קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
יום א' ליומן. כנראה יום 10 למסע.

העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
"איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
"מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
"ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
"אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
"מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
"שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
"בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
"אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
"נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
"אין לי מושג."
עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!
  • 75
  • אם אתם עדיין לא מכירים את ר' נוחעם, 'התרעה' מפיקוד העורף זה בדיוק מה שאתם צריכים כדי לרדת ל'מקלט' ולגלות את ה'התמדה' של ר' נוחעם שאיננה יודעת מלחמה מהי...

    ר' נוחעם יהיה תמיד זה שנכנס אחרון למקלט כשבידו ספר, בפעם הראשונה היה זה 'חומש שמות', בפעם השנייה 'משנה ברורה' חלק ו, וכך בכל פעם ר' נוחעם יורד עם ספר אחר כדי שמי שעוד לא הבין, יבין סוף סוף שכל מה שהרשעים הארורים באיראן רוצים זה להפסיק אותו מתלמודו.

    אם האזעקה תפסה את ר' נוחעם אחרי 'חצות הלילה' הוא ייכנס למקלט עם ארשת פנים מסתורית כשהוא מסתיר עם האצבעות את שמו של ספר קבלה מוכר, את ה'שדרה' הוא משאיר גלויה כדי שמי שיתאמץ יותר יגלה שר' נוחעם התחיל ללמוד 'קבלה'.

    אם תשאלו את ר' נוחעם ה'מקלט' זה בסך הכל 'בית המדרש השלישי' שלו, ולמי שלא הבין הבית זה 'הבית מדרש השני'.

    אלא שמשום מה, כשמתקבל העדכון ש'האירוע הסתיים!' ר' נוחעם תמיד שוכח להעלות את הספרים בחזרה הביתה, מה שהפך את אזור הישיבה של ר' נוחעם במקלט ל- מיני 'אוצר הספרים' כשאט אט מתמלא האוצר בשלל ספרים בכל מקצועות התורה.

    פעם כששאלתי את ר' נוחעם למה הוא יורד למקלט אם הוא תמיד באמצע ללמוד, הרי 'תורה מגנא ומצלא'? הוא הרצין את מבטו והצביע על ילדי המקלט ואמר 'כדי שחלילה הילדים הטהורים האלו לא יעלו על דעתם שה'מקלט' הוא זה שהציל אותם, כשהם יגדלו הם יספרו שה'תורה' של ר' נוחעם היא זו שהצילה אותם'...

    מיותר לציין שר' נוחעם לא ממש מצליח ללמוד ב'מקלט'. 'שמעתתא בעיא צילותא' ובמקלט יש בעיקר 'צלצוליתא' שעולה ויורדת... כשבין לבין ותוך כדי יש צרחות של תינוקות ודיונים קדחתניים שונים שלא ממש מאפשרים לר' נוחעם לשקוע בתלמודו.

    פעם ופעמיים ניסה ר' נוחעם לפתח דיון הלכתי בין יושבי המקלט ב'דיני קדימה בכניסה למקלט' ו'אם יש דין 'זריזין מקדימין' לפני האזעקה', אך עד מהרה התערבו בדיון כמה 'אברכיות' למדניות שהפכו את הדיון ההלכתי היבש והקר למסע מרגש של מידות והתחשבות בזולת, ומופע של חרדות ופחדים, ור' נוחעם ששונא שמערבים 'הלכה' עם 'רגש', מיהר להכריז ש'האירוע [הרגשי הזה] הסתיים! ולהלכה כל אחד ינהג לפי מנהג רבותיו', וחזר לדפדף בספר שבידו.

    אחת האזעקות שכנראה תפסה את ר' נוחעם כשהוא לא עירני במיוחד, גרמה לו לקחת ספר מבלי להסתכל באיזה ספר מדובר, וכך למטה כשר' נוחעם התיישב במקומו הוא גילה להפתעתו ביחד עם כל ילדי המקלט שהוא הוריד את הספר עם התמונות של 'ארבעת המינים', לר' נוחעם יש קשר מיוחד ל'ארבעת המינים' אבל לא בערב פסח, וכך הוא מצא את עצמו עונה לשאלות של הילדים על איך מבדילים בין אתרוג תימני לאתרוג חזון איש.

    אחד השכנים שהתקשה להאמין שבשעת האזעקה ר' נוחעם עסק בביתו בלימוד 'ארבעת המינים', סנט בר' נוחעם ושאל אותו 'תגיד, האתרוג הזה כשר לפסח?', ר' נוחעם התבלבל לרגע אבל אז פנה אל השכן בכאב 'כשמתחילים ללמוד הלכות ארבעת המינים שבועיים לפני סוכות לא פלא שהאתרוג נראה כמו שהוא נראה...',
    'אני' - אמר לו ר' נוחעם - 'מייד אחרי התפילה על האתרוג בט"ו בשבט מתחיל ללמוד את ההלכות'...

    בינתיים, האזעקות במרכז ממשיכות, וערימת הספרים במקלט שלנו הולכת וגדלה, 'וועד הבית' נדרש לעניין וביקש מר' נוחעם להעלות חלק מהספרים מאחר והמטראז' במקלט הצטמצם משמעותית בעקבות ה'אוצר' המתפתח.

    ר' נוחעם הזדעק לשמע הבקשה והתחנן 'אני מוכן לפנות את מקומי ולהישאר מחוץ למקלט, את הספרים אני לא מוציא עד סיום המלחמה, אתה יודע כמה 'הערות' יש לי שם, אם חלילה יפגע רסיס בספרייה כל ה'חידושי תורה' שלי ילכו לאיבוד ח"ו...

    מאז ר' נוחעם נשאר להגיד 'תהילים' מחוץ למקלט אך מקפיד בכל פעם לשלוח ספר נוסף לשמירה והגנה בתוך המקלט.


    לעוד קטעים על ר' נוחעם
    1. ר' נוחעם והחלה של...
    2. ר' נוחעם במבחן הסבירות...
    3. ר' נוחעם יודע לתקוע...
    4. ר' נוחעם בעל 'האתרויג' #3#
    5. נראה אתכם מצחיקים את ר' נוחעם...
    6. הווידוי של ר' נוחעם!
      ויש עוד...

    הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


    --חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

    "המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

    אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

    הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

    טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

    והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

    ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

    לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

    החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

    "איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

    "לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

    איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

    טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

    אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

    "יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

    איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

    "ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

    איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

    אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

    היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

    איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

    טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

    ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

    יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

    הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

    לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

    ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

    ליאם.

    הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

    גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

    ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

    הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

    הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

    הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

    אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

    שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

    ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

    "אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

    "חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

    "כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

    הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

    לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

    איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

    "אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

    "לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

    רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

    טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

    "באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

    "לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

    טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

    "בסדר, תודה"

    בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

    "המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

    "כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

    "אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

    "מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



    בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

    הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

    איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

    הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

    והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

    כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

    הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

    אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

    ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
    לפעמים אני מפקירה את שערי מחשבתי
    נותנת ללחשים כוזבים להכנס פנימה
    הם מהדהדים בחדרי ליבי ולא נותנים מנוח
    מסתכלת במראה והדמות הופכת עמומה
    שוכחת את תווי פניי בתוך המהומה
    מתנכרת להיותי ראויה לטוב
    מרגישה נפסדת ודלה
    דמעות זולגות על לחיי ואין מעצורים
    הקול שאמר 'אני שווה' נאלם ונשטף בנחשול
    מניחה לכל יופיי בתוך הזרם לנבול
    קמעה קמעה נכנעת למחשבות שרובצות עלי כעול
    ולפתע מפציע קרן אור
    בתוך כל החושך והעלטה
    האור המפציר בנשמתי לצאת לדרור
    אני נועלת את השער בפני כל לחש וכזב
    לא נותנת להם להוריד את הדימוי של ילדת הזהב
    מוצאת בתוכי סוף סוף את מה שראוי להיות נאהב
    הקב''ה נתן לי כלים, כוחות ונשמה
    ואיתם אוכל להשיב לנפשי את גאוותה הקדומה
    אני ראויה לאהבה
    ראויה לשלווה פנימית
    ולכן אתן להערכתי העצמית להיות נצחית
    הקדוש ברוך הוא, אבא שלי
    אוהב אותי בכל רגע נתון
    ועוזר לי מכל המשברים שלי לקום
    בכל עת שיהיה לי קשה
    אפנה אליו ואבקש ממנו עזרה
    כי לאבא שלי יש רחמים מרובים
    והוא יעזור לי לעבור את כל המחסומים
  • 33
  • תעתועי הזמן פרק י"ח
    פרק יח


    אריסטובולוס לא היה רגיל ליחס לבבי כל כך מגיסו הגדול הורדוס. זו כבר הכוסית השלישית של יין שיכר שהוא מוזג לו בחיוך אוהב. אולי משהו ישתנה ביחסו הקר, אולי הכול המשך למתנות שהעניק לו. קודם כהונת כהן גדול וכעת משתה גדול בעיר יריחו, שנעשה לכבודו בלבד.

    "היית נראה אתמול כמו מלאך אלוקים". החמיא לו המלך. "העם העניק לך יקר וגדולה. עיניהם נצצו בדמעות גיל".

    "זה היה צפוי". החזיר לו אריסטובולוס. "ברור שהכול יתגעגעו לראות את זרע החשמונאים בעבודת הקודש משכבר הימים".

    הם עמדו צופים על בריכת השחייה, שנערי שרי המלך וקציניו משתעשעים בתוכה ומתיזים תוך כדי משחקם זה על זה. הנערים שמו לב לשניים ששוחחו וקראו לאריסטובולוס להצטרף לחגיגת המים. הוא סימן להם שהמעמד לא מתאים אף על פי שמאוד אוהב שעשועי מים.

    "הם קוראים לך להצטרף, אשמח שתיהנה, זה הרי היום שלך". הורדוס הביט בו בסקרנות. "אולי בעצם זה לא מתאים למעמד הגבוה שלך?"

    הזיק הנערי שנדלק בעיני אריסטובולוס לא נעלם מעיני המלך.

    הנערים חידשו את הפצרותיהם לכהן החדש שיבוא ויצטרף למשחקיהם.

    הורדוס לא גרע את עיניו ממנו, החיוך לא מש מפניו והאהדה שנשבה ממנו הייתה חדשה עבור אריסטובולוס. הוא הביט במלך ובנערים לסירוגין וקיבל החלטה.

    "אני מצטרף". הוא ירד במדרגות בזריזות ונכנס בעליצות רבה למים. הוא שמע מסביבו עליצות ושמחה על בואו.

    רק כעת שם ליבו למשחק המים החדש. אחד מטביע את רעהו והכול בצחוק. הוא לא אהב את המשחק הזה וחיפש דרך לצאת. הנערים, שהיו חזקים ממנו, משכו אותו כלפי מטה. הוא חיפש בעיניו את גיסו המלך, אבל הוא נעלם.

    ראשו מוחזק בחוזקה מתחת לפני המים. רגע, משהו השתבש. לא. זה בצחוק. הוא חש מחנק נוראי. הוא בעט בידיו וברגליו אך מסתבר שהכול היה מתוכנן מראש ומישהו קיבל פקודה להורגו.

    קלי שבשמיים, הצילני נא. זו הייתה תפילתו האחרונה.
    <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
    "חשבתי שכבר לא אראה אותך היום", שמחה יוספה כשראתה את מרתה מתקרבת ועל ראשה סל כביסה.

    "איחרתי מעט אבל אמהר לכבס את השמלות והכותנות שבכליי".

    "דווקא היום יש לי חדשות מרתקות. הסכיתי ושמעי. הורדוס הטביע את אריסטובולוס הכהן הגדול".

    מרתה נדהמה. לאחר רגע ארוך התבוננה כה וכה בפחד. כשראתה שאין אף אחד היסתה את חברתה. "ששש, העוף יוליך את הקול. בימים אלו גם משפט כזה הוא מסוכן".

    "אין זאת אלא השנאה המעבירה אותו על דעתו". הפעם המשיכה בלחישה.

    "רשע ארור שכמותו". המשיכה יוספה בלחישה.

    "ומי יהיה הכהן הגדול אחריו?"

    "הוא מינה כהן משלנו, מהצדוקים. הייתי קרוב לבית המקדש כשמינו אותו. הספקתי לראותו מרחוק".

    "עם מלך כזה אינני יודעת כמה עוד נשאר לכהן החדש לחיות".

    "הייתה לו בעיה עם כהן מזרע החשמונאים ולא עם אחרים. הוא לא יכול היה לסבול שהוא נחות ממנו בייחוס, והוא לא יכול היה לסבול שיסתובב בעולם עוד נצר אחד מזרע המלוכה".

    "לכן הוא הכריח את מרים החשמונאית להינשא לו. היא בעצם קיומה נותנת לו חותמת של מלוכה".

    "מסכנה מרים, הנצר האחרון שחי לצד הנחש הורדוס".

    "שם רשעים ירקב".

    "ראיתי את המלך בירושלים. נאלצתי כמו כולם לצעוק 'יחי הורדוס המלך', ובליבי צעקתי ארור המלך. טוב שלא קרא את מחשבותיי, כי אז כבר הייתי בעולם שכולו טוב. אחרי שעה, בעת שהמלך עבר עם פמלייתו וכל הסוסים האבירים, נעצרה השיירה באחת. הצטופפתי בין ההמון המריע ולהפתעתי ראיתי אישה אחת עם תינוק נשכבת לפני המרכבה ועוצרת את תנועת הפמליה המלכותית".

    "מה לה לאישה שעשתה כך? איך היא מעיזה לעצור את התנועה? האם היא לא חסה על חייה?" נדהמה מרתה.

    "כך עושים כל אלה שזקוקים לרחמי המלך ובדרך הרגילה אין להם סיכוי".

    "מה רצתה האומללה?"

    "תחילה הניפו שומרי הראש את כידונם מעל ראשה, שתפנה מייד את הדרך, אבל להפתעת כל ההמון, התעקשה שהיא חייבת לדבר אל המלך. היא ביקשה חנינה לבעלה. המלך גילה שנשאר לו קמצוץ של רחמים, וביקש לדעת מי זה בעלה ואיך לעזור לו. היא ענתה לשאלותיו ואז ענה בתקיפות שבעלה הוא בן מוות. הוא פושע ועליו לתת את הדין. זמן רב היה מבוקש כפושע מחבורת ליסטים ששדדה עוברי דרכים. שוטרי וחיילי המחוז לא בקלות גילו את הפושע החמקמק. רק אחרי עבודת בילוש וחקירה עקבית עלו על עקבותיו. 'הרבה מאוד פשעים עשה בעלך ואין רחמים על פושע מועד. גזר דין מוות יבוצע בו בקרוב ועלייך לשכוח ממנו'.

    "'רחם עליי ועל תינוקי הקטן. בעלי הוא הנפש היחידה שנשארה בעולמי'. בכתה האישה מרה. משלא נענו תחנוניה ביקשה לפחות שתינתן לה רשות בכתב לבקר את בעלה במצודת הנידונים למוות. לראותו עוד פעם אחת בחייה".

    "אישה אומללה. האם ניתנה לה הרשות?"

    "למרבה הפלא הוא הסכים לבקשתה. לאחר שעברה פמלייתו ניגשנו לנחם אותה ולעודדה במילים. לפלא היה בעיניי איך אישה עדינה כמוה נישאה לבן בלייעל זה".

    "הוא ודאי סיפר לה כזבים רבים לפני שנישא לה".

    "ממש כמו שאיילת המוזרה ממשיכה לספר לנו כזבים ואנו מתנהגות כפתיות ומאמינות לה". כך עברה יוספה לנושא אחר.

    "איילת לא משקרת. היא דוברת אמת. לכן גם הכנסתי אותה לביתי שתגור עימי. היא עוזרת לי עם ילדיי בבית ובשדה. חוץ מזה אני עושה עימה חסד".

    "מרתה, יש לך ראש גויי שמסוגל להאמין לדמיונות אבל ליבך למרבה הפלא הוא יהודי. את מרבה להתנהג כעברייה כשרה, כעדת הפרושים. שמתי ליבי לעובדה שפסוקים שגורים על פיך. האם איילת החליטה לגייר אותך?"

    "ראיתי הרבה אמונות הבל והסקתי שעם ישראל הוא העם הנבחר. לצערי את ועוד הרבה כמוך לא קולטות כלל שעליכן לשמוח שנבחרתם מכל האומות".

    "אז למה את לא מתגיירת?"

    "לא נולדתי לעם הנכון. אבל מהמקום שלי אפשר הרבה לעשות. אין לי אפשרות להילחם נגד בעלי ומשפחתי".

    "נראה שאתן חברות טובות. האם את באמת מאמינה לה שהיא מהעתיד?"

    "ברור. אפילו הסנהדרין אמרו שכל חפציה המכושפים הם רק חוכמת הטבע ואין שם שום כישוף".

    "את תמימה כל כך. הייתי סקרנית לדעת מה היו אומרים עליה בסנהדרין שלנו, של הצדוקים. שם היו מוציאים את האמת לאור".

    "את עולה עליי בתמימות שלך. איזה משפט צדק אחד הוציאו חבורת הליצנים מהסנהדרין שלכם?"

    "די, די, תמיד אנו חייבות לסיים במריבה?"
    בּ״ה

    מָה נֶאְדָּר הָיָה הַמַּרְאֶה:

    כֻּלָּם
    הִשְׁתַּחֲווּ וְקָדּוּ מוּלִי,
    נִשְׁעֲנוּ תַּחְתַּי.

    כִּי אֲנִי הוּא
    הָעֵץ הֶעָנָק וְהָעָב,

    הַמַּעֲנִיק לְכֻלָּם
    מִצִּלּוֹ
    וּמֵחָכְמָתוֹ.

    הָרוּחוֹת
    חוֹלְפוֹת הָיוּ לְיָדִי
    בִּזְהִירוּת
    וּבִדְמָמָה,

    כִּמְעַט
    בּדִּמְמַת קֹדֶשׁ.

    חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ —

    לְבַל יָפֵרוּ
    אֶת הַבִּטָּחוֹן
    שֶׁהִנְנִי נוֹתֵן
    בִּנְדִיבוּת
    לְכָל דּוֹרֵשׁ.

    אַלְפֵי אֲנָשִׁים
    תּוֹלִים הָיוּ בִּי יְהָבָם.

    מִי מִקָּרוֹב
    הַנִּשְׁעָן עָלַי
    בְּכָל כֹּחוֹ —
    חַשְׁתִּי זֹאת הֵיטֵב.

    וּמִי מֵרָחוֹק,
    שֶׁמַּרְאֵה צַמְּרוֹתַי
    הָיָה נוֹסֵךְ בּוֹ כֹּחַ.

    צַמְּרוֹתַי —
    אֵלּוּ הַנִּשְׁקָפִים לְמֵרָחוֹק,
    הַמִּשְׂתָּרְגִים זֶה בָּזֶה
    בְּבִטָּחוֹן
    כְּלַפֵּי מַעְלָה,

    וּמִתְחָרִים זֶה בָּזֶה
    מִי יַעֲלֶה
    הַשָּׁמָיְמָה.

    הַאִם יָדְעוּ
    כָּל הָאֲנָשִׁים

    כִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי?

    אֵין בִּי כֹּחַ —

    בְּלִי הַגַּנָּן
    שֶׁמַּשְׁקֵנִי
    עֶרֶב עֶרֶב
    מִמֵּימָיו הַזַּכִּים
    הַטְּהוֹרִים.
     תגובה אחרונה 
    קטע שכתבתי- שילוב של מרגל להשכרה ודופליקטים🔥



    אייל שמע רחש מבחוץ.
    איך-- מה--?
    זה המקום בין הסודיים בעולם! לא היה סיכוי למישהו להתחקות על עקבותיו, אלא אם כן הוא... אייל חיפש דימוי מתאים, לא בן אנוש.
    אייל יצא מהמבנה הרעוע, דורך את אקדחו בשנייה.
    הוא הביט המום בדמות שצצה מולו לפתע, כאילו מתוך אש.
    אייל לא רגיל להיות המום. שום דבר כבר לא מפתיע אותו, סוכן הביון המהולל. אבל בכל זאת- לצאת מתוך אש? לזה הוא לא ציפה.
    "נעים להכיר" הדמות התקרבה אליו, ואייל כבר יכל להבחין שמדובר באיש צעיר, בן 20 לכל היותר. "דֶנִי הארט".
    "אייל גלבוע". אייל לא כלא את סקרנותו, ושאל: "איך הגעת לכאן?"
    "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" דֶנִי שאל. "זה ילווה אותך עד סוף חייך". אנשי הקוֹסְטָדוֹס סִילֶנְטִי לעולם לא עוזבים רֶבֵלַרים.
    "בטוח". אייל לא הרפה את אחיזתו באקדח.
    "אני... דוּפְּלִיקֶט" דֶנִי לחש, כאילו אי מי יכול להגיע למקום הזה מלבדו. אנשיו של זירו מגיעים לכל מקום. הבהבה הידיעה בראשו.
    "אתה מה?" אייל תמה. דוּפְּלִיקֶט? לא שמעתי על זה מעולם. יותר מדי דברים מוזרים פה.
    "בקצרה- יש בעולם מסדר נסתר, הנקרא מסדר הדוּפְּלִיקֶטִים. בעצם, אנחנו לא בני אנוש. כלומר, אנחנו בני אנוש שניחנו בכוח מיוחד- להשתכפל. כרגע אני סֵקֶנְדֶר, שזה אומר--" רעיון צץ במוחו של דֶנִי, "בלי דיבורים, פשוט תראה".
    דֶנִי ביצע כמה תנועות בידו שאייל לא הצליח לעקוב אחריהן, ולפתע הם נעטפו בהילה של אש.
    למראה עיניו הפעורות של אייל, דֶנִי ביצע שוב את התנועות והאש נעלמה כלא הייתה.
    אייל מלמל בכעס "לא ימצא בך... מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים..." בשבת האחרונה שלו בבית, לפני שקרה כל מה שקרה, חוגלת ביקשה ממנו ללמוד איתה למבחן. השבת הזאת נחרתה במוחו לנצח. תבורך המורה של חוגלת שהחליטה לבחון אותם על סוגי המכשפים בספר דברים.
    דֶנִי שלף את הכובע מראשו, מציג שם כיפה שחורה גדולה. "אני יהודי, אייל. חרדי. לא מכשף חלילה. דופליקים זהו כוח עצום, שה' יתברך נתן לעולם, על מנת שנשתמש בו לטוב. ואני יכול להעיד על עצמי שאני דווקא בזכות כוח זה מגביר את קידוש ה' בעולם. בכל אופן, אייל, באתי לטובתך."
    "לשם מה באמת באת לכאן? איך הצלחת לגלות את המקום הזה?" כמה אייל חיפש עד שמצא מקום שאין רגל אדם דורכת בו.
    "אינני בן אנוש, אייל. אני דופליקט. היכולות שלי שונות" דֶנִי נאנח. "אני באתי לכאן אייל... בשביל לומר לך משהו".
    "תגיד" עיני אייל, ירוקות זועמות, עדיין לא הפשירו.
    "אייל. באתי להודיע לך שזה נגמר. אתה יכול לחזור הביתה." נשימה עמוקה, "אפרת מחכה לך".
    וכמו מתוך חלום, דֶנִי התמוסס לתוך האש,
    ונעלם.


    △▽△


    אלי ישב בדירתו בישראל, זורק את פחית הקולה מספר האלף שהוא שתה ביממה האחרונה לכיוון הפח.
    אייל. איפה הוא?? הוא הפך יבשות וימים בשביל לגלות את מיקום חברו הטוב.
    לא מצא קצה של חוט שיעיד על מיקומו.
    חוץ מ... אלי נזכר בדֶנִי. יצור מוזר שהתעקש שהוא יכול למצוא את אייל.
    מה איתו באמת?
    לפתע, בדיוק כמו שקרה לאייל לפני דקות מועטות אי שם בגלובוס, צצה דמות מתוך אש.
    אלי שותק למקומו. "ממ..ממה אתה עושה כאן??? מי אתה??"
    "נעים להכיר" קול מלא רוע, "זירו. אתה תתחרט על היום שפגשת אותי, תאמין לי. אבל אין לך ברירה. החיים של חבר שלך תלויים בך."
    "אייל???"
    "גם. וגם דֶנִי, הדופליקט העלוב ששלחת אליו. שניהם בידי".
    אלי נשך את שפתיו, "דוּפְּלִיקֶט?"
    "אה, שכחתי שאתה תמים. כן, בנדו עדכן אותי עליך הכל. דופליקט זה-- בעצם, מי אתה שמגיע לך הסבר? אייל בידיים שלי" ועוד רגע גם אתה.
    "מה.. מה אתה רוצה??" אלי ניסה למקד מבטו בזירו.
    "זה פשוט. עכשיו רק תצטרף אליי, ואסביר לך בדרך" שלא תיקח יותר מ3 שניות. יש לך עסק עם דופליקט, אלי יקירי.
    "אני רוצה הוכחה" אלי התאפס על עצמו. הוא לא יכול להיות בטוח בכלום. מה הסיכוי שמישהו מצא את אייל? אפילו אני, חברו הטוב לא הצלחתי!
    "הוכחה... ובכן" זירו חשף את שיניו הצחורות, "לא תקבל. בוא עכשיו"
    "ואם אסרב?"
    "סירוב לא יזיז פה כלום. אני דופליקט. אתה עכשיו מתלווה אלי בין אם תרצה ובין אם לא. שלוש, שתיים, אחת..."
    זירו סגר ופתח את ידיו ונעלם לתוך הילה של אש, כשאלי, איתו.
    הקרב על חיי חברך, וחייך, מתחיל עכשיו.


    △▽△


    אייל מצמץ פעמיים בעיניו. מה-- מה קרה עכשיו?
    הוא חלם?
    זה אמיתי?
    לא. הוא לא חלם.
    אייל נכנס לתוך המבנה הרעוע, נותן לזכרונות להציף את כולו.
    אפרת. הילדים. שילה הקטן.
    והוא... איזה מן איש הוא? נטש אותם, גלה למקום שאיש לא יכיר.
    איש לא יכיר, אה? אז מה בדיוק היצור ההוא, דֶנִי או איך שלא קוראים לו עשה כאן?
    אייל השעין את ראשו על כף ידו ועצם את עיניו.
    שוב רחש. דֶנִי חזר?
    משהו במחשבה הזאת שימח אותו, משום מה.
    לא. זה לא היה דֶנִי.
    אייל שלף את אקדחו, מכוון אותו לכיוון הבא.
    "אייל גלבוע" הוא לחש בקול מאיים. "הגיע יומך".
    "אתה מצפה שאתחיל לבכות לאמא?" אייל סינן. הוא לא יודע מי זה, אבל שידע שהוא לא הראשון. "לא יעבוד לך, היא נפטרה".
    "משתתף בצערך" הלעג נשמע היטב במרחב השקט, "הסֵקֶנְדֶר שלי, ברגעים אלו ממש, לוקח את חברך הטוב אלי. הבייס של דֶנִי בידי, וגם אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלו. מי שביקר אותך עכשיו הוא הסֵקֶנְדֶר האחרון שנותר לו, מלבד סֵקֶנְדֶר בועת האוצרים. ובועת האוצרים, גם היא כבר בידי"
    "מי אתה" אייל לא שאל. הוא ציווה.
    משהו בטון שלו גרם לזירו לענות. "אני זירו. אייל, המשחק שלך נגמר היום. תברח לאן שרק תרצה, הדופליקטים ישיגו אותך. הגיע הזמן להבין שהפעם כשלת"
    "אז מה מונע ממך להרוג אותי?" אייל לא חש פחד. הוא יודע שלבא שמולו יש אינטרסים להיותו בחיים.
    "אני צריך אותך".
    כמו תמיד. אין מי שלא. "ברוך הבא למועדון. קח מספר".
    זירו כיווץ את עיניו. אייל הזה... הוא החליט לא להרבות במילים מיותרות.
    בפעם השלישית לאותו יום, טבעת של אש עטפה את השניים והם התמוססו לאיטם אל הלא נודע.
    אייל גלבוע, המשחק רק התחיל.


    △▽△


    דֶנִי הארט. אפרת הגתה שוב ושוב את השם שכיכב במחשבתה.
    הוא הצליח למצוא את אייל?
    להעביר לו את המסר?
    הוא הצליח... לשכנע את אייל לחזור הביתה?
    "בואו לארוחת ערב, ילדים". היא קראה בקול, מביאה צלחות חד פעמיות מהארון. למי יש כוח לשטוף כלים בתקופה הזאת?
    חוגלת, קראה כהרגלה, "אני באמצע ספר".
    אליצפן הגיח מהחצר, מתיישב ליד השולחן. "מה יש לאכול?" הוא שאל.
    "יש לחמניות ויש כל מיני ממרחים, אתה יכול לקחת לך. איפה אלישמע?" שאלה בעייפות.
    "ל'יודע" אליצפן אמר, לוקח לעצמו לחמנייה מהשקית.
    עשר דקות כבר עברו ואפרת התחילה לדאוג. בחוץ כבר חשוך, ואחרי הסבב טלפונים שערכה נשמע שאלישמע לא בשום מקום. נו באמת, איפה הוא יכול להיות?
    "אמא, שילה התעורר" חוגלת זרקה את הספר על הספה, הולכת לחדר הבנים.
    "תשמרי עליו עכשיו את, חוגלת, טוב?" אפרת לא ידעה מה לעשות. איפה הילד הזה?
    שרק לא יעלם לה עכשיו. מספיק לה אייל.



    אותה שעה בדיוק, קצה היישוב שלומים.
    "ילד, בוא רגע תראה לי איפה משפחת קצבורג" אדם חסון, כבן ארבעים לערך פנה אל אלישמע.
    "אבא אמר לי לא ללכת עם זרים ואתה זר" אלישמע קיפץ סביב הזר בהתלהבות.
    "רק תראה לי איפה הם גרים" הוא ביקש.
    "אבל אבא אמר" והוא לא בבית עכשיו, ודווקא לכן אקשיב לו.
    "אבא לא בבית" הזר כאילו קרא את מחשבותיו "אתה יכול לבוא, הוא לא יכעס".
    "אדון זר, מי אתה ואיך אתה יודע שאב'שלי לא בבית?" אלישמע הסתקרן.
    ילד קטן. וואלה אין לי כוח אליו. מזל שאני דוּפְּלִיקֶט.
    בפעם הרביעית לאותו יום, ללא שום שינוי, האדם ביצע את התנועות הדרושות והילה של אש עטפה אותם, ממוססת את השניים באיטיות.


    △▽△


    "שוב אנחנו נפגשים, אה?" זירו הפתיע את דֶנִי ממאחורה.
    "ידידים ותיקים" דֶנִי נאנח. מה זירו רוצה ממנו הפעם?
    "אתה מוקף, דֶנִי. אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלך כבר אצלי"
    דֶנִי קטע אותו, "ידוע". הוא ביצע נקסום, וראה שהסֵקֶנְדֶר שלו כלוא בקופסת כליאה אצל זירו, ללא יכולת להזיז את ידיו.
    זירו המשיך ללא כל התייחסות לדֶנִי, "וגם אתה, הבייס, כבר אצלי. אין לך דרך לצאת מפה" לפתע התגלו כמה צלליות של דופליקטים בסביבה.
    דֶנִי לא נרתע. לא פעם ראשונה שזירו רוצה ממני משהו.
    "אתה לא מפחד, ואני לגמרי מבין אותך. אבל הפעם, לא מדובר רק בדופליקטים. הסיפור הזה, הוא של בני אנוש". זירו חייך בערמומיות, יודע שזה יצית את דֶנִי.
    אייל! עיניו של דֶנִי נפערו, למה, למען ה', גם הוא בסיפור?
    רגע. בכלל, מי אמר שמדובר עליו?
    תהיה הגיוני, דֶנִי. אין בן אנוש אחר שיהיה מעורב כאן
    .
    "אייל אצלך כבר?" דֶנִי שאל בייאוש.
    "אייל, והבן שלו, וחבר שלו, אלי. גם אותו אני צריך"
    "הבן שלו?" דֶנִי רשף. עד היכן זירו מסוגל להגיע?!?
    "אני לא הראשון" זירו התכוון לפרשיית אליצפן. אבל כן הדופליקט הראשון.
    "מה.. מה אתה רוצה ממנו?" דֶנִי שאל, יודע שלא בהכרח יקבל תשובה.
    "מאייל או מבנו?"
    "משניהם".
    "שאלה מעניינת. את אלישמע אני צריך על מנת לסחוט בעזרתו את את אביו, ואת אייל" זירו לחש בקול ארסי "אהפוך לדופליקט".
    כדור הטונגו אצלי, ואין כוח בעולם שיוכל לעמוד מולי.

    △▽△

    "אייל" זירו פנה אליו, "גש הנה".
    "מדוע שאעשה זאת?" אייל נשאר לעמוד במקומו.
    "אם אינך חפץ בכך, אל תבוא. אני אבוא אליך" זירו, באופן מפתיע, התקרב הוא לאייל.
    "אלישמע בידי" הוא לחש לאוזנו, אך כל הברה נשמעה לאייל כמו אלף פעמונים.
    אלישמע..!
    הוא נשם עמוקות, והישיר מבטו אל זירו. אייל לא מראה חולשה מעולם. גם כשהוא חטוף על ידי ישות מוזרה כמו זירו. "תביא לי אותו". ביקש.
    "כן בטח, ממש בשמחה. רק קודם, יש דבר שאתה צריך לעשות" זירו שלף שפורפרת בוהקת, כדור סגול מרצד מעליה. "בוא!" פקד על אייל.
    אייל ניגש בצעדים קטנים, אך בטוחים.
    "תיגע בזה" זירו הורה לאייל. אייל הביט בכדור המכושף. "ואז מה יקרה?"
    "תיגע ואז תדע"
    "לא רוצה"
    "אין לך ברירה. אלישמע עוד רגע כאן" זירו סימן לבנדו והוא יצא החוצה, להביא את אלישמע.
    "תיגע" זירו ציווה.
    "לא נוגע".
    "תיגע".
    לא נוגע".
    לזירו נמאסו המשחקים, והוא פשוט דחף את השפורפרת עם הכדור לעבר ידו של אייל.
    בדיוק ברגע שאלישמע נכנס.
    "אבא, לאאאאא!" הוא זעק.
    אבל כבר היה מאוחר מדי.
    אייל חווה את ההתגלות הדופליקטית הראשונה שלו.




    איך זה?
    לעשות המשך?
    אני רוצה לשתף חלק מסיפור חיי, ואם תרצו אמשיך לפרקים הבאים...

    פרק א - בין פטיש לסדן, מסע של התמודדות ותקווה

    קוראים לי שניאור אני בן 24 זה עתה סיימתי את מסלול הלימודים בישיבה והשליחות במסגרת חב"ד. ברוך השם אני בחור פעיל ומלא אנרגיה, עשיתי הרבה למבצע תפילין בכותל המערבי, ובחגים גם בבית הרפואה מעיין החיים, אני זוכה לשמח חולים ומנהל קבוצת מתנדבים שמזכים יהודים במצוות החג, ומחדירים בהם שמחה ואור של תקווה, וכן גם בי מחדיר סיפוק עצום, לעזור ולסייע לאחרים זו הרגשה נפלאה מאין כמוה.

    אני בשידוכים כבר יותר משנה, במקביל לאחותי שצעירה ממני בשנתיים, שגם זה עתה סיימה את חוק לימודה במסגרות חב"ד, וכרגע מחפשת את בן זוגה - החצי שאבד לה. אני בדיוק ניצב על פרשת דרכים מה לעשות כרגע לבנתים עד שאמצע את החצי ששייך לי, השידוך שלי, המיועדת שלי.

    באחד הימים כשאני חוזר לבית אחרי לימוד מוצלח עם החברותא, עייף ומותש אך מלא סיפוק. בעודי מחכה לארוחת הצהרים שאחותי מבשלת, אני שם לב למכתב שמונח על השולחן על המכתב היה כתוב את שמי המלא והכתובת של הבית, זה ריגש אותי מאוד למען האמת, לא ידעתי שיש מישהו שממש מתעניין בי עד כדי כך שהוא שולח לי מכתב באופן אישי.

    פתחתי את המכתב בהתרגשות, וברגע אחד כל רגש השמחה וההתרגשות שלי התהפך לרגש של פחד וחרדה, התברר שהמכתב נשלח מטעם המוסד לביטוח לאומי, והוא בעצם הודעת חוב על סך של כ10,000 ₪. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, היה לי מוזר מאיפה הגיע החוב הזה, אני לא לוויתי כסף בכזה סכום ובוודאי שלא מהמוסד לביטוח לאומי, אם כבר אז הולכים לבנק לא אליהם.

    אחרי זמן קצר התברר לי שגם אחותי קיבלה מכתב זהה לחלוטין, היה לי מוזר, ביררתי איתה וגם היא לא לוותה מהם כסף, מה שכן שמתי לב שסכום החוב שלה היה קצת פחות מהסכום שהיה נקוב בהודעת החוב שלי, לפחות זה חצי נחמה.

    רק אחרי בירור קצר הבנתי שכל מי שלא עובד צריך לשלם חובות לביטוח הלאומי, גם בלי שהוא לווה מהם כי ככה זה החוק, להרבה בחורי ישיבה ההורים משלמים עבור הילדים, אך במקרה שלי איך לומר עם כל הרצון הטוב של הורי לשלם זאת בעבורי, זה לא באמת היה ביכולתם.

    אפילו שאנחנו משפחה קטנה רק אני אחותי וההורים, בכל זאת הניירות הצבעוניים האלה מה שמכנים כסף, הם היו חסרים אצלנו בבית, אפילו שזה רק נייר, המצרך הזה היה קשה מאוד להשגה בעבור הוריי ובמיוחד באותה התקופה, אימא שלי עקרת בית ולא ממש יכולה לצאת ולהביא כסף עקב ענייני בריאות, ואבא עובד קשה מאוד כדי להביא פרנסה לבית, ואת זה הוא בקושי מצליח אם בכלל.

    הימים עוברים אני ואחותי מנסים למצוא דרך כדי להשיג את סכומי הכסף, ולבנתיים אנו זוכים לקבל עוד ועוד מכתבים "אישיים" שבכל אחד מהם הסכום הולך וגודל, וגם נוספים עוד ועוד שורות אזהרה.

    למכתב הבא הביטוח הלאומי החליפו את גוון המעטפה לאדום, וזה כבר לא היה עוד מכתב, אלא איום מפורש "הוצאה לפועל" זה מה שהופיע בכותרת, לא צריך לתאר לכם מה שעבר לי בראש באותו הרגע, עד כאן! זהו די די! אני אומר לעצמי צריך לעשות משהוא ומהר.

    כסף לא היה לי להביא להם באותו הרגע, אז עשיתי מה שיכולתי לעשות באותו הרגע, הלכתי להתפלל בקברו של האדמו"ר מזוועהיל, עשיתי את הסגולה הידועה של שני חמישי שני, והתפללתי לה' שבזכות הצדיק נראה ישועות גדולות בקרוב, ואני מבטיח לפרסם כשהוושע.

    ביום שני האחרון, התפללתי מעומק הלב ממש, דמעות זלגו מעיניי, אבל הייתי בטוח שהישועה שלי ושל אחותי קרובה לבוא, נפרדתי מהקבר של הצדיק אחרי שהדלקתי נר ותרמתי כמה שקלים לצדקה לזכות הצדיק, ואני הולך בדרכי לכיוון הבית כשאני שקוע במחשבות על מה אני הולך לעשות עכשיו.

    פתאום אני פוגש ידיד ותיק שלא פגשתי אותו כבר שנים, אחרי ששאלתי בשלומו כנהוג, תוך כדי שיחה התברר שהוא סוג של עסקן ויש לו השפעה על המוסד לביטוח לאומי, נפרדתי ממנו בהבטחה שהוא ינסה לראות מה הוא יכול לעשות בנידון.

    אני מתמלא ברגש של שמחה, סוף סוף רואים אור בקצה המנהרה. אני חוזר לבית שמח ומאושר רוצה לבשר זאת לאחותי ולהורי שהנה דיברתי עם עסקן אחד שינסה לעזור בנידון, ואין מה לדאוג מההוצאה לפועל.

    אך כשאני מגיע לבית, אני רואה את הורי ואחותי יושבים יחד, נראים מודאגים ועצובים. מה קרה זרקתי שאלה באוויר, קיבלנו מכתב אמרה אחותי וזה לא מהביטוח הלאומי! לא ידעתי עם המשפט הבא מבשר טובות או חלילה...

    המכתב שנועד עבור הורי, נשלח מטעם ישיבת ******* אחת מהישיבות הידועות והמוצלחות בעולם הישיבות, לרגע חשבתי שהם רוצים שאני יכנס ללמוד שם אולי... אבל תוכן המכתב היה דווקא משהוא אחר, הם הודיעו לנו שהם הבעלים החדשים של הדירה שלנו. הדירה שלנו היא דמי מפתח זה לא בדיוק שכירות וזה גם לא דירה של ההורים שלי. הבעל הבית הזקן שהיה ניצול שואה נפטר והוריש את הדירות שלו לישיבה, וכרגע זה הקדש להם. באותו הרגע לא הבנתי בדיוק מה זה אמור להיות אכפת להורים שלי מי בדיוק הבעלים של הבית, העיקר שנוכל לגור בדירה ולשלם את דמי השכירות בזמן וזהו.

    וביננו למה שיהיה אכפת למישהו מהדירה הזו, הדירה קטנה וישנה עם קירות מתקלפים, ובחורף כל הבית שלנו מתמלא בדליים, הברכה של הגשם חודרת את תקרת הבית ואנו נאלצים לאסוף אותם עם דליים, כדי שהברכה הזו לא תהפוך לבריכה.

    כמה ימים אחרי, אני חוזר לבית ומוצא את הנציגים של הישיבה אצלנו בחצר של הבית, הבנתי שמשהו שונה קצת מבעל הבית הקודם... הם הציגו את עצמם דיברו עם אבא בעיקר, והציגו את התוכנית שלהם, הם רוצים לעשות שינויים במבנים ובדירות שהם ירשו. ובגלל שהדירות הקדש, הם צריכים להוציא מהם את המקסימום לטובת הישיבה כמובן, ואם על הדרך הם ידרכו על הראש של הדיירים המסכנים זה לא נורא, כי מצווה כזו זה מצווה גדולה ולא משנה עם על הדרך יפגעו כמה אנשים...

    כבר בסוף של אותו השבוע הם הגיעו שוב עם תוכנית מפורטת, על החצר של הבית אנחנו לאלץ לוותר, כי שם הולך להיבנות בניין מפואר שיהווה הכנסה מכובדת לישיבה. ובמילים פשוטות מסביב המחסן שבו אנו גרים הולכים להיבנות להם ארמונות פאר, ואנחנו נוותר על החצר ונהנה ממוזיקת הרקע של מקדחות ופטישים.

    אז נפתח בעבורנו עולם מושגים חדש שהתוודינו אליו בעל כורחנו, חוזים עורכי דין בתי משפט, ואם צריך זה לא מספיק כדי לשכנע אותנו על הצורך של ההקדש, יש גם אנשים שיודעים לשכנע בצורות שונות ומשונות, אנשים שהם פשוט לא מהעולם הזה אלא מהעולם התחתון.

    אין ספק התקופה הזו הייתה קשה וסוערת, כאילו לא מספיק לנו הסיפור עם הביטוח הלאומי, והסיפור עם הדירה עכשיו, וכן כנראה שזה לא הספיק והשענת הכלכלית היחידה שהייתה לנו באותה התקופה נשברה, ודווקא אז אבא פוטר מעבודתו.

    לא קשה לתאר את האווירה המתוחה ששרה בבית באותה התקופה, אנו טרודים ולא יודעים מה ילד יום, על שידוכים מי מדבר בכלל.

    בבית שעדיין גרנו בו התחלנו להרגיש את המחסור הגדול בכסף, וכך גם בכל הדברים הנצרכים לחיים בסיסים כמו אוכל אפילו זה היה כבר מצרך לא נפוץ אצלנו בבית. בתוך תוכי ידעתי שכמו שכל דבר טוב חולף כך זה גם בדברים הפחות טובים.

    באחד הלילות, כשישבנו בסלון בחושך כדי לחסוך חשמל, נשמעה דפיקה חזקה בדלת. כולנו קפצנו בבהלה. אבא ניגש בזהירות לפתוח את הדלת כולנו היינו במתח, עומדים מאחוריו ובראש המחשבות רצות לכל עבר.
    בסיעתה דשמיא בלבד


    מה זה השראה?

    מילים גבוהות שנוגעות בי

    שנוגהות

    שגורמות לי להרים את הרגליים שלי מהבוץ

    ולרצות לקום

    עושות לי חשק

    נותנות לי תקווה

    ואהבה

    וגעגוע עמוק ומסתורי

    למי שאני עוד לא

    למי שאני יהיה



    מה זה השראה?

    ציור עמוק

    מטהר

    לא ברור

    עם טפח שלא התגלה עוד

    משהו שנותן לי אחיזה

    בעולם קר

    ומוציא ממסגרת את היום יום

    נותן מעבר

    מגלה את הנשמה



    מה זה השראה?

    אין סוף של נוף

    ושמים פרוסים

    פתוחים

    שקיעה זריחה

    סתם כחול

    נשמה שנעתקת מול היופי

    מול האור

    שרוצה לפרוץ את הגדר של הגוף

    שרוצה לדאות מעבר לזמן

    מעבר לאופק



    מה זה השראה?

    מבטי חמלה על מישהו נזקק,

    מבט טהור של ילד,

    חסד,

    סוד קטן ביני לביני עצמי,

    התגברות,

    בכי מטלטל,

    עומס של אנשים בתחנה מרכזית,

    תחנת רכבת,

    תובנה שעולה לי בלילה

    בשקט,

    גשם בכותל.



    ורוצה לזכור מעל הכל שאני אינסוף

    ואינסוף רגעי השראה מעצבים אותי

    ואני גדלה

    ונהית אני

    אבל בכל הרגעים האפורים האלו

    של השגרה

    של עוד יום שעובר

    אני עודי נשמה

    גבוהה

    גבוהה

    קדושה

    אמיתית

    טהורה כל כך

    רוצה כל כך

    לוחמת

    אמיצה

    וגודלת



    "והשקט של הלילה עכשיו רק מגלה לי עד כמה..."
    בס"ד


    לחלק א' : )


    כְּבָר לֹא צְרִיכָה הַבְטָחוֹת בָּאֲוִיר.
    הִנֵּה אֲנִי פֹּה, עַכְשָׁיו תּוֹרִי לָשִׁיר.


    יְרִיד פּוּרִים הָפַךְ לְמִפְגָּשׁ בַּמַּדְרֵגוֹת,
    אֵין לִמּוּדִים, רַק שְׁאֵלוֹת וּדְאָגוֹת -
    בִּגְלָלֵךְ.
    תַּחְפּוֹשוֹת מוּשְקָעוֹת הָפְכוּ לְבְדִיחָה,
    רַק קִּירוֹת שָׁמְעוּ יְלָדִים וְשִׂמְחָה -
    בִּגְלָלֵךְ.

    חֲתֻנּוֹת נִדְחוּ בַּדַּקָּה הָאַחְרוֹנָה,
    אֵרוּעִים הָפְכוּ לְשֶׁקֶט שֶׁל הַמְתָּנָה -
    בִּגְלָלֵךְ.
    כֹּל רַעַשׁ שֶׁל אוֹפַנּוֹעַ מַקְפִּיץ לָנוּ תַּ'לֵב,
    אֲנַחְנוּ כְּבָר מוּמְחִים לְטִילִים וּכְאֵב -
    בִּגְלָלֵךְ.

    חֲצִי מֵהָעָם הָפַך לְפַּרְשָׁן בִּטְחוֹנִי,
    סֵדֶר הַיּוֹם מְבוּלְבַּל בְּאוֹפֶן קִיצוֹנִי -
    בִּגְלָלֵךְ.
    אֲפִלּוּ אַרְיֵה שׁוֹאֵג בְּקוֹל מְיֹאָשׁ,
    וְהַשִּׁגְרָה הַמְּבֹרֶכֶת בְּתַהֲלִיךְ מְשֻׁבָּשׁ -
    בִּגְלָלֵךְ.


    זוֹ אֲנִי סוֹף סוֹף, תִּפְתְּחוּ לִי תַּ'דֶּלֶת.
    חָשַׁבְתִּי שֶׁאָגִיעַ וְאֶרְאֶה לִכְבוֹדִי שֶׁלֶט!


    אָז הֶחְלַטְתְּ לָבוֹא, שַׁאֲגַת הָאֲרִי זֶה שְׁמֵךְ.
    כּוּלָנּוּ נִתְמוֹדֵד, זֶה בִּגְלָלֵנוּ, וְגַם בִּגְלָלֵךְ.
    הַחֲדָשׁוֹת הַמְּזַמְּרוֹת מָצְאוּ בַּסּוֹף סֻלָּם.
    עַכְשָׁיו אַתְּ הַלָהִיט שֶׁמְּשַׁגֵּעַ תַּ'עוֹלָם.


    .You begged for a sign, you were counting the days
    .You built up the myth in a thousand ways
    .You dressed up your kids and you made a big show
    .But I am the guest that you didn't want to know
    .You hoped for a hero, a legend in sight
    .But I’m just a shadow that screams in the night
    .You gave me the name of the King of the wild
    .Now don't blame the lion for acting like a child


    אָז הֶחְלַטְתִּי לָבוֹא, שַׁאֲגַת הָאָרִי זֶה שְׁמִי.
    קָדִימָה תִּתְמוֹדְדוּ, זֶה בִּגְלַלְכֶם, לֹא בִּגְלָלִי.
    הַחֲדָשׁוֹת הַמְּזַמְּרוֹת מָצְאוּ בַּסּוֹף סֻלָּם.
    עַכְשָׁיו אֲנִי לָהִיט שֶׁמְּנַהֵל פֹּה אֶת כֻּלָּם.
    בִּטַּלְתִּי טִיסוֹת, רוֹקַנְתִּי חֲנוּיוֹת.
    אֲבָל בִּמְקוֹם סְתָם לְחַכּוֹת, הִזְמַנְתִּי חֲבֵרוֹת.


    אָמַרְנוּ שֶׁאַתְּ צְחוֹק, זָרַקְנוּ לָךְ שֵׁמוֹת.
    רָצִית יֻקְרָה, לִפְתֹּר תַּ'חֲלוֹמוֹת?
    חִכִּינוּ בְּשֶׁקֶט, קִבַּלְנוּ שְׁאָגָה.
    בֶּטַח הִתְעַיַּפְתְּ מִלְּהַמְשִׁיךְ תַּ'הַצָּגָה.
    עָבַרְנוּ שָׁבוּעוֹת בְּלִי הֲכָנוֹת רֵיקוֹת.
    אֲבָל תַּכְלֵ'ס,
    בֵּינֵינוּ,
    לֹא הָיָה שָׁוֶה לְחַכּוֹת.



    🙄 השיר לא עולה : (
    🤔 מעניין בגלל מי : )
    ספור בהמשכים שמבוסס על הכרות קרובה מאד של ההתמודדות אותה חווה גיבורת הסיפור.
    אשמח לכל תגובה\ הערה\ הארה\ ביקורת וכו'...
    קריאה מהנה!

    ***

    אני לא רגילה.

    פעם חשבתי שכן.

    העולם היה יפה, צבוע בצבעי פסטל רכים ובהירים. הייתי רחלי, ילדת גן. אחת מתוך כולן.

    נכון שאותו עולם היה מנוקד באדום עז ומהבהב ומדי פעם קראו לי "רחל" בפנים חמורות סבר, הקריאו דיאגנוזה.

    אבל לא הרגשתי שונה.

    ***
    בגן חובה הרגשתי לראשונה אחרת.
    יצאנו לחצר, הגננת שושי ישבה בכיסא האדום והשגיחה עלינו בעיניה תוך כדי שיחת טלפון נסערת.
    שיחקנו תופסת.
    נתפסתי, הייתי לנציב. עמדתי דום, ידיי פרושות לשני צידי גופי, מנסות להגיע כמה שיותר רחוק לתפוס את החברות שרצות סביבי במרץ.
    ככה אמא מצאה אותי.
    "רחלוש" היא קראה, דגדגה אותי קלות "מה נשמע?"
    לא ידעתי איך להגיב, לא הבנתי מה אמא עושה בגן, תהיתי מאיפה היא צצה לי פתאום מאחורי הגב.
    אחרי שתיקת תדהמה ממושכת השבתי לה באותה המטבע "אמוש, מה נשמע?"
    היא צחקה, נברה בתיק שלה ושלפה ממנו קופסה קטנה, מוכרת.
    קופסת התרופות שלי.
    "שכחנו היום מקפי ולוקי" אמא הניפה את הקופסה התכולה אל על.
    קפי ולוקי היו בעצם קפרה ולוקוסומיד, צמד חמד של תרופות שניסו לחולל פלאים בגוף שלי ולא ממש הצליחו, אבל בלעדיהן היה יכול להיות גרוע יותר. הרבה יותר.
    "אמא, איך שכחנו!?" שריר רטט בלחיה של אמא לשמע שאלתי.
    "קורה" היא בקושי הצליחה להוציא את המילה הבודדת מהפה.
    בשתיקה היא הושיטה לי את בקבוק המים שלה. בשתיקה בלעתי את קפי ולוקי. בשתיקה היא נופפה לי לשלום.
    כשהיא יצאה מהשער ופסעה בשביל שמעתי את הטלפון שלה מצלצל. ראיתי אותה עונה. היא אמרה: "איך יכולתי לשכוח?". הרגשתי שהי עצובה.
    שהיא נעלמה בעיקול והפניתי את ראשי מהשער גיליתי מעגל של חברות עומד סביבי.
    "מה היא הביאה לך?"
    "למה היא באה?"
    "אמא שלך הלכה?"
    בליל השאלות סחרר אותי.
    "היא הביאה לי את הכדורים שלי. התרופות." עניתי להם בקול חלוש.
    "למה את צריכה תרופות, יש לך חום?"
    "את יודעת לבלוע כדורים???"
    "למה?"
    המטח שהומטר עלי גרם לי להבין בפעם הראשונה אני אחרת.
    אמא עצובה בגללי.
    מוצ"ש.

    "מורדי!" אילו היה מישהו חרש בביתם, הרי שאזניו היו נפתחות ברגע זה ממש.

    "מה עכשיו?" מורדי הוציא אזניה אחת, מחזיק אותה ברישול מה.

    "תדליק ת'גז!"

    "עוד פעם אתה?! מתי תלמד שלא נכנסים למקלחת לפני שבודקים אם יש מים חמים?!" הוא נאנח בדרמטיות, לא נע ממקום רבצו. "איך זה תמיד קורה לך?!"

    "בלי הטפות מוסר, בחוץ גשם ואני קפוא, צא תדליק לי". זה מה שקורה שהגז נמצא בחצר. הוא רטן לעצמו. מקווה שאחיו האנוכי ייאות הפעם לעשות משהו למען הזולת.

    "אין לי כוח. גשם בחוץ".

    "בדיוק!" אלי הריע. סוף סוף הבחור מבין משהו מעצמו. מצב רוחו צנח אחרי שבריר שניה כשהבין את כוונת אחיו.

    "אווף, באמת שאין לי כוח, לא נורא, זה בריא להתקלח במים קרים". הוא עודד אותו, מחזיר את האזניה למקומה הטבעי מבחינתו.

    "במיוחד אם יורד בחוץ גשם". אלי מלמל ברגזה לעצמו, יוצא אחרי דקה ועשרים שניות בדיוק.

    "שברת שיא, אלי! מי היה מאמין!" מורדי גיחך מתחת למזגן, אלי העיף עליו את הנעל בית שלו כשהבחין שהוא מזיע. "יא-עצלן!" הוא נזף בו. "אני קובית קרח ואתה יושב מתחת למזגן על חום".

    מורדי סרב להתרגש. "כפרת עוונות".

    "ממש". הוא התיישב על הספה גם כן, "מתי אתה חוזר לישיבה? ביום ראשון או היום?"

    "נראה לך?!" חיוך התפשט על פני. "אני עושה לעצמי גשר עד הבחירות".

    "לא יאומן". אלי סינן בזעם. "אתה פשוט---" הוא נתקע, לא רוצה להצליף באחיו הסורר את כל מה שהוא חושב עליו.

    "נו, אני מה? תמשיך".

    "עזוב". הוא התרומם, פונה לחדרו, מארגן את המזוודה שלו באיטיות, מחר הוא חוזר לישיבה, אם הוא מתכוון להיות שם בזמן, הוא צריך להתכונן מעכשיו.


    יום שני.

    "הופה! שלום לבטלן שלנו!" מורדי הריע ממקום מושבו על הספה, מביט באלי הנכנס במבט מנצחים.

    אלי אפילו לא ענה, נכנס לחדר והתכרבל בשמיכה. "מורדי, פליז אקמול, אל תתחמק כמו עם המים במוצאי שבת. חטפתי דלקת ריאות ראשונה לחורף זה. בגללך!"
    אי שם, בבטן האדמה, בעומק 6.8 מטר מתחת לקו שממנו אני מתחיל לספור את 70 המדרגות עד לבית הנחמד שלנו.
    תוסיפו על זה עוד גרם מדרגות בלתי נגמר שכל מדרגה בו בגודל אחר עם פערים לא קטנים בין מדרגה לחברתה.
    כמה מדרגות יש שם? הקבלן יודע! אני, לא ממש יודע.
    איך אני אמור בדיוק לספור אותם אם בכל ירידה למקלט אני מועד פעמיים וכמעט מתגלגל היישר על דלת המקלט הכבדה.
    בהתחשב בשעה וב'מעידה' שלי תוך כדי האזעקה כשהילדה הקטנה שלי עלי ומאחורי עוד טור ארוך של 'שכנים' מפוחדים, לא ממש מתאפשר לי להמשיך בספירה מדויקת של המדרגות, מה גם שחלק מהן מספיק גבוהות כדי שאשתכנע שאפשר לחשב אותם כשתיים, וכדי לא להיגרר לוויכוחים מיותרים עם סופרי מדרגות שייקלעו למקלט שלנו החלטתי לוותר על המידע החשוב הזה ולהישאר עם ספקות לגבי המספר המדויק.

    האירוע הסתיים!

    הגענו למקלט.
    ישבתי שם אני ועוד למעלה מחמישה מניינים של בני אדם שרובם המכריע לא ממש מצטרף למניין. היו שם מספיק סוגי כיסאות כדי לייצר מספיק חיכוכים בין ילדי המשפחות - מי יזכה לשבת בכיסא הישן והמרופד, ומי בכיסאות שהיו בדרך לאשפה אבל אז תפסה אותם אזעקה ומאז הם במקלט.

    משום מה, כיסא המנהלים המסתובב שמישהו דאג להוריד למקלט נשאר תמיד ריק. כולם מסתכלים עליו, מנסים לסובב אותו במבטיהם, אבל אף אחד לא מעז לשבת אליו.
    זה הכיסא של הרב או מה? שאל עובר אורח שנקלע למקלט שלנו תוך כדי שהוא מכוונן את הכיסא למנח הרצוי. הוא לא שם לב לעיניים שנפתחו עליו וכמעט יצאו מחוריהן, נס שלפחות 'בעל הכיסא' לא היה שם כדי לתת לו 'הרגשה טובה' ולעודד אותו עם משפטי מוטיבציה כמו - 'תרגיש בנח לשבת על זה' 'זה לא סתם כיסא, חיפשתי הרבה כיסאות עד שמצאתי אותו', ו'בבית, אני לא נותן לאף אחד לשבת עליו'...

    האירוע הסתיים!
    כל הכיסאות תפוסים, וכל מי שלא מצא כיסא או מזרן לשבת עליו נשאר לעמוד.

    האזעקה הסתיימה, ושקט בראשיתי שרר במקלט, אך עד מהרה הוא הופר עם קולות נפץ של ספק יירוטים ספק נפילות או סתם 'טריקת דלתות' - האופציה האהובה על האימהות שבטוחות שהן מצליחות לשכנע את הילדים שלהן שהנפילה בתל אביב שהשכן המעודכן סיפר עליה היא סתם טריקת דלת מופרעת של השכן הלא מנומס שיורד למלקט רק כדי להניח שם את הדפנות של הסוכה או כדי להוציא אותם בסוכות או כשמתחילה מלחמה.

    האירוע הסתיים!
    הדיון הקבוע על כמה קרובה הנפילה אם בכלל הייתה כזאת נחתם בדרך כלל בהקראה דרמטית של עדכון ראשוני ע"י יו"ר וועד הבית על כך שעד כה לא דווח על נפגעים או על נזק, בכל זאת, מה הם חושבים שם בחדר החדשות, לוקח זמן לאנשים לצאת מהמקלט ולדווח על רסיס שנפל בקרבת מקום שמתברר בסוף כצינור חלוד שהעירייה עוד לא פינתה.

    אם חלילה קורה משהו דרמטי יותר, ההחלטה המשותפת היא להמתין עם זה כמה דקות ועד אז להסתפק ברמזים וסימני ידיים, את העדכונים המפורטים יעשה כל אחד בביתו לפי המדיניות שלו.

    האירוע הסתיים!
    ומכאן ואילך המקלט עובר לשיחה ערה על החוצפה של האיראנים להפר את שלוות החיים שלנו בפעם השביעית להיום.

    הדעות במקלט כיצד נכון להגיב, הן די מגוונות. מעצירת המלחמה ללא תנאי – כי אי אפשר להמשיך ככה, והילדים יצאו משוגעים מהמלחמה הזאת, ועד - 'מצידי לגור במקלט חצי שנה העיקר שיגמרו כבר עם האיראנים האלה'.
    אני בדרך כלל לא מתערב בדיונים מעין אלו, מה גם שתרחיש שבו הרמטכ"ל או אישיות ביטחונית דומה תיקלע למקלט שלנו ותשמע את העצות החכמות של השכנים שלי הוא לא ממש תרחיש ריאלי, במקום זה, אני תופס קשרים חדשים ומצטרף למשחק רביעיות משעמם עם רביעיית ילדים טרוטי עיניים.

    האירוע הסתיים!
    - לפחות מבחינתי, כך הכריז אחד השכנים, זה שתמיד נכנס אחרון למקלט ונשאר לעמוד, וכשנמאס לו הוא פשוט מחליט שהאירוע הסתיים.
    ב99% מהפעמים הוא אכן צדק ולכן גם הצליח לגרור אחריו עוד כמה אנשים, כל זה עד לאותה אזעקה נוספת שהפתיעה גם אותו והרסה בין רגע את האמון בתחזית המרגיעה שלו, ומאז הוא עולה לבד לפני כולם, מנסה להחזיר לעצמו את האמון שאבד.

    האירוע הסתיים!
    ועכשיו זה אמיתי. גם השכן שלא מוריד את האוזניות מהאוזניים הנהן בראשו ואישר שאכן האירוע הסתיים!

    אבל בינינו, האירוע רק מתחיל... לרדת את המדרגות היה לונה פארק לעומת הטקס הבא שמנוגד לחלוטין לחוק הכבידה, ואם חשבתי שאם אני מוריד את הילדה אז אשתי מעלה, מתברר שאשתי רוצה הפוך, היא כנראה יודעת שברגע שתבוא ההתרעה לא תהיה לי דרך למצוא אותה ולהעביר אליה את הילדה, כי בפער שבין זמן התגובה שלה לזמן התגובה שלי, אפשר להכין כוס קפה או לחילופין לרדת שלוש וחצי קומות בהליכה מהירה, והיא תמיד בוחרת באופציה השניה...

    אז אתם שם ב'פיקוד העורף' שמכריזים בכזו קלות ש'האירוע הסתיים', זו לא חכמה לקחת אחריות רק על אירוע אחד קטן ונקודתי, נראה אתכם לוקחים פיקוד גם על אירועי המשנה של האירוע שתחת אחריותכם.


    זהו, לעת עתה האירוע הסתיים. נכון לעכשיו.

    צפו להתרעות נוספות בהמשך.
    ראיתי היום בן אדם עם מסיכה ברחוב.

    חשבתי לעצמי: 'די, רק זה לא! אין שום סיכוי שהקורונה חוזרת עכשיו!'

    אבל אז עצרתי ואספתי לי מעלות וחסרונות בשילוב מוזר שכזה. (כמובן בלי להכניס את הסיכונים הבריאותיים).

    חסרונות:

    1. תנסו לחשוב מה זה להיות סגור במקלט עם ריח עז של אלכוג'ל מכל הסובבים בלי יכולת הגנה.

    2. תחשבו איך זה לתפוס ילדים על הידיים בדרך למקלט כשהם מחליקים לכם כל רגע בגלל הכפפות.

    3. תנסו לדמיין את החרדות משהייה במקום אטום עם שיעולים בלתי רצוניים של עשרות אנשים יחד.

    4. דמיינו איך נשמעת אזעקה כשהאוזניים מקופלות פנימה מהחוט של המסיכה...

    מעלות:

    1. ההוא מהמקלט שאתם חייבים לו כסף לא יזהה אתכם בזכות המסיכה.

    2. בשל הריחוק החברתי במקלט נוכל לשחק אותה 'לא שומעים' לכל השכנים הנחמדים בהגזמה שמנסים כל אזעקה לפתח שיחה למרות שהיא תמיד אותו דבר ומשעממת לעילא.

    3. אני אישית אשמח בכל ליבי שיהיה מחסור בביצים לשכנים שלי שאוכלים בקביעות ארוחת ערב משפחתית איתנו במקלט!

    4. השוויג'ערעס לא תגענה לפסח לבית חתניהם האומללים!
    נתחיל מהסוף: היא לא טעימה.

    כולנו יודעים את זה, ועדיין קונים מדי שנה במחיר מאמלל ארנק.

    סתם לשם השוואה: אוזן אמיתית בחנות המפעל של בית כלא סיני תעלה לכם פחות.

    אם אתם מתכננים בעתיד לשמש כנציגי מכירות בחברה לשיווק קרח לאסקימוסים, כדאי שתלמדו איך הצליחו קונדיטורים נכשלים למכור יציקות בטון משולשות לשיניים שבורות מאחותן דאשתקד.

    היא לא טעימה. אבל אנחנו קונים בכל זאת, כי הילדים דורשים את זה בסופר. בבית הם טועמים אחת, ומחזירים אותה כעבור דקה עם שיני חלב נעוצות בחצי קשת. עכשיו מה שנשאר לנו זה רק לחלץ שיניים, ולחכות לשריפת חמץ כדי שיתפנה לנו מקום בארון.

    בואו נדבר על הנראות.

    ככה לא נראית אוזן!

    אז נכון, המן, כפי שעולה מכל התמונות שיצא לי לראות בסיפורי המגילה למיניהם, לא היה בעל גוף סטנדרטי ופרופורציונלי.

    הפרצוף המכוער שלו היה מאתגר גם מנתח פלסטי בכיר.

    אבל אוזן כזו? גם התמונה הכי פחות מחמיאה לא מייחסת לו.

    ונעבור למרקם.

    יכול היה להשתלב בכיף בקיר ממ"ד חסון.

    לא אמור לפגוש שן.

    ונקנח בשעוות האוזן.

    חומה, יבשה ולא מזמינה. גם מי חמצן בריכוז גבוה במיוחד לא היו מצליחים להמיס את הדבר הזה.

    שעווה כמו שעווה, לא אמורה להיאכל.

    קונדיטורים, קחו את זה מכאן!
    וכן, ידעתי שתשאלו - או את האוזניים, או את ההערות. לא משנה.
    תגובה והרחבה לקטע של @איש המילה הכתובה
    פואמה לאקדמיה ללשון. לשנ"צ בראשון. לפתוח אישון. נשנוש ולישון.
    כשר לפה שח. נא לא להכנס עם חמץ. "יוסיייייייייי!". זזנו. >>>



    סליחה על הקפיצות הבין-גלקטיות בפתיח.
    עכשיו אכתוב מסודר, אני מבטיח.
    יואו, זה מתחרז עם אבטיח.
    סתם. סטופ.
    התחלנו.


    גַּם אֲנִי מִצְטָרֵף,
    לְמַאַכְלֵי שׁוּמָן עוֹדֵף.

    מִרְקָם מַבְחִיל,
    לִפְנֵיכֶם הָרְשִׁימָה, נַתְחִיל.

    אוֹזֶן הַמָּן,
    קוֹנְדִּיטוֹר תַּחְמָן.

    סוּפְגָּנִיָּה,
    בְּטַעַם עֲנִיָּה.

    שַׂעֲרוֹת סָבְתָא,
    גּוּשׁ סוּכָּר בְּצַוְותָּא.

    דּוּבְשָׁנִיָה,
    בָּצֵק דָּחוּס בִּשְׁנִיָּה.

    קוּגְל,
    מְרוּסָּק בָּרֶגֶל.

    הֵרִינְג מָלוּחַ,
    נָא וְדָלוּחַ.

    חֲתִיכַת גֵ'לִי,
    פְּלַסְטִיק נִרְאֶה לִי.

    מַרְשְׁמֵלוֹ,
    מָה יֵשׁ לוֹ.

    קְרֶמְבּוֹ,
    מָה יֵשׁ בּוֹ.

    קִישְׁקֶע,
    חִישׁ לְהָקִיא בֱּעעע.

    יֵשׁ עוֹד,
    בִּמְחִילָה, בִּבְחִילָה,
    עוֹמֵד לִמְעוֹד.

    זֶהוּ.
    עוֹד מַשֶּׁהוּ?

    חֲסַל סִידּוּר פֶּסַח,
    אָה, שָׁכַחְתִּי, קֶצַח.

    רֶצַח לָנֶצַח.

    בשיתוף משרד הבריאות ומוקד הרעלות:
    04-7771900.
    לחיוג מכל טלפון, 24/7.



    .
    שמח ונרגש לבשר לכל חברי הקהילה היקרים, ולכלל גולשי פרוג האהובים
    לאחר השקעה רבה, אנו זוכים לברך על המוגמר, בהוצאת הספר

    פה אשב
    לבחור להיות שם

    ספר שהורתו ולידתו הייתה בפורום הנוכחי תחת השם 'לאסורים צאו' - מיומנו של חולה טרשת נפוצה.

    בחור צעיר, שובב ואנרגטי, מוצא את עצמו מול אבחנה קודרת המאיימת לשנות את חייו לנצח
    ההחלטה לצאת למלחמה עיקשת מתקבלת ללא היסוס
    אך הוא מגלה אט אט, שישנם דברים בהם אי אפשר להילחם
    מעומק השבר והייאוש הוא מגלה את האפשרות לבחור
    בחירה אמיתית. בחירה שמשחררת אותו מהצורך לשנות את המצב
    בשיאה הוא נותן לבורא יתברך כתר מלוכה.

    זהו הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו
    ההתמודדות מול נתוני חיים שאינם ניתנים לשינוי
    העמידה למול אכזבה צורבת שוב ושוב
    הרצון לסדר את העולם כרצוננו

    מקבלים לפתע זווית ראיה חדשה ומפתיעה
    כזאת שמרוממת אותנו מעל הקשיים האפרוריים
    ונוסכת בנו שלווה, שמחה והשלמה.

    ובנימה אישית: זכיתי לכתוב בעצמי כשני שלישים מהספר, אך עקב העומס הרב שהיה לי, נאלצתי להשאיר את כתיבת השליש האחרון לגיסי היקר בעצמו (היה שווה!), כך שגם הורתו ולידתו של ספר זה עצמו עטופה בהכנעה לרצון שמים.

    זה הספר שיוביל אותך למקום של הרפייה אמיתית ומשחררת, תוך כדי חיבור ומודעות עמוקה אל כל החלקים שבך.
    חיוני בכל בית, ובייחוד למי שמחפש מקום של חירות בתוככי ההתמודדות במשעולי החיים.

    ניתן להשיג בחנויות הספרים המובחרות
    קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
    אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
    הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

    מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



    הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
    התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



    מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
    המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
    ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
    הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

    הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

    הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

    קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

    סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



    לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
    למי שעדיין לא מכיר
    פונט זה- הזו"צ כיום.
    פונט זה- אותו הזוג בעוד עשור.


    פרק א' (מבוסס על טוריי מהעבר)

    "מה קורה חני? נלחצת באזעקה?" נכנס מוישי לבית בהתרגשות "איזה בומים היו!"

    "לגמרי!" ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן ברחוב!"

    "לא צריך להגזים... אבל זה בהחלט היה עוצמתי".

    "זה לא היה נפילות בכלל?"

    "לא נראה לי"

    "לא יודעת, גם אני וגם כמה שכנות הגענו למסקנה שכנראה זה היה נפילות..."

    "אני הייתי בחוץ ואני..."

    "מה זה בחוץ? לא נכנסת בכלל למקום מוגן?"

    "לא היה באזור. שכבתי על הרצפה. ואז היה איזה חצוף אחד שבכלל עמד והסתכל לשמיים וצעק לי 'זהירות!' אני פשוט לא.."

    "חח אתה לא ה..."

    "את מבינה את החוצפה? הוא עומד וצועק לי ששוכב על הרצפה לפי הכללים, זהירות!"

    "מוישי, חחחח אתה לא הבנת! הוא ראה יירוט אז הוא צעק לך 'זה יירוט'!"


    "מה קורה חני? מה עשית עם הילדים באזעקה?" נכנס מוישה לבית בפנים נפולות "לא שמעו כמעט בומים!"

    "איזה..." ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן על הבניין!"

    "טוב, לא הגזמת... בכל מקרה, אני הייתי תקוע במקלט עם עוד חמישים איש כך שהאטרקציה הייתה נוראית!"

    "צריך להתרגל..."

    "התרעה!"

    "למה? מה כבר..."

    "מה לעשות, זה אני קובע?"

    "לא, אבל זה אתה אמרת!"

    "ואז מה, אני קשור? את רוצה שאני לא אגיד לך?"

    "מה שלא תחש... טוב נו, אין לנו זמן לדבר, התרעה!"

    "מה, רק בגלל שאמרתי שצריך להתרגל להצטופף במקלטים? תסביר את עצמך, זו לא חכמה להגיד לי שוב ושוב ללא הסברים 'את רעה, את רעה!''"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כג

    אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
    נקרא  8  פעמים
    למעלה