אשמח מאוד למשוב מכל הסוגים.
המדף שלי / רות אשוש
פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.
והחבר שלי נעלם עם הגל.
על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.
פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.
החבר שלי נעלם עם הרוח.
ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.
כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.
יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.
אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.
כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.
ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.
אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".
אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.
היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..
ואני, מה אני יכול לתת?
יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?
אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.
כלום.
מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.
החבר החדש שלי, עצם את עיניו.
חשבתי שהוא מרחם עלי.
הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.
חיכיתי.
הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.
הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.
אבל אני את ליבו ראיתי.
לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.
אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.
הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.
לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.
ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.
הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.
ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.
אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.
הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.
הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.
ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.
עברו כמה חודשים.
יום אחד הוא דיבר.
הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.
לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.
וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.
הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.
אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.
והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.
למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.
הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.
ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.
נתתי.
הוא הביט, ונבהל.
הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.
וגם בעוד שעה.
וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.
ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?
נכון, עניתי ברוגע.
למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.
אין לי כלום בשבילך.
וגם לך אין כבר מקום על המדף.
הוא כעס.
שתקתי.
כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.
אני-מפנה רגעים.
אני רוצה לתת לך מזמני.
אני רוצה לתת לך חברות.
אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.
קמתי אליו וחיבקתי אותו.
אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.
ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.
ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.
מהים.
משדרת העצים.
ומעמקי הלב.
אספתי ושמרתי אותם על המדף.
ותמיד חיפשתי אותך.
מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.
מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.
תמיד חיפשתי.
ומצאתי חלקים.
אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.
אתה יכול לתת לי.
את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.
הוא הרים אלי את עיניו.
הן היו עמוקות ומדברות.
הן היו מודות.
ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.
הנושאים החמים
