אבי (שם בדוי) הוא בחור בן 19 נחמד מאד שהגיע אלי לטיפול בגלל גמגום.
בין כל שאר העניינים יש לו הימנעות חזקה מכל דבר שקשור לדיבור: הוא פוחד לדבר עם דמויות סמכותיות ומעדיף לא לבקש העלאה. פוחד לדבר בטלפון ומעדיף להתכתב. פוחד לעלות לתורה ויוצא מבית הכנסת בזמן שמעלים לתורה. פוחד לגשת לראיון עבודה ומחרב לעצמו את האפשרות לעבוד במשהו שהוא אוהב.
במהלך הטיפול הוא יבין שההימנעות מדיבור לא עוזרת לו לטווח הארוך, וכדאי לעשות שינוי.
נקבע מטרות מעשיות ומוגדרות עם מי הוא יתחיל לדבר, מתי ואיך.
נרגיע את ההתנגדות הטבעית שעולה כשבאים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולעשות פעולות "מפחידות".
נלמד טכניקה לדיבור חלק ורגוע יותר, בלי תקיעות ובלי חזרות.
הכל יהיה טוב ויפה בחדר הסגור, באווירה נינוחה ומאפשרת, אבל אם בתת-המודע יש תוכנית מובנית שאומרת, למשל: "אני תמיד נכשל, אין סיכוי". או תוכנית שאומרת: "לדבר זה מסוכן", הוא לא יצליח ליישם את כל הדיבורים היפים שדיברנו בטיפול. לכן במקביל, לפני או אחרי, נשחרר את התפיסות השליליות שהתקבעו לו בתת המודע, כדי ששום דבר לא יעכב את השינוי.
פעמים רבות צריכים לעבור תהליך תודעתי, בנוסף לשחרור הקונפליקטים הלא-מודעים, כדי ליצור שינוי אפקטיבי במציאות. ולכן התוכנית לטיפול בגמגום משולבת: טיפול טכני בגמגום, התייחסות למחשבות, לתפיסות ולאמונות סביב הגמגום ושחרור החסימות מתת המודע שיעזרו לפנות את הדרך מהמכשולים הלא-מודעים. בצורה הזאת התובנות החדשות יוכלו להשפיע על המעשים, ולא להישאר ברמת האידיאל המנותק מהשטח.
אז מה היה בסוף עם אבי, הבחור בן ה19?
שחררנו מתת המודע הרבה עניינים רגשיים. אבי היה בהלם מהדיוק של הנקודות שעלו ומהעומק הרגשי אליו הגענו, כמעט בלי מילים ובלי שהיינו צריכים לדבר על זה יותר מידי.
הוא הרגיש הרבה יותר משוחרר, שחרור פנימי בלי מילים לתאר אותו.
עדין נדרשה עבודה על שינוי ההרגלים. הוא כל-כך התרגל להימנע וללכת בצידי הדרכים, אז היינו צריכים ללמוד ביחד איך מתחילים לדבר עם אנשים, מה אומרים, איך מציגים את עצמי... הצבנו מטרות מאד מוגדרות כדי להתקדם.
אבל עכשיו הדרך היתה ברורה ובעיקר פנויה, ללא מעצורים וחסימות פנימיות.
היה לאבי קל יותר לקבל את השינוי, לקבל את עצמו עם הגמגום, ולהגיע להשלמה עם הקושי ומתוכו להתקדם הלאה.
הגמגום נרגע מאד, אבי מדבר יותר ומשתתף יותר. השינוי הפנימי שחווה מלווה אותו הלאה...
בין כל שאר העניינים יש לו הימנעות חזקה מכל דבר שקשור לדיבור: הוא פוחד לדבר עם דמויות סמכותיות ומעדיף לא לבקש העלאה. פוחד לדבר בטלפון ומעדיף להתכתב. פוחד לעלות לתורה ויוצא מבית הכנסת בזמן שמעלים לתורה. פוחד לגשת לראיון עבודה ומחרב לעצמו את האפשרות לעבוד במשהו שהוא אוהב.
במהלך הטיפול הוא יבין שההימנעות מדיבור לא עוזרת לו לטווח הארוך, וכדאי לעשות שינוי.
נקבע מטרות מעשיות ומוגדרות עם מי הוא יתחיל לדבר, מתי ואיך.
נרגיע את ההתנגדות הטבעית שעולה כשבאים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולעשות פעולות "מפחידות".
נלמד טכניקה לדיבור חלק ורגוע יותר, בלי תקיעות ובלי חזרות.
הכל יהיה טוב ויפה בחדר הסגור, באווירה נינוחה ומאפשרת, אבל אם בתת-המודע יש תוכנית מובנית שאומרת, למשל: "אני תמיד נכשל, אין סיכוי". או תוכנית שאומרת: "לדבר זה מסוכן", הוא לא יצליח ליישם את כל הדיבורים היפים שדיברנו בטיפול. לכן במקביל, לפני או אחרי, נשחרר את התפיסות השליליות שהתקבעו לו בתת המודע, כדי ששום דבר לא יעכב את השינוי.
אז מה זו שיטת מאסטר טאפינג לטיפול בתת המודע?
שיטת טיפול לשחרור חסימות רגשיות מתת המודע. אנחנו יודעים שהגוף והנפש קשורים זה לזה, ולכל סימפטום גופני ישנם שורשים בתת המודע. לפעמים יש טראומות ולפעמים "סתם" עניינים רגשיים נורמליים שיש לכולנו.- האם יש לשיטה ביסוס מחקרי?
- האם זו שיטה שדומה לשלושת המימדים? למוח אחד?
- האם יש לשיטה הסכמות רבנים?
- האם את אכן רואה אחוזים גבוהים של יציאה מהגמגום בשיטה הזו?
- האם הטיפול לוקח זמן רב?
- פעם הייתי בטיפול רגשי דומה ושום דבר לא השתנה. למה פה זה יהיה שונה?
פעמים רבות צריכים לעבור תהליך תודעתי, בנוסף לשחרור הקונפליקטים הלא-מודעים, כדי ליצור שינוי אפקטיבי במציאות. ולכן התוכנית לטיפול בגמגום משולבת: טיפול טכני בגמגום, התייחסות למחשבות, לתפיסות ולאמונות סביב הגמגום ושחרור החסימות מתת המודע שיעזרו לפנות את הדרך מהמכשולים הלא-מודעים. בצורה הזאת התובנות החדשות יוכלו להשפיע על המעשים, ולא להישאר ברמת האידיאל המנותק מהשטח.
אז מה היה בסוף עם אבי, הבחור בן ה19?
שחררנו מתת המודע הרבה עניינים רגשיים. אבי היה בהלם מהדיוק של הנקודות שעלו ומהעומק הרגשי אליו הגענו, כמעט בלי מילים ובלי שהיינו צריכים לדבר על זה יותר מידי.
הוא הרגיש הרבה יותר משוחרר, שחרור פנימי בלי מילים לתאר אותו.
עדין נדרשה עבודה על שינוי ההרגלים. הוא כל-כך התרגל להימנע וללכת בצידי הדרכים, אז היינו צריכים ללמוד ביחד איך מתחילים לדבר עם אנשים, מה אומרים, איך מציגים את עצמי... הצבנו מטרות מאד מוגדרות כדי להתקדם.
אבל עכשיו הדרך היתה ברורה ובעיקר פנויה, ללא מעצורים וחסימות פנימיות.
היה לאבי קל יותר לקבל את השינוי, לקבל את עצמו עם הגמגום, ולהגיע להשלמה עם הקושי ומתוכו להתקדם הלאה.
הגמגום נרגע מאד, אבי מדבר יותר ומשתתף יותר. השינוי הפנימי שחווה מלווה אותו הלאה...