קהילת כתיבה מקצועית

אסטרטגיית ת"ת כפי שמעולם לא שמעתם - האם ישיבת חכמנובי'ץ תפרוץ ותשאיר את עולם הישיבות הרחק מאחור?
זלמן היא סדרה עלילתית מעניינת ומקורית, שמציגה התנהלות של בחור ישיבה נהנתן וחסר גבולות, לצד קמפיין פורים אינסטנסיבי ותובעני.
איך רותמים את הבחור ה"לא שגרתי" למגבית? האם המגבית תצליח?

מגבית פורים בפתח - איך מחזיקים את הבחורים ב"אש" גבוהה?
לשם שימור הכוחות בעולם הישיבות יצרנו השנה דמות בשם 'זַלְמֶן'. זלמן הוא בחור ישיבה טיפוסי (מעט תימהוני, חובב טרמפים ומומחה לבורקסים) שמלווה את הקמפיין בעולם הישיבות בסדרת תוכן יומית.
הסדרה משלבת הומור ישיבתי פנימי עם מסרים של המגבית, והמטרה היא ליצור חיבור והנאה סביב הקמפיין, וחיי בחור ישיבה כפי שמעולם לא הכרתם.

אשמח לשתף אתכם כאן בפרקים (פרק אחד בכל יום עד פורים) כדי לשמוע את דעתכם: האם אסטרטגיית הת"ת נכונה? האם התנהלותו של זלמן מזכירה לכם את .. עצמכם, או שזו סתם דמות מוזרה? תשפטו ותגיבו!!!


זַלְמֶן יוצא לדרך!

פרק א': הכירו את זַלְמֶן - שובר השגרה​

רקע:

זַלְמֶן איננו בחור רגיל כלל וכלל. הוא אוהב מאוד דברים שוברי שגרה, ומשתדל לצאת לכל אירוע המתקיים אי-שם ברחבי הגלובוס.

יודעי דבר אף סיפרו שפעם, בהיותו בחיפה, שמע שראש הממשלה עתיד להגיע לכור האטומי בדימונה ולתת משם ראיון תקשורתי נרחב. זַלְמֶן דידן לא היסס כלל ומיד יצא את חיפה, ואף משראה שמתאחר הזמן – נתלה בחפזה על משאית זבל שהייתה בדרכה לבאר שבע.

זַלְמֶן הוא בחור חשוב, ויש לו דעה בכל ענין. משראה שבישיבה ישנם כאלו שאינם מכבדים את דעתו כראוי, השים ליבו לכך שבטרמפים אנשים מכבדים את דעתו פי כמה וכמה. מכך הסיק זַלְמֶן שאין מקומו בין אנשים פשוטים, אלא מקומו שמור לו בעולם הגדול – להשפיע, להחליט ולהוביל.

מכאן ואילך השתדל זלמנינו ביתר תוקף לנסוע בטרמפים. מיד ברגע שעצר לו טרמפ, היה מתיישב בחשיבות במושב הפנוי מקדימה, ומתחיל להרצות את דעתו בעוז ובמרץ.

חביב עליו במיוחד לעלות על משאית פולטריילר; שם, בהיותו על הבמה המוגבהת, היה אמר את דברו בדרמטיות ובהחלטיות. פעם אחת, בנסיעה ארוכה במיוחד, לקראת סיום הנאום הדרמטי הוא דפק בתוקף על הצופר וזעק: "אנו נעמוד על השולחן, לא נוותר עד שנקבל את אשר אמרנו!".

באותו מקרה, זה אכן היה צעד חשוב מאוד: ככל שהתארך נאומו, נהג המשאית האומלל החל לאבד ריכוז ואף נרדם קלושות. הדפיקה הנחרצת הבהילה את הנהג המנומנם, שמיד שלח ידו לכיסו והושיט בחפזה סיגריה לזלמנל'ה הנרגש.
---

מה אתם אומרים, הייתם מסמפטים דמות כזו בישיבה שלכם באמצע הלחץ של המגבית?

חכו לפרק הבא: 'הרוחות סוערות' – כשזלמן מגלה שמינו ראש ת"ת חדש וכל הישיבה עוברת למצב טירוף... (יעלה בהמשך היום).

סוף זמן | אז ישיר

זְמַן מִתְבַּזְבֵּז
בַּז לְאַלְפֵי תֵּרוּצִים מִתְנַצְּלִים

זְמַן לֹא מְנֻצָּל
מְקַנֵּא בִּמְעַט חֲרוּצִים מְנַצְּלִים

זְמַן נִדְחָה שׁוּב וָשׁוּב
תּוֹפֵחַ
מַחְמִיץ הִזְדַּמְּנוּיוֹת
מוֹתִיר תְּחוּשָׁה חֲמוּצָה
רֶגֶשׁ הַחְמָצָה

זְמַן חֵרוּתֵנוּ
הִזְדַּמְּנוּת לְחַלֵּץ חָמֵץ שֶׁבַּלֵּב
הִתְנַעֲרִי מַאֲבָק קוּמִי
כְּנַעַר חָרוּץ נִמְרָץ רָץ חָלוּץ
מְוַתֵּר עַל כָּל תֵּרוּץ
מְמַצֶּה כָּל שֶׁבְּדַרְכּוֹ
לֹא מוֹתִיר אַף פֵּרוּר
לָהוּט וּבוֹעֵר כְּתַנּוּר
מְבַעֵר אֶת רֶגֶשׁ הַהַחְמָצָה
מוֹתִיר בַּלֵּב תְּחוּשָׁה מְמַצָּה

זְמַן חֵרוּת זְמַן מַצָּה

מאוד רציתי לכתוב קטע מנקודת מבט של ילדה קטנה במשפחה עם מתמודדים. קטע בוסרי אבל אמיתי מידי.

תמיד כולם צחקו שיש לי אוזניים של פיל.
בכלל אין לי אוזניים של פיל, סתם מעליבים אותי.
חוץ מזה, שפיל בכלל לא שומע כלום. בדקתי את זה בחופש הגדול כשהלכנו לגן חיות; צעקתי "פיל, רוצה ממתק?" והוא אפילו לא הניד עפעף. סתם שטויות של מוטי ודוד.

אבל הבנתי למה הם מתכוונים – הם התכוונו שאני תמיד שומעת הכל.
נגיד, אתמול אמא בכתה בחדר ואף אחד לא שמע. רק אני שמעתי. יש לי אוזניים של... של... פיל אלוף בשמיעה!
אחר כך אבא נכנס לחדר ושמעתי את אמא לוחשת לו מתוך הבכי שהיא לא יכולה יותר, ואולי כדאי להתייעץ איתו. אני בכלל לא יודעת מה הם רוצים לשאול ומי זה ה'איתו' הזה. אולי הם רוצים לקנות לי הפתעה והם מתייעצים עם המוכר בחנות? הלוואי. למרות שלאחרונה נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר אותי.

אני חוזרת מהבית ספר ורוצה לספר לכולם על המדבקות שהחלפתי, ועל חיה הגנבת שאמרה שהיא לא נפסלה בחבל וסתם המציאה תירוצים שהיא רצתה לשתות ושיוכי דחפה אותה. היא סתם שקרנית מתגנבת.
אבל אין לי למי לספר. אמא אומרת לי שזה לא הזמן ושאיזו מתוקה אני, ובערב היא תקשיב להכל וזה מאוד מעניין אותה. אני רואה שזה לא מעניין אותה בכלל. כנראה שיש לי גם עיניים של פיל אלוף.

רגע, אני שומעת שאמא מדברת על מוטי. היא אמרה שהראש-ישיבה אמר שאין על מה לדבר והוא לא חוזר לשם.
זה מצחיק שאומרים "אין על מה לדבר" – אם אין לכם על מה, אז פשוט תשתקו!
אבל בעצם, למה מוטי לא חוזר לישיבה? כבר נמאס לי שהוא בבית.
בהתחלה חשבתי שיהיה כיף והוא יעשה איתי צחוקים כמו פעם, אבל הוא בכלל לא מתייחס אליי. לא אכפת לו ממני.
אכפת לו רק מהפלאפון החדש שלו וזהו. אני לא מגלה לו שראיתי את הפלאפון, אבל אני פילה ואני רואה הכל.
הוא כל הזמן במיטה, קבור בתוך הפלאפון המוזר הזה, ואבא ואמא כל הזמן עצובים והבית שלנו נהיה מקום מעצבן. הלוואי שאמא תסכים שאעבור לגור בבית של צביה! שם תמיד כיף ושמח, ואין בכלל "דיכאון". מה זה דיכאון? אני לא באמת יודעת, אבל זה נשמע לי מתאים למה שקורה אצלנו. פעם שמעתי את הבחורה של שמאי אומרת לחברה שלה שהיא בדיכאון מהמצב בכיתה. אז זהו, אני בדיכאון מהמצב בבית, ונראה לי שכל המשפחה נדבקה בזה.

בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבנים, מוטי מציץ מתוך השמיכה. הוא כל הזמן מתחבא שם עם הפלאפון שלו וחושב שאני לא מבינה מה הוא עושה. אבל אני מבינה הכל. אני עוברת ליד החדר שלהם שוב ושוב כדי לראות אם הוא כבר יצא מהמחבוא, אבל תמיד יש על המיטה שלו רק גוש גדול של שמיכה שלא סידרו בבוקר. הוא בתוכה. וגם הפלאפון.

טוב, אני חייבת ללכת לישון. אמא אמרה לי קודם ואני לא רוצה שהיא תראה שאני עדיין ערה ותהיה עוד יותר עצובה, אז אני הולכת מהר להתארגן. אבל אני בכלל לא רוצה לישון. כשאני ישנה אני חולמת על פילים שבוכים בתוך חדרים סגורים, וזה עושה לי עצוב.

אז נשארתי ערה בכוח. שמרתי חזק על העיניים שלי שלא ייעצמו, ומדי פעם קמתי בשקט לבדוק שהמדבקה הכי נדירה שלי לא נאבדה. פתאום שמעתי מישהו יוצא מהחדר של הבנים. זה בטח מוטי. קמתי בשקט וצעדתי כמו פיל שיודע ללכת בלי להשמיע קול. מוטי ראה אותי וחייך חיוך קטן. הוא נראה קצת עצוב, והמצח שלו היה מקומט כמו החולצה הלבנה של אבא כשהוא נרדם על הסטנדר.

מוטי שאל אותי בלחש למה אני ערה. אמרתי לו שסתם, ושבכלל – למה הוא כל היום במיטה ולמה הפלאפון שלו יותר מעניין מאנשים? הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה. הפעם ראיתי בבירור שהוא עומד לבכות. ואז הוא לחש לי: "את לא מבינה כלום, ילדה קטנה ומתוקה".

רציתי להגיד לו שהוא גם מתוק ושהוא יותר לא מבין כלום.

אֲנִי עוֹלָה לַבָּמָה.
לִפְנֵי רֶגַע הַכֹּל הָמָה,
וְעַכְשָׁו – דְּמָמָה.
אֲנִי רוֹאָה מִזָּוִית עֵינִי
קָהָל הַמוֹנִי,
וְכֻלָּם עַל הַבָּמָה כָּאן בֵּינִי.
אֲנִי הַתַּפְקִיד הָרָאשִׁי,
וְהִנֵּה-זֶה נִהְיֶה מַמְשִׁי,
מוּחָשִׁי.
מְהַלֶּכֶת חוֹפְשִׁי
עַל שָׁטִיחַ אָדֹם,
רַגְלַיִם עַל הֲדוֹם
וְכֻלָּם דּוֹם.
כִּי אֲנִי פֹּה הַתַּפְקִיד הַחָשׁוּב,
וְכָל הָאוּלָם יָשׁוּב
וְקָשׁוּב,
גַּם אִם אֶחֱזֹר עַל דְּבָרַי שׁוּב וָשׁוּב.
כֻּלָּם פֹּה תַּפְקִידִים זוּטָרִים,
מְאֻלְתָּרִים,
אוּלַי לֹא מְיֻתָּרִים
אַךְ בְּרֻבָּם הֵם חִוְּרִים לְמוּל שֶׁלִּי.
אֶפְשָׁר גַּם בְּלִי.
בְּלִי הַשַּׂחְקָן שָׁם מֵאָחוֹר,
יִשָּׁאֵר אֵיזֶה חֹר,
וְיִהְיֶה צָרִיךְ לִבְחוֹר
שַׂחְקָן אַחֵר מִמִּי שֶׁנִּרְשָׁם.
דְּמֻיּוֹת שֶׁחֲסֵרוֹת פֹּה וָשָׁם
גּוֹרְמוֹת לְזֶה לֹא לִהְיוֹת מַמָּשׁ מֻשְׁלָם,
אַךְ אֲנִי הָעִקָּר,
וְזֶה נִכָּר.
כָּל שַׂחְקָן מֻכָּר
הוּא גְּבוּלִי וְשׁוּלִי,
בַּהַצָּגָה שֶׁל הַחַיִּים -- שֶׁלִּי.
וְכָל אֶחָד לִהְיוֹת גִּיבּוֹר חַיָּיב,
בַּהַצָּגָה שֶׁל חַיָּיו.
כָּל הַקָּהָל עַל בָּמָה נִתְחָב,
וְכָל אֶחָד הוּא כּוֹכָב.

אבא, רוצה לבקש,
שלא תוותר עלינו,
ושאנחנו לא נוותר עליך.
ושנהיה דבוקים, חזק.

איזה דור הזוי,

איזה עולם שאי פעם היה מתוקן,

והיום. בתיקון.

איזה עולם,



שבסעודת שבת יש התראה ומתלבטים- שנגיש מנה עיקרית או נחכה לטיל?

איזה עולם,

שכשיש התראה כולם נושמים—פיווווו השעתית מגיעה...

איזה עולם,

התראה, שטיל בליסטי בגודל אוטובוס מגיע, ובמקום למות מפחד, מפעילים טימר לראות כמה זמן יש בין ההתראה לאזעקה.

איזה עולם.

שכנכנסים לממ"ד נראה שנפתח שם מכולת שכונתית עם כמות האוכל.

איזה עולם.

ש3 שניות אחרי השמע הבום כבר יש תיעודים מהנפילה ברשת.

איזה עולם

שכשמגיעה התראה, מכניסים מכונה, שוטפים כלים , רצים למקלחת, כאילו בתחרות עם הטיל- מי ישיג את מי.

איזה עולם.

כשאזעקה ברקע- אז נזכרים שצריך להכנס לממ"ד ויוצאים מהמקלחת נוטפי מים וסבון, ואז שמים נעליים או רצים לשירותים. כאילו בשביל מה היה התראה?

איזה עולם.

שאם יש התראה ולא מגיעה האזעקה- (שמתריעה מפני סכנת מוות,) את הכזה- יאללההה שיהיה אזעקה כבררררר. (כאילו בכביש אתה כזה- יאללהההה שנעשה תאונה כברררר)



איזה עולם.

שבחדר שינה (קרי הממד ) ישנים פתאום 10 איש ואתה מתחיל להבין איך אנשים גרים עם 12 ילדים ב2 חדרי שינה...



איזה עולם.

שאתה יוצא להליכה אתה מחשב כמה זמן יש לך באזור הכי מבודד בלי בתים ולאיזה כיוון תרוץ אם יהיה אזעקה.

איזה עולם.

שאתה יוצא עם חברים בליל שישי האחרון- ובמקום לצאת איתם- יוצא שאתה נכנס איתם לממד חדש כל פעם שאתה יוצא מהקודם.

איזה עולם.

שהילדים לא יודעים מה זה ללמוד במשך 10 חודשים בשנה כבר במשך 6 שנים.

איזה עולם-

שילד בן 2-3 יודע לספר מה זה התראה ומה זה אזעקה וטיל ואיפה הממד.



איזה עולם-

שיש רעמים וכולם בטוחים שטיל פגע בשכונה.

איזה עולם-

שנופל רסיס טיל והוא בגודל של מכולת משאית והוא עדיין נקרא רסיס.

איזה עולם-

שאם קמת בבוקר בלי אזעקה בלילה אתה מרגיש האדם הכי מאושר בעולם.

איזה עולם-

שאתה עומד מול מפת ההתראות ואומר נווו עוד שניה אנחנו...

איזה עולם-

שלפני שהטיל מגיע אתה יודע כמה ואיזה סוג- כאילו זה חבילה מאמזון.

איזה עולם-

שאחרי האזעקה כולם משתתקים ומחכים לשמע את ה"בוווםםםם"

איזה עולם-

שאחרי הבום מתחיל ויכוח- אם זה היה נפילה או ירוט

איזה עולם –

שאתה פוגש את בני משפחתך בבוקר- צהריים ולילה.... (בממד)

איזה עולם-

שאתה צוחק על עצמך שפעם מטיל אחד של תימן הלכת לממד (איזה פראיייר)

איזה עולם-

כשאתה מתחיל לנצל את זמן השהות בממד (מביאה תיק איפור, מנצלת למנחה, גומר מסכת...)

איזה עולם-

שכשאת יוצאת עם חברות, ויש התראה את מתעלמת אבל פתאום מתחילה האזעקה והמרתון מתחיל.

איזה עולם-

שאתה נתקע באמצע שומקום באזעקה ונהיה החבר הכי טוב של האנשים שאתה פוגש שם (ביום רגיל לא הייתם מביטים אחד על השני.)

איזה עולם-

אתה מזמין אנשים לשבת על סמך המקום שיש בממ"ד.

והעיקר-

איזה אלוקים גדול

שמכל כך הרבה טילים וכל כך הרבה איומים

הניסים פשוט עצומים ולא נתפסים!!!!

מזמור לתודה!

ושבעזרת השם- בניסן נגאל.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.


פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.


"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.

משתפת כאן קטע קצר שכתבתי. האמת שאני לא כזה מרוצה מהכתיבה, משהו כאן חסר לי. אני לא ממש יודעת איך לתאר את המסביב שיכניס לאוירה. אשמח לפידבקים ולרעיונות איך לשפר את זה.
כתבתי את הקטע אחרי כל האזעקות של הלילה אתמול כשחשבתי לעצמי מה קורה על פני השטח ומה קורה באמת, ברובד האמיתי של החיים.
הנה הקטע לפניכם:

בס"ד

לפעמים רואים את העולם מלמעלה.

אורי הביט על השמיים שמולו, חווה בכל חושיו את העוצמות שבידיו. הוא השליך מבט חטוף למטה.

מן הסתם בשעת לילה מאוחרת כזאת ישנים ילדים ופעוטות, אימהות עייפות ואבות מותשים. והוא, כן הוא אורי, הוא שומר עליהם.
בידיים שלו הכוח לדאוג לביטחונם.

הוא גמע מאות קילומטרים ומתחתיו כבר לא מדינת ישראל, הוא כבר מתקרב ליעד.

הנווט שלידו כיבד את שתיקתו הארוכה. שניהם ידעו שלפניהם משימה הרת גורל. הם עלולים שלא לחזור ממנה בשלום.

"אתם תקבלו את הקואורדינטות כשתגיעו 270 מעלות מצד מערב" – הקול נשמע בקשר.

אורי התקשח על מקומו. זה מגיע. נכון שהוא עשה זאת עשרות ואולי מאות פעמים, אבל בכל פעם מחדש הוא מרגיש מה בידיים שלו, מה מונח על כתפיו.5

"היעד בבירינג 045, צפון מזרח ממך, תתחיל שם צלילת תקיפה של 30 מעלות ותפיל פצצות לתוך המתחם המגודר."

אורי מביט על הנווט, הנווט מסדר את הקואורדינטות, יעד מושמד.

אלפי קילומטר משם יושב לו מרדכי, רכון על הגמרא. הוא מביט מסביבו בתחושת תסכול. הגמרא כנראה לא בשבילו. אין שום טעם בכך שהוא גורס גמרא בלי באמת להבין.

משמאלו יושב יצחק עם החברותא שלו ושניהם מתעמקים בסוגיה. יצחק עוזב לפתע את מקומו ורץ להביא ספר. "זו סוגיה של הריטב"א ואני רוצה לראות איך הוא מתרץ אותה", אומר יצחק.

מלפניו יושב דודי המתמיד ומסביר לעצמו תוך כדי הרמת אצבע לכל הכיוונים מה רש"י אומר ואיך התוספות מתרץ.

רק הוא, מרדכי, סתם גורס גמרא, אולי עדיף לו לומר תהילים וזהו?

הוא כמעט עוזב את בית המדרש כדי לחזור לחדרו, גם ככה הוא עייף ולילות שלמים של אזעקות כבר עשו את שלהם.

אבל אז הוא פתאום רואה ענן לבן שעולה מעליו, ענן שמכיל בתוכו את דף הגמרא שניסה ללמוד ללא הצלחה. הוא מביט בו בחוסר אמון. מביט מסביבו לראות אם גם אחרים שמו לב לזה, אבל לא. כולם שקועים בלימודם. הענן הזה הולך ומתעבה ועולה מעלה מעלה. מרדכי מצליח לראות איך הענן עולה מעל בית המדרש עד לשמיים ויוצר כמו חומה בצורה. במעומעם הוא שומע אזעקה ורואה איך הענן הזה חוסם את הטילים. הוא מביט מסביבו ורואה עוד עננים שעולים מחבריו לישיבה. העננים סובבים מטוסי קרב כמו בתוך בועה. אוחזים אותם ומנחים אותם ליעדם ובחזרה.

אורי מגיע חזרה בשלום. יורד מהמטוס ומקבל לחיצת יד חמה ממפקדו. "עשית עבודה טובה! כל העם עומד עליכם!"

וענני לימוד התורה חוזרים ומתפזרים ונאספים שוב. מילה ועוד מילה, שורה ועוד שורה. יוצרים חומה, מובילים ומנחים ומתרבים עם עוד שורה ועוד מילה. גרוסה או מתעמקת.

מרדכי מתעורר משנתו החפוזה. מסוחרר הוא נזכר בחיזיון, מביט בגמרא ויודע שכל עם ישראל נשען על כתפיו.

מָה
יֵצֵא מִמֶּנִּי
אוּלַי פַּיְטָן
מְפֻנְפָן
שֶׁמַּחֲלִיף חֲרוּזִים עִם
הַצַּמֶּרֶת

מָה
יֵצֵא מִמֶּנִּי
אוּלַי הַיְטֵקִיסְט חֲסַר
פַאן
כָּזֶה אֵגוֹאִיסְט שֶׁלֹּא נוֹתֵן פֹּה
זֶרֶת

מָה
יֵצֵא מִמֶּנִּי
אוּלַי אִידֵאָלִיסְט
עִם שָׁפָן
כָּזֶה צִמְחוֹנִי שֶׁלֹּא סוֹבֵל
נַיֶּרֶת

מָה
יֵצֵא מִמֶּנִּי
אוּלַי מַדְּעָן עַם
שָׂפָם
כָּזֶה מַצִּיל-עוֹלָם חַי
בְּסֶרֶט


רגע
מי בכלל אמר
שיצא-ממני-משהו
כמו באיזה לוטו

אולי

אני כבר אחליט בעצמי




תגובות זה טוב יונואו

פרולוג
(חייבת את התגובות שלכם. אז פליזזזזז אל תהססו להקליד)


"לא"

"לא?"

רומי הניעה את ראשה מימין לשמאל.

"וירדן?" תחינה בקולה של גלי.

כל העצב שבעולם נשקף מעיניה. "גם לא"

"מי כן?"

"אף אחד לא באמת יודע"

"מה נשאר לנו?" עיני הפיסטוק של גלי התיזו ניצוצות כאב.

רומי לא ענתה. נעצה את מבטה בנקודה רחוקה.

"כלום" גלי השיבה במקומה.

"נשאר לך אותי" רומי הגתה חרישית את המילים, העבירה יד מלטפת על לחיה.

"ומה נשאר לך?" גלי התרוממה מהמיטה בלהט וניסתה לקרב את ידה אל בקבוק המים המונח על השידה.

"אותך" קולה של רומי רעד.

"אני לא שווה הרבה מדי" גלי הישירה מבט לרומי.

רומי גיחכה במרירות. העצב והיגון היו חשופים מדי, כואבים עד כדי נשיכת שפתיים.

"את שווה המון"

כעת היה תורה של גלי לגחך.

"אל תצחקי גלי, את שווה מלא"

"אני לא צוחקת, שום דבר בחלום המחריד הזה לא מצחיק, אם כבר אני בוכה"

גלי החלה להתייפח. תחילה בשקט. לאחר מכן גבר הבכי.

רומי הצטרפה לבכי. אוספת אליה את גלי לחיבוק אמיץ.

כך מצאה אותן פרופסור שוהם.

אחיות בגילאי העשרה שעולמן הבטוח נקרע לגזרים שהתעופפו בסערה האיומה.

***

בין אזעקה לאזעקה תפס אותה הצלצול.

תוך כדי קילוף הגזר היא לחצה על המקש הירוק, ענתה באגביות.

"אלישבע?" קול רועד בקע מן השפופרת, הרעיד את מיתרי ליבה.

"כן" הגיבה בתמיהה.

"זו רומי, ואני צריכה עזרה" קולה של הדוברת התייצב.

היא עזבה המקלף, נאחזה בשיש. "רומי!"

"אני יכולה לבוא אליך? עם גלי?" היא שידרה מצוקה. מצוקה אמיתית. ובצדק.

היא כל כך רצתה להגיד שכן, ייחלה שהשתיים תהיינה קרובות, תחת עיניה הפקוחות. אבל על הספה המרופטת בסלון ישבה ליידי אמריקאית עטוית תכשיטי יוקרה,

היא בעלת חברת הייטק ענקית.

ויש לה טעם אנין לגברת.

ואסור שהיא תברח, היא חייבת לשים גם עליה עין.

בעצם הרבה יותר מאחת.

***

נשמה שֶׁבִּי
תבכי
תבקעי את הרקיע
את השבי
החומות
שמקיפים באין מושיע

בשקט או בקול,
זה ממש לא משנה
רק תבטיחי שתמשיכי
גם אם אין לך מענה

אל תפסיקי ת'דמעות
גם אם הראש שלך כואב
עד שנקי לך בעיניים
ונרגע לך הכאב

השם אוהב את זה בטוח
הוא קרוב לשבורי לב
תורידי גשם גם על רוח
לה היצר מסרב

ואל תכי את הדמעות
הם צריכות אותך רכה
הם גם ככה רגישות
וזורמות בלי סיבה

רק תני להם לזרום
הם יבנו לך מגדלים
דמעה אחת שווה
יותר מאלף מילים!!!

אַבָּא אֲנִי צְרִיכָה עֶזְרָה
זֶה לֹא שֶׁרַע
וְגַם לֹא נוֹרָא
אֲבָל פָּשׁוּט בַּמַּרְאָה
יַלְדָּה גְּמוּרָה
לֹא בְּרוּרָה
מִסְתַּכֶּלֶת עָלַי, זָרָה
וְעֵינַיִם עֲיֵפוֹת
יָפוֹת
וּדְמָעוֹת שְׁקוּפוֹת
פִּתְאוֹם שׁוֹטְפוֹת
מְקַלְּפוֹת
פָּנִים חֲשׂוּפוֹת
וְהַמַּרְאָה
כְּבָר מְאִירָה
וְלֹא זָרָה
וְיַלְדָּה טְהוֹרָה
גִּיבּוֹרָה
מְחַיֶּכֶת אֵלַי, חֲבֵרָה

"מי יודע" כמה שירים נכנסו כאן,
נראה מי ממכם יעלה על המספר המדוייק..

הנה זה בא,
באתי לדבר על אבא
לא שואלים שאלות
זה אף פעם לא סבבה;
אם הכל כאן הפוך -
אני צועק עננו
ותתן אחרית
לכאב - בימינו
אשיבה גואל
יבנה המקדש
וחדש אותי אבא
כל יום מחדש!!

שלא אפול אפילו -
בְּקטנות
שבקטנות,
למענך תביא לי אבא
מחשבות טובות!!
שאראה את הכל
בעין טובה
ואזכור - לעולם
שהכל לטובה!!!

אבאא
למד אותי אמונה ובטחון
למה אני שוב מפחדת???
מעצמי, מאנשיםם, מעציצים
אם בכלום אני לא שולטת!!
השכל מחייב אותי להבין
שהכל פה לטובהה
אני רק צריכה לשחרר
ולקבל באהבה
והכל פה זה אתה
הגעתי באמצע הסרט
אז זה מטומטם לשאול שאלות
וגם חסר תועלת
אין דבר פה סתם
והכל בהשגחה!!!
אין שום קשר,
בין סיבה לתוצאה
והעתיד הוא רק דימיון
ובסוף הכל עובר!!!!
העולם פה זה משחק
והכל יסתדר!!!
הכל רק מבחנים
וכישלון זה הצלחה
חוסר האונים
זה מתנה גדולה ממך!!!
אני רק עפר,
וגם כל האנשים
כמו רובוטים אז אין
את מי להאשים!!!
ועפר כמו עפר
הוא ברוא ולא יוצר
ברוח לא נלחם
רק זורם עם היוצר
הוא דומם וגם אני
רק דומם שמדבר
בובה שלך על חוט
קצת תוּכּי מדבר
מחקה גם טעויות
לא צוללת אל תוכי
להקשיב אל הקולות
להמליך אותך מלכי
להפסיק להילחם!!
בדמעות או בקוצים
להודות במעידות
בלי תירוצים....
אז תחזק אותי השם
שאפסיק להאשים
ולעד ולעולם
מבטחי בך אשים

ובעת האסף מלקוש,
על גגי.
בעת רדת הליל,
על ליבי.

בעת ללא עת,
בזמן שמזמן.
עלה קמוט נופל,
לא יודע לאן.

ובעת פריחת שלכת,
נפילים נפילים.
בעת קור הדרך,
סגירת מעילים.

בעת קום הנפש,
על עצמה.
בעת הילחם הרוח,
את עמה.

בעת הזאת,
יורד אלי שאול.
בעת הזאת,
מגיע למלכות.

ובעת שאבד,
שקע במדרון.
וברגע שהלך,
עת אף וחרון.

ובעת הסתר פנים,
עת שיגעון.
עת לסקול,
להרוג.

ובעת אחת בינים,
עת להיבנות.
בעת הוציאנו ממיצר,
ויוליכנו לשלום.

ובעת אכילת מרורים,
עת גאולה.
במקום אחר,
ובאותה העת.

אשמח מאוד לביקורת. (יצא פחות טוב, לדעתי.)

ואני,
כולי כאב
וים של דמעות.
והכל שואב,
ונמאס לי לבכות.

הגלים מכים,
עולים, יורדים,
אכזרים,
לא מרפים.

יום למעלה
ויום הפוך.
יום למטה
ולב שפוך.

ויש כאן תנודות,
וים רגשות,
ויש כאן חידות,
אלפי סערות.

ואין לי שקט,
ואין לי שלווה.
ושוב בוחרת,
במציאות מדומה.

בוחרת לברוח,
רק לא להרגיש.
בוחרת לשכוח,
וכלום לא נגיש.

אוטמת,
נועלת,
סוגרת,
קוברת.

לא לראות,
לא לשמוע,
לא לחוות,
לא לטבוע.

ואני,
כולי כאב,
גוש של אדישות,
והכל בוער,
החיפוי הוא אטימות.

צִפּוֹר נַפְשִׁי כִּנְּסָה כָּנָף,
דּוֹק צִעֵף עֵינֶיהָ.
דְּמוּמָה הִדְּסָה בֵּינוֹת לְבוֹרוֹת שֶׁכָּרִיתִי,
תָּרָה קֵן רָפוּד
לְהַנִּיחַ נוֹצוֹתֶיהָ הַדְּאוּבוֹת.
הִלְחַשְׁתִּי לָהּ –
אַיִן.
בּוֹרוֹת מְלוֹא הָעַיִן.
מְלוֹא לֵב.
מְלוֹא נֶפֶשׁ.
וְהָיְתָה הִיא נוֹשֵׂאת כָּנָף מְכֻנֶּסֶת,
וְהָיְתָה רוֹפֶדֶת לִי קֵן,
מְלַחֶשֶׁת לִי –
יֵשׁ.

ב"ה
הסבלנות שלי בימים כאלה?
לא קצרה… היא כבר יצאה לחל"ת.
יש מלחמה.
וזה משנה הכל.
דברים שפעם הייתי מדלגת עליהם באצילות נפש,
היום מקבלים זום אין, סלואו מושן, וקריינות דרמטית.
נגיד יוסי.
"יוסי, תוציא את הפח."
משפט פשוט, נכון?
רק שהוא כבר עבר אבולוציה:
בקשה → תזכורת → בקשה נרגשת → נאום מוטיבציה → איום מרומז → קבלה בשתיקה → הדחקה → ואז…
אזעקה.
עכשיו שימו לב לתזמון המושלם:
בדיוק כשהוא כבר כן קם עם השקית ביד,
בום.
אזעקה.
כאילו יש שם מישהו עם סטופר:
"אה, הוא זז? עכשיו! עכשיו תפעיל!"
ואז קורה הדבר הבלתי נסלח:
יוסי מניח את השקית בסלון.
לא בצד.
לא במטבח.
בסלון.
והיא… מטפטפת.
וזהו.
נגמרה המלחמה.
עכשיו זה אישי.
אני עומדת שם,
ומנהלת שיחה פנימית:
יש מלחמה.
אנשים במקלטים.
צריך פרופורציות.
אבל מצד שני,
יש טפטוף.
ואני שואלת את עצמי:
מה יותר חמור?
מצב ביטחוני?
או רוטב זבל על הרצפה?
(התשובה ברורה. אל תיתממו.)
ואם כבר פרופורציות,
מנחם היה צריך לכתוב פתק איחור.
כותב:
"ממד"
בלי מרכאות.
בלי גרשיים.
בלי כלום.
סתם ממד.
כמו אדם בלי עברית.
ואני קולטת:
אני היחידה במדינה שעוד נלחמת על סימני פיסוק.
כולם במלחמה.
ואני?
במלחמה על המרכאות.
ואז אומרים לי:
"נו, מה את רוצה? יש מלחמה."
נכון.
יש מלחמה.
אבל תגידו,
במלחמה לא משתמשים בפח?
לא מטפטפים?
לא שמים גרשיים?!
אתמול ניסיתי לצאת לקניות.
כלומר, תכננתי.
יצאתי.
חזרתי.
התלבטתי.
נשמעה התרעה.
חזרתי שוב.
בסוף נשארתי בבית עם רשימת קניות ותחושת הישג.
אבל בדרך,
העולם?
כרגיל.
פארק מלא.
חנויות מפוצצות.
אנשים עם עגלות כאילו אין מחר,
ואני מסתכלת סביב,
וחושבת:
רגע…
אולי אני היחידה שקלטה?
אולי יש הודעה שכולם קיבלו ורק אני לא?
"אין מלחמה. סתם ניסוי כלים. המשיכו כרגיל."
ואני?
עומדת שם עם עיניים פעורות,
ומוכנה לצעוק:
"סליחה! יש אזעקות! יש מציאות! קורה משהו!"
אבל אף אחד לא עוצר.
כולם ממשיכים.
ואז הבנתי.
לא שאני היחידה הנורמלית.
אני היחידה שעדיין מתרגשת מהנורמליות.
והכי גרוע?
שגיליתי שאני פראיירית.
לא פראיירית של כסף.
לא של זמן.
פראיירית של מציאות.
מאמינה למה שקורה.
לוקחת ברצינות אזעקה.
מתרגשת מטפטוף.
נפגעת מחוסר מרכאות.
בקיצור,
אם יש תואר חדש בארץ,
אני זכיתי בו בהצטיינות:
פראיירית רשמית לענייני "יש מלחמה באמת".
תעודה בדרך.
עם גרשיים.
ברור.

כי הבטחת לי שתחזור לכאן.
אז חיכיתי בצד אילן.
דובי קטן ידיי חובקות איתן,
חובקות וכוחן נעלם.

כי אמרת לי כאן לחכות
כפות רגלי באדמה שוקעות
לא עזבתי ביום ולא בלילות,
בסערות הגשם, באובך החולות.

השמש צרבה את פניי
הקור חירר עצמותיי
דמעות סדקו את לחיי
בהלה אחזה בשנותיי

אהבותיי, חלומותיי, תקוותיי.


והבטחת לי שתבוא
וכשתבוא-
האם תזהה אותי
שם חלק מהאילן
מהאדמה מהשממה
..
עורב קורא בקול
ופורח.
פן תחזור אלי, מאוחר מידי.

יש לכם כל מיני משפטים יפים שחשבתם עליהם?
קטעים קצרצרים מידי בשביל לשתף?
תובנה מעניינת?
זה המקום לשתף התחלות של דפי וורד שמשום מה שמרתם, אז שוטו!

עולם מסוכן
ראיתי
בכיתי
רציתי
אותו הוגן

הנה אני כאן
בוהה
והבועה
מהבעיה
היא מָגֵן

והכול עודכן
כשהגעת
והרגעת
ונגעת
בלב שהתבלגן

ועולם מתוקן
התגלה,
נמלא
בחמלה
ושיר מתנגן.

נותרתי,
מלך ללא חיילים.
נשארתי,
וסביבי נפלו חללים.

כלי המלחמה
נלקחו לשביה,
במלחמת החורמה
הפכו לגוויה.

הכיבוש נמשך,
מסלים.
מתפתח לשח
אלים.

ואני לבדי
על לוח המשחק,
ועמדי
אף לא הכח שנשחק.

רק יד שמימית
מרצצת, מקצצת.
בכוחה להחיות להמית,
לשנות מהלכי המשבצת.

נֶחְשְׂפָה
וְגַם רָאֲתָה
נַפְשִׁי
הַלֵּב זוֹכֵר, רוֹשֵׁם

הִתְחַסְפְּסָה
וְגַם כָּבְתָה
נַפְשִׁי
קָשֶׁה לִהְיוֹת אָשֵׁם

נֶאֶסְפָה
וְגַם בָּכְתָה
נַפְשִׁי
כְּאֵב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם

נִכְסְפָה
וְגַם כָּלְתָה
נַפְשִׁי
לְחַצְרוֹת הַשֵּׁם

הימים מאתגרים.
הלחץ מורגש היטב בכל בית בישראל.
כל אחד מגיב לזה אחרת. אני, למשל, בהכחשה מפוקחת.

אני די חושש שזה יגיע. אני יודע איך זה עובד:
בהתחלה אתה שומע שמישהו שאתה מכיר טוב נפגע, וחבר נוסף גם הוא ספג לפני זמן קצר פגיעה ישירה. ואתה מבין שכל יום שעובר וזה לא פוגע בך, אתה בר מזל. בד בבד מחלחלת בך ההבנה שלא לעולם חוסן. איש לא מכוסה ביטוחית, ואין סומכין על הנס.

אינני נביא, אבל אני קשוב לתחושות ויודע לתרחש התפתחויות צפויות מראש, על בסיס מידע מודיעיני גלוי. לא רוצה לפתוח פה, אבל כבר נאמר "דאגה בלב איש ישחנה", לא בריא לבשל את הלב במיצי הדאגה של עצמו.

חוששני שצפויה פגיעה. פגיעה ישירה קשה בי. כזו שעשויה לגרום לכך שאקרוס מעוצמת הפגיעה כאשר המקרר, התנור וכיסאות העץ הכבדים של הסלון יהיו עליי, חלילה.
כי במלחמה כמו במלחמה, המחירים הם כבדים, וכל אחד עלול לשלם אותם.

זה יהיה כואב וקשה, ללא ספק, אבל אני בטוח שאעבור את זה בגבורה.

בינתיים, כפי שפתחתי, אני בהכחשה. מנסה לחיות חיי שגרה מלאים. ומודה על כל יום שעובר שבו היא לא דוחפת לי את הסמרטוט ליד ואומרת: "דייי. עשיתי מספיק. המקרר, התנור וכיסאות העץ של הסלון – עליך".