הוא בסוכה ואני במטבח. (והלב שלי, מה יהא עליו?)

"טוב.
ברוך השם שיש לי למי לבשל
ומה לבשל"...
כך התחילה דינה את השיחה בקליניקה שלי
עם חיוך מעומעם
ואנחה לא קלה.

בסך הכל,
נראה לגמרי קלאסי:
8 ילדים מתוקים, נחת בלי סוף
בעל ירא שמים, אוהב את התפילות, את הנענועים, את בית הכנסת
ובעיקר את הסוכה.
שם נערכים ריקודים, סעודות, שירים ותשבחות
על כל הטוב שהשם מרעיף על הבית.

"וגם את משתתפת בהודיה ובריקודים"?
אני רק שואלת.

"להשם, יש גם שליחה טובה:
אני, דינה".

זהו.
כאן מגיעות הדמעות.
לא יפה לדבר בקול,
אולי זה בכלל כפירה בתפקיד של האמא היהודיה
לא נעים לספר גם רק למישהי אחת
אבל
דינה לא מסוגלת יותר.
פשוט נשבר לה כמעט מהכל:
הגמילה של בן ה3
שממש ברור שרק האם קשורה לסיפור הזה
הארוחות שלא נגמרות
הכלים
הקניות
תשלומי החשבונות
התינוק
המתבגרת וההקשבה לתסכולים שלה
הבחור וההכלה למצבי הרוח
וחוזר חלילה...

וכל זה,
מתוך תחושה של
"ושמחת"!
היא לא מרגישה שמחה
והכי עצוב
לא מרגישה שמותר לה בכלל לומר משהו על כל הדבר הזה.

חלוקת תפקידים בזוגיות, נראה כמו נושא קל ופשוט
אפשר לפתור הכל בטבלה אחת קטנה ופשוטה
שבה כל אחד לוקח על עצמו כמה משימות
והכל מתפקסס.

העניין הוא
שלא מדובר רק במשהו ארגוני
אלא הרבה מעבר:

• חיקוי של בית ההורים
• תחושות של מסכנות, ניצול, חוסר אונים או קורבנות
• רצון לשליטה מלאה ושדברים יעשו בדיוק כמו בדרך שלי
• חוסר מודעות, ידע או כלים להרפיה
• תקשורת זוגית שאינה בנויה ומקרבת

בדרך כלל, חלוקת התפקידים הסמויה מתרחשת בצורה קבועה:
בבוקר, הילדים יוצאים למוסדות הלימוד
ושם מערכת החינוך נותנת את הטון שלה
בבית, יש לאמא את התפקידים הטבעיים לה
ולאבא את התפקידים הטבעיים לו.

אבל מה קורה כשמגיע חג???
האם השמחה של בני הזוג אמורה להיות מושפעת מהמצב בו חלוקת התפקידים לא ממש ברורה???
אחד המנועים הגדולים לחוסר שינוי
הוא תחושת מסכנות וחוסר אונים
בשלב ראשון, כדאי ממש לחשוב:
האם אני רוצה לקחת אחריות על החלק שלי בסיפור הזה?
או להמשיך להתמרמר?

רק בשלב הבא,
בו בני זוג אינם חסרי אונים, כבולים או מחוקים מכדי לשנות
יגיע הפיתרון הטבעי המובן מאליו.