הנושאים החמים
עובד שמתפטר אחרי כמה שנות עבודה ומגלה שלא שולמו לו תנאים סוציאליים כחוק האם יש התיישנות לתביעתו ?
שאלה
שמעון עבד 5 שנים בחנות, משלא הצליח להתקדם בעבודה התפטר לטובת עבודה רווחית יותר. לאחר ההתפטרות פנה לרו"ח לבדוק אם שולמו לו כל התשלומים המגיעים לפי חוק. לאחר בדיקה הודיע הרו"ח לשמעון שלמעט הפרשות לפנסיה ולפיצויים לא שולמו לו דמי הבראה, וכן לא קיבל חופשה כדין. הרו"ח יעץ לשמעון לתבוע את המעסיק בבית הדין עבור הבראה, ופדיון חופשה.
לפי חוק אפשר לתבוע פדיון חופשה עבור 3 השנים האחרונות שלפני סיום העבודה [1], ודמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות [2].
שמעון פנה למעביד בדרישת תשלום טרם שפנה בתביעה לבית הדין, אך המעסיק ענה לו נחרצות שמלבד פנסיה והפרשות לפיצויים הוא לא משלם תנאים סוציאליים נוספים ולכן לא שילם לו.
מה יפסוק בית הדין במקרה כזה?
הקדמה
והנה, בדיני עבודה הכלל הוא ש 'הכול כמנהג המדינה' [3] כלומר, כל הזכויות שמקורם בחוקי העבודה הנהוגים במדינה חייבים לשלמם גם ללא כל סיכום בעניין אלא המנהג עצמו מחייב.
מנגד יש כלל בהלכה ש 'כל דבר שבממון תנאו קיים' [4] כלומר, כל מה שבני אדם מתנים ביניהם מחייב את הצדדים גם אם זה בניגוד לחוק או למנהג וגם אם בניגוד לדין התורה לפעמים, ובעוד שלפי חוק אי אפשר להתנות נגד חוקי העבודה, לפי ההלכה אין הדבר כן ואפשר להתנות נגד חוק, לכן אם מעסיק מתנה עם עובדיו שאינו משלם חופשה וכדו' סיכום זה תקף הלכתית.
כאשר יש ויכוח בין מעביד לעובד אם התנה שאינו משלם תנאים סוציאליים שמקורם בחוק ושנהוג לשלמם כחופשה הבראה וכדו' או שלא התנה כן, על המעביד מוטל להוכיח טענתו ולא על העובד, זאת בניגוד לכלל הידוע 'המוציא מחברו עליו הראיה' משום שכוח המנהג חזק כל כך שכל הבא לטעון נגדו עליו הראיה להוכיח כדבריו [5] .
תשובה
במקרה של שמעון שתובע זכויות אחרי 5 שנות עבודה נוכח שמעון לדעת מפי הרו"ח שלפי החוק יש התיישנות בתביעות חופשה והבראה, אבל בדין תורה אין מושג של התיישנות, וחוב גם אם הוא ישן נושן נותר חוב שחייבים לשלמו, אם כן לכאורה צריך יהיה בית הדין לחייב את המעסיק לשלם לו פדיון חופשה והבראה על 5 שנות עבודתו אלא שאין הדבר כן מהטעם, שכאמור 'כל דבר שבממון תנאו קיים' וכשמעסיק מתנה שאינו משלם חופשה והבראה התנאי תקף לכן, כאשר עובד נוכח לראות בשנה השנייה לעבודתו שהמעסיק לא משלם לו חופשה והבראה הרי זה בדיוק כמו שהמעסיק מתנה אתו מפורשות שאינו משלם תשלומים אלו, שהרי אין הבדל בין תנאי בפה לתנאי במעשה.
לכן על השנה הראשונה אז עוד לא ידע העובד שלא יקבל חופשה והבראה (משום שרכיבים אלו נהוג לשלמם לאחר שנת עבודה) יחייב בית הדין את המעסיק לשלם משום שכל שלא סוכם אחרת המנהג מחייב, אבל מהשנה השנייה ואילך ששמעון כבר רואה שהמעסיק לא משלם חופשה והבראה הרי זה כמי שהתנה שאינו משלם ותנאי מועיל גם נגד חוק ומנהג.
נמצא אם כן שלפי החוק שיש התיישנות יוכל העובד לתבוע חופשה או הבראה רק על שנתיים או 3 שנים האחרונות, ולפי ההלכה שמחד אין מושג של התיישנות אבל מאידך יש אפשרות להתנות נגד המנהג, יוכל לתבוע רק על השנה הראשונה לעבודתו ולא על יתר השנים.[6]
[1] שנה אחרונה +3 שנים אחורה, ע"ע 547/06 משה כהן נ' וילאים אנויה.
[2] מ1.8.2017 הוארכה תקופת ההתיישנות בתביעת דמי הבראה ל 7 שנים.
[3] חו"מ סימן של"א ס"ב.
[4] כתובות נו.
[5] גליון רעק"א חו"מ סימן ש"ל
[6] כ"ה דעת הגרממ"ש בקובץ הישר והטוב ח"א,
יש לציין שישנם גישות שונות בבתי דין אך זו הגישה הרווחת.
שאלה
שמעון עבד 5 שנים בחנות, משלא הצליח להתקדם בעבודה התפטר לטובת עבודה רווחית יותר. לאחר ההתפטרות פנה לרו"ח לבדוק אם שולמו לו כל התשלומים המגיעים לפי חוק. לאחר בדיקה הודיע הרו"ח לשמעון שלמעט הפרשות לפנסיה ולפיצויים לא שולמו לו דמי הבראה, וכן לא קיבל חופשה כדין. הרו"ח יעץ לשמעון לתבוע את המעסיק בבית הדין עבור הבראה, ופדיון חופשה.
לפי חוק אפשר לתבוע פדיון חופשה עבור 3 השנים האחרונות שלפני סיום העבודה [1], ודמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות [2].
שמעון פנה למעביד בדרישת תשלום טרם שפנה בתביעה לבית הדין, אך המעסיק ענה לו נחרצות שמלבד פנסיה והפרשות לפיצויים הוא לא משלם תנאים סוציאליים נוספים ולכן לא שילם לו.
מה יפסוק בית הדין במקרה כזה?
הקדמה
והנה, בדיני עבודה הכלל הוא ש 'הכול כמנהג המדינה' [3] כלומר, כל הזכויות שמקורם בחוקי העבודה הנהוגים במדינה חייבים לשלמם גם ללא כל סיכום בעניין אלא המנהג עצמו מחייב.
מנגד יש כלל בהלכה ש 'כל דבר שבממון תנאו קיים' [4] כלומר, כל מה שבני אדם מתנים ביניהם מחייב את הצדדים גם אם זה בניגוד לחוק או למנהג וגם אם בניגוד לדין התורה לפעמים, ובעוד שלפי חוק אי אפשר להתנות נגד חוקי העבודה, לפי ההלכה אין הדבר כן ואפשר להתנות נגד חוק, לכן אם מעסיק מתנה עם עובדיו שאינו משלם חופשה וכדו' סיכום זה תקף הלכתית.
כאשר יש ויכוח בין מעביד לעובד אם התנה שאינו משלם תנאים סוציאליים שמקורם בחוק ושנהוג לשלמם כחופשה הבראה וכדו' או שלא התנה כן, על המעביד מוטל להוכיח טענתו ולא על העובד, זאת בניגוד לכלל הידוע 'המוציא מחברו עליו הראיה' משום שכוח המנהג חזק כל כך שכל הבא לטעון נגדו עליו הראיה להוכיח כדבריו [5] .
תשובה
במקרה של שמעון שתובע זכויות אחרי 5 שנות עבודה נוכח שמעון לדעת מפי הרו"ח שלפי החוק יש התיישנות בתביעות חופשה והבראה, אבל בדין תורה אין מושג של התיישנות, וחוב גם אם הוא ישן נושן נותר חוב שחייבים לשלמו, אם כן לכאורה צריך יהיה בית הדין לחייב את המעסיק לשלם לו פדיון חופשה והבראה על 5 שנות עבודתו אלא שאין הדבר כן מהטעם, שכאמור 'כל דבר שבממון תנאו קיים' וכשמעסיק מתנה שאינו משלם חופשה והבראה התנאי תקף לכן, כאשר עובד נוכח לראות בשנה השנייה לעבודתו שהמעסיק לא משלם לו חופשה והבראה הרי זה בדיוק כמו שהמעסיק מתנה אתו מפורשות שאינו משלם תשלומים אלו, שהרי אין הבדל בין תנאי בפה לתנאי במעשה.
לכן על השנה הראשונה אז עוד לא ידע העובד שלא יקבל חופשה והבראה (משום שרכיבים אלו נהוג לשלמם לאחר שנת עבודה) יחייב בית הדין את המעסיק לשלם משום שכל שלא סוכם אחרת המנהג מחייב, אבל מהשנה השנייה ואילך ששמעון כבר רואה שהמעסיק לא משלם חופשה והבראה הרי זה כמי שהתנה שאינו משלם ותנאי מועיל גם נגד חוק ומנהג.
נמצא אם כן שלפי החוק שיש התיישנות יוכל העובד לתבוע חופשה או הבראה רק על שנתיים או 3 שנים האחרונות, ולפי ההלכה שמחד אין מושג של התיישנות אבל מאידך יש אפשרות להתנות נגד המנהג, יוכל לתבוע רק על השנה הראשונה לעבודתו ולא על יתר השנים.[6]
אין לראות באמור ייעוץ משפטי או תחליף ליעוץ משפטי או הצעה לנקיטת פעולה משפטית כל שהיא ועל כל מקרה ומקרה יש להתייעץ בנפרד
_________________________[1] שנה אחרונה +3 שנים אחורה, ע"ע 547/06 משה כהן נ' וילאים אנויה.
[2] מ1.8.2017 הוארכה תקופת ההתיישנות בתביעת דמי הבראה ל 7 שנים.
[3] חו"מ סימן של"א ס"ב.
[4] כתובות נו.
[5] גליון רעק"א חו"מ סימן ש"ל
[6] כ"ה דעת הגרממ"ש בקובץ הישר והטוב ח"א,
יש לציין שישנם גישות שונות בבתי דין אך זו הגישה הרווחת.
