קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
כ
טעות בסימון של הספר

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ט
תוכנת דגש

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 408
    • ה
    סיפור בהמשכים מאזן כוחות
  • הלוויתן הכחול //
    • החלטתי לקפוץ למים 🐋 ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
    אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ;) ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
    ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
    (אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
    תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
    אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

    מאזן כוחות

    פרק 1

    עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :



    הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

    הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

    רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

    טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

    הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

    יכול להיות שהוא יכול להירגע.

    הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

    הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

    הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

    קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

    ממה בעצם הוא חושש?

    הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

    לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

    הוא נשך את שפתיו.

    כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

    משהו מכל זה חייב להיות נכון.



    ###



    הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :



    "אני לא מבין"

    "מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

    "לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

    "זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

    "מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

    קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

    אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

    כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

    "תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

    "בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

    "אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

    "אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

    "בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

    "יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

    "אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

    "מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



    ###



    הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

    "אני לא מבין"

    "מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

    "לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

    "אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

    ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

    "הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

    כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

    "מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

    ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

    "אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

    "כן המפקד. ברור."

    "יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

    העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: עוטף בעז"ה, מתכנתת אחת, מוז'יניקית ועוד 24 משתמשים27 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוז'יניקית
    וואו, מדהים! התחברתי בשניות לדמויות, לעלילה, ולקצב המרתק. הכתיבה שלך כובשת במיוחד! קצת הערות...
  • 2 3 2K
    • א
    סיפור בהמשכים עולם בסכנה
  • איה סופר //
    • גילוי נאות הפרולוג הוא ורק הוא נכתב באמצעות הבינה המלאכותית בהכוונתי האדיבה
    אשמח מאד לביקורת (בונה)     ואם אפשר גם מילה טובה...;)​
    פרולוג
    6 באוגוסט 1945. השמש זרחה על הירושימה, עיר של חיים שגרתיים – דייגים בנהר, ילדים בדרכם לבית הספר, רוכלים פותחים דוכנים. איש לא שיער כי בעוד דקות תינחת על העיר קללה כבדה משמים.

    גובה רב מעל העיר, מפציץ בודד, "אנולה גיי", שייט בשקט קר. הדממה הופרעה רק בידי רחשי המנועים ואורו המסנוור של הבוקר. בלב המטוס נח פצצה אחת – "ילד קטן". בתוך רגע תהפוך עיר שלמה למקום אחר, ובעולם ייפער סדק עמוק, כזה שלא ניתן לרפא.

    ב־08:15 בדיוק, נפערה הדלת התחתונה של המטוס. הפצצה שוחררה, צונחת לאיטה, נדמית כמעט כבלתי מזיקה – רק מתכת כבדה שחותכת את האוויר בשקט מוחלט, בדרכה להפוך את ההיסטוריה.

    רעם לבן, עיוור, נישא פתאום לשמים. תחילה אור, אחר־כך חום. גל הלם נע במהירות עצומה וסוחף אחריו בניינים, גשרים, חלומות. הצללים של האנשים נחרטים בקירות, זכר אחרון לרגע שהיה. גשם שחור יורד, שותק, כבד, רווי אבק ואשמה.

    באותו היום העולם הישן מת. התום נשרף יחד עם הירושימה. בני אדם הביטו בשמים והבינו – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכוח לשנות עולמות כבר לא היה אגדה; עתה היה בידיהם, מפחיד ומפתה גם יחד.

    האנושות נכנסה לעידן חדש – עידן שבו צל הפחד, תקוות הישועה ואימת ההשמדה ילוו אותה תמיד.

    פרק א

    דממה. חשיכה.

    אורי נשאר לשכב ממתין בדריכות הוא הציץ בזהירות בשעונו השעה הייתה 3 אחרי חצות הוא הגיע ראשון בזה הוא בטוח. שעה עגולה נוספת חלפה כשדמות שחורה הגיחה לאפילה למרות החשיכה הבחין אורי בבליטה בכיסה הדמות חיפשה גם היא מקום טוב לתצפית, אורי שיער שמדובר בסוכן CIA למרות שהבא נראה מקצוען היה אורי רגוע לחלוטין ההסוואה שלו הייתה יותר ממושלמת דקות ארוכות נוספות חלפו ואז זה קרה...

    הסוכן חשף את עצמו ראשון לא מסוגל יותר להמתין הוא נע בזריזות מרשימה ובדממה מוחלטת אורי החניק קריאת התפעלות הוא כבר ראה סוכן בפעולה בחיים... אבל זה היה משהו אחר. המהירות הדיוק והעוצמה התאחדו כולם והפכו את הסוכן למכונת מלחמה בלתי מנוצחת, אורי שיער שמדובר באחד הטובים סוכן על, הרי גם המוסד הישראלי שלח לכאן את הטופ אחרי הכל ידע אורי להעריך את עצמו

    אורי התלבט למשך כמה עשיריות השניה אם לחשוף את עצמו ולסייע לסוכן במלאכתו אך משראה שהלה מסתדר היטיב העדיף להישאר במקומו אין לדעת איך האמריקאים יגיבו, הם עוד עלולים להיעלב שישראל אינה סומכת עליהם.

    המשימה הושלמה במהירות. הקרב כלל לא היה שקול. למרות שהם היו שלשה מול אחד. הסוכן נעלם במהירות. אורי שהיה סקרן נורא להכיר את סוכן העל הלזה השתעשע שניה במחשבה על מעקב אחר סוכן העל אך דחה אותה מייד סוכן על שכזה יקלוט אותו במיידי אין סיבה להסתכן לחינם. הוא הכניע בקלות את רגש הסקרנות כמו שכבר עשה עשרות פעמים בחייו. הוא המתין דקה אחת נוספת ונעלם כרוח.

    מחר יהיה לעיתונאים הרבה מה לכתוב...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: forty thousand feet, דה לה מייארו, מילת ערך ועוד 21 משתמשים24 //
    53 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הלוויתן הכחול
    וואו! דחוף המשך! וכל הכבוד על עבודת המחקר, הצורה בה הוא חווה את הפיצוץ כתוב בצורה ממש אמינה...
  • 165
    • א
    שיתוף - לביקורת תכף אשוב
  • אוראל סולטן //
    • וכמה פעמים שאיבדתי את עצמי,
    לתהום הנשייה.
    צועק לעצמי מבור,
    תכף אשוב.

    וכמה פעמים שנפלתי לבד,
    עם אלפי כוכבים.
    מתגלגל ברפש וחול,
    פגר אבוד.

    וכמה פעמים שהשלכתי משקף,
    רטוב מדמעות.
    קורא לעצמי בקול אילם,
    לדרכך לך.

    וכמה פעמים ששבתי לעצמי,
    וכפרתי בעצמי.
    שוגה בדרכי אפלה,
    ותוהה.

    וכמה פעמים שספרתי פעמים,
    והתיאשתי מלמנות.
    מנגן על העצבים,
    מזייף.

    וכמה פעמים שחזרתי לביתי,
    וראיתי חורבן.
    וכמה פעמים שלחשתי לליבי.
    תכף.
    אשוב.

    "כמה כוכבים שנפלו עכשיו, חזרו לי מילים." (מבוסס על 'אור כזה', ישי ריבו.)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: .חיה פ, הלוויתן הכחול, אההם פפם ועוד 26 משתמשים29 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה! בעז"ה בל"נ אשמור אצלי.
  • 24
    • ק
    שיר עת נופלים
  • "קשת" גרפיקה בשבילך. //
    • עֵת נוֹפְלִים חַשְׁכֵי הַלַּיְלָה,

    מִתְעַרְפְּלִים סָבִיב סְבִיב

    אֲלֻמַּת הָאוֹר,

    אָז לוֹחֶמֶת הִיא לְלֹא חֶרֶב לָהּ,

    לְלֹא מָגֵן חוֹשֶׂפֶת מִסְתּוֹר.



    לִבַּבְתַּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַי,

    תְּחִנּוֹתֶיהָ שֶׁל נִשְׁמַת הַחַי

    אַל תָּשִׁית אֶל עָצֵל,

    הַנָּם בַּשָּׂדֶה,

    אַל תַּבִּיט אַךְ תַּכִּיר בְּתוֹכְכַי.



    אֲנִי הַשֶּׁמֶשׁ, אֲנִי הַתָּם הַשָּׁלֵם:

    עֵת נְמוֹגִים כּוֹחוֹתָיו, פּוֹרֵשׂ כְּלֵי מַעֲשָׂיו,

    חַיָּל נָסוֹג מִקְּרָב, לֹא חָפֵץ וְלֹא חַיָּב,

    מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי גְּלִימַת אֱלֹקָיו.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: תכלת שמיים, הלוויתן הכחול, שיר כהן 1 ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 129
    • T
    שיר לֹא לִי
  • tmr //
    • אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת לֹא לְקַבֵּל אוֹתְךָ
    יֵשׁ טוֹבוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִפְתֹּחַ עֲבוּרָן יָדַיִם
    לֹא לֵב
    לֹא לִי מַגִּיעַ הַיֹּפִי הַזֶּה
    לֹא אֲנִי הָיִיתִי בַּצַּעַר הַזֶּה

    בַּחֹשֶׁךְ לִפְנֵי הָאוֹר
    מִי חָלַם עַל הָאוֹר
    מִי דִּמְיֵן שְׁ
    הַהֲזָיוֹת שֶׁלִּי לֹא יָשׁוּבוּ רֵיקָם
    שֶׁמִּנְהֶרֶת הָאֵפֶר הַזֹּאת תְּבַשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת
    טוֹבוֹת שֶׁהַשּׁוֹפָר
    יַשְׁמִיעַ אֶת עַצְמוֹ אַחֲרֵי סִדְקֵי אָדָם

    וְכַמָּה הָאוֹר הַזֶּה גָּדוֹל
    כַּמָּה הַנֵּס הַזֶּה טִבְעִי
    הַנְּשָׁמָה מְרִימָה יָדַיִם אֶל מוּל הָאֱלוֹקוּת הַזֹּאת
    אֶל מוּל הַצַּעַר הַהוֹלֵךְ וְנִסְפַּג הַזֶּה
    וַאֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת
    סוֹגֶרֶת הַכֹּל

    לֹא אֲנִי הָיִיתִי בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה
    לֹא לִי
    הַטּוֹב הַזֶּה
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בחלל הריק, חוי!, הלוויתן הכחול ועוד 12 משתמשים15 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    הפנית אותי אז קראתי עכשיו את האתגר בדרכ זה על סיפורת ואני פחות בתחום הזה, רואה שהפעם יכול...
  • 288
    • א
    סיפור בהמשכים פרוטוקול אקו
  • אינדה //
    • ** פרוטוקול אקו **​


    שמואל לוינגר.png
    העיר התלויה נועדה להציל את האנושות.
    לפחות כך כולם בעיר מאמינים.
    כששוטר מהשכבה האמצעית מגלה שתאונה מסתורית נמחקה ממערכות הפיקוח של העיר, הוא יוצא לחקירה שמובילה אותו אל סוד שאסור לדעת.
    נער שנעלם, שכבה שאינה קיימת, ואמת אחת שעלולה למוטט הכול.
    כשהמערכת מתחילה לצוד אותו, אלון נאלץ לבחור:
    לציית לחוקים שנועדו לשמור על הסדר. או לשבור אותם, גם אם העיר כולה תיפול.​

    מותחן מדע־בדיוני מהיר, אפל וטעון אקשן על שליטה, שקר והאמת שמסרבת להישאר קבורה.
    שמואל לוינגר.png
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: נחשונית, נאו ממש, Talya kadosh ועוד 10 משתמשים13 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yehup
    סיפור עם פוטנציאל מעולה! מזכיר לי קצת את הסרט "אסטרו" רק ששם זה הפוך - העיר התלויה היא המתקדמת...
  • 77 78 79 3M
    • ל
    דיון המשפטים - שלנו!
  • לוטם //
    • לפעמים אני מחפשת משפטים יפים, חכמים ו- לא נדושים.
    מאמינה שגם אתם, מידי פעם, כשצריך להכניס לתוך קטע משפט מתאים ואין משהו מקורי מספיק...

    אני רוצה לנסות לפתוח כאן אשכול בו תעלו משפטים קצרים שהבזיקו לכם ברגע של השראה, שמכילים מסר, רעיון חזק וכו'.

    אז- בהצלחה לנו...
    המשפטים - שלנו!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: רפאל תבורי, I L♥ve Israel, Rachel - Art ועוד 26 משתמשים29 //
    2K תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אההם פפם
    כשלנפש כואב הכל כואב פי כמה.
  • 366
    • ש
    סיפור בהמשכים זוג או פרט
  • שבי פרנק //
    • פרולוג

    משחק ה"ביג בוס" הסוער הסתיים בניצחונו של יוספי, היא היתה הסגנית. יוספי זרח, מיכלי ותולי קצת פחות.
    אלו היו הכללים הבלתי כתובים במשחקים של יעל, חלוקת ניצחונות הוגנת על פני השבת. היא יישרה את הרגל: "שנעבור לשחק על השולחן?" נקישות על הדלת, מיכאל נכנס הביתה, יוספי רץ אליו נרגש כולו לבשר על הניצחון.
    הזדקפה, נגשה למטבח וארגנה את הסלטים, שירה נכנסה בפיהוק קורע לב, "אין לי איך להודות לך, יעל".
    ורק שכבו האורות, הרבה אחרי ששירה ומיכאל הזדחלו החוצה עם הצרורות, היא העזה לשאול את שירה, רק בלב, אם היא בטוחה שאין לה איך.
    הבוקר של יום ראשון תפס אותה, כמו תמיד, עייפה וממהרת ורוטנת. זה הבהיל אותה, כי בשבועיים האחרונים היא רוטנת גם בימי שני ושלישי.
    המצבר שלה הולך ומתרוקן והיא לא מצליחה למלא אותו.
    שנים של תקוות שהתנפצו לא מרשות לה להמשיך לחלום ולשאוב כוח מהעתיד.
    העתיד שהיא ציירה בדמיונה מגיל שבע, והמשיכה לצייר ביתר פירוט בגיל שבע עשרה ובגיל עשרים ושבע.
    עכשיו, היא רוצה עכשיו. ממש כמו יעלי שרצתה אי אז יומולדת עכשיו. מי העזה לצחוק עליה?
    יעל מתמלאת זעם על הפרה ההיא, מהקלטת של שרה קיסנר ולאה פריד. מה היא מבינה באנשים שנגמרה להם הסבלנות?
    בתחילת הדרך היתה מלאת סבלנות, סיימה סמינר. נשמה עמוק, היא למדה ברצינות והשקיעה והרגישה שמגיע לה חופש אמיתי. הפגישה הראשונה שלה היתה רק בחנוכה, היה נחמד ונעים ולא מעבר. והאמת, היום היא חושבת שהיא לא באמת חיפשה את העול הזה. הכסף הלחיץ אותה, נוראות.
    זמן שווה כסף, היום הכסף לא מלחיץ, והזמן נושף בעורפה.
    בלילה מתקשרת מיטלמן, יש לה קול מרגיז והיא חיבת להבין למה היא הורידה את פוגל, אי שם, לפני ארבע שנים וכמה חודשים.
    ואחרי שהשיחה הזו מסתימת, יעל יודעת שגם היא סיימה פרק בחייה. היא לא מוכנה יותר לשאת את זה.
    היא מרימה ראש לתקרה, מדבקת כוכב נוצצת אליה, שירה הדביקה אותה אי פעם, בשחר ההיסטוריה.
    הייאוש מכה בה.
    והדבר הכי מפחיד שזה יאוש מסוג חדש, תהום שהיא לא מכירה.
    וככה היא נרדמת.
    ומתעוררת עם החלטה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ללי99, אקורד, חיפאית!!!! ועוד 28 משתמשים31 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שבי פרנק
    פרק ב' מפתיע, אבל בלילה לפני השינה, מה שהכי מטריד אותי זה השלט. מה אכתוב בשלט על הדלת? כאן גרה...
  • 39
    • ה
    שיתוף - לביקורת אשמח לחוות דעת בנוגע לשיר שאמור להפוך למצגת
  • השנונה... //
    • אני צריכה לכתוב שיר למצגת חיזוק בנושא תפילת שחרית בשבת..
    (עם עריכה של דמויות מצוירות מתוקותת)
    כתבתי משהו ומרגיש לי לא אחיד ומבולגן קצת..:



    ושוב שבת בבוקר אהממ בצהריים
    אני מתמתחת פותחת זוג עיניים
    מתי חצות? עוד שלושים דקות?
    אין זמן להתעכב או סתם לחכות!!

    מעיפה את השמיכה ורצה לברז
    אין זמן, מוכרחה להזדרז
    לוקחת סידור ומבליעה את התפילה
    סימנתי וי על עוד מטלה.

    ובשעות החולפות בצהרי השבת
    על כל העניין העמקתי מבט
    כי למה לי לקום בשעות שכאלה
    אולי זה כדאי לנסות את הפלא

    להשכים בשבת לפני זמן תפילה
    לקום להתפלל כך מילה במילה
    נכון זה קשה אבל שווה זה ודאי
    כך חשבתי והשתכנעתי למדי

    עד שקול אחר בי ביטל, אמר שטויות
    שבת היא לשינה ויש לי ראיות
    "שינה בשבת תענוג" ו"יום מנוחה"
    מקסימום תתפללי שתי מנחה

    בשבת שאחרי הייתה לנו שמחה
    נסענו לדרום כל המשפחה
    והשכם בבוקר מצאתי ת'עצמי נכנסת
    לתפילת שחרית - בבית הכנסת!

    חייבת לראות את דָּוִד קורא בתורה
    בטח הוא יסמיק ויובך נורא
    בקיצור אין מצב שאני מפספסת
    ולכן עכשיו אני פה בבית כנסת

    טוב מה אני אגיד זו חוויה ייחודית
    היה שווה- יטענו גם שרי ויהודית
    צעדנו יחדיו להתפלל מוקדם
    וישר הלכנו לערוך באולם

    אבל מה, כל שבוע אקום בשבע בבוקר?
    האם ההשקעה לא תעלה לי ביוקר?
    אך תוך כדי עולה בי מחשבה נחושה
    לא שווה להחמיץ כזו תחושה

    ועל שכר לעתיד מי בכלל דיבר
    ולתפילת שבת כה קל להתחבר
    ומי שלא טעם זאת לא יבין
    והתשלום עוד יבוא- תקילין וטבין..

    וכך החלטתי לנסות שבתותיים
    קמתי השכם ולא בצהריים
    והתשלום של שבת הרי הוא פי אלף
    ואיך שינה תתיימר להיות חלף?

    התעמקתי בתפילה ובכל השינויים
    היה מעניין והיו עוד גילויים
    לדוגמה שלפני סעודת היום
    מגיעים הדודים משפחת ראם

    לא אמשיך להסביר אך הרווח גדול
    האמת שמאז קצת קשה לי לחדול
    ואם אני מספיקה תפילה במניין
    הוא מתעצם פי כמה וכמה – העניין

    נכון, אחרי שבוע מתיש של לימודים
    כולם רוצים רק לישון, מודים?
    אבל לפום צערא אגרא מתבטא פה היטב
    אז קיבלתי על עצמי זאת בלי להתחייב..

    שבת שלום!!!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נאו ממש, BIO, מצפה למשיח ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 105
    • ח
    שיתוף - לביקורת האם אנחנו באמת קיימים?
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    האזינו לראיון ברייקינג ניוז, טראמפ וביבי:

    המראיין פותח בנימוס:
    "שלום לשניכם. רק שאלה קטנה, איך זה מסתדר עם זה שאתם… לא?"

    טראמפ מנופף ביד:
    "Fake news. כל הסיפור הזה, פייק. הכי פייק שהיה. אני מכיר פייק, זה פייק ברמה נמוכה."

    ביבי מחייך חצי חיוך:
    "תראה, אני לא מתרגש. כבר היו הכרזות. בסוף המציאות חזקה מהכול."

    המראיין נשען קדימה:
    "אז בואו נבדוק מציאות. תוכיחו שאתם לא AI."

    ביבי מיד נכנס למוד:
    "תשמע, זה לא כזה פשוט. יש פה עניין מורכב, רב-שכבתי, עם השלכות"

    המראיין קוטע:
    "סליחה, זה נשמע בדיוק כמו תשובה של AI."

    ביבי מרים כוס קפה, לוקח שלוק קטן, עוצם עיניים לרגע:
    "קפה."

    המראיין:
    "כן… גם את זה שתית כל השנים האחרונות."

    ביבי לא מוותר:
    "לא, אבל עכשיו זה עדכני. זה קפה של היום, טרי."

    המראיין:
    "או קפה משוחזר ברזולוציה גבוהה."

    טראמפ מתערב:
    "I have the best proof. Nobody has proofs like me."

    המראיין:
    "כן?"

    טראמפ:
    "יש לי קמט חדש. קמט מדהים. אנשים באים לראות אותו."

    ביבי לא נשאר מאחור:
    "אני אעדכן אותך, נוספה לי עוד שערה לבנה. זה תהליך. זה מנהיגות."

    המראיין מחייך:
    "או שזה פילטר טוב."

    שתיקה קלה.

    ביבי מנסה לשנות כיוון:
    "רגע… אה, רגע, איבדתי את החוט… מה רציתי להגיד…"

    שתיקה קצרה.

    ואז מיד ממשיך:
    "בסופו של דבר יש כאן שאלה עמוקה שצריך לבחון אותה לעומק."

    המראיין מחייך:
    "החוט נמצא מהר מדי."

    טראמפ מתקרב:
    "תסתכל טוב. זה אמיתי."

    המראיין:
    "זה נראה מאוד… מתוכנת."

    טראמפ מתעצבן:
    "NO! אני כועס עכשיו! זה כעס אמיתי!"

    המראיין:
    "זה כעס מאוד עקבי."

    טראמפ:
    "זה כעס חדש!
    אני לא כעסתי ככה אף פעם!"


    המראיין:
    "דווקא כן."
    עם אותם משפטים."

    שתיקה.

    ביבי מנסה שוב:
    "אני אגיד לך משהו אישי, כואב לי הגב היום."

    המראיין:
    "משפט אנושי מאוד."

    ביבי מהנהן, מרוצה.

    המראיין ממשיך:
    "שנאמר כבר מיליוני פעמים."

    שתיקה.

    טראמפ פונה לביבי בלחץ:
    "תגיד משהו לא צפוי!"

    ביבי חושב רגע…
    "אני… משנה את דעתי."

    המראיין מתעניין:
    "כן?"

    ביבי:
    "אני עדיין חושב אותו דבר, אבל אחרת."

    המראיין:
    "...מרשים."

    ביבי מתקרב, בקול נמוך יותר:
    "אתמול חיסלנו יעד מאוד משמעותי."

    המראיין:
    "מי?"

    ביבי:
    "אני לא נכנס לפרטים."

    המראיין:
    "ברור. אז אולי בעצם אתה היעד, וזה שמדבר איתי עכשיו זה AI?"

    טראמפ פונה לביבי:
    "זה נהיה רע מאוד. Very bad. אפילו בשביל פייק."

    ביבי עונה לו בשקט:
    "אנחנו מנהלים את האירוע."

    המראיין מרים דף ריק:
    "שאלה אחרונה, תנו לי משהו עדכני, ספונטני, לא מתוסרט."

    טראמפ בלי לחשוב:
    "This interview is rigged."

    ביבי מיד אחריו:
    "אני לא חושב שזה הפורום להיכנס לזה."

    המראיין עוצר. מביט בהם. ואז למצלמה:
    "...טוב, זה כבר מוגזם."

    כיתוב על המסך:
    "לא ניתן לאמת את קיומם של המשתתפים. גם הם לא הצליחו."
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: נאו ממש, השנונה..., משה פפירוב ועוד 14 משתמשים17 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמת שוטים
    קטע מעולה! גמרת אותי- כמה כיף לצחוק מקטעים אקטואליים, ציניים להחריד. רוצה עוד.
  • 114
    • ה
    שיתוף - לביקורת ת'אמת לא כזה פעם...
  • הכל כבר תפוס //
    • קוראת מילים שכתבתי פעם.

    -מילים?

    לא, זה לא מילים,
    זה לב.
    מדמם.

    -אוקי, אה.. וואו אה...

    פסדר לא צריך לגמגם,
    הכל טוב!
    היום זה לא מזיז לי.

    -ת'לב?

    ת'מילימטר של הקצה.
    ועוד כתבתי שם אבוש, עם "וש" בסוף,
    דיברתי איתו ככה חופשי.

    -ו...מה, מה היום?

    היום? חה
    היום...
    היום אני לא ראויה בכלל!
    כבר שניייים לא התפללתי,
    מדברת פה ושם ככה במילים שלי.
    רק כשאני צריכה...

    -אה.

    להיות כנה רגע?

    -רוצה?

    כן, נו אני לא יכולה אחרת,
    אז ת'אמת שמשהו זז לי שם בתוכו.
    קופץ לי שם כל היום, באזור של הלב.

    -קופצת.

    כע, לא רגועה הבחורה...

    -נשומה ווי ביסטו🎶

    מה זה כמו שרח בת אשר "עוד יוסף חי"?
    אפשר לדבר ברור,
    כן זאת הנשמה 'שלי...
    היא... לא מוכנה לוותר לי!
    היא רוצה ש...
    אני אקום מחר מוקדם.

    -היום.

    כן... נכון, זה כבר היום...
    ושאני אתפלל.

    -את יכולה!

    לא נכ- - אה... אמרנו שאמיתיים פה. אה..
    אז... כן, אני יכולה.

    -נו

    לא רוצה.
    לאאאא רוצהההההההההה
    לא יודעת למה!!!!
    😭😭😭😭😭
    - - -
    וזה כואב לי.😢
    ..... !!!!
    אבאאאא!!!!

    -אבא? אמרת ש...

    כן, אבא.
    תפסת אותי על חם.
    ...
    ...
    על הכי חם בעולם! הכי מחבק!

    -אוהב.

    אוהב, נכון.

    -גם ככה!

    גם ככה.
    רגע, גם ככה?

    - ככה!
    🤍
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: .חיה פ, השנונה..., צביה ר. ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    איזה מקורי! אהבתי ממש את הקונספט. כתיבה מלאת כנות ורגש שנכנסים ישר ללב.
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת הלוואי שכל החרדים היו כמוך...
  • איש המילה הכתובה //
    • 'הלוואי שכל החרדים היו כמוך'.... מי מאיתנו לא שמע את המשפט הזה עשרות פעמים בחייו.

    מדובר כביכול במחמאה. מעין תעודת כבוד פרטנית שחרדי מקבל מחילוני מצוי, על היותו חרדי נסבל יחסית, בשונה משאר אחיו המאוסים והמיותרים.

    לא פעם חשבתי מה היה קורה אילו היינו אומרים לחילוני 'הלוואי שכל החילונים היו כמוך'?

    למרות ההחרגה לטובה שקיבל, סביר להניח שהוא היה מתעצבן ושואל 'מה לא בסדר בחילוניות, מאיפה החוצפה שלך לחשוב שהעגלה שלכם מלאה ושלנו ריקה? תאמין לי שהחילוני הכי גרוע, טוב פי עשרים מהחרדי הטוב ביותר' היה מקנח בזעם.

    הבוקר נכנסתי לחוות הטענה של רכבים חשמליים כדי להטעין את הרכב שאין לי. מצאתי שם חילוני תל-אביבי גבה קומה שהילת החשיבות העצמית שלו מקרינה למרחקים עצומים. הוא היה קצת אבוד. שמתי לב שהוא הסתבך בתהליך התשלום וההטענה. הצעתי לו את עזרתי, הוא ממש שמח.

    'הרגע קיבלתי את הרכב מהיבואן ואני עוד לא בדיוק יודע איך מתנהגים אתו' שיתף במבוכה.

    במהלך ההמתנה הממושכת להשלמת ההטענה, התפתחה בינינו שיחה אנושית נעימה.

    ואז כצפוי זה הגיע, לקראת סיום. הוא לחץ לי יד ואמר 'הלוואי שכל ה...'

    'חילונים היו כמוך' דרסתי את מילותיו באלה שלי.

    הוא היה נבוך ושאל 'למה אמרת את זה'?

    'משום שכל החרדים הם כבר די כמוני' עניתי 'עכשיו נותר רק שהחילונים ישתוו לאישיותי הנאצלת' סיכמתי בקריצה.

    הוא לא הסכים וענה בנימוס, 'אתה משהו מיוחד, לא כל החרדים ככה'.

    הוא בעצמו לא האמין עד כמה מהר הוא יודה בפני שכל החרדים דווקא כן כמוני.

    גלשתי עם הרכב החוצה ממגרש ההטענה, ובבואי להשתלב בנתיב הראשי כמעט התנגשתי ברכב נוצץ, לא ברור באשמת מי.

    הנהג שמולי פתח את החלון וצעק 'מי נתן לך רישיון? אהה בטח, זה חרדי, אתם כולכם אותו דבר'.

    לקח לי ולו שנייה להבין שהוויכוח שניהלנו לפני שלוש דקות הוכרע ברגע זה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: .חיה פ, $y$, דער קרימער ועוד 152 משתמשים155 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו איזה מילים משמחות. ממלא ונותן כוח. תודה רבה רבה! תודה רבה על המשוב המלבב.
  • 1K
    • שועל ספרות.
    קטע הומור הדלפה בלעדית ודרמטית- החדשות של מחר!!
  • שועל ספרות. //
    • דובר צה"ל: חיל האוויר פתח בגל תקיפות נגד מטרות המשטר בטהרן

    טראמפ: "זו מלחמה נהדרת, האין זה כך? היא צריכה להימשך חודשים!"

    לישראל עומד לאזול כל מלאי התחמושת, המיירטים והטנקים (רויטרס)

    סופית, צה"ל וצבא ארה"ב שולטים במרחב האווירי של איראן

    יציאות מאיראן אזעקות יישמעו בדקות הקרובות באזור המרכז

    פיצוצים עזים במרכז

    דיווח על נפילת שברי יירוט בכמה אזורים

    הלימודים בערים נוספות בדרום הארץ ייפתחו מחר

    ראש מועצת דרגות: לא אסכן את התלמידים (זמן הבמה הראשון והאחרון בחייו לכאורה...)

    אזעקות בגליל המערבי

    יאיר לפיד: "'אנחנו' נלחמים במלחמה הזו מתוך מטרה להביס את משטר הטרור הרצחני באיראן".

    טראמפ: "המלחמה הזו לא יכולה להימשך זמן רב, יומיים שלושה והיא תיגמר!"

    עבאס ערא'קצ'י: "אנו פתוחים למשא ומתן מכל סוג שהוא"

    זוהו שיגורים מאיראן לכיוון צפון הארץ

    דובר צה"ל: חיל האוויר פתח בגל תקיפות נגד מטרות המשטר בטהרן

    נפילה בשטח פתוח במועצה אזורית שגלדל

    דרמה! בנט נצפה מטאטא את האדמה בשטח הפתוח (12)

    בלבנון חוסל בכיר החיזבאללה ------ (משהו עם ללה בסוף...)

    טראמפ: "זה נהדר שכל המדינות יעזרו בפתיחת מיצרי הורמוז!"

    עבאס עראקצ'י: "לא הסכמנו לכל משא ומתן מכל סוג שהוא"

    אזעקות בגליל המערבי

    דובר צה"ל: ראשוני, הופעלו אזעקות במרכז בעקבות שיגורים מאיראן.

    ויכוח עז עם הממשל האמריקאי לגבי אופן ניהול המלחמה (ברק רביד)

    בכיר בפנטגון: אנחנו עובדים בתיאום מלא עם ישראל!

    אזעקות בגליל המערבי

    טראמפ: "זו חוצפה איומה אי הסכמת של מנהיגים להגן על מיצרי הורמוז!"

    נתניהו: "לא נפסיק את המלחמה עד למיצוי שלל מטרותיה!"

    שר הבטחון כץ: "לא נפסיק את המלחמה עד למיצוי שלל מטרותיה!"

    "אנחנו עומדים לנצח אוטוטו, תכינו כרטיסי טיסה לאיראן!" (14)

    "אנחנו עומדים להפסיד, תכינו תכריכים לעצמכם!" (12)
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, kshir, Studio Bit ועוד 69 משתמשים72 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    דער קרימער
    דער קרימער
    אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב!!! אני טענתי שכל העיתונים של כל זמן המלחמה כבר מודפסים פשוט כל...
  • 90
    • ע
    שיר שגרה - חלומה של כל אמא
  • עמשא בן יתר //
    • שגרה חלומה של כל אמא

    בית א'

    יום בהיר עולה בפתח
    חיוך בפנים ולב זורח
    השמש ברוך פרחים מלטפת
    אמא ילדיה הקטנים מחבקת

    נפנוף לשלום ביד קטנה
    נער צעיר עוזר לזקנה
    2 מתבגרים במיטה מתהפכים
    רב יוצא ללמד תלמידים

    פזמון

    שיגרה מילה כ"כ פשוטה ומזולזלת
    מעת לעת בחופש מתקללת
    אך בעת בה המציאות מבולבלת
    לחזרת שפיותה כל אפם מייחלת

    בית ב'

    חושך בחוץ בבית מנורה
    זו"צ בחורשה מתחממים ליד מדורה
    באולם השכונתי מפגש זהב
    סיפור לפני השינה מפי האב

    חתן מקדש ובקולו שניקה
    סבתא נפרדת מנכדיה בנשיקה
    ילדים שובבים לשינה מסרבים
    בבית המדרש האורות לא כבים

    פזמון

    שיגרה מילה כ"כ פשוטה ומזולזלת
    מעת לעת בחופש מתקללת
    אך בעת בה המציאות מבולבלת
    לחזרת שפיותה כל אפם מייחלת
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שושס, אוראל סולטן, שועל ספרות. ועוד 10 משתמשים13 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הכל כבר תפוס
    יש כפתור של עריכה לקצת זמן אחרי ששולחים את ההודעה (לא יודעת בדיוק כמה)
  • 702
    • ה
    שיתוף - לביקורת מֻקְדָּשׁ בְּהַתְרָסָה, לְצוֹרְחֵי "פַּרְנָסָה"!!
  • הווה פשוט //
    • בְּצָהֳרֵי יוֹם, בְּתַחֲנַת בֵּטוֹן, יוֹשֵׁב אָדָם בִּפְרָאק וְעַל בִּרְכָּיו תִּיקוֹ.
    וּלְצִדּוֹ בַּסַּפְסָל הַחַם, מַמְתִּין יֶלֶד נֶחְמָד לָבוּשׁ חֻלְצַת טְרִיקוֹ.
    עוֹמֶדֶת שָׁם גַּם אִשָּׁה עִם סַלִּים, בְּצֵל גַּג הָאֶבֶן חוֹסָה.
    וּבַחוּץ, עַסְקָן שֶׁאֶת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא חָשׁ, הוּא טָרוּד בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הר"מ נוֹשֵׂא עֲרֵמַת סְפָרִים בִּשְׁבִיל הַשִּׁעוּר.
    הַיֶּלֶד בְּדַרְכּוֹ אֶל הַמִּגְרָשׁ וְתַחַת זְרוֹעוֹ כַּדּוּר.
    הַגְּבֶרֶת סוֹחֶבֶת שְׁנֵי קִילוֹ קֶמַח בִּשְׁבִיל הָעִסָּה.
    וְהָעַסְקָן אוֹחֵז בְּמַכְשִׁיר מְשֻׁכְלָל לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    אֶת שַׂרְעַפֵּי שְׁלָשְׁתָּם מַחְשָׁבָה תָּפְסָה.
    וְרֶשֶׁת קִמְטֵי רִכּוּז עַל מִצְחָם נִפְרְשָׂה.
    הַמַּגִּיד שִׁעוּר מֵכִין ווֹרְט.
    הַיֶּלֶד מְשַׁנֵּן חֻקֵּי סְפּוֹרְט.
    הָאִשָּׁה מְתַכְנֶנֶת טוֹרְט.
    אַךְ הָעַסְקָן לַחֲשֹׁב מֵעוֹלָם לֹא נִסָּה.
    הוּא טָרוּד יוֹתֵר מִדַּי בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    קַו שָׁלוֹשׁ הִגִּיעַ וּפָתַח דְּלָתוֹת. רַעַשׁ, הֲמֻלָּה.
    הָאִשָּׁה מִזְדָּרֶזֶת לָקוּם, זֶהוּ הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלָּהּ.
    סַלֶּיהָ הִיא אוֹסֶפֶת, אֶת הַתִּיק עַל כְּתֵפָהּ תּוֹלָה.
    וְהַיֶּלֶד קוֹפֵץ וּמוֹשִׁיט לָהּ חֲבִילַת קֶמַח שֶׁנָּפְלָה.
    הַנַּהָג הִרְעִים בִּמְנוֹעָיו וְסָגַר דְּלָתוֹת מִיָּד כְּשֶׁנִּכְנְסָה.
    וְעַד שֶׁהָעַסְקָן הֵרִים מַבָּטוֹ, הָאוֹטוֹבּוּס בִּלְעָדָיו נָסַע.
    זוֹ פַּעַם שִׁשִּׁית שֶׁעֵינוֹ הַטְּרוּדָה אֶת קַו שָׁלוֹשׁ פִסְפְסָה.
    מָה לַעֲשׂוֹת, בַּמָּסָךְ מֵידָע חִיּוּנִי בְּיוֹתֵר, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    מוֹנִית עָצְרָה, הר"מ עָלָה וְהִזְמִין אֶת הָעַסְקָן לְהִצְטָרֵף.
    הַלָּה לֹא שָׁמַע, מִמְּקוֹמוֹ לֹא זָע, אֶת הַמָּסָךְ מַבָּטוֹ טוֹרֵף.
    הר"מ קָרָא לוֹ שׁוּב וָשׁוּב, וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁהַתִּקְוָה אָפְסָה.
    הַמּוֹנִית עָזְבָה מִבְּלִי שֶׁהָעַסְקָן יַבְחִין בְּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה.
    הַיְּכֹלֶת לִקְלֹט אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבוֹ, מִזְּמַן נֶהֶרְסָה.
    הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲמֹל בַּחֲרִיצוּת רַבָּה עַל צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הַזְּמַן חָלַף, הַתַּחֲנָה רֵיקָה, הַשֶּׁמֶשׁ לְצַד מַעֲרָב קָרְסָה.
    אֲבָל עַל הָעַסְקָן שֶׁלָּנוּ, הַהַמְתָּנָה עֲדַיִן לֹא נִמְאֲסָה.
    נִדְמֶה שֶׁמּוּכָן הוּא לְהַמְשִׁיךְ וְלַעֲמֹד פֹּה עַד גְּסִיסָה.
    בְּנֶאֱמָנוּת חַסְרַת פְּשָׁרוֹת תְּשׂוּמֶת לִבּוֹ בְּכַף יָדוֹ תְּפוּסָה.
    הוּא מֻכְרָח לְהִתְרַכֵּז הֵיטֵב שֶׁלֹּא תֵּצֵא לוֹ שְׁגִיאָה גַּסָּה.
    יֵשׁ לְהִזָּהֵר, הֲרֵי עַל הַכַּף כָּאן מֻטָּלִים, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הָעֶרֶב קָרַב, נִשְׁבַּר הַשָּׁרָב, גֶּשֶׁם אֶת הָרְחוֹב כִּסָּה.
    הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, מִפְּנֵי הַטִּפּוֹת פָּתְחוּ בִּמְנוּסָה.
    אַךְ הָעַסְקָן הָרָטֹב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִצַּב בְּהַתְרָסָה.
    וְלֹא חָדַל מִלְּגָרֵד בַּמָּסָךְ, כְּמוֹ בְּפֶצַע עִם מֻרְסָה.

    גַּם כְּשֶׁאוֹפַנּוֹעַ חָלַף עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה בְּטִיסָה.
    וְקוֹמָתוֹ הַשְּׁחוּחָה שֶׁל עַסְקָנֵנוּ כִּמְעַט וְנִדְרְסָה.
    לְמַלְמֵל "אוֹיְשׁ", זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהוּא עָשָׂה.
    הֲרֵי מָה חֲשׁוּבִים הַחַיִּים, לְעֻמַּת צָרְכֵי פַּרְנָסָה?

    לַיְלָה יָרַד מִזְּמַן, עַל הֲמֻלַּת הָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה נִפְרְסָה.
    הָרִיצוֹת הַצְּעָקוֹת וְהַבָּלָגָן, הַמִּסְחָר הַטְרָדּוֹת וְהַתְּסִיסָה.
    הַכֹּל שָׁכַךְ, נִרְגַּע וְהִתְעַמְעֵם, הָעִיר הִשְׁתַּתְּקָה וְהִתְפַּיְּסָה.
    בְּחַדְרֵי הַיְּלָדִים כָּבִים הָאוֹרוֹת, נָשִׁים מְקַפְּלוֹת כְּבִיסָה.
    אַבָּא בְּנַעֲלֵי בַּיִת יוֹשֵׁב לוֹ עִם כּוֹס תֶּה וְעִתּוֹן בַּכֻּרְסָה.
    וְאִמָּא מְפַזֶּמֶת שִׁירֵי עֶרֶשׂ מְתוּקִים וּמְנַדְנֶדֶת עֲרִיסָה.
    בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם מִישֶׁהוּ עוֹמֵד בָּדָד, בִּשְׁאִיפָה כְּמוּסָה.
    לִגְלֹשׁ, רַק עוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת וְדַי. נוּ... לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    אוּלַי קָנִיתָ אֶת הַמַּכְשִׁיר לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
    אֲבָל מֵאָז הַמַּטָּרָה הַזֹּאת לְגַמְרֵי סֹרְסָה.
    אֵלּוּ רַק הוֹצָאוֹת, אֵין כָּאן שׁוּם הַכְנָסָה.
    לְ'צָרְכֵי בִּדּוּר' יֵשׁ לְהַחְלִיף אֶת הַגִּרְסָה.
    הַיּוֹם לִבְּךָ כְּבָר בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת מְשֻׁסָּע.

    מֵהָעֲדִינוּת שֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁאֲרָה אֲפִלּוּ פִּסָּה.
    נִשְׂרָךְ בְּעִקְבוֹת הָעֵדֶר הַדִּיגִיטָלִי כְּמוֹ כִּבְשָׂה.
    בְּאֹפֶן שֶׁשִּׁנָּה לְךָ לַחֲלוּטִין אֶת כָּל הַתְּפִיסָה.
    דֶּרֶךְ הַחֲשִׁיבָה וְהַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלְּךָ, הֻנְדְּסָה.
    בִּמְקוֹם תֹּכֶן מַהוּתִי שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ זְכוּת כְּנִיסָה.
    כָּל שְׁטוּת מְסֻדֶּרֶת בְּמוֹחֲךָ כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא.
    וְלֹא נַזְכִּיר פֹּה דְּבָרִים שֶׁלֹּא רְאוּיִים לְהַדְפָּסָה.
    הִתְנַהֲגוּת שֶׁאֶת הַשְּׁכִינָה מַרְחִיקָה וּמַכְעִיסָה.
    וּבַת קוֹל קוֹרֵאת: הוֹי מִי נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.

    כַּמּוּת הַמֵּידָע הַמְּיֻתָּר שֶׁלְּרֹאשְׁךָ נִדְחֲסָה.
    מְבַלְבֶּלֶת אֶת הָעֶשְׁתּוֹנוֹת וַעֲלֵיהֶם לְמַעֲמָסָה.
    וְהַזְּמַן נִמְתָּח בְּלִי תַּכְלִית כְּמוֹ גּוּמִי לְעִיסָה.
    וְיֵשׁ לַחֲשֹׁשׁ שֶׁאִם לֹא תִּפָּסֵק הַהַאֲבָסָה.
    כָּל הַמּוֹחַ שֶׁלְּךָ יִתְמוֹסֵס וְיֵהָפֵךְ לְדַיְסָה.

    הַמַּכְשִׁיר מְיֹעָד רַק לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
    זֶה דָּבָר שֶׁהָאֱלֹקִים אוֹתְךָ בּוֹ נִסָּה.
    אָז תִּהְיֶה אַמִּיץ וְתוֹדֶה בַּתְּבוּסָה.
    תַּעֲצֹר וּתְבַצֵּעַ מַהֵר פְּנִיַּת פַּרְסָה.
    וְהַחֲזֵר שׁוּב אֶת הַמַּטָּרָה לִבְסִיסָהּ.

    ִ
    ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: נחמת שוטים, הכל כבר תפוס, FEIG6465 ועוד 91 משתמשים94 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    השנונה...
    וואווו. מדהיםם!!! מה זה החריזה הזו? והסיפור והמסר ממוקדים על אף החרוזים!!
  • 4 5 6 17K
    • הדוויג
    דיון אפקט קריאת הקוקיה
  • הדוויג //
    • מי לא מכיר את הסופרת ג'יי קיי רולינג. סופרת הילדים הנערצת והמוכרת ביותר בעולם. סדרת ספרי הפנטיזה 'הארי פוטר' שברה כל שיא אפשרי בתחום הספרות. ספריה נמכרו במאות מיליוני עותקים בעשרות שפות ברחבי העולם. ולא בכדי. לרולינג יש כתיבה ייחודית. היא כותבת ברמה בלתי נתפסת. אפשר לדגום באופן רנדומלי כל פסקה מאחד מאלפי העמודים שכתבה ולנתח מדוע היא כתובה נכון, מדוייק ועובד.
    כל מי שמבין בכתיבה עומד ומשתאה לנוכח האמנות הוירטואוזית שלה. היא לא כותבת בסגנון ייחודי, זה לא שייקספיר או עגנון. היא כותבת בסגנון רגיל, כמו כולם, רק הרבה יותר טוב מכולם.
    וגם 'המון העם' שלא מבינים בכתיבה ולא יודעים לנתח מה היא עושה ואיך, נסחפים אחרי העולמות המופלאים והקסומים שהיא יוצרת.

    אבל יום אחד נמאס לה מההילה המטורפת סביבה. היא החליטה להוציא ספר בשם עט ולבדוק האם הקהל מתלהב גם בלי שהוא יודע שמדובר בג'יי קיי רולינג האגדית. (מזכיר קצת את     הניסוי של הכנר ג'ושוע בל).

    היא הוציאה לאור ספר בלשי בשם 'קריאת הקוקיה' תחת שם העט רוברט גלבריית'. הספר נמכר ב-1500 עותקים. בשוק הספרים החרדי 1500 חתיכות זה הצלחה סבירה, בשוק הספרים הכללי זה אפילו לא בדיחה.
    כמה מבקרי ספרות שראו את הספר התרשמו למדי ונתנו לו ציונים די טובים, אבל שום דבר לא התקרב להיסטריה סביב הארי פוטר.
    לאחר ארבעה חודשים, רולינג חשפה 'בטעות' שהיא המחברת של הספר. המכירות קפצו ב-150,000% והספר זינק מהמקום ה-4709 ברשימת רבי המכר של אמזון, היישר אל המקום הראשון.

    קראתי את הספר, הוא אכן כתוב ברמה הבלתי-אפשרית של רולינג. אבל אני ממש לא בטוח שהייתי מבחין בכך אילולא ידעתי שמדובר בספר של רולינג.

    המסקנה היא שצריך לעבוד ממש קשה על מוניטין, אבל אחרי שצוברים מוניטין החיים יפים וקלים יחסית.
    אם מ. קינן תוציא היום ספר חדש, כל ספר שהוא, אין ספק שהוא ייחטף. גם אם הוא לא האיסתרק הבא. רק שבגלל שכתוב על הכריכה שלו מ. קינן. כי היא כבר צברה את המוניטין שלה.
    אבל בואו נדמיין שלא היו כותבים על הספר מי המחבר שלו. כל ספר היה יוצא בפני עצמו. יכול להיות שהרבה ספרים של סופרים מוכרים לא היו מי-יודע-מה מצליחים, ולעומת זאת ספרים ראויים של סופרים לא מוכרים היו מצליחים להגיע יותר גבוה.

    כך שכקוראים, עניין המוניטין משחק גם לטובתנו וגם לרעתנו. לטובתנו - כי הוא עוזר לנו ליהנות מיצירות של יוצרים מוכרים. לרעתנו - כי הוא מפריע לנו ליהנות מיצירות של יוצרים לא מוכרים. אנחנו מתרגלים לשפוט יצירה לפי היוצר ולא לפי היצירה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: חיפאית!!!!, ניק 139167, אוראל סולטן ועוד 69 משתמשים72 //
    102 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    בואו חשבון. יוסי לוי
    בואו חשבון. יוסי לוי
    בהתנצלות עמוקה מכולם כאן על הקצת שרשור כל כך עתיק. בשבת האחרונה הגיע לידי הארי פוטר הראשון...
  • 195
    • T
    שיר כָּל מָה
  • tmr //
    • פֶּתֶק שֶׁל
    אַל תִּשְׁכְּחִי לָקַחַת, הִנַּחְתִּי לָךְ בַּמְקָרֵר
    זֶה כָּל מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי
    זֶה כָּל מָה

    כֻּלִּי תְּפִלָּה
    כְּכֹל שֶׁהַמִּלִּים שֶׁבִּי קְצָרוֹת יוֹתֵר
    כְּכָל וְאֵינָן
    תַּאֲמִינִי בַּחָסֵר
    בַּחֵצִי
    שְׁלוֹשֶׁת רְבָעֵי הַכּוֹס הָרֵיקָה
    וְכַמָּה יֵשׁ בָּהּ

    כַּמָּה יֵשׁ בָּהּ
    כָּל מָה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי

    וְיֵשׁ שַׂקִּית קְטַנָּה בַּמְקָרֵר
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: בחלל הריק, אדריכלית מתחילה, אוראל סולטן ועוד 22 משתמשים25 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    רואה רק עכשיו את התגובות שלכן מעריכה מאד. באמת.
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת כספומט חסר עמוד שדרה
  • איש המילה הכתובה //
    • אני כספומט.

    זה לא נראה אמנם, אבל זה מה שנהייתי בימים שלפני פסח.

    אני עומד בחזית הבנק; יד אחת מושטת פנימה לתוך הסניף, מטעינה אותי במזומנים תמורת ריביות נשכניות, ויד אחרת מוציאה שטרות מגוהצים - משיכה אחר משיכה.

    אני והמכונה הכסופה שמקיאה כסף לפי דרישה, חולקים עכשיו צורת חיים זהה. שנינו גרים ברחוב – אף אחד, או יותר נכון, אף אחת לא ממש צריכה אותנו בבית. אנחנו אוכלים בחוץ, ובלילות שבהם מנקים את חדר השינה, גם ישנים על המדרכה שליד הבנק.

    כמו כספומט מתכתי והרמטי אני מנסה לשמור על הכסף – להוציא רק מה שיש. אני כותב ש'אין כיסוי מספק', אלא שהגבאי של קמחא דפסחא, היא והילדים כבר יודעים בדיוק איפה ללחוץ כדי לגרום לי לפלוט שטרות בקצב מסחרר.

    בכל בוקר אני רואה את הרכב הממוגן של 'ברינקס' עוצר, חמוש עם שקיי כסף בידו מזנק ממנו ומזין את כל הכספומטים. חוץ מאותי.

    הבוקר זה היה שונה. החמוש חמור הסבר של 'ברינקס' זינק כהרגלו מהרכב. אישה צעדה מולו ודרשה ממנו את כל הכסף, הוא החוויר כסיד, מסר לה את כל השקים המנופחים מבלי להתווכח.

    "אבל היא אפילו לא חמושה", אמרתי לו בהלם כשהלכה, "כן, אבל זו אשתי", ענה.

    התייפחנו זה על כתפו של זה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: EstherT, שקדי, בעילום שם ועוד 180 משתמשים183 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה כיף לשמוע!
  • 327
    • נ
    שיר איזה מין דור? 🤔
  • נקניקית //
    • אההה! אההה! אההה!
    האוזן נחרשת
    התרעה חמורה! התרעה!
    נכתב בצורה מפורשת

    יש לשפר המיקום!
    הודעה בתוקף דורשת
    ושוב מחרישה היקום
    צפויות אזעקות, היא מתעקשת

    טרוטי עיניים בהולים
    קופצים בהבעה נואשת
    ואני, עפעפיי נעולים
    מחליטה להחליף רשת!

    תפריט - הגדרות - קישוריות
    החלפתי. תמו הצרות
    דור שלוש שַׁבְנו להיות
    הלזאת ייקרא... ירידת הדורות?
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: rachelita, משה פפירוב, אוראל סולטן ועוד 56 משתמשים59 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נקניקית
    תודה! חחח... אכן היו הבה התלבטויות איך לקרוא לשיר - יש גם דור של משיח, הדור של היום... וכו.'...
  • 1K
    • ס
    שיתוף - לביקורת את אחותי
  • ספרי מוסר //
    • בס"ד

    רוצה לכתוב עליך הכל
    לבכות את הכאב שלי על דף
    לספר לו
    כמה פגעת בי אמש
    כמה לא האמנת לי היום. מקודם.

    רוצה לכתוב הכל
    להיות לרגע רכבת קיטור.
    לנשוף את כל הכעס
    לירוק מילים שחורות על מסמכים לבנים.
    ותשכחי את, גם אני
    שהיו פעם בוהקים.

    כן. תפסיקי להיות מעבירה. מחליקה את החיים.
    זורמת בקטעים הכי הכי דוקרים.
    למה שם את כל כך חלקה? כשזאת את, ואני בקצה השני, אז מותר להחליף תלבושת?
    אני רוצה לכתוב שאת רעה אלי.
    לתאר לך כמה עלבון יש בי.
    אבל מה אעשה. את אחותי.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: winter bear, .חיה פ, יוסף דיאלידן ועוד 23 משתמשים26 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמר בן דוד
    וואו חשוף ודוקר נגע בי ממש אהבתי את הסיום
  • 210
    • א
    שיר אנשים...
  • אההם פפם //
    • הי אני משתמשת חדשה,
    שחה מאוד להצטרף!
    זה שיתוף ראשון שלי,
    אשמח לביקורת ולפירגונים;).

    אנשים...
    לכל מטבע שני צדדים.
    חיים הזויים,
    כולנו בועות,
    סבך רגשות.

    האחד בוכה,
    השני צוחק.
    האחד מוחה,
    השני חונק.

    וכולנו אנשים,
    כולנו רגישים,
    וכולנו קצת חשים,
    מותשים.

    מותשים מלחשוב,
    מותשים מלהרגיש,
    מיואשים מהטוב,
    מהמצב הרגיש.

    כולנו חושבים,
    כולנו טועים,
    וכולנו בסופו של יום,
    אנשים.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: .חיה פ, yes I am, אוראל סולטן ועוד 27 משתמשים30 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אההם פפם
    ואוו, איזה המשך יפה של השיר! ותודה על התגובות, קבלת פנים למופת!!!! כיף להיות כאן!
  • 75
    • ק
    שיתוף - לביקורת אוסנת מנהלת זמן
  • קשת החיים //
    • שלום לכולם, הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן כלום, לא הגיעה אלי השראה. הייתי יותר מרוכזת בלקרוא סיפורים ולהגיב. עכשיו אני שמה כאן משהו שכתבתי מזמן לביקורת. חשבתי שזה מתאים לתקופה של לפני פסח. אז הנה זה לפניכם, אשמח מאוד לביקורת.

    אסנת מנהלת זמן

    אסנת מביטה בסיפוק אל עבר 9 הנשים המביטות בה בציפיה.

    "הכנתי לכן תיקיה עם לוח שנה. הלוח הזה ישרת אותנו משבועיים לפני פורים ועד לפסח. בלוח הזה נכתוב את כל המשימות עד לפסח. עלינו להתחיל ראשית כל להתכונן לפורים. יש תחפושות, משלוחי מנות, סעודת פורים. את הכל צריך לסיים עד יומיים לפני פורים.

    אחרי פורים צריך להתארגן לפסח. אתן תרשומנה לכן על הלוח המחיק את המשימות ופעם הבאה נעבור על המשימות שלכן וננסה להתאים אותן למציאות."

    ציפי מביטה על הלוח. "תגידי, את רוצה להגיד לי שיש לנו רק 7 שבועות עד לפסח???"

    החרדה תופסת את כולן, קולות נשמעים, ויכוחים, היסטריה.

    "בדיוק בגלל זה אנחנו כאן", אסנת מחייכת. "כולנו נתארגן השנה לפסח כמו שצריך, אין לכן מה לדאוג."

    אריה מגיע אחרי שעה. "נו, איך היה?" אסנת נכנסת לרכב, נאנחת בסיפוק. "בכל פעם שאני מעבירה את הסדנא הזאת אני חשה איזו שליחות יש לי, וכמה חשוב לארגן את הזמן. אני שומעת מכולן איך הזמן טס להן, איך הן לא מצליחות להתארגן, ותמיד תמיד התירוץ הוא שהיה להן עומס בעבודה, וקשה עם הילדים, והבעל." אריה מחייך. מי כמוהו מכיר את אשת החיל שלו. הבית תמיד מתוקתק, ערב שבת תמיד רגוע. "זה לא עניין של אופי?" הוא שואל. "תראה, בוודאי שכן, אבל בסופו של דבר הכל זה חשיבה ותכנון זמן. גם האדם הרגוע והמסודר ביותר עלול למצוא את עצמו בלחץ זמן אם הוא לא חשב ותכנן את הזמן שלו מראש."

    "אמא!" חזקי מתרפק על אמו. "אמא, תראי מה הרבה בחיידר הביא לי!" הוא שולף דף מהתיק ומראה לאמו. אסנת מרפרפת על השורות, עיניה גדלות בהפתעה.

    "אריה, ראית את זה? המלמד בחיידר רוצה שנגיע אליו לשיחה, קרה משהו?"

    אריה לוקח את הפתק. "טוב, אני אטפל בזה, אל תדאגי, אני הולך לעשות כמה טלפונים".

    אסנת מעיפה מבט ללוח השנה. מחר בתשע בבוקר, סדנת ניהול זמן בסמינר חיפה, עליה להגיע בזמן. זה אומר לקום בחמש, לקחת את הרכבת של שש, להגיע בשמונה ועשרים לתחנת מרכז השמונה, משם כבר תגיע מונית לקחת אותה. זה הסיכום שלה עם הסמינר. לא פשוט להגיע לחיפה מירושלים, צריך להתארגן בחכמה.

    "אסנת, יש לך טלפון!" אריה מגיע אליה עם הטלפון ביד, "היא אומרת ששכחת משהו בשיעור".

    "הלו"

    "אסנת, תקשיבי, נראה לי היתה לך טעות, הלוח הוא של שנה שעברה".

    "מי מדברת?"

    "זו אני, ציפי, תראי, בכלל אין כאן אדר א' וב', רק אדר, ופסח בכלל יוצא כאן ביום רביעי ולא ביום שני כמו השנה.."

    "איך זה יכול להיות?? אני לא מבינה מה קרה כאן", עיניה מביטות לכל עבר, מחפשות משענת, חיוורון מציף את פניה. היא מתיישבת.

    "בסדר, אל תקחי קשה, סך הכל טעית בשנה, קורה. רק רציתי להגיד לך להביא את הלוחות הנכונים למפגש הבא."

    "אסנת, הרבה מהחיידר רוצה את שנינו דחוף מחר, אבל יש לך סמינר, לא?" אריה מגיח מחדר השינה. "הוא לא רצה להגיד לי מה קרה, אבל אמר שחשוב שנגיע ביחד".

    חשבון מהיר מגלה לה שאם לא תגיע מחר לסמינר, לא תוכל לבקר את חברתה משכבר הימים בחיפה, מה שאומר שהיא גם לא תוכל לקחת ממנה בחזרה את הספר שהשאילה לה, והיא צריכה את הספר ממש דחוף כדי לצלם ממנו כמה מאמרים, ואז לא יהיה לה חומר מוכן למפגש הבא, מה שתכננה זמן רב כל כך, ובכלל צריך להכין לוחות שנה חדשים ו...

    "אסנת, אז מה להגיד לו?" אריה עם הטלפון ביד, מבט דחוף בעיניו.

    "מממה? אבל, אבל, אני צריכה לעשות צילומים מהספר, וגם הלוחות..."

    "לוחות הברית"? זיק קונדסי בעיניו של אריה. "נראה לי שהם נמצאים אי שם ברומא, בותיקן".

    זו פעם ראשונה שאסנת חשה חוסר אונים. באזניה היא שומעת מגדל קלפים מתמוטט, או שמא אלו קולותיהם של שברי לוחות נשברים?

    "מה עושים כאשר כל הסדר והארגון משתבש?" היא תולה עיניים מצפות באריה.

    "אולי צריך לקבל לפעמים את הסדר והארגון של השם. ופשוט להיכנע. לא הכל בידיים שלנו."

    אסנת מביטה בתשע הנשים המביטות בה בציפיה. "הפעם", היא אומרת, "הפעם אני רוצה לדבר על ניהול זמן נכון ביחד עם הפרטנר שלנו", היא מחייכת.

    "הפרטנר?" כך ציפי, "את מתכוונת לבעלים שלנו?"

    "לא, לא הבעל, למרות שבוודאי נכון לתכנן יחד איתו. אבל אני מתכוונת לאבא שלנו בשמיים. לזכור שהזמן הוא שלו וממנו, ושהוא נותן לנו את הרשות והיכולת והכוח להתנהל בזמן."

    היא מחלקת את הלוחות החדשים.

    "ועכשיו, נתחיל לתכנן את הזמן שלנו עד פסח. ונזכור, שלא אנחנו עושות ולא אנחנו נכשלות. זה הכל רק הוא".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: בובה בובה, winter bear, חיפאית!!!! ועוד 10 משתמשים13 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הלוויתן הכחול
    לי ספסציפית, הסיפור מאוד זרם, ( אבל אולי המבינים יותר יכתבו את ביקורתם :geek: , אני בכל אופן...
  • 300
    • א
    שיתוף - לביקורת תופעה חקלאית בלתי מוסברת
  • אוראל סולטן //
    • "רד למטה," אומר לי משה דרך קו הטלפון המקוטע למחצה, "אני מחכה לך."

    אני, כמו כל בן משפחה טוב, לוקח את מעט מטלטלי ויורד, על אף שאין לי מושג על מה ולמה יצא דווקא עלי חרון האף הזה הנקרא נסיעה ברכב במשך שמונה שעות רצופות.

    "יופי, טוב שהגעת," משה צופר לי בלי סיבה, ואני פותח את הדלת ונכנס פנימה.

    משה מסיע אותי לירושלים.

    כלומר, אני מניח שזה ירושלים. עם משה אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות. אצל משה יש שני סוגי נסיעות: נסיעות לירושלים ונסיעות שמתבררות בסוף שהן היו בעצם לירושלים.

    הוא נוהג בשלווה עמוקה של אדם שיודע בדיוק לאן הוא נוסע אבל מסרב לחלוק את המידע הזה עם שאר האנושות.

    אחרי כמה דקות של ישיבה מעיקה, הכוללת החלפת תחנות ברדיו כל דקה ורבע וקולות שתיה מפחית קולה מצ'וקמקת שניצבת על מסעד הנהג שבנינו, מוחי כבר קודח מרוב חום ולעיני כבר נמאס לספור רכבים צהובים, ולכן אני שואל סוף סוף: "משה, לאן אנחנו נוסעים?"

    משה לא עונה.

    זה לא שהוא לא שמע. משה שומע הכול. פעם הוא שמע אותי חושב. אבל יש לו עיקרון: לשאלות פשוטות הוא עונה רק בעקיפין, ואם אפשר הדרך המועדפת היא סיפור.

    אנחנו חולפים על פני משאית, שלט חום שמכריז על אתר ארכיאולוגי שבו כנראה נמצא פעם כפתור מתקופת החשמונאים, ומכונית עם מדבקה שמכריזה בגאווה: 'אני פולט עשן!' (יש מצב שבסוף היה סימן שאלה, אבל אני לא זוכר כרגע.). אני שואל אותו שוב: "משה, חם לי כבר ואני צמא, והצ'קמוקים של הקולה עושים לי כאב ראש. למען השם, תוכל להגיד לי כבר לאן אנחנו נוסעים?"

    משה מהנהן קלות, כאילו נגעתי בשאלה הפילוסופית העתיקה ביותר מאז שאנוכי שאלתי אם קטניות הן חמץ או לא חמץ, ואומר: "תשמע סיפור."
    .​

    "במקום אחד," לוחש משה בפתאוס, "היה שדה שאותו ירשו שני אחים מאביהם."

    מפה כבר ידעתי לאן זה הולך. אני מכיר את הסיפור עוד מהזמן שהייתי זאטוט חצוף בגן רוחמה. אבל נתתי לו להמשיך.

    "עכשיו," הוא אומר, "אחד האחים נשוי עם ילדים, והשני רווק."

    אני מהנהן. משה ממשיך.

    "בעונת הקציר אסף כל אחד מהאחים את התבואה שלו וערם אותה לעומר גדול. אך בלילה, שכב האח הרווק במיטה וחשב לעצמו: 'זה לא הוגן שבגלל שאין לי אין ילדים ואני אוכל קצת אני גם אקבל חלק קטן יותר.'

    והוא קם מהמיטה, הלך לשדה, הסתכל על שני העומרים, ואז העביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו."

    "סליחה?" אמרתי.

    "חכה," אמר משה.

    "באותו הזמן בדיוק, שכב האח הנשוי במיטה וחשב לעצמו: 'אחי רווק. הוא לא אוכל הרבה. הוא בטח לא ישים לב אם אקח לו קצת'. ואז גם הוא קם מהמיטה, הלך לשדה, והעביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו.

    "בבוקר קמו האחים. כל אחד מהם הסתכל על העומר שלו וחשב: 'מה זה? למה הוא קטן יותר?' אבל אף אחד מהם לא אמר כלום."

    אני מהנהן שוב, לוגם בסתר מהפחית הריקה למחצה שהגנבתי לכיס חליפתי.

    "בלילה השני כבר הייתה התקדמות לוגיסטית. האח הרווק הגיע עם שק, והאח הנשוי הגיע עם עגלה קטנה. כל אחד מהם מעביר אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו, משוכנע שהוא היחיד שעלה על הרעיון הגאוני.

    בלילה השלישי האח הרווק מביא חמור, והאח הנשוי מביא שני בני דודים. שהם, כידוע, המנוע האמיתי של כל פעילות חקלאית, פוליטית או פלילית במזרח התיכון.

    בלילה הרביעי השדה כבר נראה כמו אזור פריקה בנמל חיפה. אלומות זזות מצד לצד בקצב כזה שאם איזה היסטוריון היה רואה את זה הוא היה חושב שנקלע לתקופה הלא נכונה.

    בלילה החמישי הם סוף סוף נפגשו באמצע השדה. האחד סוחב שק על הגב, והשני גורר עגלה."

    אני שותק, הרכב החבוט מטרטר בעלייה הרחבה של כביש אחד.

    "הם נעצרו. מביטים זה בזה.

    שתיקה ארוכה בלה בלה בלה תיאורים ספרותיים בלה בלה בלה, ואז אמר הראשון: "אהה! אז אתה הגנב!"

    השני אמר: "אני הגנב?! אתה גונב לי כבר שבוע!"

    "כעבור חצי דקה הם כבר צועקים.
    כעבור דקה הם כבר דוחפים.
    כעבור שתי דקות בני הדודים נכנסים לפעולה."

    כאן משה כבר מאט את האוטו. אני רואה שאנחנו בתוך ירושלים.

    "ובאחרית הימים, כמובן, נחש מה נבנה שם?"

    "בית המקדש?" אני מנחש, מרגיש מכווצ'ץ כמעט כמו הפחית הריקה.

    משה עוצר בצד הדרך, מחייך. ומצביע דרך השמשה, הישר אל מיקומו של משכן הכנסת.

    תודה רבה לרב שלום ארוש שליט"א, דרכו הגעתי לסיפור הנפלא והכה אקטואלי הזה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כותב בקצב, רות ב., AUVI ועוד 39 משתמשים42 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה! מחמם את הלב :giggle:
  • 24
    • א
    שיר טוב מאוחר מלא כלום
  • אברך חסידי מבית שמש //
    • אָמָּנוּת יְתֵרָה א.י טיקוצקי



    בְּהַקָמַת הֲמִּשְׁכָּן

    לִכְבֹּד שְׁכִינָה שָׁם תִּשְׁכֹּן בְּמַשְׁכּוֹן

    נָשִׁים חֲכְמוֹת לֵב טָווּ אֶת הָעִזִּים

    הָיְתָה זוּ אוּמָּנוּת יְתֵרָה בָּהּ אוֹחֲזִים

    וְכָל חוּט עַבוֹדַת יָד הַרְבֵּה יוֹתֵר אֵכּוּת.



    וַיֵרֶד יְהוּדָה מִגְּדוּלָּתוֹ

    וַיַעֲל יְהוּדָה לְגוֹזְזֵי צֹאנוֹ

    עָד שֶׁזָּזִים וְאָנוּ לֹא פְּזֻיזִים

    כְּמוֹ עִזִּים טֶרֶם מְגּוּזָזִים.



    יוֹם גְּזִיזַת הַצֹּאן

    יוֹם חָג שִׂמְחָה וְשָׂשָׂוֹן מְרָצוֹן

    הַצֹּאן לִגְזֹז

    וּלְרֶגֶל הַשִּׂמְחָה נִלְגֹּם גָּזוֹז.



    צֶמֶר לְסוּגָיו יֵשׁ לְמָשָׁל אַנְגּוֹרָה וּמָצוּי יוֹתֵר קַשְׁמִיר

    וְטַלִּית צֶמֶר לוֹבֵשׁ הֲיּוֹתֵר מַחְמִיר וְהוּא מַכְמִיר

    שָׁוֶה לְהַחְלִיט כִּי זוּ הַתַּכְלִית

    הָעֵז לֹא אוֹמֵר אַךְ הוּקָל לוֹ מֵהַצֶּמֶר

    וְשִׂמְחָתוֹ לֹא מְסַיֵּם עָד מִצְוַת הָעֹמֶר.



    צֶמֶר שׁוֹאֵב כּוֹחוֹ מִכּוֹכָב מַאֲדִּים מַדְהִים

    לָכֵן הוּא מְאֹד חָם וְלֹא מַתְאִים לְמַדִים

    קָשֶׁה לְכִבוּס וְגִהוּץ מַצְרִיךְ יִעוּץ

    וְאָנוּ בְּכָל אֲקְלִים עוֹטִים טַ"קָ טַ"גָ וּגְדִלִים.



    מֹשֶׁרעָ"ה חָכָם לֵב יִקַּח מִצְוֹת: עֲצָמוֹת עַצְמוּת יוֹסֵף צַדִּיק יְסוֹד

    וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ: וְכָךְ חִזְקוּ טָהָרָה וְהֵמְעִיטוּ טוּמְאָה.



    וְכָךְ הָעִזִּים / הָיוּ יוֹתֵר זְרִיזִים / וּפָחוֹת מְזִּיעִים /.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הלוויתן הכחול, נקניקית, אוראל סולטן ומשתמש 1 נוסף4 //
    0 תגובות
  • 105
    • א
    שיתוף - לביקורת שבי המה אומרים
  • איוליס //
    • נִרְטַבְתִּי הַיּוֹם מִמַּיִם שֶׁל גֶּשֶׁם
    הִטְבִּיעוּ חוֹתָמָם עַל הַחֻלְצָה
    וְלֹא הָיְתָה לִי מִטְרִיָּה
    לֹא הָיָה לִי הֲגַנָּה

    נִרְטַבְתִּי מִמִּלִּים
    נֶחְתַּכְתִּי מִמָּלֵא מִשְׁפָּטִים
    שֶׁשּׁוֹפְטִים וְלֹא מְבִינִים
    הִשְׁאִירוּ חוֹתָמָם
    וּבַלֵּב הַמְּצֻלָּק
    הַמָּקוֹם נִגְמַר

    אֲסָרוּנִי הַשּׁוֹמְרִים
    כָּבְלוּ בְּשֶׁבִי הַמָּה אוֹמְרִים
    אָז לֹא פּוֹרֶצֶת דֶּרֶךְ
    לֹא דּוֹגֶמֶת שְׁבִיל
    בּוֹחֶרֶת אֶת הָאֶמְצַע
    שׁוֹתֶקֶת אֶת הֲתוֹכוֹ הַפָּרוּעַ

    וַעֲדַיִן שׁוֹמַעַת לְחָשִׁים
    עֲדַיִן נִרְטֶבֶת מִמִּלִּים
    אָז מִצְטַיֶּדֶת בְּמַגֶּבֶת
    לֹא שׁוֹתֶקֶת
    מוֹחָה טִפּוֹת רְטוּבוֹת
    יֵשׁ לִי פִּתְרוֹנוֹת
    לְמִלִּים רֵיקוֹת

    יֵשׁ לִי מַגֶּבֶת
    יָצָאתִי מִשֶּׁבִי הַשּׁוֹמְרִים
    מָצָאתִי שְׁבִיל בַּצַּד
    שׁוֹכַחַת ת'אומרים
    בּוֹחֶרֶת לִצְעֹד בּוֹ
    לְבַד עִם אֱלוֹקִים
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, תה שחור, הכל כבר תפוס ועוד 11 משתמשים14 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איוליס
    תודה רבה! תודה!! אין על התגובות שלך...
  • 108
    • ל
    שיתוף - לביקורת עבודה שבלב
  • ליבי מושקוביץ //
    • זהו שיר שכתבתי בהיותי בת 17, אמנם התבגרתי לא מעט מאז;) אך החלטתי בכל זאת לשתף כי אני מרגישה שהוא נוגע לכולנו, לא משנה באיזה מצב-
    אבא שלנו תמיד איתנו, אוהב ודואג.
    מקווה שיצליח לגעת בכם.
    (אשמח שתשתפו מה דעתכם:))

    ריבונו של עולם, אני יודעת שאתה איתי
    רואה אותך גם בתוך צלי
    עזור לי לחוש אותך במצבים קשים
    תעודד אותי שהחיים עוד יהיו טובים
    הראה לי שאתה הולך איתי יד ביד
    ולא עוזב אותי בשום צעד

    תן לי סימן, סימן שיוכיח
    אלך איתך עד הסוף, אני מבטיחה
    סימן ממך שאתה כאן איתי פה
    כי אני יודעת שאין עוד מלבדו

    אל תעזוב אותי, אני רוצה להתקרב
    עזור לי שארגיש אותך כאן בלב
    עשה שהרצון הזה אותי לא יעזוב
    כי אתה לידי תמיד תעמוד
    שמור עלי, התרחקתי מספיק
    את היצר הרע אני רוצה להרחיק
    שלא יפריע לי לעבוד את הבורא
    אבא אהוב שלי תסלול לי את הדרך כמורה
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, נפש, #פלונית# ועוד 7 משתמשים10 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליבי מושקוביץ
    תודה רבה!! חיזקת אותי!
  • 4 5 6 5K
    • ד
    סיפור בהמשכים קשר דם (סיפור על רקע היסטורי)
  • דיתי לינדר //
    • הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

    פרק א'-הפעם...
    גיתית-
    הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

    תמיד היה הראל סוד.

    ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

    ניצוץ סגלגל.

    תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

    היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

    והייתי אומרת.

    פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

    פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

    ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

    לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

    ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

    לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

    מפגשינו הולך להיות אחר.

    אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

    הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

    זהו. נגמר הכל.

    ***

    אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

    זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

    "בניהו"

    "כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

    רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

    "תתחדש" פלטתי.

    "יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

    שתקתי.

    "לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

    "לא" חד וחלק.

    "נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

    אני לא.

    נכנסתי לבית.

    לא נכנסת אחרי.

    התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

    בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

    היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

    מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

    מהדק שפתיי לפס כאוב.

    לא יכולה יותר.

    לא.

    ***

    "צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

    "אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

    בלעתי רוק.

    "גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

    הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

    "היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

    אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

    "נערה היא"

    "תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

    "שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

    הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

    הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

    "תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

    "אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

    הראל החויר.

    גם אני.

    מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

    אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

    הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

    "הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

    "תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

    הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

    "לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

    "הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

    הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

    יצא.

    סוגר את הדלת.

    אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

    שתקתי. עוצרת נשימה.

    ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

    אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

    אני לא.

    בניהו הניד לי ראש לשלום.

    אני לא נשמתי.

    לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

    רק שרשרת. פסל. מסכה.

    מעצבת את דמותי המרוקנת.

    חותמת על פני את תמצית היותי.

    אחות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כוכב צפון, מלי :), מימיי ועוד 40 משתמשים43 //
    114 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כוכב צפון
    @דיתי לינדר קראתי בנשימה עצורה, סיפור מהמם! הערת שיפור: הייתי כותבת: מנגינה שהלחין חרש. דממה...
  • 153
    • דער קרימער
    שיתוף - לביקורת על חודו של עב כרס
  • דער קרימער //
    • לאחר שמרפסת לא חוקית הצלחנו להשיל, הרגשנו צורך לשתף את "הקהל הרחב" ולהציל, לכן את התובנות על דף לכתוב בגיל, ולרוצים להצטרף להתוות שביל.
    תמיד הכל מתחיל בעצלתיים, לפני קימה מהמיטה חושבים פעמיים, לפני כל פסיעה שולחים מבט לברכיים, כי מה אשמים הרגליים תמיד סוחבים הם טון או שניים. אחר כל ארוחה זקוקים לעמדת טעינה, בשביל זה הרי נבראה הכורסא, הכרס המשתפלת היא חלק מההופעה. נסחבים תמיד ממקום למקום ללא נשימה, ההתנשפות אצלנו היא בת לוויה. מי מדבר אחרי שמחה במשפחה, ההתאמצות לסדר את החגורה כלל לא מרשימה, היא לא נסגרת אפילו לא לשניה. בלשון רבים אלינו לפנות מתחילים, הרי הגודל שלנו לשני אנשים או יותר מחלקים. את האיחורים תמיד בתירוץ מחויך אנו מסבירים ואת השנינות בתור "שמחת חיים" האנשים מפרשים, רק את הסבל שלי כלל לא קולטים.
    רק לאחר שרופאים עלינו במבטים חמורים הביטו ואיומים רבים מפיהם לא חסכו, להמשיך ככה כלל לא ברור, החלטנו בגודל מוחץ "הולכים לשינוי".
    לאחר דיון מעמיק בתוספת לגימה מכוס קוקה קולה קרה לצלילות הדעה, "דיאטה חמורה" זו השיטה, לסגור את הפה אנו יכולים זה הרי קלי קלות לנו האנשים. חסה, דלורית ודלעת, עגבניה ומלפפון גם הם בצלחת, וככה הירידה במשקל היא מובטחת. התחלנו את התהליך בשמחה וששון, ולכל מי שהקשיב הבטחנו במלוא הגרון, "מהיום אנו יורדים טון". בחטיפים והשוקולדים למיניהם כלל לא נגענו, רק כשאף אחד לא ראה חתיכה קטנה לפה דחפנו, "זה רק קצת" את עצמנו הרגענו. ולאחר שמ"צבע ירוק" כבר לגמרי הסתחררנו, "דגל לבן" הרמנו ונכנענו.
    אסיפת קבינט מהר כינסנו, ואת השיטה השניה לנסות התחלנו, "רק בפחמימה לא נוגעים וחוץ מזה הכל כרגיל", כעבור זמן לא ארוך, חבר שאלנו בפרצוף נבוך, "ידעת פעם בכמה דברים יש פחמימה מרובה?" וגם את זה לא הצלחנו למשוך.
    חבר טוב לנו הגיע לייעץ, 16\8 את הרעיון מפוצץ, שמונה שעות הכל יכולים לאכול, ושש עשרה צריך לחדול, הגוף את האוכל לאט מעכל וזה הכל. בזריזות את הדרך המומלצת התחלנו, ולאחר כמה ימים את הזמנים בלבלנו, בדיוק ההפך עשינו ואת הלסת לא שמטנו.
    או אז באה אלינו השמועה "מחט קטנה דוקרת והפה את עצמה סוגרת", לרופא עם הבשורה אצנו, ועל המציאה במהירות קפצנו, "זריקות הרזיה" לבית המרקחת ביקשנו, ומאז לאכול לא יכולנו, מידות במהירות ירדנו, ופעם בשבוע מחט קטנה בביטננו תחבנו, וחיים אחרים התחלנו,
    ומאז אנו על זה פשוט ממליצים,
    "נו אז למה אתם מחכים? רחבים? מעודף שומן סובלים?"
    הצטרפו למועדון המאושרים!!!    ​
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אוראל סולטן, הכל כבר תפוס, אבינועם גולדברג ועוד 8 משתמשים11 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    דער קרימער
    דער קרימער
    תודה רבה! האמת תכננתי לכתוב את זה בתור סיפור ורק באמצע הכתיבה קלטתי שיצא לי חרוזים! אני ממש...
  • 117
    • ע
    שיר אחותי
  • עליבאבא //
    • מה לך, אחותי
    אצל ההמון
    אשר גרונו ניחר
    אין מקומך
    בין דוברי עזות
    כי האף הלום
    עוד זוהרך ניכר

    לכי לך, אחותי
    חזרי לארמון
    מארצות ניכר
    בשכבך ובקומך
    זכרי אך זאת
    את שווי יהלום
    לא יבין איכר

    :cry:
    מוקדש באהבה לאחותי
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: נעה613, אוראל סולטן, יוסף דיאלידן ועוד 20 משתמשים23 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקצה הארץ-:)
    מרגש ונכון מאוד!
  • 20 21 22 2M
    • נ
    סיפור בהמשכים יומנם של אבודים
  • נ. גל //
    • יום א' ליומן. כנראה יום 10 למסע.

    העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
    אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
    מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
    אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
    עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
    "הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
    "הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
    בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
    "איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
    "מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
    "ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
    "אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
    "מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
    "שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
    "איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
    הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
    "בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
    הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
    "אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
    "נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
    "אין לי מושג."
    עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
    אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: רבקה מרים כהן, דער קרימער, ספרות בנשמה ועוד 91 משתמשים94 //
    426 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    יום ע"ט למסע, עמוד 2. כשדוהרים מספיק גבוה, אפשר לראות הרבה דברים במקביל. הרוב כבר עלו לאוניה...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל [email protected] או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כג

    אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  8  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה