה.
זה לא משהו שאפשר לומר בסמיילי - הצבע ׳צוחק׳, ואני אשתדל לשלוח הודעה פרטית.

ו.
יש לי בשבילך מסר מעצים שיאפשר לך להגשים את המטרות שלך, שיעור ניסיון חינם - הצבע על איש אחר שנמצא בסביבתך, ופנה אליו עם הצעתך הנדיבה.
-
נ.ב. את הסקר הזה ממש, אני אעמיד פעם נוספת בסוף הסיפור, כך ששום דבר באמת לא גמור.
תרגישו חופשי להביע את דעתכם, אתם יכולים להשיב גם אם תפגשו בזה עוד הרבה זמן.

הייתי רוצה להביע את דעתי על כמה נקודות שהועלו כאן לגבי הסיפור ועריכתו לספר:
1. לגבי השאלה האם הסיפור הוא טוב, התשובה היא - כן. אנשים עוקבים אחריו, נהנים ממנו.
2. לגבי השאלה האם הסוגה של הסיפור מעניינת את הציבור- אין הכרח. מכיוון שהעוצמה בסיפור היא לא מהתוכן שאותו היא מייצגת (סוג ניסוח, סוג עלילה) אלא מהיכולת של הסופר למתוח ולהפתיע אותנו כל פעם מחדש, וההרגשה שכל הסיפור מחושב מתחילתו ועד סופו (אם כי זה עדיין לא הוכח...), והחלק של הקוראים בלנסות לגלות את העלילה האמיתית של הסיפור.
3. לגבי השאלה איך זה יהיה כספר- יתכן שבתור ספר זה יהיה קצת פחות טוב, מכיוון שחלק גדול מההתחברות לסיפור מגיע מהניסיון של ציבור הקוראים להבין מה קורה כאן ולחבר בין תעלומות בין פרק לפרק, מה שפחות קיים בספר שנקרא באופן רציף.
4. לגבי חלוקה לסדרה- מסתבר שזה פחות יהיה מוצלח, מכיוון שהעלילה לא נפתרה אפילו בחלקה, גם בשלבים המאוחרים שבהם אנו עומדים, וממילא הסופר לא כל כך יעניק מידע מהותי נוסף בסוף כל חלק.
 
4. לגבי חלוקה לסדרה- מסתבר שזה פחות יהיה מוצלח, מכיוון שהעלילה לא נפתרה אפילו בחלקה, גם בשלבים המאוחרים שבהם אנו עומדים, וממילא הסופר לא כל כך יעניק מידע מהותי נוסף בסוף כל חלק.
בנקודה הזאת אני מאוד מסכימה! כשמחלקים לסדרה, כל סדרה חייבת להסתיים במשהו, וכאן יש המון פרקים שרק לקראת סוף הספר מתחילים לתרום משהו לסקרנות של הקורא ולכן זה לא מתאים לסדרה.
 
אז אולי סוג של טרילוגיה?
(או שטרילוגיה = סדרה...)

לענייננו:
עמיקם היה - עד עכשיו - סוג של זקן טרחן חביב.
פתאום הוא הופך למפלצת? נשמע מוזר ובלתי אמין בעליל.
 
עמיקם היה - עד עכשיו - סוג של זקן טרחן חביב.
פתאום הוא הופך למפלצת? נשמע מוזר ובלתי אמין בעליל.
לא קלטתם שהשתלט עליו איזה דיבוק? (או לא יודע איך קוראים לדבר הזה בעולם המושגים של @mic003 ...)
 
לא קלטתם שהשתלט עליו איזה דיבוק? (או לא יודע איך קוראים לדבר הזה בעולם המושגים של @mic003 ...)
האמת שכן קלטתי. אבל עדיין זה מובא בצורה קצת מניפולטיבית. כמו שכתבתי, היה צריך להיות רמז לכך מקודם, משהו שיכין את הקורא שיש כאן משהו לא ברור.
 
זה בערך התהיה שלי גם לגבי אביגדור.
לא הייתי קוראת זה 'דיבוק', אבל כן סוג של שליטה מרחוק על ידי כוחות מסתוריים נוסח קלפטון.
 
טוב, אני מגלה שהייתי צנוע עם הדרישות. בכל אופן, כבר מילאתי את ההתחייבות והעליתי עוד פרק.
עכשיו, נראה אותנו שוברים שיא.
אם עד ליל שישי בחצות יהיו 120 לייקים (מזכיר שתגובה נחשבת כפול) - אני מוסיף (בלי נדר כמובן) פרק מתישהו בליל שישי (לפעמים ליל שישי שלי מסתיים במוצ״ש), וממשיך את המבצע לשבוע הבא (נחליט אז על מה זה יהיה, אבל אני חושב על משהו גרנדיוזי). המבצע ייגמר כשאעמיד רף שלא תוכלו לעמוד בו.
בינתיים, תודה לכולם על הבעת האמון. התוצאות הן הרבה יותר ממה שחשבתי, וזאת דחיפה אדירה (אל תתנו סתם דעה חיובית רק כדי להגדיל לי את המוטיבציה. אני סומך עליכם). יש הרבה כאלו ששלחו לי לייק צוחק ועוד לא פניתי אליהם. אל דאגה, זה יקרה בימים הקרובים. אני רוצה לעשות את זה בסיטונאות.
וכמובן - יש פרק חדש (עדיין אין משהו מסמר שיער, אבל בפרק הבא - חוזרים להווה, ומתחילים בקצב מהיר במיוחד). תגיבו, תלייקו, תבקרו, בקיצור... תעשו מה שאתם טובים בו.
העירו לי, שתגובתי פה אולי לא הובנה נכון.
נראה שיש כאלו שחשבו שאני מתכוון ללייקים על ההודעה המצוטטת. זה כמובן לא נכון, כי אין לי עניין בליוקים - אלא רק בהצבעות. כוונתי הייתה, להצבעות נוספות על הסקר שהעליתי בתחילת שבוע שעבר. במובן הזה, כרגע - ספרתי למעלה מ120 הצבעות (חישבתי גם הודעות). בעזרת ה׳, אעלה הלילה פרק נוסף, ובהמשך - אני אוסיף (בלי נדר כמובן) עוד מבצע חדש, שגם קשור להתפתחות דרמטית נוספת עליה אספר כנראה בהמשך. אני לא מגלה פרטים נוספים, רק אומר - שהעלילה נכנסת לשלב מאוד שונה ממה שהכרתם (עכשיו אני נשמע כמו משמרות המהפכה שמכריזים על טיל חדש מדגם ׳כרוספדין 5׳), ושבמסגרת הזו - אני מתכוון (אחרי הבטחות חוזרות ונשנות שלא התקיימו, וגם זה קצת מזכיר את משמרות המהפכה) לגאול את הנספח, לדאוג שאתם תמתינו לפרקים שם כמו שאתם ממתינים לאלו שפה, ואפילו לאחד את העלילות.
בקיצור, ימים יגידו אם הייתה זו הודעת רהב שהתקיימה, או התראת שווא.
 
"הלילה" כבר לא כל כך ארוך...
 
הלילה המטורף של עמיקם.

חלק חמישי (נכון, הלילה ארוך...)



קצת פחות משעה מאוחר יותר, ישבו השניים בניידת המשטרה שחנתה בתחתית הצוק. ״עבודה טובה עשית שם,״ אמר עמיקם, מרוצה מאוד מעצמו.

יואב תחב את מפתח הרכב אל חריץ ההתנעה, מפנה את פניו אל עמיקם. ״לאן?!״ שאל בקצרה.

״אליי הביתה,״ השיב עמיקם. ״רחוב טרומפלדור שלשים, באר שבע״.

יואב סובב את המפתח, והניידת התעוררה לחיים. ״תחגור חגורת בטיחות,״ הוא ביקש. ״אנחנו עומדים לחטוף פה טלטלות לא פשוטות״.

דקות ארוכות חלפו, עד שהגיע כלי הרכב אל כביש סלול למחצה. רק ברגע הזה, כך נראה, הבין עמיקם שיש משהו שונה בהתנהגותו של הצעיר שלצידו. ״אנחנו בטוב?!״ הוא בירר. ״כלומר: לא הוצאת מילה מאז התחלנו לנסוע״.

״תמתין,״ הגיב יואב, והתגובה בישרה – שהחשד של עמיקם היה מוצדק. עם זאת, נאלץ עמיקם להמתין עוד דקות אחדות. הניידת הייתה בעיצומה של נסיעה מהירה בכביש מהיר, כאשר פתאום – היא סטתה מהנתיב, נעצרת בשולי הדרך.

״מה?!״ הופתע עמיקם. ״למה אתה עוצר?!״

יואב המתין עד לעצירה מוחלטת, ואז – בתנועה מהירה, כיבה את מנוע הרכב. ״עכשיו זה הזמן,״ הוא אמר בנימה קפואה. ״אני רוצה להבין, מה עשינו שם?!״

״סליחה?!״ הופתע עמיקם. ״מה זאת אומרת ׳מה עשינו שם׳״?!

״אתה דרשת ממני לעשות סדרה של פעולות,״ השיב יואב, כאילו הבין שעליו לומר את הדברים באופן ששולל כל פרשנות אחרת. ״כל הפעולות היו פליליות, וגם מאוד מוזרות. בהכוונתך, אני איפסתי את מד הקילומטרים של הרכב, רוקנתי את מכלי הדלק לבקבוקים – שאותם הייתי צריך לסחוב, כי אפילו עזרה לא הצעת לי, שלא לדבר על זה ששתלתי שם – בתוך כלי הרכב, בקבוקים ריקים סגורים בסוגר ייצור. את כל הפעולות האלו עשיתי אני, ואני רוצה להבין – למה עשיתי אותם?!״

עמיקם הביט בשעונו. ״עכשיו?!״ שאל בחרדה.

״אלא מתי?!״ ענה יואב בשאלה, וההבעה הנחושה שעל פניו העידה שהוא לא מתכוון לוותר. ״תבין, לאורך הלילה – עשיתי מה שאמרת, משום שהבטחתי לנמרוד שאהיה איתך מתחילת המשימה ועד סופה. אבל עכשיו?! אני לא חייב לך כלום. סיימנו את המשימה, ומבחינתי – אני יכול ללכת, ולהשאיר אותך פה. אתה רוצה טרמפ הביתה?! אם כן, תצטרך לענות תשובות״.

״טוב בסדר,״ נכנע עמיקם מהר מהצפוי. ״אבל בתנאי שתמשיך את הנסיעה. אני אענה לך תוך כדי על מה שתשאל״.

יואב הביט אל תוך עיניו של עמיקם, ואז התרצה והתניע מחדש. ״קדימה,״ הוא אמר. ״תסביר לי, מה המשמעות של כל זה?!״

עמיקם שילב את ידיו. ״כבר אמרתי לך,״ השיב. ״זה נועד לשבש את החקירה״.

״ולמה התעקשת דווקא על השינויים האלו?!״ חקר יואב. ״כלומר: מד מאופס, ריקון הדלק, הבקבוקים. חייבת להיות לזה סיבה, לא?!״

עמיקם משך בכתפו. ״למה, היו לך רעיונות טובים יותר?!״ הגיב באדישות.

״אז אתה רוצה לומר לי שהכול היה מקרי?!״ ניסה יואב לוודא שהבין נכון. ״כלומר: פשוט חשבת על תופעות שיגרמו לחוקרים לאבד זמן, ולא היו לך רעיונות טובים מאלו?!״

״אולי,״ השיב עמיקם בנימה בלתי מחייבת.

״אולי זו לא תשובה!״ העיר יואב בחריפות. ״אני לא קונה את ההסבר הזה. אני יודע מנמרוד, שאתה התעקשת על כל פריט מהציוד הזה. למה זה היה חשוב לך כל כך?! יש אלף דברים אחרים שאפשר לשתול בזירה, שיגרמו לחוקרים כאב ראש, והם חסכוניים בהרבה. מה גרם לך לרצות דווקא את הפריטים האלו?!״

עמיקם הניד את ראשו, כאילו לא היה מרוצה מהניסוח. ״השאלה הנכונה היא,״ תיקן, ״מה גרם לי להתעקש מול נמרוד. התשובה היא, שאת מה שאני עושה – אני עושה בדרך שלי. אני לא מוכן שנמרוד הוא שיתווה לי את הדרך, וזה לא משנה מה הטיעונים שלו״.

משום מה, הרגיזה התשובה מאוד את יואב. ״תגיד לי,״ הוא תקף, ״אתה יודע כמה מאמצים היינו צריכים לעשות בשביל להשיג את הפריטים ההזויים שביקשת?! רק הבקבוקים, זה משהו שהיינו סביבו כמעט יממה. היינו צריכים לשלוח מישהו למפעל באופקים, כדי לאיים על מנהל הייצור...״

״תחסוך ממני את הפרטים,״ נכנס עמיקם אל תוך דבריו, על פניו הבעה של גועל. ״זה לא באמת משנה לי איך עשיתם את זה״.

״ברור שלא!״ התרתח יואב. ״זה לא היית אתה! מישהו אחר לכלך את הידיים שלו, כדי להשיג את הציוד שאתה התעקשת עליו, אז למה שזה יהיה משנה לך?! אם אתה היית צריך להיכנע לקפריזות של מישהו אחר, אם עליך היה מוטל לארגן את הכול כך שיתאים לתנאים בלתי הגיוניים של איש אחר – אין לי ספק שזה היה מעניין אותך מאוד. בשבילך, היה בוודאי נוח לשחק בכיפופי ידיים עם נמרוד, בזמן שאחרים עשו בעבורך את העבודה השחורה!״

״אתה רוצה להבין עד כמה גדול הסיכון שלקחנו?!״ המשיך יואב במתקפה הרצופה. ״הנה, רק דוגמא אחת״ הוא המשיך מיד, בלי לאפשר לעמיקם להגיב. ״הדרישה ההזויה שלך, שהשותף שלך יהיה שוטר, אתה יודע איזה כאב ראש זה עשה לנו?! בסך הכול, יש לנמרוד שני שתולים במשטרה. רק שניים! מתוך צבא שלם של אנשים שהיו מתנדבים בשמחה, אילולי היית מתעקש על התנאי המטופש הזה. בגלל הדרישה הזו שלך, נמרוד היה צריך לסכן את שנינו. אתה מבין, עמיקם?! הניידת שבה אתה נוסע, היה צריך להוציא אותה מחניון תחנת המשטרה, וזה לא אני הוצאתי – כי זו לא משמרת שלי. רוזנר, השתול השני, הוא שעשה את זה בשבילי, כך שאם היינו נתפסים – נמרוד היה מאבד ביום אחד, את שתי העיניים שלו בתוך המשטרה. אתה מבין את המשמעות?! אתה יודע כמה שנים של מאמץ צריך כדי לשתול מישהו במשטרה?! אתה מדמיין לעצמך, כמה נפלו בדרך כי לא התקבלו, או נחשדו בשלב מוקדם מדי והתפטרו?!״

עמיקם העיף לעבר יואב מבט בוחן. ״תראה,״ אמר, ״אני לא חייב לך תשובות, אבל אתה טוען שסיכנתי אותך, אז אני אומר – שדווקא הדרישה הזו שלי הייתה בגלל צורך מבצעי אמיתי. תחשוב רק, שנמרוד היה שולח איתי איזה ׳ארחי פרחי׳ מפוקפק מהסוג שהוא אוהב. הרי לא יכולתי לדעת מה יקרה לאורך הלילה, ובהחלט הייתי יכול לגלות שהמשטרה החליטה לגלות יעילות ושלחה צוות חקירה, תוך כדי שאני פועל לזהם את הזירה. אתה חושב שהייתה לי דרך להסביר את הסיטואציה?!״

״אוקי,״ נרגע יואב באחת. ״עכשיו אתה מדבר! אני מסכים איתך, שזה בטוח יותר לפעול כששנינו שוטרים, ואני מסכים שגם יש תועלת בתפאורה של הניידת – שעושה רושם של חקירה רשמית. אתה רוצה לומר לי שלכל השאלות ששאלתי יש תשובות כאלו?! כלומר: הכול הגיוני, רק אני לא מצליח להבין את הראש שלך?!״

עמיקם נענע את ראשו. ״לא!״ חרץ. ״אני פשוט חושב, ששאר השאלות לא נוגעות אליך. כלומר: אתה יכול להתייחס לזה כמו דרישות שרירותיות שלי, אבל אין לך זכות לתקוף אותי. אם לנמרוד יש טענות - הוא מוזמן לטעון אותן, אבל הוא פשוט לא יטען מאומה, כי הוא לא היה מוכרח להצטרף לפעילות הלילה. הוא קיבל הצעה, ואיש לא כפה עליו להסכים. אם הוא חשב שזה שווה את המאמץ, מה בדיוק התפקיד שלך פה?! אתה מנסה לגונן עליו?! אתה חושב שהוא לא אחראי למעשיו?!״

יואב נאנח. ״נמרוד לא צריך את העזרה שלי,״ אמר, ״אבל אני פשוט מסרב להאמין שהוא הבין את הדרישות שלך כמו שהן. כלומר, אני מניח שהוא פשוט סמך עליך, הוא נתן בך אמון – כי הוא ראה בך איש מקצוע. אני די בטוח שהוא אישר את הדרישות שלך, רק כי חשב שזו תהיה הדרך היחידה להשיג את התוצאה. הוא לא הבין שאתה סתם מתעקש מולו, כאילו היית ילד שמסרב להפסיד בתחרות טיפשית״.

עמיקם שלח מבט חד לעבר יואב. ״אתה מתנהג כאילו אתה ממש דואג לו, לנמרוד,״ אבחן. ״באיזה קטע?! כלומר, זה כאב הראש שלו! למה זה אכפת לך?!״

יואב הרכין את ראשו. ״אנחנו משפחה,״ הנמיך את קולו, כאילו חשף סוד שמור, ״אז תפסיק כל הזמן להתפלא מזה שאכפת לי״.

עמיקם זקף את צווארו בהפתעה. ״אואה, עכשיו הבנתי!״ אמר בנימה משועשעת. ״באמת שאלתי את עצמי, איך שרדת כל כך הרבה זמן. כלומר: נמרוד בדרך כלל, לא אוהב אנשים שחושבים בכוחות עצמם. הוא עושה להם סוף הרבה לפני שהם מגיעים לבשלות שכלית״.

״ולענייננו...״ התעקש יואב לחזור לנושא.

״לענייננו?!״ חזר עמיקם בשאלה. ״אני עדיין לא מבין, למה אתה מנסה להתערב. הוא ילד גדול, והוא מבין מה הוא עושה, וגם הוא יכול היה לשאול בדיוק מה ששאלת – אם כי, הוא בחר במקום זה, לציית. הייתי אומר, שזה ממש צחוק הגורל. כלומר: הוא תמיד היה טוב בלעשות בדיוק את זה, לגרום לאנשים לציית בלי לשאול שאלות״.

על פניו של יואב עלתה הבעה מהורהרת, כאילו התלבט אם לומר משהו. עמיקם התבונן בו בריכוז, והוא גם היה הראשון להפר את הדממה. ״מה קרה?!״ הסתקרן לדעת, ״על מה אתה חושב ככה?!״

״אני חושב על נמרוד,״ השיב יואב, תוך כדי שהוא ממשיך ומהרהר. ״אתה יודע מה,״ הוא נעשה החלטי פתאום. ״בוא נשים את הדברים על השולחן. אתה כנראה מניח שאני סומך על נמרוד, אבל זה ממש לא נכון. לא כרגע״.

עיניו של עמיקם התרחבו בתדהמה. ״אוי ואבוי לך!״ הזהיר. ״יש לך מושג איך הוא יגיב אם הוא ישמע שאתה מדבר ככה?!״

יואב העיף מבט חטוף לעבר עמיקם, ומיד שב להתבונן בכביש שממולו. ״עכשיו אתה דואג לי?!״ שאל בעגמומיות.

״דואג?!״ חזר עמיקם בתהייה, כאילו שמע לראשונה את המושג הזה. ״לא, לא ממש,״ השיב בפשטות. ״אני לא חושב שהתקרבנו מספיק כדי שאדאג לך. זו רק הייתה אזהרה... הומניטרית, אפשר לומר. אני מתכוון, שזו תכונה אנושית – להזהיר משהו כשהוא מסכן את חייו. גם אתה, אני לפחות מרשה לעצמי להניח, היית מזהיר אדם זר מנפילה, לו היית רואה ששרוכי הנעליים שלו פתוחים״.

יואב הניף את ידו בביטול. ״עזוב, אתה מייחס כוונה יותר מדי רצינית למה שאני אומר. זו סתם הייתה תגובה טיפשית, ואתה כבר בנית עליה מבוא לפילוסופיה. אני מבין את האזהרה שלך, אבל במקרה הזה – אני לא חושש. הביקורת שלי נובעת מדאגה אמיתית, כי לאחרונה – באמת נראה לי, שנפגם משהו אצל נמרוד. הוא כאילו... נסחף אחרי איזה חלום, וזה נראה שהוא הולך ומאבד קשר עם המציאות״.

באחת, הוארו עיניו של עמיקם, כאילו ציפה לשמוע משהו מעין זה. ״תמשיך...״ הוא ביקש. ״תספר לי, מה גרם לך לחשוב ככה?!״

״זה ארוך,״ השיב יואב, ״ואני לא אוהב סיפורים ארוכים. בגדול, אני יכול לומר – שזה התחיל לפני כמה חודשים, כשמשום מה – התחיל קשר מאוד מוזר, בין נמרוד לבין מישהו מכנופייה קטנה, בלתי מוכרת. ככל הידוע לי, הוא לא המנהיג של הכנופייה הזו, והוא גם לא אחד מהבכירים בה. הוא רק מייצג, כמו סוג של דובר, את הקבוצה״.

״איזו כנופייה זו?!״ התעניין עמיקם מיד.

״האמת,״ השיב יואב במבוכה, ״שככל הידוע לי – אין להם שם. נמרוד קורא להם ׳השבלולים׳, אבל זה רק הוא. להתרשמותי, כשנמרוד התחיל את הקשר איתם, הם לא היו מאורגנים בכלל, שלא לדבר על זה, שזו כנופייה קטנה, פיצית ממש. כמה עשרות, וזהו״.

״יש לך הסבר, איך הקשר הזה נוצר מלכתחילה?!״ קטע אותו עמיקם. ״כלומר, ברור שהם אלו שפנו לנמרוד, אבל כמו ששנינו יודעים – נמרוד הוא לא איזה טיפוס אצילי, שיסכים לנדב את ניסיונו העשיר לטובת קבוצה מתחרה. יש לו פה אינטרס, אבל מהו?!״

״בזמנו,״ השיב יואב, ״הוא נתן תשובה חלקית, שדווקא הייתה הגיונית. לטענתו, יש לקבוצה הזו קשרים בחו״ל, מה שהתאים מאוד לנמרוד – שתמיד חלם להרחיב את העסקים אל מעבר לים. הוא הבטיח שזה יהיה שיתוף פעולה קצר, והעלות תהיה אפסית. בינתיים, הוא לא עמד בשתי ההבטחות. בחודשים האחרונים, הוא העביר שישים אחוז מהרווחים של הארגון לכנופייה הקטנה ההיא, ואם אתה לא מבין מה זה אומר – מדובר בעשרות מיליונים. חוץ מזה, אני לא יודע אם שמעת – אבל לפני חודש, נתפס בנמל אשדוד קונטיינר של כלי נשק, שהגיע מספינה אוקראינית. המשטרה עלתה על זה ברגע האחרון, כי אלו שעשו את העבודה – היו עם קשרים בנמל, ואם לא היה קורה משהו ממש לא מתוכנן, הנשק היה חודר פנימה. המשטרה בעצמה מודה, שיכול להיות שזו לא הפעם הראשונה, וכשאני מחבר את זה לשמועה חזקה שרצה לאחרונה – גם במשטרה וגם אצל החבר׳ה, על נשק מתקדם שמסתובב בין הכנופיות – זה לא מעודד״.

״למה?!״ קימט עמיקם את מצחו. ״איך זה קשור?!״

״בתקופה האחרונה,״ השיב יואב, ״היו הרבה דיבורים על כוונה של נמרוד לעשות משהו קיצוני. הייתה לו תחרות עם ארגונים מתחרים, וזה מאוד הכעיס אותו. כמה פעמים הוא דיבר על הרצון שלו ׳לבנות צבא׳. אנשים דיברו על זה שהוא רוצה לעשות את זה בדרך שלו. גדול, מופרע, עוצמתי. אני לא אתפלא אם הכנופייה הזו – הייתה מתאימה בעיניו לצורך הזה״.

״אז מצאנו את האינטרס?!״ שאל עמיקם.

״לא!״ השיב יואב נחרצות. ״כי כרגע, זה ממש לא נראה שהצבא הזה עומד לציית לו. להפך. הוא כאילו הסתנוור מאורח החיים שלהם. הוא מבלה איתם, על חשבון העסקים שלו. אלו דברים שלא הכרנו אצלו. פעם, הוא היה רוצה להיות מעורב בכל שטות. היום, הוא מתרגז כשאנחנו משתפים אותו במה שקורה. זה נראה שיש לו תכנית, והוא ממדר את כולנו ממנה״.

״נו, בוודאי!״ המהם עמיקם. ״אין שום ספק, שיש לו תכנית...״

״למה אתה מתכוון?!״ בירר יואב.

״זה מסובך,״ השיב עמיקם בקול עייף. ״בכל אופן, תודה לך. הועלת לי מאוד. אני מניח שמגיעות לך תשובות טובות יותר מאלו שקיבלת ממני״.

״מה אמרת?!״ לא האמין יואב למשמע אזניו.

״אתה זוכר מה אמרתי לך כששאלת על הסיבה לשינוי במראה החיצוני שלי?!״ שאל עמיקם.

יואב קימט את מצחו, כאילו ניסה להיזכר במה שאמר לו עמיקם אז. ״אני זוכר בגדול,״ הוא אמר. ״דיברת הרבה הלילה, אני לא יכול לזכור כל הגיג״.

עמיקם הנהן בהבנה. ״דיברתי על מה שאמיתי ועל מה שלא,״ הזכיר. ״אמרתי שלפעמים – האמת, היא דווקא מה שאי אפשר לראות. טענתי, שאמצעים מלאכותיים – הם בסך הכול הדרך לגרום לדברים להיראות כפי שהם צריכים להיות״.

״אז זה ההסבר?!״ התקשה יואב להבין. ״פשוט ניסית להתאים את המראה של הרכב למה שאתה חושב לגביו?! בעיניך, המצב הטבעי של הרכב הוא בלי דלק ועם מד קילומטרים מאופס?! בעיניך, בקבוקים ריקים – הם הדבר האמיתי?!״

״בעיניי,״ השיב עמיקם בכובד ראש. ״מה שקרה על ראש הצוק, זהו הביטוי הכי קיצוני של מה שמעל לכל חוק. זו פשוט הייתה הדרך הסמלית שלי לבטא את זה״.

״אבל למה?!״ התחנן יואב להבין. ״מה מצדיק התנהגות כל כך... חריגה?!״

עמיקם חייך. ״אתה רוצה תשובות,״ אבחן.

״בהחלט,״ הסכים יואב. ״כבר סיכמנו על זה״.

״אבל לתשובות יש מחיר,״ אמר עמיקם בנימה מאיימת. ״לא תוכל להמשיך כרגיל כשתדע״.

״זה בסדר,״ אמר יואב, ״אני בטוח שאני אעמוד בזה״.

עמיקם בחן אותו בדקדוק. ״אוקי,״ אמר לאחר מחשבה קצרה. ״את התשובות, לא תמצא אצלי. אתה תמצא אותם בבאר הבירה״.

״איפה?!״ מצמץ יואב בעיניו.

״באר הבירה,״ שב עמיקם במתינות. ״זהו המקום אליו זורמים הנחלים כולם. שם, תמצא תשובה״.

״מה זה, עוד איזה פתגם הזוי מהרפרטואר שלך?!״ עקץ יואב ״כי אני ממש לא בקטע של לפענח את החידות שלך״.

״בכלל לא,״ חייך עמיקם. ״באר הבירה, זהו מאגר מים לא רחוק מירושלים. מקום מדהים, חבל רק שלא תוכל לראות אותו ביום. אם תרצה תשובה, סע לשם עכשיו, עוד לפני שיעלה השחר״.

״לא הבנתי,״ גיחך יואב. ״אתה שולח אותי לשום מקום, עם הבטחה מעורפלת למצוא תשובות, וזה עוד אמור לקרות הלילה?! כלומר: איך אני אמור לחפש שם תשובה?! לצלול במים?! לחפור באדמה?! לעמוד באמצע שום מקום ולזעוק את השאלות שלי?!״

על פניו של עמיקם, עלתה פתאום הבעה קשוחה. ״אתה תיסע לשם לבדך,״ הוא התעלם מכל השאלות ששאל יואב. ״לא תספר על כך לאיש,״ המשיך בקול מעובה. ״זו אזהרה, יואב! אל תקל בה ראש. אם ילווה אותך אדם בדרכך לשם, לא תמצא שם מאומה, ושניכם לא תשרדו את הלילה! אם תספר על כך למישהו, הם יידעו. הם תמיד יודעים, והם לא חוששים. ההזדמנות היחידה שלך, היא זו שהצעתי לך״.

היה משהו בהבעה הרצינית ובקול המעובה, שגרם ליואב להיראות מפוחד. ״מי זה הם?!״ הוא שאל.

עמיקם הסיט את מבטו. ״אלו שהתשובות בידם,״ אמר. ״לא אוכל לספר מאומה יותר מזה״.

יואב נאנח. ״אני לא יודע, עמיקם,״ הוא אמר. ״לא נראה לי שאני אעשה את זה״.

״אם כך,״ חייך עמיקם ובאחת – שב קולו להיות רגיל לגמרי. ״זה מעולה. אם תוותר על הרצון לתשובות, לא תיאלץ לשלם את המחיר״.

יואב נראה מתוסכל, כאילו שאל את עצמו – האם זוהי דרך נוספת שבה מתכוון עמיקם לשחק בו, או שהפעם מתנהג האיש ברצינות. ״אתה משגע אותי,״ הוא אמר, דופק על ההגה בחוסר אונים. ״אני כבר לא יודע מה לעשות...״

״באר הבירה,״ לחש עמיקם, חיוך זדוני על פניו. ״סמוך עליי. כשתהיה שם, אמור שאתה שליח שלי. אל תזכיר את עמיקם, רק את יוסי...״




דקות בודדות מאוחר יותר, ניצב עמיקם על המדרכה הסמוכה לפתח ביתו, התרמיל על כתפו והמטרייה המעוקמת בידו. הניידת בה נהג יואב, התרחקה ממנו, והוא עקב אחריה במבטו, מלווה אותה – במסעה לאורך הרחוב הצר.

כשנעלמה הניידת מאחורי המבנים המרוחקים שבקצה הרחוב, פנה עמיקם להתבונן בבית שעזב לפני שעות אחדות. החלונות היו חשוכים, והוא נאנח לרווחה. נראה, שכל העת קינן בו חשש מפני מצב בו יגלו בני משפחתו את היעדרו. כעת, היו החלונות סימן מבשר טובות. ככל הנראה, עדיין נמים בני הבית את שינת הלילה שלהם.

באדישות יחסית, הוא פנה אל הפח הסמוך לביתו, קובר עמוק את שרידי המטריה שנשא עמו. לאחר מכן, החל לנוע לכיוון הצד האחורי של המבנה, כך שבסופו של דבר – הוא שוב ניצב מול עורף הבית. הפעם, הוא נדרש לטפס אל הבית, ובמפתיע – הוא עשה זאת בקלילות יחסית. בסופו של התהליך, ניצב עמיקם מול החלון המוביל אל הבית. מתוך אינסטינקט – הוא שלח יד אל מסגרת החלון, רק כדי לגלות שהחלון נעול – כפי שהיה צריך לזכור. באנחה עמוקה הוא פרק מעל כתפו את התרמיל, ולאחר חיטוט – שלה מתוכו מכשיר זעיר, מותאם לגודל כף יד. מקצה המכשיר השתרבבה לשונית משוננת זעירה, ועמיקם מיהר לתחוב אותה אל הרווח שבין מסגרת האלומיניום לבין אדן החלון. בשלב הזה, הוא לחץ על הכפתור הצמוד לכף ידו, וברגע בו פגשה הלשונית את מנגנון הנעילה – נשמע צליל חיכוך מצמרר. עמיקם עצם את עיניו בחרדה, אבל לא נסוג. הוא המשיך להחזיק את הכלי הרוטט, עד לרגע בו פסק הצליל. בשלב הזה, הוא שלח יד והדף את לוח הזכוכית, וזה – כאילו נעתר למגע כף ידו, והחליק פנימה על צירו.

כשעל פניו הבעה מרוצה, זחל עמיקם פנימה, ובקפיצה קלה – עמדו רגליו על רצפת החדר. הוא השתהה דקה או שתיים כדי לוודא שאיש לא שמע את צליל הניסור, וכשמאומה לא קרה – התפשטה על פניו הבעה של רווחה, והוא הביט סביבו בתודה – כאילו חש רוגע בין ארבעת הקירות המוכרים לו כל כך.

בזריזות רבה, הוא פשט מעליו את המעיל ואת החולצה, תוחב אותם אל התרמיל שנשא אתו. בארונית המתכת שבחדר כבר המתינה לו חולצה בהירה מגוהצת, והוא לבש אותה בזריזות בעודו ניצב באותו המקום – כשהמכנסיים הכהות שלבש בחוץ עדיין לגופו, והמגפיים נעולות עדיין לרגליו. מאותו התא, הוא הוציא מצלמה דיגיטלית זעירה, אותה הניח בזהירות רבה על שולחנו. בשלב הבא, הוא פנה אל ערמת חפצים שהייתה מגובבת מצד השולחן, ומתוכה – שלה לאחר מאמצים רבים, חצובת מתכת מעוקמת, אותה הוא הציב בדיוק מול שולחן העבודה שלו. בשלב הבא, חיבר עמיקם את המצלמה אל החצובה, והפעיל אותה – כך שהעדשה הייתה מכוונת בדיוק אל השולחן שכנגדה.

את הדקות הבאות הוא הקדיש לשיטוט בהגדרות המצלמה, כאשר – על פי התפריט בו הוא התמקד, ניתן היה לשער שהוא מבקש להפעיל צילום מושהה. לבסוף, הוא כנראה נואש מלמצוא את מבוקשו, ולכן - הוא חזר אל התפריט הראשי, והפעיל את המצלמה במצב ׳וידאו׳. בתחתית התמונה, החלה להבהב נקודה אדומה, והוא מיהר לנוע ממקומו שמאחורי המצלמה, כשהוא מבצע עיקוף גדול וחודר באחת אל השטח שמול חזית העדשה. ״הי כולם...״ אמר בנימה של חשיבות, ״זהו ניסיון מספר אחת, בתקווה שלא יהיה צורך בעוד...״




דקות אחדות לאחר מכן, ישב עמיקם מאחורי שולחן העבודה שלו, כשבידו המצלמה. ברגעים אלו, הוא סיים לצפות בפעם השלישית בסרטון שהפיק, ועל פי החיוך המרוצה שעל פניו – השביעה התוצאה את רצונו. הפעם, הוא לא חזר לצפות שוב בקטע הווידאו, אלא השחיל את המצלמה לנרתיק בד תואם, ובעדינות – הניח אותה על שולחנו. מיד לאחר מכן הוא נע אחורנית עם כסאו, ואז רכן ופתח את מגירת השולחן האמצעית.

המגירה הייתה עמוסה במחברות, אותן הוציא עמיקם והניח על השולחן שלפניו. בשלב הבא, הוא רפרף על המחברות, מניח את כל המחברות שעל תוכנן עבר – בערמה מסודרת אחת בקצה המרוחק של השולחן. מתי שהוא, זיהה עמיקם מחברת ריקה כמעט לגמרי, והניח אותה בדיוק מולו. בקצה ציפורנו, קילף עמיקם את המדבקה שהייתה מודבקת על הכריכה, עליה נכתבו בעט שחור המילים ׳שבע כללים למצליחן המתחיל׳. המדבקה הותירה סימן מכוער, אולם לעמיקם היה חשוב רק לוודא שלא נותרה אפילו אות אחת מהתוכן המקורי. כשסיים לקלף כל סימן זיהוי, ושאריות המדבקה נחו עמוק בתחתית הפח שבין רגלי השולחן, הוא התרווח ופתח את המחברת.

בחמת זעם, הוא קרע את שני הדפים הראשונים, שהיו היחידים הכתובים, ואז – פנה למלא את הדפים הבאים בתוכן מקורי חדש. הוא כתב בתזזיתיות, בלי להניח את העיפרון אפילו לרגע, וברור היה – שהוא אינו מייחס חשיבות רבה לתוכן הנכתב על ידו. כשהתוצאה השביעה את רצונו, הוא שב ודפדף אחורנית, סוגר בזהירות את המחברת. דווקא עכשיו, נראה שהוא מקדיש זמן ממושך למחשבה על הכותרת שהוא עומד לספק לאוסף ההגיגים שלו.

לבסוף, הוא רכן קדימה וכתב: ״זיכרונותיו של יוסי לב – טון״.

הנוסח לא מצא חן בעיניו, אולי מפני שהיה ישיר מדי, והוא נאלץ לתקן אותו. בזהירות רבה, הוא מחק את האות האחרונה, מקפיד שלא יישאר ממנה רושם. את האות ן׳, הוא החליף באות ב׳, ושוב בחן מחדש את התוצאה.

נראה שגם עכשיו הוא לא היה מרוצה, אולי מפני שחשש שהמסר האמיתי לא יעבור. הוא רכן שוב כדי לתקן את האות האחרונה, אולם הפעם – בחר לעשות זאת, באמצעות סימון של שני קווים אלכסוניים לרוחב האות, כך שביניהם – נותרה כלואה האות נ׳. בשלב הזה, הייתה התוצאה כנראה מספקת בעבורו, שכן – הוא הביט סביבו, כאילו חיפש היכן לשתול את המחברת.

המגירה התחתונה צדה את מבטו, והוא התכופף ומשך אותה בעוצמה, אולם השידה כולה נעה עמה, מה שהעיד – שהמנעול הקבוע בה סגור. עמיקם נאנח, מביט סביבו – כאילו חשב שיש סיכוי למצוא את המפתח בתוך כל חוסר הסדר שגדש את החלל הצפוף. מהר מאוד הבין עמיקם, שהחיפוש חסר תוחלת, ובדיוק באותו הרגע – עלה על פניו חיוך שובב.

״כן, טיפשים שכמותכם,״ הוא לחש, ולא ברור כלפי מי הוא כיוון את המסר המעליב. ״זה בטח יהיה לכם תענוג, להבין מי פרץ את המגירה״. בזריזות מפתיעה, הוא נטל מעל השולחן את המסור בו השתמש לפני כן לפריצת החלון, והפעם – הוא רכן מול המגירה, משתמש בו כדי לבתר את מנגנון הנעילה. ברגע שזו נפתחה, הוא הציץ פנימה – וכשהבחין באוסף של פריטים חסרי מכנה משותף, עלה על פניו מבע מתענג. בתנועות תזזיתיות, הוא רוקן את המגירה, מעביר את הפריטים השונים אל המגירה האמצעית. בחלל שנותר, הוא הניח בזהירות רבה את המחברת עליה עמל בשעה האחרונה, ואז – כנראה כדי לא להדגיש את הזרות שלה, הוסיף אליה עוד מחברת אקראית מהערמה המסודרת שהכין לפני כן.

בשלב הזה, תמו סידוריו ללילה זה, והוא הרשה לעצמו להחליף את בגדיו הנותרים, ולנוח בשכיבה על משענת הכיסא שלו, כשידיו שלובות ועיניו פקוחות לרווחה.



קצת פחות משלושה ימים מאוחר יותר, בסוויטה מפוארת ומאובזרת בקומה השתים עשרה של מלון על שפת ים המלח, השלים אביגדור את הרצאתו.

התיאור של אביגדור – היה מדויק בתכלית, ממש כאילו היה נוכח בשעת מעשה וראה את הדברים בעיניו. בכל פעם בה הזכיר אביגדור את אחד מהממצאים שעמדו מולו, הוא הניף את הממצא מול עיניהם של השניים, כאילו ביקש להמחיש בכך ויזואלית את התיאור.

מדהים היה לגלות, את השינוי ביחסם של השניים אל אביגדור. אם בתחילה נראה היה שהם מנומנמים, ושהמגמה שלהם היא רק להקשות על אביגדור להציג את התיאוריה שלו, הרי שברגעים אלו – רכנו שניהם קדימה בהאזנה, ועל פניהם הייתה ציפייה ערנית.

כשסיים אביגדור את תיאורו, הם עדיין המשיכו להאזין, כאילו קיוו להמשך שיספק עוד תשובות לשאלות הקשות שהולידה החקירה. אפילו כשחלפו רגעים ארוכים, והדממה לא הותירה מקום לספק, הם לא השמיעו ולו הגה. בסופו של דבר, נאלץ אביגדור לבטא בפירוש את המובן מאליו. ״זהו,״ הוא אמר, תוך כדי מחיאת כף חזקה. ״אלו הן העובדות, חברים״.

באחת, כאילו על פי סימן מוסכם, הרפו השניים את שריריהם וצנחו אחורנית על משענת כיסאותיהם. ״יואו,״ אמר אלירן בקול המום, כאילו לא היה לו משהו אחר טוב יותר לומר, ואפרים – לעומתו, רק הנהן בראשו בהתרשמות.

״אתם בסדר?!״ חייך אביגדור, ״מה קורה אתכם, תתעוררו!״

אלירן נענע את ראשו. ״זה מטורף,״ אמר, ״לא, פשוט מטורף!״ חזר ואמר.

לעומתו, נראה היה שאפרים מתחיל לגלות סימני חשיבה עצמאית. ברגעים הראשונים, הוא היה שרוי גם כן תחת הרושם הכביר של התיאור, אבל משהו מהגישה הביקורתית המקורית שלו – עדיין ניכר על פניו, כשאזר את כוח הרצון לפתוח את פיו. ״תשמע,״ הוא אמר בקול רציני, ״זה בהחלט נותן תשובה לכל שאלה ששאלנו, ואני בהחלט עומד להכריז על כך ששגיתי, ואתה פשוט מקצוען בכמה רמות מעלינו. העניין הוא...״ הוא השתתק, כאילו ניסה לארגן את מחשבותיו. ״אני פשוט מאוד לא רוצה להאמין שכך זה היה,״ הוא פלט לבסוף. ״אתה מבין?!״ שאל, ובעיניו הייתה תחינה בלתי מוסברת.

נראה היה, שאלירן לא עמד על סוף דעתו של אפרים. ״על מה אתה מדבר?!״ הוא תהה, מביט באפרים – כאילו היה תופעה מוזרה במיוחד. ״הבן אדם פה נתן מופע! סידר את כל הפרטים, חיבר את כל הנקודות, עשה את הבלתי אפשרי! באיזו זכות אתה מפקפק במה שהוא אומר?!״

אפרים התקשה להשיב תשובה ברורה, אבל דווקא אביגדור – נראה כמו מי שמסוגל להבין את הגישה העיקשת של אפרים. ״אני חושב שמה שאפרים מתכוון לומר,״ הוא נטל את תפקיד המסביר, פונה ישירות לאלירן, ״זה שהוא מתקשה להאמין, שאת כל האירוע הזה תכנן ויצר עמיקם. אם אני מזהה נכון את מערכת הקשרים פה, נראה שהכרת היטב את עמיקם. אני צודק?!״

אפרים הנהן בראשו, ועל פניו התפשטה רווחה, כאילו אכן קרא אביגדור את תחושותיו. ״בדיוק, כן,״ הוא אמר, ״כלומר: עמיקם היה איש חריג, לא רגיל, אבל להאמין שהוא עשה את זה? כלומר, למה? מה המניע שלו? בכזה גיל?!״ הוא השפיל את פניו, ואז הרים שוב את ראשו. ״אני רוצה לדעת שאתה בטוח!״ דרש, ״אני רוצה לדעת שיש לך הוכחה אמיתית, אובייקטיבית, שהיה זה עמיקם – ולא מישהו אחר״.

על פניו של אביגדור עלה חיוך עגמומי. הוא הניף את המחברת, שעדיין הייתה בכף ידו, מציג את כריכתה מול עיניו של אפרים. ״תסתכל,״ ביקש, והיה משהו רך בקולו. ״תראה את הכותרת, תזהה את התופעה שאותה כבר הזכרתי – אולם איש מכם לא הבין את החשיבות האמיתית שלה. אתה רואה את המילים?! כתוב כאן, ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טוב׳, אבל זה לא ׳יוסי׳ - אלא עמיקם! זה כתב ידו, על הכריכה ובתוך המחברת, שם הוא מכנה את עצמו כל העת ׳יוסי׳. אם אתה לא מאמין, תביט במחברת השנייה. אתה חושב שתוכל לטעון אחרת?!״

אפרים נענע את ראשו. ״לא, לא ממש,״ הודה. ״אני אפילו לא צריך להשוות למחברת הבדיחות, אני מכיר את הכתב שלו, מהעבודה המשותפת שלנו״.

״יפה!״ חייך אביגדור. ״ועכשיו, שים לב. תראה את האות הממוסגרת. הוא רצה לכתוב משהו אחר, אבל בדרכו המעוותת – הוא לא יכול היה להניח למתבונן מן הצד לגלות את זה בסקירה פשוטה. הוא כיוון את הדברים כך, שרק מישהו כמוהו, רק מי שמבחין בכל פרט, יזהה את הפרט שאותו הוא רצה לגלות. האות ב׳, שים לב אליה, היא למעשה נ׳, אין שום אפשרות אחרת״.

״מה זה אומר?!״ הקשה אלירן מצדו של אפרים. ״אתה טוען שהוא התכוון לכתוב: ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טון?! זו אותה משמעות, או יותר נכון – אותו חוסר משמעות!״

״בסדר הזה כן,״ חייך אביגדור.

לאלירן נדרש רגע כדי להבין את כוונתו של אביגדור. ״כלומר,״ להפוך את סדר המילים?!״ הוא בירר, ואביגדור נענע את ראשו קלות לשלילה. ״או פשוט... את סדר האותיות?!״ תיקן אלירן תוך כדי דיבור, וכשזיהה שהפעם יש התאמה לכוונתו של אביגדור – המשיך לחשוב בקול. ״אם כך, התוצאה תהיה...״ הוא השתהה, כאילו ניסה לסדר בדמיונו אחרת את האותיות.

״ביל יוסטון,״ הקדים אותו אפרים, עיניו הלומות. ״זיכרונותיו של ביל – יוסטון״.
 
נערך לאחרונה ב:
הלילה המטורף של עמיקם.

חלק חמישי (נכון, הלילה ארוך...)



קצת פחות משעה מאוחר יותר, ישבו השניים בניידת המשטרה שחנתה בתחתית הצוק. ״עבודה טובה עשית שם,״ אמר עמיקם, מרוצה מאוד מעצמו.

יואב תחב את מפתח הרכב אל חריץ ההתנעה, מפנה את פניו אל עמיקם. ״לאן?!״ שאל בקצרה.

״אליי הביתה,״ השיב עמיקם. ״רחוב טרומפלדור שלשים, באר שבע״.

יואב סובב את המפתח, והניידת התעוררה לחיים. ״תחגור חגורת בטיחות,״ הוא ביקש. ״אנחנו עומדים לחטוף פה טלטלות לא פשוטות״.

דקות ארוכות חלפו, עד שהגיע כלי הרכב אל כביש סלול למחצה. רק ברגע הזה, כך נראה, הבין עמיקם שיש משהו שונה בהתנהגותו של הצעיר שלצידו. ״אנחנו בטוב?!״ הוא בירר. ״כלומר: לא הוצאת מילה מאז התחלנו לנסוע״.

״תמתין,״ הגיב יואב, והתגובה בישרה – שהחשד של עמיקם היה מוצדק. עם זאת, נאלץ עמיקם להמתין עוד דקות אחדות. הניידת הייתה בעיצומה של נסיעה מהירה בכביש מהיר, כאשר פתאום – היא סטתה מהנתיב, נעצרת בשולי הדרך.

״מה?!״ הופתע עמיקם. ״למה אתה עוצר?!״

יואב המתין עד לעצירה מוחלטת, ואז – בתנועה מהירה, כיבה את מנוע הרכב. ״עכשיו זה הזמן,״ הוא אמר בנימה קפואה. ״אני רוצה להבין, מה עשינו שם?!״

״סליחה?!״ הופתע עמיקם. ״מה זאת אומרת ׳מה עשינו שם׳״?!

״אתה דרשת ממני לעשות סדרה של פעולות,״ השיב יואב, כאילו הבין שעליו לומר את הדברים באופן ששולל כל פרשנות אחרת. ״כל הפעולות היו פליליות, וגם מאוד מוזרות. בהכוונתך, אני איפסתי את מד הקילומטרים של הרכב, רוקנתי את מכלי הדלק לבקבוקים – שאותם הייתי צריך לסחוב, כי אפילו עזרה לא הצעת לי, שלא לדבר על זה ששתלתי שם – בתוך כלי הרכב, בקבוקים ריקים סגורים בסוגר ייצור. את כל הפעולות האלו עשיתי אני, ואני רוצה להבין – למה עשיתי אותם?!״

עמיקם הביט בשעונו. ״עכשיו?!״ שאל בחרדה.

״אלא מתי?!״ ענה יואב בשאלה, וההבעה הנחושה שעל פניו העידה שהוא לא מתכוון לוותר. ״תבין, לאורך הלילה – עשיתי מה שאמרת, משום שהבטחתי לנמרוד שאהיה איתך מתחילת המשימה ועד סופה. אבל עכשיו?! אני לא חייב לך כלום. סיימנו את המשימה, ומבחינתי – אני יכול ללכת, ולהשאיר אותך פה. אתה רוצה טרמפ הביתה?! אם כן, תצטרך לענות תשובות״.

״טוב בסדר,״ נכנע עמיקם מהר מהצפוי. ״אבל בתנאי שתמשיך את הנסיעה. אני אענה לך תוך כדי על מה שתשאל״.

יואב הביט אל תוך עיניו של עמיקם, ואז התרצה והתניע מחדש. ״קדימה,״ הוא אמר. ״תסביר לי, מה המשמעות של כל זה?!״

עמיקם שילב את ידיו. ״כבר אמרתי לך,״ השיב. ״זה נועד לשבש את החקירה״.

״ולמה התעקשת דווקא על השינויים האלו?!״ חקר יואב. ״כלומר: מד מאופס, ריקון הדלק, הבקבוקים. חייבת להיות לזה סיבה, לא?!״

עמיקם משך בכתפו. ״למה, היו לך רעיונות טובים יותר?!״ הגיב באדישות.

״אז אתה רוצה לומר לי שהכול היה מקרי?!״ ניסה יואב לוודא שהבין נכון. ״כלומר: פשוט חשבת על תופעות שיגרמו לחוקרים לאבד זמן, ולא היו לך רעיונות טובים מאלו?!״

״אולי,״ השיב עמיקם בנימה בלתי מחייבת.

״אולי זו לא תשובה!״ העיר יואב בחריפות. ״אני לא קונה את ההסבר הזה. אני יודע מנמרוד, שאתה התעקשת על כל פריט מהציוד הזה. למה זה היה חשוב לך כל כך?! יש אלף דברים אחרים שאפשר לשתול בזירה, שיגרמו לחוקרים כאב ראש, והם חסכוניים בהרבה. מה גרם לך לרצות דווקא את הפריטים האלו?!״

עמיקם הניד את ראשו, כאילו לא היה מרוצה מהניסוח. ״השאלה הנכונה היא,״ תיקן, ״מה גרם לי להתעקש מול נמרוד. התשובה היא, שאת מה שאני עושה – אני עושה בדרך שלי. אני לא מוכן שנמרוד הוא שיתווה לי את הדרך, וזה לא משנה מה הטיעונים שלו״.

משום מה, הרגיזה התשובה מאוד את יואב. ״תגיד לי,״ הוא תקף, ״אתה יודע כמה מאמצים היינו צריכים לעשות בשביל להשיג את הפריטים ההזויים שביקשת?! רק הבקבוקים, זה משהו שהיינו סביבו כמעט יממה. היינו צריכים לשלוח מישהו למפעל באופקים, כדי לאיים על מנהל הייצור...״

״תחסוך ממני את הפרטים,״ נכנס עמיקם אל תוך דבריו, על פניו הבעה של גועל. ״זה לא באמת משנה לי איך עשיתם את זה״.

״ברור שלא!״ התרתח יואב. ״זה לא היית אתה! מישהו אחר לכלך את הידיים שלו, כדי להשיג את הציוד שאתה התעקשת עליו, אז למה שזה יהיה משנה לך?! אם אתה היית צריך להיכנע לקפריזות של מישהו אחר, אם עליך היה מוטל לארגן את הכול כך שיתאים לתנאים בלתי הגיוניים של איש אחר – אין לי ספק שזה היה מעניין אותך מאוד. בשבילך, היה בוודאי נוח לשחק בכיפופי ידיים עם נמרוד, בזמן שאחרים עשו בעבורך את העבודה השחורה!״

״אתה רוצה להבין עד כמה גדול הסיכון שלקחנו?!״ המשיך יואב במתקפה הרצופה. ״הנה, רק דוגמא אחת״ הוא המשיך מיד, בלי לאפשר לעמיקם להגיב. ״הדרישה ההזויה שלך, שהשותף שלך יהיה שוטר, אתה יודע איזה כאב ראש זה עשה לנו?! בסך הכול, יש לנמרוד שני שתולים במשטרה. רק שניים! מתוך צבא שלם של אנשים שהיו מתנדבים בשמחה, אילולי היית מתעקש על התנאי המטופש הזה. בגלל הדרישה הזו שלך, נמרוד היה צריך לסכן את שנינו. אתה מבין, עמיקם?! הניידת שבה אתה נוסע, היה צריך להוציא אותה מחניון תחנת המשטרה, וזה לא אני הוצאתי – כי זו לא משמרת שלי. רוזנר, השתול השני, הוא שעשה את זה בשבילי, כך שאם היינו נתפסים – נמרוד היה מאבד ביום אחד, את שתי העיניים שלו בתוך המשטרה. אתה מבין את המשמעות?! אתה יודע כמה שנים של מאמץ צריך כדי לשתול מישהו במשטרה?! אתה מדמיין לעצמך, כמה נפלו בדרך כי לא התקבלו, או נחשדו בשלב מוקדם מדי והתפטרו?!״

עמיקם העיף לעבר יואב מבט בוחן. ״תראה,״ אמר, ״אני לא חייב לך תשובות, אבל אתה טוען שסיכנתי אותך, אז אני אומר – שדווקא הדרישה הזו שלי הייתה בגלל צורך מבצעי אמיתי. תחשוב רק, שנמרוד היה שולח איתי איזה ׳ארחי פרחי׳ מפוקפק מהסוג שהוא אוהב. הרי לא יכולתי לדעת מה יקרה לאורך הלילה, ובהחלט הייתי יכול לגלות שהמשטרה החליטה לגלות יעילות ושלחה צוות חקירה, תוך כדי שאני פועל לזהם את הזירה. אתה חושב שהייתה לי דרך להסביר את הסיטואציה?!״

״אוקי,״ נרגע יואב באחת. ״עכשיו אתה מדבר! אני מסכים איתך, שזה בטוח יותר לפעול כששנינו שוטרים, ואני מסכים שגם יש תועלת בתפאורה של הניידת – שעושה רושם של חקירה רשמית. אתה רוצה לומר לי שלכל השאלות ששאלתי יש תשובות כאלו?! כלומר: הכול הגיוני, רק אני לא מצליח להבין את הראש שלך?!״

עמיקם נענע את ראשו. ״לא!״ חרץ. ״אני פשוט חושב, ששאר השאלות לא נוגעות אליך. כלומר: אתה יכול להתייחס לזה כמו דרישות שרירותיות שלי, אבל אין לך זכות לתקוף אותי. אם לנמרוד יש טענות - הוא מוזמן לטעון אותן, אבל הוא פשוט לא יטען מאומה, כי הוא לא היה מוכרח להצטרף לפעילות הלילה. הוא קיבל הצעה, ואיש לא כפה עליו להסכים. אם הוא חשב שזה שווה את המאמץ, מה בדיוק התפקיד שלך פה?! אתה מנסה לגונן עליו?! אתה חושב שהוא לא אחראי למעשיו?!״

יואב נאנח. ״נמרוד לא צריך את העזרה שלי,״ אמר, ״אבל אני פשוט מסרב להאמין שהוא הבין את הדרישות שלך כמו שהן. כלומר, אני מניח שהוא פשוט סמך עליך, הוא נתן בך אמון – כי הוא ראה בך איש מקצוע. אני די בטוח שהוא אישר את הדרישות שלך, רק כי חשב שזו תהיה הדרך היחידה להשיג את התוצאה. הוא לא הבין שאתה סתם מתעקש מולו, כאילו היית ילד שמסרב להפסיד בתחרות טיפשית״.

עמיקם שלח מבט חד לעבר יואב. ״אתה מתנהג כאילו אתה ממש דואג לו, לנמרוד,״ אבחן. ״באיזה קטע?! כלומר, זה כאב הראש שלו! למה זה אכפת לך?!״

יואב הרכין את ראשו. ״אנחנו משפחה,״ הנמיך את קולו, כאילו חשף סוד שמור, ״אז תפסיק כל הזמן להתפלא מזה שאכפת לי״.

עמיקם זקף את צווארו בהפתעה. ״אואה, עכשיו הבנתי!״ אמר בנימה משועשעת. ״באמת שאלתי את עצמי, איך שרדת כל כך הרבה זמן. כלומר: נמרוד בדרך כלל, לא אוהב אנשים שחושבים בכוחות עצמם. הוא עושה להם סוף הרבה לפני שהם מגיעים לבשלות שכלית״.

״ולענייננו...״ התעקש יואב לחזור לנושא.

״לענייננו?!״ חזר עמיקם בשאלה. ״אני עדיין לא מבין, למה אתה מנסה להתערב. הוא ילד גדול, והוא מבין מה הוא עושה, וגם הוא יכול היה לשאול בדיוק מה ששאלת – אם כי, הוא בחר במקום זה, לציית. הייתי אומר, שזה ממש צחוק הגורל. כלומר: הוא תמיד היה טוב בלעשות בדיוק את זה, לגרום לאנשים לציית בלי לשאול שאלות״.

על פניו של יואב עלתה הבעה מהורהרת, כאילו התלבט אם לומר משהו. עמיקם התבונן בו בריכוז, והוא גם היה הראשון להפר את הדממה. ״מה קרה?!״ הסתקרן לדעת, ״על מה אתה חושב ככה?!״

״אני חושב על נמרוד,״ השיב יואב, תוך כדי שהוא ממשיך ומהרהר. ״אתה יודע מה,״ הוא נעשה החלטי פתאום. ״בוא נשים את הדברים על השולחן. אתה כנראה מניח שאני סומך על נמרוד, אבל זה ממש לא נכון. לא כרגע״.

עיניו של עמיקם התרחבו בתדהמה. ״אוי ואבוי לך!״ הזהיר. ״יש לך מושג איך הוא יגיב אם הוא ישמע שאתה מדבר ככה?!״

יואב העיף מבט חטוף לעבר עמיקם, ומיד שב להתבונן בכביש שממולו. ״עכשיו אתה דואג לי?!״ שאל בעגמומיות.

״דואג?!״ חזר עמיקם בתהייה, כאילו שמע לראשונה את המושג הזה. ״לא, לא ממש,״ השיב בפשטות. ״אני לא חושב שהתקרבנו מספיק כדי שאדאג לך. זו רק הייתה אזהרה... הומניטרית, אפשר לומר. אני מתכוון, שזו תכונה אנושית – להזהיר משהו כשהוא מסכן את חייו. גם אתה, אני לפחות מרשה לעצמי להניח, היית מזהיר אדם זר מנפילה, לו היית רואה ששרוכי הנעליים שלו פתוחים״.

יואב הניף את ידו בביטול. ״עזוב, אתה מייחס כוונה יותר מדי רצינית למה שאני אומר. זו סתם הייתה תגובה טיפשית, ואתה כבר בנית עליה מבוא לפילוסופיה. אני מבין את האזהרה שלך, אבל במקרה הזה – אני לא חושש. הביקורת שלי נובעת מדאגה אמיתית, כי לאחרונה – באמת נראה לי, שנפגם משהו אצל נמרוד. הוא כאילו... נסחף אחרי איזה חלום, וזה נראה שהוא הולך ומאבד קשר עם המציאות״.

באחת, הוארו עיניו של עמיקם, כאילו ציפה לשמוע משהו מעין זה. ״תמשיך...״ הוא ביקש. ״תספר לי, מה גרם לך לחשוב ככה?!״

״זה ארוך,״ השיב יואב, ״ואני לא אוהב סיפורים ארוכים. בגדול, אני יכול לומר – שזה התחיל לפני כמה חודשים, כשמשום מה – התחיל קשר מאוד מוזר, בין נמרוד לבין מישהו מכנופייה קטנה, בלתי מוכרת. ככל הידוע לי, הוא לא המנהיג של הכנופייה הזו, והוא גם לא אחד מהבכירים בה. הוא רק מייצג, כמו סוג של דובר, את הקבוצה״.

״איזו כנופייה זו?!״ התעניין עמיקם מיד.

״האמת,״ השיב יואב במבוכה, ״שככל הידוע לי – אין להם שם. נמרוד קורא להם ׳השבלולים׳, אבל זה רק הוא. להתרשמותי, כשנמרוד התחיל את הקשר איתם, הם לא היו מאורגנים בכלל, שלא לדבר על זה, שזו כנופייה קטנה, פיצית ממש. כמה עשרות, וזהו״.

״יש לך הסבר, איך הקשר הזה נוצר מלכתחילה?!״ קטע אותו עמיקם. ״כלומר, ברור שהם אלו שפנו לנמרוד, אבל כמו ששנינו יודעים – נמרוד הוא לא איזה טיפוס אצילי, שיסכים לנדב את ניסיונו העשיר לטובת קבוצה מתחרה. יש לו פה אינטרס, אבל מהו?!״

״בזמנו,״ השיב יואב, ״הוא נתן תשובה חלקית, שדווקא הייתה הגיונית. לטענתו, יש לקבוצה הזו קשרים בחו״ל, מה שהתאים מאוד לנמרוד – שתמיד חלם להרחיב את העסקים אל מעבר לים. הוא הבטיח שזה יהיה שיתוף פעולה קצר, והעלות תהיה אפסית. בינתיים, הוא לא עמד בשתי ההבטחות. בחודשים האחרונים, הוא העביר שישים אחוז מהרווחים של הארגון לכנופייה הקטנה ההיא, ואם אתה לא מבין מה זה אומר – מדובר בעשרות מיליונים. חוץ מזה, אני לא יודע אם שמעת – אבל לפני חודש, נתפס בנמל אשדוד קונטיינר של כלי נשק, שהגיע מספינה אוקראינית. המשטרה עלתה על זה ברגע האחרון, כי אלו שעשו את העבודה – היו עם קשרים בנמל, ואם לא היה קורה משהו ממש לא מתוכנן, הנשק היה חודר פנימה. המשטרה בעצמה מודה, שיכול להיות שזו לא הפעם הראשונה, וכשאני מחבר את זה לשמועה חזקה שרצה לאחרונה – גם במשטרה וגם אצל החבר׳ה, על נשק מתקדם שמסתובב בין הכנופיות – זה לא מעודד״.

״למה?!״ קימט עמיקם את מצחו. ״איך זה קשור?!״

״בתקופה האחרונה,״ השיב יואב, ״היו הרבה דיבורים על כוונה של נמרוד לעשות משהו קיצוני. הייתה לו תחרות עם ארגונים מתחרים, וזה מאוד הכעיס אותו. כמה פעמים הוא דיבר על הרצון שלו ׳לבנות צבא׳. אנשים דיברו על זה שהוא רוצה לעשות את זה בדרך שלו. גדול, מופרע, עוצמתי. אני לא אתפלא אם הכנופייה הזו – הייתה מתאימה בעיניו לצורך הזה״.

״אז מצאנו את האינטרס?!״ שאל עמיקם.

״לא!״ השיב יואב נחרצות. ״כי כרגע, זה ממש לא נראה שהצבא הזה עומד לציית לו. להפך. הוא כאילו הסתנוור מאורח החיים שלהם. הוא מבלה איתם, על חשבון העסקים שלו. אלו דברים שלא הכרנו אצלו. פעם, הוא היה רוצה להיות מעורב בכל שטות. היום, הוא מתרגז כשאנחנו משתפים אותו במה שקורה. זה נראה שיש לו תכנית, והוא ממדר את כולנו ממנה״.

״נו, בוודאי!״ המהם עמיקם. ״אין שום ספק, שיש לו תכנית...״

״למה אתה מתכוון?!״ בירר יואב.

״זה מסובך,״ השיב עמיקם בקול עייף. ״בכל אופן, תודה לך. הועלת לי מאוד. אני מניח שמגיעות לך תשובות טובות יותר מאלו שקיבלת ממני״.

״מה אמרת?!״ לא האמין יואב למשמע אזניו.

״אתה זוכר מה אמרתי לך כששאלת על הסיבה לשינוי במראה החיצוני שלי?!״ שאל עמיקם.

יואב קימט את מצחו, כאילו ניסה להיזכר במה שאמר לו עמיקם אז. ״אני זוכר בגדול,״ הוא אמר. ״דיברת הרבה הלילה, אני לא יכול לזכור כל הגיג״.

עמיקם הנהן בהבנה. ״דיברתי על מה שאמיתי ועל מה שלא,״ הזכיר. ״אמרתי שלפעמים – האמת, היא דווקא מה שאי אפשר לראות. טענתי, שאמצעים מלאכותיים – הם בסך הכול הדרך לגרום לדברים להיראות כפי שהם צריכים להיות״.

״אז זה ההסבר?!״ התקשה יואב להבין. ״פשוט ניסית להתאים את המראה של הרכב למה שאתה חושב לגביו?! בעיניך, המצב הטבעי של הרכב הוא בלי דלק ועם מד קילומטרים מאופס?! בעיניך, בקבוקים ריקים – הם הדבר האמיתי?!״

״בעיניי,״ השיב עמיקם בכובד ראש. ״מה שקרה על ראש הצוק, זהו הביטוי הכי קיצוני של מה שמעל לכל חוק. זו פשוט הייתה הדרך הסמלית שלי לבטא את זה״.

״אבל למה?!״ התחנן יואב להבין. ״מה מצדיק התנהגות כל כך... חריגה?!״

עמיקם חייך. ״אתה רוצה תשובות,״ אבחן.

״בהחלט,״ הסכים יואב. ״כבר סיכמנו על זה״.

״אבל לתשובות יש מחיר,״ אמר עמיקם בנימה מאיימת. ״לא תוכל להמשיך כרגיל כשתדע״.

״זה בסדר,״ אמר יואב, ״אני בטוח שאני אעמוד בזה״.

עמיקם בחן אותו בדקדוק. ״אוקי,״ אמר לאחר מחשבה קצרה. ״את התשובות, לא תמצא אצלי. אתה תמצא אותם בבאר הבירה״.

״איפה?!״ מצמץ יואב בעיניו.

״באר הבירה,״ שב עמיקם במתינות. ״זהו המקום אליו זורמים הנחלים כולם. שם, תמצא תשובה״.

״מה זה, עוד איזה פתגם הזוי מהרפרטואר שלך?!״ עקץ יואב ״כי אני ממש לא בקטע של לפענח את החידות שלך״.

״בכלל לא,״ חייך עמיקם. ״באר הבירה, זהו מאגר מים לא רחוק מירושלים. מקום מדהים, חבל רק שלא תוכל לראות אותו ביום. אם תרצה תשובה, סע לשם עכשיו, עוד לפני שיעלה השחר״.

״לא הבנתי,״ גיחך יואב. ״אתה שולח אותי לשום מקום, עם הבטחה מעורפלת למצוא תשובות, וזה עוד אמור לקרות הלילה?! כלומר: איך אני אמור לחפש שם תשובה?! לצלול במים?! לחפור באדמה?! לעמוד באמצע שום מקום ולזעוק את השאלות שלי?!״

על פניו של עמיקם, עלתה פתאום הבעה קשוחה. ״אתה תיסע לשם לבדך,״ הוא התעלם מכל השאלות ששאל יואב. ״לא תספר על כך לאיש,״ המשיך בקול מעובה. ״זו אזהרה, יואב! אל תקל בה ראש. אם ילווה אותך אדם בדרכך לשם, לא תמצא שם מאומה, ושניכם לא תשרדו את הלילה! אם תספר על כך למישהו, הם יידעו. הם תמיד יודעים, והם לא חוששים. ההזדמנות היחידה שלך, היא זו שהצעתי לך״.

היה משהו בהבעה הרצינית ובקול המעובה, שגרם ליואב להיראות מפוחד. ״מי זה הם?!״ הוא שאל.

עמיקם הסיט את מבטו. ״אלו שהתשובות בידם,״ אמר. ״לא אוכל לספר מאומה יותר מזה״.

יואב נאנח. ״אני לא יודע, עמיקם,״ הוא אמר. ״לא נראה לי שאני אעשה את זה״.

״אם כך,״ חייך עמיקם ובאחת – שב קולו להיות רגיל לגמרי. ״זה מעולה. אם תוותר על הרצון לתשובות, לא תיאלץ לשלם את המחיר״.

יואב נראה מתוסכל, כאילו שאל את עצמו – האם זוהי דרך נוספת שבה מתכוון עמיקם לשחק בו, או שהפעם מתנהג האיש ברצינות. ״אתה משגע אותי,״ הוא אמר, דופק על ההגה בחוסר אונים. ״אני כבר לא יודע מה לעשות...״

״באר הבירה,״ לחש עמיקם, חיוך זדוני על פניו. ״סמוך עליי. כשתהיה שם, אמור שאתה שליח שלי. אל תזכיר את עמיקם, רק את יוסי...״




דקות בודדות מאוחר יותר, ניצב עמיקם על המדרכה הסמוכה לפתח ביתו, התרמיל על כתפו והמטרייה המעוקמת בידו. הניידת בה נהג יואב, התרחקה ממנו, והוא עקב אחריה במבטו, מלווה אותה – במסעה לאורך הרחוב הצר.

כשנעלמה הניידת מאחורי המבנים המרוחקים שבקצה הרחוב, פנה עמיקם להתבונן בבית שעזב לפני שעות אחדות. החלונות היו חשוכים, והוא נאנח לרווחה. נראה, שכל העת קינן בו חשש מפני מצב בו יגלו בני משפחתו את היעדרו. כעת, היו החלונות סימן מבשר טובות. ככל הנראה, עדיין נמים בני הבית את שינת הלילה שלהם.

באדישות יחסית, הוא פנה אל הפח הסמוך לביתו, קובר עמוק את שרידי המטריה שנשא עמו. לאחר מכן, החל לנוע לכיוון הצד האחורי של המבנה, כך שבסופו של דבר – הוא שוב ניצב מול עורף הבית. הפעם, הוא נדרש לטפס אל הבית, ובמפתיע – הוא עשה זאת בקלילות יחסית. בסופו של התהליך, ניצב עמיקם מול החלון המוביל אל הבית. מתוך אינסטינקט – הוא שלח יד אל מסגרת החלון, רק כדי לגלות שהחלון נעול – כפי שהיה צריך לזכור. באנחה עמוקה הוא פרק מעל כתפו את התרמיל, ולאחר חיטוט – שלה מתוכו מכשיר זעיר, מותאם לגודל כף יד. מקצה המכשיר השתרבבה לשונית משוננת זעירה, ועמיקם מיהר לתחוב אותה אל הרווח שבין מסגרת האלומיניום לבין אדן החלון. בשלב הזה, הוא לחץ על הכפתור הצמוד לכף ידו, וברגע בו פגשה הלשונית את מנגנון הנעילה – נשמע צליל חיכוך מצמרר. עמיקם עצם את עיניו בחרדה, אבל לא נסוג. הוא המשיך להחזיק את הכלי הרוטט, עד לרגע בו פסק הצליל. בשלב הזה, הוא שלח יד והדף את לוח הזכוכית, וזה – כאילו נעתר למגע כף ידו, והחליק פנימה על צירו.

כשעל פניו הבעה מרוצה, זחל עמיקם פנימה, ובקפיצה קלה – עמדו רגליו על רצפת החדר. הוא השתהה דקה או שתיים כדי לוודא שאיש לא שמע את צליל הניסור, וכשמאומה לא קרה – התפשטה על פניו הבעה של רווחה, והוא הביט סביבו בתודה – כאילו חש רוגע בין ארבעת הקירות המוכרים לו כל כך.

בזריזות רבה, הוא פשט מעליו את המעיל ואת החולצה, תוחב אותם אל התרמיל שנשא אתו. בארונית המתכת שבחדר כבר המתינה לו חולצה בהירה מגוהצת, והוא לבש אותה בזריזות בעודו ניצב באותו המקום – כשהמכנסיים הכהות שלבש בחוץ עדיין לגופו, והמגפיים נעולות עדיין לרגליו. מאותו התא, הוא הוציא מצלמה דיגיטלית זעירה, אותה הניח בזהירות רבה על שולחנו. בשלב הבא, הוא פנה אל ערמת חפצים שהייתה מגובבת מצד השולחן, ומתוכה – שלה לאחר מאמצים רבים, חצובת מתכת מעוקמת, אותה הוא הציב בדיוק מול שולחן העבודה שלו. בשלב הבא, חיבר עמיקם את המצלמה אל החצובה, והפעיל אותה – כך שהעדשה הייתה מכוונת בדיוק אל השולחן שכנגדה.

את הדקות הבאות הוא הקדיש לשיטוט בהגדרות המצלמה, כאשר – על פי התפריט בו הוא התמקד, ניתן היה לשער שהוא מבקש להפעיל צילום מושהה. לבסוף, הוא כנראה נואש מלמצוא את מבוקשו, ולכן - הוא חזר אל התפריט הראשי, והפעיל את המצלמה במצב ׳וידאו׳. בתחתית התמונה, החלה להבהב נקודה אדומה, והוא מיהר לנוע ממקומו שמאחורי המצלמה, כשהוא מבצע עיקוף גדול וחודר באחת אל השטח שמול חזית העדשה. ״הי כולם...״ אמר בנימה של חשיבות, ״זהו ניסיון מספר אחת, בתקווה שלא יהיה צורך בעוד...״




דקות אחדות לאחר מכן, ישב עמיקם מאחורי שולחן העבודה שלו, כשבידו המצלמה. ברגעים אלו, הוא סיים לצפות בפעם השלישית בסרטון שהפיק, ועל פי החיוך המרוצה שעל פניו – השביעה התוצאה את רצונו. הפעם, הוא לא חזר לצפות שוב בקטע הווידאו, אלא השחיל את המצלמה לנרתיק בד תואם, ובעדינות – הניח אותה על שולחנו. מיד לאחר מכן הוא נע אחורנית עם כסאו, ואז רכן ופתח את מגירת השולחן האמצעית.

המגירה הייתה עמוסה במחברות, אותן הוציא עמיקם והניח על השולחן שלפניו. בשלב הבא, הוא רפרף על המחברות, מניח את כל המחברות שעל תוכנן עבר – בערמה מסודרת אחת בקצה המרוחק של השולחן. מתי שהוא, זיהה עמיקם מחברת ריקה כמעט לגמרי, והניח אותה בדיוק מולו. בקצה ציפורנו, קילף עמיקם את המדבקה שהייתה מודבקת על הכריכה, עליה נכתבו בעט שחור המילים ׳שבע כללים למצליחן המתחיל׳. המדבקה הותירה סימן מכוער, אולם לעמיקם היה חשוב רק לוודא שלא נותרה אפילו אות אחת מהתוכן המקורי. כשסיים לקלף כל סימן זיהוי, ושאריות המדבקה נחו עמוק בתחתית הפח שבין רגלי השולחן, הוא התרווח ופתח את המחברת.

בחמת זעם, הוא קרע את שני הדפים הראשונים, שהיו היחידים הכתובים, ואז – פנה למלא את הדפים הבאים בתוכן מקורי חדש. הוא כתב בתזזיתיות, בלי להניח את העיפרון אפילו לרגע, וברור היה – שהוא אינו מייחס חשיבות רבה לתוכן הנכתב על ידו. כשהתוצאה השביעה את רצונו, הוא שב ודפדף אחורנית, סוגר בזהירות את המחברת. דווקא עכשיו, נראה שהוא מקדיש זמן ממושך למחשבה על הכותרת שהוא עומד לספק לאוסף ההגיגים שלו.

לבסוף, הוא רכן קדימה וכתב: ״זיכרונותיו של יוסי לב – טון״.

הנוסח לא מצא חן בעיניו, אולי מפני שהיה ישיר מדי, והוא נאלץ לתקן אותו. בזהירות רבה, הוא מחק את האות האחרונה, מקפיד שלא יישאר ממנה רושם. את האות ן׳, הוא החליף באות ב׳, ושוב בחן מחדש את התוצאה.

נראה שגם עכשיו הוא לא היה מרוצה, אולי מפני שחשש שהמסר האמיתי לא יעבור. הוא רכן שוב כדי לתקן את האות האחרונה, אולם הפעם – בחר לעשות זאת, באמצעות סימון של שני קווים אלכסוניים לרוחב האות, כך שביניהם – נותרה כלואה האות נ׳. בשלב הזה, הייתה התוצאה כנראה מספקת בעבורו, שכן – הוא הביט סביבו, כאילו חיפש היכן לשתול את המחברת.

המגירה התחתונה צדה את מבטו, והוא התכופף ומשך אותה בעוצמה, אולם השידה כולה נעה עמה, מה שהעיד – שהמנעול הקבוע בה סגור. עמיקם נאנח, מביט סביבו – כאילו חשב שיש סיכוי למצוא את המפתח בתוך כל חוסר הסדר שגדש את החלל הצפוף. מהר מאוד הבין עמיקם, שהחיפוש חסר תוחלת, ובדיוק באותו הרגע – עלה על פניו חיוך שובב.

״כן, טיפשים שכמותכם,״ הוא לחש, ולא ברור כלפי מי הוא כיוון את המסר המעליב. ״זה בטח יהיה לכם תענוג, להבין מי פרץ את המגירה״. בזריזות מפתיעה, הוא נטל מעל השולחן את המסור בו השתמש לפני כן לפריצת החלון, והפעם – הוא רכן מול המגירה, משתמש בו כדי לבתר את מנגנון הנעילה. ברגע שזו נפתחה, הוא הציץ פנימה – וכשהבחין באוסף של פריטים חסרי מכנה משותף, עלה על פניו מבע מתענג. בתנועות תזזיתיות, הוא רוקן את המגירה, מעביר את הפריטים השונים אל המגירה האמצעית. בחלל שנותר, הוא הניח בזהירות רבה את המחברת עליה עמל בשעה האחרונה, ואז – כנראה כדי לא להדגיש את הזרות שלה, הוסיף אליה עוד מחברת אקראית מהערמה המסודרת שהכין לפני כן.

בשלב הזה, תמו סידוריו ללילה זה, והוא הרשה לעצמו להחליף את בגדיו הנותרים, ולנוח בשכיבה על משענת הכיסא שלו, כשידיו שלובות ועיניו פקוחות לרווחה.



קצת פחות משלושה ימים מאוחר יותר, בסוויטה מפוארת ומאובזרת בקומה השתים עשרה של מלון על שפת ים המלח, השלים אביגדור את הרצאתו.

התיאור של אביגדור – היה מדויק בתכלית, ממש כאילו היה נוכח בשעת מעשה וראה את הדברים בעיניו. בכל פעם בה הזכיר אביגדור את אחד מהממצאים שעמדו מולו, הוא הניף את הממצא מול עיניהם של השניים, כאילו ביקש להמחיש בכך ויזואלית את התיאור.

מדהים היה לגלות, את השינוי ביחסם של השניים אל אביגדור. אם בתחילה נראה היה שהם מנומנמים, ושהמגמה שלהם היא רק להקשות על אביגדור להציג את התיאוריה שלו, הרי שברגעים אלו – רכנו שניהם קדימה בהאזנה, ועל פניהם הייתה ציפייה ערנית.

כשסיים אביגדור את תיאורו, הם עדיין המשיכו להאזין, כאילו קיוו להמשך שיספק עוד תשובות לשאלות הקשות שהולידה החקירה. אפילו כשחלפו רגעים ארוכים, והדממה לא הותירה מקום לספק, הם לא השמיעו ולו הגה. בסופו של דבר, נאלץ אביגדור לבטא בפירוש את המובן מאליו. ״זהו,״ הוא אמר, תוך כדי מחיאת כף חזקה. ״אלו הן העובדות, חברים״.

באחת, כאילו על פי סימן מוסכם, הרפו השניים את שריריהם וצנחו אחורנית על משענת כיסאותיהם. ״יואו,״ אמר אלירן בקול המום, כאילו לא היה לו משהו אחר טוב יותר לומר, ואפרים – לעומתו, רק הנהן בראשו בהתרשמות.

״אתם בסדר?!״ חייך אביגדור, ״מה קורה אתכם, תתעוררו!״

אלירן נענע את ראשו. ״זה מטורף,״ אמר, ״לא, פשוט מטורף!״ חזר ואמר.

לעומתו, נראה היה שאפרים מתחיל לגלות סימני חשיבה עצמאית. ברגעים הראשונים, הוא היה שרוי גם כן תחת הרושם הכביר של התיאור, אבל משהו מהגישה הביקורתית המקורית שלו – עדיין ניכר על פניו, כשאזר את כוח הרצון לפתוח את פיו. ״תשמע,״ הוא אמר בקול רציני, ״זה בהחלט נותן תשובה לכל שאלה ששאלנו, ואני בהחלט עומד להכריז על כך ששגיתי, ואתה פשוט מקצוען בכמה רמות מעלינו. העניין הוא...״ הוא השתתק, כאילו ניסה לארגן את מחשבותיו. ״אני פשוט מאוד לא רוצה להאמין שכך זה היה,״ הוא פלט לבסוף. ״אתה מבין?!״ שאל, ובעיניו הייתה תחינה בלתי מוסברת.

נראה היה, שאלירן לא עמד על סוף דעתו של אפרים. ״על מה אתה מדבר?!״ הוא תהה, מביט באפרים – כאילו היה תופעה מוזרה במיוחד. ״הבן אדם פה נתן מופע! סידר את כל הפרטים, חיבר את כל הנקודות, עשה את הבלתי אפשרי! באיזו זכות אתה מפקפק במה שהוא אומר?!״

אפרים התקשה להשיב תשובה ברורה, אבל דווקא אביגדור – נראה כמו מי שמסוגל להבין את הגישה העיקשת של אפרים. ״אני חושב שמה שאפרים מתכוון לומר,״ הוא נטל את תפקיד המסביר, פונה ישירות לאלירן, ״זה שהוא מתקשה להאמין, שאת כל האירוע הזה תכנן ויצר עמיקם. אם אני מזהה נכון את מערכת הקשרים פה, נראה שהכרת היטב את עמיקם. אני צודק?!״

אפרים הנהן בראשו, ועל פניו התפשטה רווחה, כאילו אכן קרא אביגדור את תחושותיו. ״בדיוק, כן,״ הוא אמר, ״כלומר: עמיקם היה איש חריג, לא רגיל, אבל להאמין שהוא עשה את זה? כלומר, למה? מה המניע שלו? בכזה גיל?!״ הוא השפיל את פניו, ואז הרים שוב את ראשו. ״אני רוצה לדעת שאתה בטוח!״ דרש, ״אני רוצה לדעת שיש לך הוכחה אמיתית, אובייקטיבית, שהיה זה עמיקם – ולא מישהו אחר״.

על פניו של אביגדור עלה חיוך עגמומי. הוא הניף את המחברת, שעדיין הייתה בכף ידו, מציג את כריכתה מול עיניו של אפרים. ״תסתכל,״ ביקש, והיה משהו רך בקולו. ״תראה את הכותרת, תזהה את התופעה שאותה כבר הזכרתי – אולם איש מכם לא הבין את החשיבות האמיתית שלה. אתה רואה את המילים?! כתוב כאן, ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טוב׳, אבל זה לא ׳יוסי׳ - אלא עמיקם! זה כתב ידו, על הכריכה ובתוך המחברת, שם הוא מכנה את עצמו כל העת ׳יוסי׳. אם אתה לא מאמין, תביט במחברת השנייה. אתה חושב שתוכל לטעון אחרת?!״

אפרים נענע את ראשו. ״לא, לא ממש,״ הודה. ״אני אפילו לא צריך להשוות למחברת הבדיחות, אני מכיר את הכתב שלו, מהעבודה המשותפת שלנו״.

״יפה!״ חייך אביגדור. ״ועכשיו, שים לב. תראה את האות הממוסגרת. הוא רצה לכתוב משהו אחר, אבל בדרכו המעוותת – הוא לא יכול היה להניח למתבונן מן הצד לגלות את זה בסקירה פשוטה. הוא כיוון את הדברים כך, שרק מישהו כמוהו, רק מי שמבחין בכל פרט, יזהה את הפרט שאותו הוא רצה לגלות. האות ב׳, שים לב אליה, היא למעשה נ׳, אין שום אפשרות אחרת״.

״מה זה אומר?!״ הקשה אלירן מצדו של אפרים. ״אתה טוען שהוא התכוון לכתוב: ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טון?! זו אותה משמעות, או יותר נכון – אותו חוסר משמעות!״

״בסדר הזה כן,״ חייך אביגדור.

לאלירן נדרש רגע כדי להבין את כוונתו של אביגדור. ״כלומר,״ להפוך את סדר המילים?!״ הוא בירר, ואביגדור נענע את ראשו קלות לשלילה. ״או פשוט... את סדר האותיות?!״ תיקן אלירן תוך כדי דיבור, וכשזיהה שהפעם יש התאמה לכוונתו של אביגדור – המשיך לחשוב בקול. ״אם כך, התוצאה תהיה...״ הוא השתהה, כאילו ניסה לסדר בדמיונו אחרת את האותיות.

״ביל יוסטון,״ הקדים אותו אפרים, עיניו הלומות. ״זיכרונותיו של ביל – יוסטון״.
מה שלא מובן זה מאיפה אביגדור יודע הכל.
האם אביגדור זה יואב? (יש בתוך השם אביגדור את האותיות של יואב, מתאים ל @mic003 דווקא...)
ועדיין איך הוא יודע מה קרה אח"כ בתוך החדר?


תודה על הפרק המרתק הזה!
 
בלי לצטט את תגובתך הארוכה, אני רוצה לומר לך ש- נכון. נכון שלכאורה היו סימנים מחשידים לגבי עמיקם מהתחלה. אבל תיקח בחשבון שמבחינת הקורא, מי שמעלה את הסימנים המחשידים על עמיקם אלו שתי דמויות: אלישע, שהוא הדמות החיובית בסיפור, אבל כבר למדנו לא לסמוך לגמרי במאה אחוז על התחושות שלו, וגם אם כן, משהו במבנה של הסיפור יצר מצב שדי שכחנו מה אלישע חשב, כלומר זה לא היה מספיק חזק כדי שהקורא יזכור את המחשבות של אלישע, מה גם שכולנו ידענו שהוא מוזר בגלל השיחה הארוכה מדי שלו עם אלישע בהתחלה, כך שזה רק חיזק לנו את המוזרות של עמיקם. הדמות השניה היא דמות שלילית. דמות שאנחנו לא אוהבים, לא רוצים להאמין לה. עמיקם הגיע למפגש בתור שוטר וסיפר לכולם שהוא השתנה. אין לקורא שום סיבה לא להאמין לו. הפוך! יש לו סיבה לדחות את דברי הדמות השלילית, כי היא שלילית.
לפיכך, אני עדיין חושבת שלא בנית את הדמות הזאת של עמיקם מספיק טוב, לא הבאת מספיק רמזים אמיתיים שיחשידו אותו, ולכן, לפחות כך אני מרגישה, שבתור קוראת "עבדת עלי". בשלב כזה אני קוראת את הספר עד הסוף אבל נשארת עם טעם חמוץ בפה.
דרך אגב, היה כזה ספר שקראתי פעם, לא דומה בכלום לסיפור שלך, כן? אבל גם משהו שהסופרת בנתה תילי תילים ובסוף שהכל התגלה היה כל כך עלוב וחמוץ שממש התעצבנתי.

אני חושב שהבנתי קצת יותר את הכוונה, וזה חשוב - אז אני מגיב באריכות.

אם אני מצליח להבין נכון את המסר שבין השורות, (וכמובן, תקנו אותי אם אני טועה), נראה לי שמה שמפריע כאן בעיקר - זה לא עצם המהפך העלילתי, שהוא - כאמור, מסתדר די טוב עם האופי של הדמות ועם הרמזים (שאני לא חושב שיהיה מי שיתווכח עם היותם רמזים) על ההרס הפוטנציאלי שקיים בה, אלא הסגירה המאוד לא צפויה של כל החידות שסבבו את קו העלילה הספציפי הזה. אם ננסח נכון את הטענה, הרי שאתם בעצם באים לומר: זה לא נורא שהחלטת להפוך את עמיקם, אבל למה על חשבוננו?! ואם אתם מתקשים להזדהות עם הטענה, אני אסביר:

למעשה, עמיקם - מלבד היותו דמות פעילה בסיפור, הוא גם מייצג של קו עלילה מסוים, שקשור לכל מה שקרה באותו צוק אפל במדבר. כלומר: עמיקם הוא חלון הראווה, שדרכו בחרתי להציג כמה תופעות מאוד משמעותיות שקרו שם, על פסגת הצוק.
במובן הזה, יש קושי מאוד גדול - במהפך של עמיקם. משום שזה דבר אחד, להפוך דמות חיובית לבוגדנית, וזה דבר אחר לגמרי - לשקר דרך דמות. כלומר: הידיעות של הקוראים לגבי האירועים המתוארים, מבוססות בעיקר על אותה שיחה מתישה שהתנהלה בתחילת הסיפור בין אלישע לעמיקם, והנחת היסוד היא - שנתונים אלו הם אמינים. הנחת היסוד הזו, מבוססת על חוזה בלתי כתוב בין הכותב לקוראים, על פיה - לא יוליך אותם הכותב שולל. במובן הזה, יש קושי מאוד גדול לקבל תשובה כמו: ׳עמיקם שיקר׳, משום שהיא שקולה לתשובה הנצחית: ״יוסי קם בבוקר, וגילה שהכל חלום״ (כל קשר בין יוסי הנ״ל לבין יוסי לב טוב הנורא - הוא על דעת הקוראים בלבד) למעשה, אין באמת הבדל בין תשובה מעין זו, לבין: ׳הכותב הוליך אתכם שולל, נמתחתם לחינם׳.
משכך, זה צפוי לגמרי - שאם אני מציג דמות כאמינה, ואני נותן לכם לראות אירועים דרך העיניים שלה, תהיה לי ולו אחריות מינימלית על מה שהיא אומרת, וזה ברור גם לי - שאני לא יכול לומר כל דבר, ואחר כך לחזור בי ולהסתתר מאחורי דמות כזו או אחרת בטענה שהיא שיקרה ולא אני.

אז קודם כל נדגיש, שלמעשה - לא היה כאן (עד לרגע זה ממש) שקר של עמיקם. כל התיאורים על הזירה ומה שנמצא בה - היו נכונים. עמיקם לא יכול היה לשקר בנושא הזה, משום שהוא לא היה היחיד שסרק את הזירה. את הדו״ח שלו הוא ביסס על תצלומים, שלא היו מפוברקים. מה שהוא לא גילה, זו רק העובדה הפשוטה - שהוא אחראי על הכול.
ועדיין, זה לא מספיק. לא רק בגלל שיש עוד משהו שנאמר על ידי עמיקם, שהוא בבירור שקר גמור - ואנחנו נטפל בו בהמשך, אלא גם ובעיקר בגלל - שתשובה כזו, היא עדיין בטווח הבעייתי. שכן, עדיין המסר הוא - עמיקם ניסה לרמות את החוקרים, והוא רימה גם את הקוראים על הדרך. כל אחד מבין, שבמהלך כזה - שוב, אין הבדל בין ׳עמיקם עבד עליכם׳, לבין ׳הכותב עבד עליכם׳.
לא רק זה, אלא גם ובעיקר - יש כאן ניסיון להשיב תשובה חיוורת לשאלות גדולות מאוד. זה משהו שקורה הרבה, לאו דווקא במהלכים מהסוג הזה. קראתי פעם בילדותי ספר שהיה לו חלק ראשון נהדר, מלא חידות ותעלומות שגרמו לי לכסוס ציפורניים. הנושא (בטשטוש, כי אני לא רוצה לפגוע חלילה בסופר/ת למרות שלא ראיתי את הספר הזה משהו כמו 15 שנים) היה, זוג שמסתירים סוד אפל, באיזשהו מרתף שמעולם לא נפתח, וזה נגמר במשהו מאוד בנאלי - מסוג: ׳זה פשוט היה תוכי שהם אהבו, והם הגנו עליו מפני ציידים (לא באמת, רק הרעיון מובן. חידה שמציתה את הדמיון, ופתרון שהוא שגרתי לגמרי). הרגשתי אז, אכזבה מאוד גדולה, כי לקחתי ברצינות מאוד גדולה את הסיפור, וזה השאיר מן ריקנות של... ׳אז למה התכנסנו כאן, אם זה הכול׳. אני חושב, שזה למעשה מה שעומד מאחורי הטענה שנטענה כאן, ואני מסכים - שנכון לעכשיו, באמת - יש כאן מה שנראה כמו תשובה חיוורת לשאלות עוצמתיות מאוד.

אני חושב שבהרבה ספרים שקראתי, היו תעלומות שהפיתרון שלהן היה חיוור ביחס אליהן. בעולם הישיבות קוראים לזה ׳הקושיא יותר טובה מהתירוץ׳, וזה מעניין להבין למה זה קורה. כלומר: למה הציפייה שלנו לא מתממשת.

אני חושב שזה מבוסס על כך, כשאנחנו מוצאים חידות גדולות - הדמיון שלנו מתעורר. כשאנחנו חוששים מפני משהו, הוא תמיד יהיה גדול יותר ממה שהוא באמת, וזה בגלל חוסר הוודאות - שלמעשה, פותח את כל האפשרויות. אפשר נניח לגלות, שהודעה כמו: ׳אירוע חריג בשמי אירן, פרטים יבואו בהמשך׳, תתברר ברוב המקרים כמאכזבת, וזה בגלל שאין לנו צל של מושג לגבי גודל האירוע, ואנו נוטים מיד לדמיין כל מה שבעינינו נראה לנו כמו ׳אירוע חריג׳. כשאנחנו שומעים על זה שבסוף זה היה רק ׳כמעט תאונת מסוקים׳, או משהו כזה - אנחנו מרגישים שזה לא היה שווה את המתח, למרות שבפועל - זה בדיוק עומד בקריטריונים של ׳אירוע חריג בשמי אירן׳.

אני חושב, שזה גם מה שעומד בבסיס הרצון של הרבה אנשים לפרש אירועים מסוימים באופן מופרז. החל מהקורונה, שהיו כאלו שפשוט סירבו להאמין שזה וירוס, וניסו לעשות הכול כדי לשכנע אותנו בכל מיני קונספירציות, וכלה בכל סבב לוחמה - שאוטומטית, הופך למלחמת העולם השלישית, או לחילופין - למלחמת גוג ומגוג, למרות שכולנו מבינים שאין באמת הבדל בין סבב הלוחמה הזה, לבין מאות שהיו לפניו באלפי השנים האחרונות. זה נראה, שיש כאן סוג של תחושה - שנובע מחוסר הוודאות בנוגע לאירועים כאלו, שגורם לנו לחשוב - שהאירוע ׳מוכרח להתאים לציפיות שלנו׳.

במציאות האמיתית, הרציונל קובע - שעלינו להבין את הדברים כמו שהם, ולא לצפות מהם להיות גדולים ממה שהם באמת. אבל בעולם הספרותי?! שם הכללים משתנים. הרי, סופר לא כותב סיפור כדי לתאר לנו את המציאות כפי שהיא ממש. אירוע ספרותי, הוא אירוע יוצא דופן, וזה לא משנה אם הוא מכניס למערבולת את כל גלקסיית שביל החלב, או שכל כולו נע סביב מערכת הרגשות של דמות אחת אומללה ומעורערת. בסופו של דבר, בסיפור - אנו מצפים למצוא את מה שאין במציאות, כך שאם במציאות - דיווחים רחוקים על מפלצות היו ממלאים אותנו בגיחוך ובחמלה, בסיפור - אנחנו מצפים להיות נאיביים, ולהמתין לכך שמה שהובטח - יינתן לנו.

אז איך אני מתרץ את ׳הוצאת הרוח מהמפרשים׳, כפי שעשיתי במהלך האחרון?!
התשובה היא, שלרגע לא הקטנתי את החידות, רק הגדלתי אותן.
הסברתי אמנם, בפרקים האחרונים, צעד אחר צעד - איך קרו הדברים, ומי היה אחראי להם. אבל הסבר אמיתי לא קיבלנו, להיפך! אם יש משהו שהפרקים האלו מוכיחים, זה - שקל מאוד, לזייף ממצאים, כך שהם ייצרו תחושה על טבעית. אבל קשה מאוד להסביר, למה ירצה מישהו לעשות את זה. המשמעות האמיתית של האירועים שפתאום נוצקו לתוך תבנית מאוד ׳שגרתית׳, עדיין נעלמת מאיתנו, כך שבמקום הרבה מאוד שאלות בודדות - מסתכם הכול בשאלה אחת גדולה ומאיימת, שהתשובה עליה - כך אני מקווה, תהיה מספיק טובה כדי לאפשר לנו להרגיש שהיה שווה לחוות את תחושת המתח ואת אי הוודאות.
בשלב הזה, אני יכול רק לקוות, שההפתעות שאני מכין להמשך יהיו מספקות ברמה שאני רואה אותן גם עבור הקוראים.
 
האם אביגדור זה יואב? (יש בתוך השם אביגדור את האותיות של יואב, מתאים ל @mic003 דווקא...)
לא. משעה שהשתמשתי פעם אחת בתרגיל - יהיה זה אווילי מצידי להשתמש בו שוב.
אביגדור יודע הכול, כי זה המקצוע שלו, ולגבי המקורות שלו - יהיה פירוט בהמשך.
 
הייתי רוצה להביע את דעתי על כמה נקודות שהועלו כאן לגבי הסיפור ועריכתו לספר:
1. לגבי השאלה האם הסיפור הוא טוב, התשובה היא - כן. אנשים עוקבים אחריו, נהנים ממנו.
אני מתחיל להפנים את זה.
2. לגבי השאלה האם הסוגה של הסיפור מעניינת את הציבור- אין הכרח. מכיוון שהעוצמה בסיפור היא לא מהתוכן שאותו היא מייצגת (סוג ניסוח, סוג עלילה) אלא מהיכולת של הסופר למתוח ולהפתיע אותנו כל פעם מחדש, וההרגשה שכל הסיפור מחושב מתחילתו ועד סופו (אם כי זה עדיין לא הוכח...), והחלק של הקוראים בלנסות לגלות את העלילה האמיתית של הסיפור.
3. לגבי השאלה איך זה יהיה כספר- יתכן שבתור ספר זה יהיה קצת פחות טוב, מכיוון שחלק גדול מההתחברות לסיפור מגיע מהניסיון של ציבור הקוראים להבין מה קורה כאן ולחבר בין תעלומות בין פרק לפרק, מה שפחות קיים בספר שנקרא באופן רציף.
בזה אני קצת לא מסכים, כי אני חושב שאפשר להוכיח מהניסיון שזה אחרת.
יש הרבה קוראים, שהצטרפו באמצע, ואף לקראת השלב הנוכחי, כך שאם היה פחות מעניין - החוויה שלהם הייתה אמורה להיות פחות טובה מאלו שהמתינו בין פרק לפרק. בפועל, זה לא נראה ככה. אני רואה בבירור, שיש כאלו שעוקבים למרות שהצטרפו במועד מאוחר.
4. לגבי חלוקה לסדרה- מסתבר שזה פחות יהיה מוצלח, מכיוון שהעלילה לא נפתרה אפילו בחלקה, גם בשלבים המאוחרים שבהם אנו עומדים, וממילא הסופר לא כל כך יעניק מידע מהותי נוסף בסוף כל חלק.
בזה אני מסכים. ייתכן ויהיה צורך לקצץ, או שיימצא פתרון אחר.
בכל אופן, אני לא מרגיש שזה כל כך עצום בהיקף. בקבצים שלי, הסיפור כולו - הוא כ350 דפי וורד (a4), בכתב 12 שהוא עצום ביחס למה שנהוג בספרים, אבל אני מודה שאני לא מבין בזה כלום וזה יכול להיות המון.
 
בכל אופן, אני לא מרגיש שזה כל כך עצום בהיקף. בקבצים שלי, הסיפור כולו - הוא כ350 דפי וורד (a4), בכתב 12 שהוא עצום ביחס למה שנהוג בספרים, אבל אני מודה שאני לא מבין בזה כלום וזה יכול להיות המון.
יש אינדיקציה מסויימת לעימוד ספר ביחס לעמוד בוורד. אני חושבת - ולחלוטין לא בטוחה - שהיחס הוא 1:1.3 - כל דף סטנדרטי של וורד הוא בערך עמוד ושליש בעימוד - אבל שוב: יתכן שזה יחס של עימוד של ספרי קודש ולא ספרי חול.
השאלה היותר חשובה היא: כמה תוים יש. זה נותן אינדיקציה יותר טובה לגבי "כמה עמודים בערך הספר שלי יהיה".
והפונטים הרגילים שיש במחשב הם לא אינדיקציה לספרים בכלל. בעימוד ספרי קריאה משתמשים בפונטים מקצועיים וקריאים, לא באריאל או בדוד...

(במקצועי, אני גם מעמדת ספרי קריאה.)
 
יש אינדיקציה מסויימת לעימוד ספר ביחס לעמוד בוורד. אני חושבת - ולחלוטין לא בטוחה - שהיחס הוא 1:1.3 - כל דף סטנדרטי של וורד הוא בערך עמוד ושליש בעימוד - אבל שוב: יתכן שזה יחס של עימוד של ספרי קודש ולא ספרי חול.
השאלה היותר חשובה היא: כמה תוים יש. זה נותן אינדיקציה יותר טובה לגבי "כמה עמודים בערך הספר שלי יהיה".
והפונטים הרגילים שיש במחשב הם לא אינדיקציה לספרים בכלל. בעימוד ספרי קריאה משתמשים בפונטים מקצועיים וקריאים, לא באריאל או בדוד...

(במקצועי, אני גם מעמדת ספרי קריאה.)
לפי המונה של אופיס, יש שם בערך 1,300,000 תווים (זה נורמלי?! נראה לי מספר לא הגיוני).
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה