איך הסוכה מלמדת לאזן חופש וגבולות אצל ילדים שחושבים רק על הרגע

ילדים נוטים להתמקד בהווה ופחות בעבר ובעתיד. הם חיים בחירות רבה יותר, שמתבטאת ב"עראיות" מוגברת ופחות "קביעות" - במיוחד אנשים עם הפרעת קשב (ADHD).
לדוגמה:
• מצליחים להתרכז רק במה שמעניין אותם עכשיו, גם אם יש משהו חשוב יותר לעתיד
• לא שמים חפצים במקום קבוע, כאילו שלא יצטרכו אותם שוב
• לא מתארגנים ומתכננים מראש, מאחרים, "נמרחים" חיים "כאילו אין שעון"
• מעדיפים סיפוק מיידי על פני תועלת לטווח ארוך, חיים "כאילו אין מחר"
• סוערים רגשית, חווים כל רגע כאילו הוא הכל, העתיד רחוק ולא רלוונטי

כהורים, אנחנו רוצים לתקן את ה"עיגול" הגדול מדי של החירות והעראיות ולחזק את ה"ריבוע" של הגבולות והקביעות.
אבל זה מייצר "מלחמה", כאשר כל צד מושך לכיוון שלו.

מה עושים? מתבוננים במה שמלמד אותנו חג הסוכות:
מצד אחד הסוכה היא "דירת עראי" - מבנה זמני ולא קבוע. מצד שני, בתוכה יושבים בתוכה "ישיבת קבע" – עושים בה כמעט כל מה שעושים בתוך הבית. כלומר, אפשר וצריך לשלב בין העראי לקבוע.

הנה עקרונות מנחים לעבודה עם הילד:
עראיות היא צורה של חופש ויצירתיות שיש בה ערך חיובי רב.
עלינו כהורים להכיר בערך זה אצל הילד ולתת לו מקום - לחפש את הצד החיובי בהתנהגות ה"עראי" ולתת לו תוקף.
מתוך הבנה וקבלה, להציע לילד דרכים לאזן בין החופש והארעיות שלו לבין הסדר והגבולות הנחוצים לו.
שהגבולות וה"קבע" יהיו מכילים ולא מאיימים על החופש אלא "עוזרים לו", שיהיו מספיק גמישים עבור הילד.

זוהי המתכונת להצלחה עם הילדים: קודם מתן מקום ל"דירת העראי", ואז מעבר ל"דירת קבע":

פרטים נוספים ודוגמאות מעשיות במאמר המלא שלפניכם



בחג הסוכות אנו יוצאים מדירת קבע ויושבים בסוכה – בדירת עראי. זהו זמן להתבונן במשמעות העראיות בחיים, ואולי להפיק מכך תובנות מעשיות לעבודה עם ילדים בכלל, וילדים עם הפרעת קשב בפרט.

בחיי האדם יש שני יסודות: עראיות וקביעות. העראיות הולכת יחד עם החירות שבאדם, ואילו הקביעות עם ההכרח שבחיים. אצל ילדים, במיוחד ילדים עם הפרעת קשב יש הרבה מן הארעיות - אין מספיק קביעות ויציבות בתפקודים שונים בחייהם. הם נוטים לחירות שמתבטאת ביחס ארעי לדברים – מיקוד בהווה בלי להתחשב מספיק בעבר ובעתיד.

הדבר יכול להתבטא בתפקודים שונים, כמו חוסר בתכנון מוקדם או הסתמכות יתירה על אילתורים. התנהגות שנראית כאילו היא יוצאת מתוך הנחה שהכל גמיש ונזיל והדברים איך שהוא יסתדרו, מהרגע להרגע. למשל, להניח חפצים היכן שיוצא, לא במקום הקבוע שלהם. כאילו לא ברור מאליו שיותר מאוחר הילד יצטרך להסתובב ולחפש אותם. נטיית הארעיות יכולה להתבטא גם בצורת ההקשבה והריכוז. למשל, הקשב מופנה למה שמעניין "עכשיו" ולא למה שחשוב לאדם להתמקד בו. בהיבט המחשבתי נראה צורה של מחשבה "קלה" ורופפת, כזו המקשרת בין דברים על סמך דמיון קל או קופצת מנושא לנושא. הארעיות יכולה להתבטא גם במתן משקל גדול מאוד להווה ומתן משקל נמוך להווה ולעתיד נכונות להפסיד הרבה בעתיד כדי לקבל משהו בהווה ללא דיחוי. למשל, לא להתאפק ולומר משהו גם אם הדבר יעלה ביוקר בעתיד. הארעיות יכולה להתבטא בתפקוד רגשי, למשל לחוות את הרגע בצורה כה עמוקה, כאילו שהרגע הוא נצח - כאילו לא היו חוויות אחרות לפני החוויה הנוכחית ולא יהיו חוויות אחרות אחריה – בין אם מדובר בחוויה נעימה או לא נעימה. הארעיות יכולה להתבטא במעבר מדבר לדבר מתוך מיצוי מהיר של דברים. למשל, להחליף חברים בתכיפות ולא לשמור על קשרים חברותיים ארוכי טווח, או להשתעמם מהר מתחביבים ותחומי עניין.

בגילאים מאוחרים יותר רואים את העדפת העראיות אצל אנשים עם ההפרעה במגוון צורות כמו קושי להתחייב לזוגיות/תעסוקה/חברה, עזיבת מקומות לימודים/עבודה, התנהלות כלכלית "כאילו אין מחר", ועוד. תתכן למשל הימנעות מקבלת החלטות כדי להשאיר את הכל פתוח, גם אם משמעות הדבר שהאדם חי בלי יעד מוגדר אליו ישאף.

כדי לתפקד בחיים, נדרשת "קביעות" והכרה ב"הכרח" שבחיים. לא ניתן לחיות רק ב"עראי" וחירות. מאחר שתפקיד ההורים הוא להכין את הילד לחיים, באופן טבעי אנחנו מנסים "לתקוף" את הנטייה לעראיות שאצל הילד, להסתייג ממנה ולגנות אותה. כך נוצר דפוס יחסים שבו ההורים מזהים שיסוד העראי "חזק" אצל הילד, והם חשים שאין צורך לתת לו מקום. אדרבא, יש להחליש אותו ולבסס אצל הילד יסוד של קביעות: להיות יותר מתוכנן, לשמור על יציבות, לקחת אחריות ולהבין שיש "צורה" בה דברים עובדים, לחשוב כמה צעדים קדימה, לא לחיות מהרגע להרגע. הבעייה שלא תמיד המסר עובר, והילד ממשיך בשלו. לפעמים נוצרת "מלחמה סמויה" בין הילד – שדואג לעראיות והחירות, לבין ההורה שדואג לקביעות וההכרח. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהנשמה יוצאת - שני הצדדים מותשים ומתוסכלים אחד מהשני, אך ההפנמה וההתקדמות של הילד היא איטית, או שהילד לומד ש"אין ברירה" צריך להכנע להכרח, אבל בליבו הוא שונא אותו – מה שיוצר תסכול ומרמור שלא ברור להורים מה מקורו (מצוי יותר אצל בנות).

אני רוצה להציע כיוון עבודה שונה, הפוך לחלוטין. בשלב ראשון לחבק את הארעיות, להכיר בכך שיש בה אמת גדולה. בשלב שני, דווקא מתוך הכרה בחשיבותה, לתת לה גבולות שיאפשרו לה להתקיים במציאות החיים בצורה בריאה.

הרעיון העומד מאחרי הדברים הוא שעצם היכולת של ההורים לזהות את הנטייה של הילד לחופש – זו שמתבטאת בעראיות המתמקדת בהווה, מאפשרת להם להיות אמפאטיים כלפי נטייה זו שבנפש הילד. קבלת נטיית העראי והחופש מאפשרת להורים לתת תוקף לחוויה יסודית בעולמו הפנימי של הילד – גם אם אינו מסכים לביטוי החיצוני הספציפי של נטייה חיובית זו. כעת ההורה יוצא מהריבוע של עצמו והוא נמצא "בצד של הילד", הוא יכול להעביר מסר שאומר "כוונתך רצוייה, גם אם מעשיך לא רצויים". כאשר הילד חווה שההורה "בצד שלו", קל לו יותר לקבל ממנו. כאשר החירות של הילד אינה מאויימת, קל לו יותר להגמיש את עצמו ולקבל עליו את ההגבלה הכרוכה בקביעות. כאשר הילד חש שההורה מבין ומקבל את את נטיית החירות והעראי שבו, הוא יכול להיות בטוח יותר שהוא לא ייקלע למצב של "תקיעות בתוך הקביעות". הוא יכול להרגיש שהקביעות תדע להיות גמישה עבורו ולא תחנוק אותו לגמרי. מצב זה יכול "לשווק" את הגבולות לא כמי ש"לוקחים" את החירות, אלא כמי ששומרים עליה, מכילים אותה כדי שלא תהייה "ניגרת" על הארץ ללא גבול, עוטפים אותה ומווסתים אותה, כי עודף חירות יוצר דווקא חוסר חירות.

כדי להצליח להכיר בערך העראיות, נתבונן במסר שעולה ממצוות סוכה. "סוכת שלום" הממזגת יחד ו"משלימה" בין יסוד הקבע ויסוד העראי. מצד אחד הסוכה צריכה להיות "דירת עראי" – מבנה שלא בונים אותו כדי לעמוד ימים רבים. מצד שני המגורים בסוכה צריכים להיות "מגורי קבע" – כל פעולה שעושים בבית, עושים בסוכה. מצד אחד "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" ומצד שני "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי".

לקביעות יש יתרונות ברורים. היא נותנת בטחון ויציבות, היערכות, מיקוד, חשיבה לטווח ארוך, ויסות ופרופורציות. לצד זאת, גם הארעיות נחוצה ביותר. היא מאפשרת לאדם חוויית חירות, ייחודיות, אותנטיות ושמחה – שחרור מהתחשבות באילוצי המציאות והחברה. הארעיות נותנת זרימה, קלילות וגמישות – האדם חווה את חייו כסוג של "אורח" שמוכן להתפשר על תנאי נוחות מסויימים או יכולת להתאושש ממשברים ושינויים בלתי-צפויים. הארעיות מאפשרת התמקדות ברגע ומיצוי שלו, שכן מאחר שהכל עראי, צריך לנצל את מה שיש כמה שיותר. ראיית הקבע יכולה ליצור תחושה ש"יש זמן", היא עלולה לגמד את ערכו של הרגע. לעומת זאת, הארעיות יוצרת חיפזון (ולפעמים פזיזות – אימפולסיביות בלעז) מתוך רצות למצות את מה שניתן, כאן, עכשיו ומייד. יותר מידי קבע יכול ליצור שעמום וריקנות – תחושה שהכל צפוי ו"מכאני" מידי. יותר מידי עראי יכול ליצור חרדה, תלישות ואופוריה – תחושת חוסר עוגן. השילוב בין השניים יוצר שמחה, וזו מהותו של חג הסוכות – זמן שמחתנו: קביעות במציאות עראית, לזמן ומקום מוגדרים.

בשנים האחרונות ישנו גל של מאמרים ומחקרים הטוענים שההתנהגויות שאפייניות לאנשים עם הפרעת קשב, אינן שליליות או חיוביות. הן תכונות אופי שניתן להשתמש בהן בצורה מועילה או מזיקה. לדוגמה, הצד החיובי של היפראקטיביות הוא אנרגטיות; הצד החיובי של חוסר עקביות הוא גמישות, סקרנות, יצירתיות ופתיחות לחוויות חדשות. (רעיון זה מובא בשבת קנו "האי מאן דבמאדים", הגר"א עה"פ חנוך לנער ובהקדמת חובת התלמידים: "אין מדה וטבע רע" רק שצריך לדעת איך להשתמש בהם. לדוגמה, בפזיזות יש שימוש טוב. ראו שבת פח וכתובות קיב).

תובנות אלה מחזקות את ההבנה שאין טעם "להילחם" בתכונת החירות ועראיות שאצל הילד. אדרבא למצוא בהם את ההיבט החיובי, או לפחות את השורש החיובי ולחזק אותו. הנה דוגמאות אחדות: הילד לא רוצה לאסוף את הצעצועים אחרי ששיחק איתם. כעת הוא עסוק בעניינים אחרים ולא אכפת לו מהצעצועים איתם שיחק בעבר ואותם יצטרך מסודרים לעתיד. ההורה אומר: "אני רואה שאתה אוהב לשחק בצעצועים ועכשיו כבר סיימת ומעניין אותך לעשות משהו אחר. אתה צודק, הצעצועים כבר לא מעניינים אותך ואתה אוהב דברים מעניינים". בשלב שני ההורה אומר: "מחר תרצה שאתן לך לשחק בצעצועים, ותהנה מהם כמו שעכשיו נהנת. הבעייה שאם לא תאסוף אותם עכשיו, לא תוכל לשחק בהם מחר. חשבתי מה נעשה כדי שתוכל לשחק גם מחר והחלטתי שתאסוף עכשיו את הצעצועים". דוגמה נוספת, הילדה עברה במהירות מספר לציור ואז למשחק בלי לסיים אף אחת מהפעילויות או שהיא מעדיפה לקרא קומיקס במקום לעשות שיעורים. ההורה אומר: "אני שמח לראות שיש לך סקרנות לגלות דברים חדשים בואי נחשוב יחד איך נשלב בין הסקרנות לבין היכולת להעמיק וללמוד בצורה מסודרת או איך תהני מכל פעילות עד הסוף".

הרעיון הוא תחילה לתת לגיטימציה והכרה בערך שבנטייה לעראיות וחירות. מצד שני חירות היא כמו חמצן: אי אפשר בלעדיו, אך גם אי אפשר שהאוויר יהיה כולו חמצן – אם אדם נושם 100% חמצן יכולה להיווצר "הרעלת חמצן". צריך לשלב את החירות והעראיות יחד עם ההכרח והקביעות, ודווקא השילוב מאפשר לחירות לבוא לידי ביטוי. ממקום זה המחובר לרצון הפנימי של הילד, ניתן להציע לו דרכים מעשיות לאזן ולהוציא את רצונו אל הפועל ביעילות.

חג שמח!

לפניכם נספח ובו מקורות תורניים נוספים לרעיונות אלה.


האם הקביעות בלעדית או שיש גם מקום לעראיות?

בוודאי שיש היבטים רבים בהם הקביעות היא דבר חשוב מאוד, אך לא תמיד. הנושא הוא העראי ולכן אביא בעיקר מקורות הנוגעות אליו.

בגמרא (גיטין, מז) מסופר ששאלה ביתו של ריש לקיש את אביה, מדוע אינו שומר כסף כדי לקנות כלי מיטה. במילים אחרות, מדוע אינך חוסך כסף עבור העתיד. השיב לה ש"הבטן שלי היא הכרית שלי", כלומר די לי במה שיש לי (ראו בן יהוידע). מוסיפה הגמרא ומספרת שסמוך לפטירתו ראה ריש לקיש שנשאר לו קצת יותר מקילו של "מוריקא" וקרא על עצמו בצער את הפסוק "ועזבו לאחרים חילם"[1]. כלומר, הייתי צריך להיות יותר זהיר בהווה ולא לבזבז את זמני על העתיד שממילא אינו שלי. כיוצא אמרו חכמים (סנהדרין ק), "אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, שמא למחר איננו, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו". ההווה הוא של האדם, הוא בידו ולכן יש בו חשיבות רבה.

ברוח זו באה עצתם של רב ושמואל. האחת, "חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי". כלומר, אם יש לך ממון להנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה, זאת משום שהעולם שממנו אנו הולכים היום ישנו ולמחר איננו - כמו חופה שהולכת מהר. והשנייה, אדם שיש לו ממון - שישתמש בו לעצמו ולא ישמור למען עתידו או למען עתיד ילדיו כי אין לדעת מה ילד יום. עצות אלה עוסקות בממון, אך המסר הוא רחב יותר.

הגמרא (סנהדרין, צה) מספרת שהקב"ה נתן לדוד ברירה: "רצונך יכלו זרעך או תמסר ביד אויב? אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי". בהמשך דוד נאבק בישבי הפלישתי (אחיו של גוליית) שניסה להרוג אותו. לבנתיים הגיע למקום אבישי שבא לסייע לדוד. ישבי הבין שיהיה לו קשה להיאבק מול שניים, הוא זרק את דוד לגובה ונעץ את חניתו מתחתיו כדי שדוד ייפול עליה. אמר אבישי שם קדוש והשאיר את דוד באוויר. דוד הסביר לו שהוא זה שבחר להימסר ביד האוייב ובלבד שילדיו לא ייפגעו. ייעץ לו אבישי לבחור ההיפך, להעדיף את עצמו כעת, מתוך הכלל שאומר "בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער". כלומר, נכדך יהיה רוכל עני אבל אתה תדאג לעצמך כעת. (ובאמת הנכד, רחבעם, איבד את מרבית ממלכתו – עשרת השבטים שמרדו בבית דוד. בן יהוידע).

ברור שאין הכוונה להנחות את האדם להתנהלות כלכלית מופרעת, ובוודאי שלא להיות "לווה רשע ולא ישלם". אכן יש חשיבות לדאגה לעתיד, כולל גם לעתיד הילדים (ראו סיפורו של חוני המעגל והחרוב שניטע עבור הילדים, תענית כג. וראו הלכות דעות, ה,יא על חשיבות תכנון כלכלי). אולם עם זאת, חכמים שמים דגש רב על ההווה, על הרגע הארעי.

רעיון זה מנוסח בתמצית בביטוי הידוע: "העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין" (פלא יועץ, ע. חת"ס קובץ תשובות פ"ד). מסביר רלב"ג (מלכים, ב,ד,טז): "כי הזמן החולף כבר נעדר והעתיד עדיין לא נכנס במציאות" (ראו גם ספר העיקרים, ג,כז). רק לקב"ה יש מציאות מוחלטת בשלושת חלקי הזמן "אני ראשון (עבר) אני אחרון (עתיד) ומבלעדי אין אלוקים (הווה)". המקום היחיד שבו אדם יכול להידמות לבורא הוא ההווה – במרחב זה ניתן לו כח פעולה. לכן, למרות עראיותו המובנית של ההווה ("כהרף עין"), יש בו חשיבות מיוחדת. הוא הדבר הכי קרוב ל"יש", לממשות אמתית, אשר האדם יכול להשיג ובאמצעותו לעשות את תפקידיו בצורה שתבטא את היותו צלם אלוקים.

העראי קשור לשמחה

הנימוק המרכזי להתמקד בהווה נעוץ בכך שהחיים בעתיד אינם מובטחים לאדם, שהחיים הם בני חלוף. חכמים ראו בתובנה זו דבר הגורם לשמחה. מסוגיית הגמרא (ברכות ל, לא – "וי לן וי לן", תלמידי הר"ן על הריף, בן יהוידע) עולה העיקרון הבא: נאמר במשלי "בכל עצב יהיה מותר". המילה "עצב" יכולה להתפרש או כרגש עצבות, או כעמל פיזי (כמו "בעצבון תאכלנה"). העצב הנובע מכך שאדם יודע את הסופיות של החיים עלי אדמות, כמו גם העצב הנובע מכך שאדם מכיר במגבלות המציאות ובכך שעליו לטרוח כדי להשיג משהו[2]. בזה יש בו מותר – והוא יתרון השמחה. השמחה נוצרת מהאיזון בין ההפכים: היכולת מחד להיות אופטימי ביחס לעתיד, לתכנן את החיים כאילו שהעתיד צריך להימשך עוד ועוד. ומצד שני לזכור שהכל זמני, ארעי, שיש לנצל את הרגע. התעלמות מכל אחד מהצדדים מוליכה או לאשלייה המבוססת על הכחשת המציאות או לדכאון מריאליות יתר – האיזון מוליד שמחה.

בסוגיית הגמרא הנזכרת מסופר שאחד האמוראים ראה שהחכמים שמחו יותר מידי בשמחת חתונה, והוא שבר לעיניהם כוס יקרה ומכאן מנהג שבירת הכוס בחופה, (תוספות שם). אפשר לראות בכך תנועה בין שמחה יתירה של החכמים, לבין שבירת הכוס היקרה שהעציבה אותם. תמונה זו עולה בקנה אחד עם המסופר (אבות דרבי נתן, ב, כז): "מעשה בהלל הזקן שהיה יושב על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם, אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחינו כלום! והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו... כיון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחן של כולם אלא בשבחן של ישראל". הדמיון בין הסוגיות מפתיע. בשתיהן יש את ה'הלוך ושוב' בין רוממות הרוח לבין כובד ראש, בין היות האדם צלם אלוקים שהשמחה במעונו, לבין היותו עפר מן האדמה הזקוק לשמירה יתירה (כובד ראש/תפילין).

שני צדדים אלו נרמזו בתהילים (ז, ה-ו): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו" (ראו רש"י תהלים קיא,א). רבי שמחה בוּנִים מִפְשִסְחַה[3]: "כל אחד ואחד צריך להיות לו שני קעשינעס [כיסים] להשתמש בו בעת צרכו. באחד 'בשבילי נברא העולם' ובשני 'אנכי עפר ואפר'.".

עיקרון זה טמון בחג הסוכות. מצד אחד הסוכה עצמה צריכה להיות "דירת עראי" – מבנה כזה שלא בהכרח רגילים לבנות אותו יציב וחזק. ואולם, למרות שהמבנה צריך להיות עראי במהותו, המגורים במבנה צריכים להיות דווקא מגורי קבע, "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה, כח). כיצד מיישבים את הניגוד, מחד דרישה למבנה שהוא עראי ומאידך הוראה להתנהלות שהיא קבועה? מה לשייך לעראיות ומה לשייך לקביעות? מה המסר שטמון בכך שה"מבנה" הוא ארעי ואילו ה"התנהלות" היא קבועה?

מבאר שפת אמת (דברים, לסוכות, כא): "זאת הדירת ארעי הוא הקביעות ועיקר החיות לכל המקומות. וזה עצמו המכוון שיהיה הדירת ארעי קבע יותר מכל הדירות קבועין שבעולם. כי בסוכות הושבתי הוא שהוציאנו הקב"ה ממצרים להיות בני חורין. ועיקר החירות שלא יהיה הנפש מקושר אל הגשמיות ויוכל לצאת מדירת קבע.... אכן צריך להיות היציאה בכל לב ונפש ומאוד... שצריך להיות ראשו ורובו ושולחנו בתוך הסוכה... כדי שלא ימשוך אחר שולחנו רק לצאת לגמרי מדירת קבע". עקרון זה הוא כה חשוב, עד שגם בפסח, שבו נדרשת ישיבת קבע, כדרך בין חורין, עדיין נוכחת המצה שהיא "על חירות מצרים שהיה עראי בחפזון כדרך עשיית עראי שעושה בחפזון (ישמח משה, בשלח, ד).

עראיות היא ביטוי מסויים של חופש – מרבה נכסים מרבה דאגה, בחירות מצרים אוכלים לחם עראי, בחירות של סוכות יושבים בבית עראי. כל החגים הם זכר ליציאת מצרים – חופש משעבוד גמור למציאות, חירות הרוח. הציר המרכזי של החגים הוא חירות, אין על האדם שום עול חיצוני – כי עבדי הם. לא ניתן לחייב אדם לעבוד. למשל, פועל יכול לחזור בו בחצי היום. אדם שהבטיח לתת מתנה, יכול לומר חוזרני בי. אפשר למכור או לשעבד חפצים, לא אנשים. אדרבא, עבד שבורח, אסור להסגיר אותו אל אדוניו. ("שעבוד הגוף" הוא שעבוד שנובע ונגרר אחר בעל החוב). עם זאת, אין הכוונה להתנתקות מהמציאות שבה יש סדר וקביעות וארגון. גם בדירת עראי יושבים ישיבת קבע. גם כשלוקחים את העתיד בפרופורציה ומתמקדים בהווה, עדיין לוקחים בחשבון את העתיד.

המילה "עראי" עצמה מספרת את השילוב האמור. עראי היא מילה ארמית, המקבילה שלה בעברית היא "מקריות" - דבר שאינו אלא לפרקים (רש"י ויקרא כו, כא). למשל, פגישה לא מתוכננת או משהו לא מתוכנן שאירע לאדם (אונקלוס בראשית לג, ח; מב, כט). מאידך ארעי היא גם תחתית, בסיס של דבר (כתובות עז), כלומר משהו קבוע ויציב.

לע"נ מיכאל בן טוניה

---

[1] הביטוי "חילם" לא נבחר במקרה, שכן המוריקא – כרכום שימש כתרופה להחזרת כח הנעורים, כפי שאמר רבי יוחנן "הן הן החזירוני לנערותי" (גיטין, ע). סיפר הרב מפוניבז' שכאשר למד בכולל של החפץ חיים, יום אחד היה זקוק לספר שהחפץ חיים הזכירו בספריו. נכנס אליו עם החברותא לשאול ממנו את הספר, אמר להם החפץ חיים שאין לו את הספר, אלא שכשהיה צריך לעיין בו, שאל אותו. הוא ראה שהם מתפלאים, ואמר להם "בני חביבי, ספרים הם כסף, וכסף זה זמן, וזמן זה החיים עצמם". לא "זמן הוא כסף" אלא "כסף הוא זמן". https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=47847
[2] מהר"ל דרוש לשבת תשובה, כז: "ולכך אמר שהמלאך סטרו על פיו כי המלאך צריך לעשות אותו חסר ותאב, שאם לא כן לא היה יונק והיה מת". כלומר, כח החירות אצל העובר, זה הפוטר אותו מעמל המציאות, הוא כה חזק שלא היה מוכן אפילו להתאמץ לינק.
[3] שיח שרפי קודש חלק א, לודז', מסורה, תרפ"ח, עמ' 50.