הנושאים החמים
שלום וברכה.
אני באמצע כתיבת סיפור שמתפרסם כאן בפורום https://www.prog.co.il/threads/סיפו...-ליס-אשמח-לתגובות.991234/page-3#post-14732880.
והגעתי לקטע של קרב של אחת הדמויות בו. אני מנסה לעשות אותו כמה שיותר חי עם כל מה שכלול בכך וזקוק לעצות רעיונות ושיפורים.
הנה הקטע:
יש סיוטים שמתגשמים, אבל על מה שנגלה לעיניו לא חלם טרסיאר גם בסיוטים הכי גדולים שלו. מכל בתי ואהלי הכפר בחרו הקצין וחייליו לדלג על אלו הסמוכים לקטדרלה וצעדו היישר לקצהו השני של הכפר, הכין ששכן בית הישיבות.
טרסיאר ניסה להסוות את החרדה שמילאה אותו. הוא אבד עצות. לא היתה לו דרך פעולה ברורה כשדרש להצטרף אליהם לפשיטה ועכשיו המציאות דורשת ממנו לחשוב על אחת כזאת, ומהר.
הקצין שצעד בראש כאילו הריח את מקום מחבואו של ריילן ובלי להתבלבל פסע בנחישות לעבר בית הישיבות.
זיעה קרה מילאה את עורפו של טרסיאר, ליבו פעם בעוז ומוחו קדח ממחשבות. הם בדרך לרצוח את ריילן, את בנו יחידו ואת הסיכוי האחרון שלהם לגאול את כל הממלכה הזאת מהרס מוחלט. לו רק יכלו להשתמש בכוח הלייסטרס שלהם. לו רק יכלו לפעול בו מבלי לחשוש שיתגלו בעיני הקולטים של זורוגון. כבר מאז שנכבשה הורולון סכמו בינהם מנהיגי הלייסטרס שלעת עתא בני השבט הגלוי ינצרו את השימוש בכוח, כדי לתת לזורוגון לחשוב שבכך שהשמיד את המדליונים של החמישה מיגר את יכולות הלייסטרס שלהם וכבר אינם מהווים איום על שילטונו. אבל האם כעת יש לו ברירה?
הקצין חלף על שביל האבנים שהוביל לפתח בית הישיבות והדף את הדלת. בית הישיבות היה צריף גדול וארוך עם שולחן מלבני בעל שתי רגלים שנמתח לכל ארכו. על קירותיו היו תלויות מנורות שמן וציורים של מנהיגים קדומים של בני הלייסטרס. הקצין צמצם את מבטו והתבונן בפינות החדר, מחפש. אחריו נכנס החייל ופסע לפינה פנימית יותר.
טרסיאר נעמד בצד הפתח מבפנים, משתדל לא להרים את עיניו לתקרה כדי לא לחשוף שום רמז או סימן מסגירים. הוא הושיט את ידו אל גבו היכן שהיתה טמונה הסכין בחגורתו. הוא חייב לפעול במהירות. לא תהיה לו שום הזדמנות שניה אם יפשל. החייל שהיה מאחוריו התקרב גם הוא כדי להכנס לתוך החדר, מצמצם בכך את טווח הביטחון בינהם.
בדיוק לרגע הזה חיכה טרסיאר.
כשעמד מספיק קרוב לחייל זינק עליו ונעץ בו את הסכין בין כפלי שריון החזה שלו.
הקצין והחייל שהיו שקועים בחיפוש בתוך החדר הפנו את גבם למשמע הזעקה החנוקה מאחוריהם, בזמן שטרסיאר כבר הספיק לשלוף את חרבו של החייל השרוע מנדנה ולנוס לפינת החדר.
קול צחצוח מתכת קרע את חלל החדר כשהקצין והחייל שלפו את חרבותיהם והסתערו לעבר טרסיאר. טרסיאר השליך לעברם כיסאות ורץ סביב השולחן, אך הם איגפו אותו משני הכיוונים. הם ממוגנים בשריון והוא חשוף לגמרי, הם שנים והוא רק אחד. המאזן ללא ספק נוטה לרעתו.
טרסיאר היכה בחרבו ושיסף את רגלו של השולחן. השולחן קרס והפיל ממנו כסתות דיו ומנורות שמן שמילאו את הרצפה בשלוליות ושברי זכוכית ובלמו לשניה את הקצין שבא מימין, מה שהעניק לטרסיאר עוד רגע אחד לנסות להכות בחייל שבא מולו, אך החייל הדף את המכה ובא להוריד עליו מכת שיסוף מלמעלה, מאלץ את טרסיאר לחמוק ולהתגלגל הצידה מתחת לשולחן לצידו השני של החדר.
טרסיאר התייצב שתוף זיעה ושלף מהמגף שלו סכין הטלה, בדיוק כשהקצין ממולו עשה זאת גם. טרסיאר הטיל את הסכין ופגע היישר בין עיניו של החייל.
אחחחח!
הסכין של הקצין פגעה בכתפו והפילה את טרסיאר באנחת כאב. כתפו מכתימה את רצפת העץ של בית הישיבות בדם.
הקצין שעט לעבר טרסיאר שבעט לעברו כיסא ודילג הצידה מעל השולחן כשהוא אוחז בכתפו המדממת.
הקצין דילג בעקבותיו מלא חמה ותאוות נקם כמו חיה פצועה. הוא החל להלום בטרסיאר ללא הפסקה. טרסיאר בלם במיומנות את המכות אחת אחר השניה, מתעלם לחלוטין מגלי הכאב שפעמו בכתפו כאילו בשרו נקרע כל רגע מחדש.
החדר התמלא בצלילי קרקוש חרבות ונהמות קרב. חרבותיהם הקישו זו בזו בקצב מהיר. טרסיאר לוחם מיומן ושבע קרבות שלא מתרגש גם מפציעה באחד מגפיו, אך כשבנוסף לכך מדובר ביריב מלא מגנים כשלו עצמו אין אפילו אחד, זה כבר סיפור אחר.
הם תמרנו עם חרבותיהם במיומנות, נעים כלהטוטנים במחול, שומרים על איזון ודיוק, תוך כדי שימוש באגריסיביות כשעיניהם רושפות אש. טרסיאר בלם מכת שיסוף שבאה אליו מימין וניסה להכות בזרועו של הקצין שאחזה בחרב, אך הקצין נסוג צעד אחורנית וגרם לטרסיאר להחטיא.
טרסיאר אחז את חרבו בשתי ידיו, טכניקה שנועדה למקסם את עוצמת המכות שיסיתו את חרבו של היריב גם באופן שינסה להגן. הוא זינק קדימה והוריד מהלומה לעבר הקצין שניסה לבלום אותה עם חרבו. עוצמת המכה הסיתה את החרב של הקצין, מותירה אותו פתוח למתקפה. טרסיאר שב והעלה את חרבו במכה מלוכסנת לעבר החזה, אך השריון של הקצין בלם את המהלומה בצליל מתכתי צורם.
זה אבוד. אין לו סיכוי לפגוע בו כשהוא ממוגן כל כך. טרסיאר הדף מתקפה של הקצין שהיתה אמורה לשסף את ראשו. הוא ניסה בחוסר אונים לכוון לבית השחי היכן שהשריון אינו מגן.
פאףףף!
חרבו של הקצין פגעה בזרועו, חותכת אותה עד העצם. טרסיאר נפל על הרצפה וחרבו נשמטה מידו.
הקצין צווח בזעם ובא לנעוץ את החרב בפניו של טרסיאר, אך טרסיאר הסית במהירות את ראשו הצידה והלהב ננעץ עמוק ברצפת העץ. הוא ניצל את הרגע והיכה בידו הבריאה בזרועו של הקצין שאחזה בחרב והתגלגל הצידה, מותיר
אחריו שובל של דם על הרצפה.
הקצין חילץ את חרבו התקועה והסתובב אל טרסיאר. מבט מטורף בעיניו. "לא תצליח להתל בנו חלאה שכמותך! אני אהרוג אותך! הבחירה בידך אם זה יהיה חתיכה חתיכה, או שזה יקרה מהר עם פחות יסורים. היכן מסתתר הבן הארור שלך?"
טרסיאר לא השיב. הוא עמד שעון על הקיר בקצהו השני של החדר, נטול מגנים וכלי נשק. פניו חיוורות כמו סיד ומלאים זיעה שלא נבעה בהכרח ממאמץ גופני. בגדיו היו מוכתמים בדם וידו האחת חיבקה את ידו החתוכה. מבט מיואש עמד בעיניו.
הקצין צרח בחמת זעם ופתח בריצת אמוק לעבר טרסיאר כשלפתע -
טראאחחח!!!
גוף גדול צנח מהשמים היישר על גבו של הקצין. פניו הוטחו בקרקע ובעורפו החשוף ננעצה חרב.
טרסיאר עמד משתומם על מקומו והביט במחזה כלא מאמין. "ריילן?!"
"אבא?!" ריילן הזדעזע מהמראה מעורר החלחלה של אביו, נוסף על כך הזעזוע מעצם העובדה שזה עתה נעץ חרב בעורפו של אדם חי בפעם הראשונה בחייו. "אתה בסדר?" ריילן קם מעל גופת הקצין ונחפז אל אביו המדמם, גופו רועד מהחוויה.
נדמה היה שטרסיאר כלל לא הבחין בריילן מתקרב אליו, מבטו היה תקוע בנקודה עלומה ממולו. "השבט..." מלמל חרש.
"אבא?" תהה ריילן.
טרסיאר לא הגיב. הוא ניגש והרים את חרבו מהרצפה בידו השמאלית שעוד נותרה שלמה ומיד פתח בריצה לעבר הפתח, נעלם בכפור הלבן.
זה הקטע לבינתיים. אשמח אם יש לכם רעיונות, תיקונים ושלל עצות
אני באמצע כתיבת סיפור שמתפרסם כאן בפורום https://www.prog.co.il/threads/סיפו...-ליס-אשמח-לתגובות.991234/page-3#post-14732880.
והגעתי לקטע של קרב של אחת הדמויות בו. אני מנסה לעשות אותו כמה שיותר חי עם כל מה שכלול בכך וזקוק לעצות רעיונות ושיפורים.
הנה הקטע:
יש סיוטים שמתגשמים, אבל על מה שנגלה לעיניו לא חלם טרסיאר גם בסיוטים הכי גדולים שלו. מכל בתי ואהלי הכפר בחרו הקצין וחייליו לדלג על אלו הסמוכים לקטדרלה וצעדו היישר לקצהו השני של הכפר, הכין ששכן בית הישיבות.
טרסיאר ניסה להסוות את החרדה שמילאה אותו. הוא אבד עצות. לא היתה לו דרך פעולה ברורה כשדרש להצטרף אליהם לפשיטה ועכשיו המציאות דורשת ממנו לחשוב על אחת כזאת, ומהר.
הקצין שצעד בראש כאילו הריח את מקום מחבואו של ריילן ובלי להתבלבל פסע בנחישות לעבר בית הישיבות.
זיעה קרה מילאה את עורפו של טרסיאר, ליבו פעם בעוז ומוחו קדח ממחשבות. הם בדרך לרצוח את ריילן, את בנו יחידו ואת הסיכוי האחרון שלהם לגאול את כל הממלכה הזאת מהרס מוחלט. לו רק יכלו להשתמש בכוח הלייסטרס שלהם. לו רק יכלו לפעול בו מבלי לחשוש שיתגלו בעיני הקולטים של זורוגון. כבר מאז שנכבשה הורולון סכמו בינהם מנהיגי הלייסטרס שלעת עתא בני השבט הגלוי ינצרו את השימוש בכוח, כדי לתת לזורוגון לחשוב שבכך שהשמיד את המדליונים של החמישה מיגר את יכולות הלייסטרס שלהם וכבר אינם מהווים איום על שילטונו. אבל האם כעת יש לו ברירה?
הקצין חלף על שביל האבנים שהוביל לפתח בית הישיבות והדף את הדלת. בית הישיבות היה צריף גדול וארוך עם שולחן מלבני בעל שתי רגלים שנמתח לכל ארכו. על קירותיו היו תלויות מנורות שמן וציורים של מנהיגים קדומים של בני הלייסטרס. הקצין צמצם את מבטו והתבונן בפינות החדר, מחפש. אחריו נכנס החייל ופסע לפינה פנימית יותר.
טרסיאר נעמד בצד הפתח מבפנים, משתדל לא להרים את עיניו לתקרה כדי לא לחשוף שום רמז או סימן מסגירים. הוא הושיט את ידו אל גבו היכן שהיתה טמונה הסכין בחגורתו. הוא חייב לפעול במהירות. לא תהיה לו שום הזדמנות שניה אם יפשל. החייל שהיה מאחוריו התקרב גם הוא כדי להכנס לתוך החדר, מצמצם בכך את טווח הביטחון בינהם.
בדיוק לרגע הזה חיכה טרסיאר.
כשעמד מספיק קרוב לחייל זינק עליו ונעץ בו את הסכין בין כפלי שריון החזה שלו.
הקצין והחייל שהיו שקועים בחיפוש בתוך החדר הפנו את גבם למשמע הזעקה החנוקה מאחוריהם, בזמן שטרסיאר כבר הספיק לשלוף את חרבו של החייל השרוע מנדנה ולנוס לפינת החדר.
קול צחצוח מתכת קרע את חלל החדר כשהקצין והחייל שלפו את חרבותיהם והסתערו לעבר טרסיאר. טרסיאר השליך לעברם כיסאות ורץ סביב השולחן, אך הם איגפו אותו משני הכיוונים. הם ממוגנים בשריון והוא חשוף לגמרי, הם שנים והוא רק אחד. המאזן ללא ספק נוטה לרעתו.
טרסיאר היכה בחרבו ושיסף את רגלו של השולחן. השולחן קרס והפיל ממנו כסתות דיו ומנורות שמן שמילאו את הרצפה בשלוליות ושברי זכוכית ובלמו לשניה את הקצין שבא מימין, מה שהעניק לטרסיאר עוד רגע אחד לנסות להכות בחייל שבא מולו, אך החייל הדף את המכה ובא להוריד עליו מכת שיסוף מלמעלה, מאלץ את טרסיאר לחמוק ולהתגלגל הצידה מתחת לשולחן לצידו השני של החדר.
טרסיאר התייצב שתוף זיעה ושלף מהמגף שלו סכין הטלה, בדיוק כשהקצין ממולו עשה זאת גם. טרסיאר הטיל את הסכין ופגע היישר בין עיניו של החייל.
אחחחח!
הסכין של הקצין פגעה בכתפו והפילה את טרסיאר באנחת כאב. כתפו מכתימה את רצפת העץ של בית הישיבות בדם.
הקצין שעט לעבר טרסיאר שבעט לעברו כיסא ודילג הצידה מעל השולחן כשהוא אוחז בכתפו המדממת.
הקצין דילג בעקבותיו מלא חמה ותאוות נקם כמו חיה פצועה. הוא החל להלום בטרסיאר ללא הפסקה. טרסיאר בלם במיומנות את המכות אחת אחר השניה, מתעלם לחלוטין מגלי הכאב שפעמו בכתפו כאילו בשרו נקרע כל רגע מחדש.
החדר התמלא בצלילי קרקוש חרבות ונהמות קרב. חרבותיהם הקישו זו בזו בקצב מהיר. טרסיאר לוחם מיומן ושבע קרבות שלא מתרגש גם מפציעה באחד מגפיו, אך כשבנוסף לכך מדובר ביריב מלא מגנים כשלו עצמו אין אפילו אחד, זה כבר סיפור אחר.
הם תמרנו עם חרבותיהם במיומנות, נעים כלהטוטנים במחול, שומרים על איזון ודיוק, תוך כדי שימוש באגריסיביות כשעיניהם רושפות אש. טרסיאר בלם מכת שיסוף שבאה אליו מימין וניסה להכות בזרועו של הקצין שאחזה בחרב, אך הקצין נסוג צעד אחורנית וגרם לטרסיאר להחטיא.
טרסיאר אחז את חרבו בשתי ידיו, טכניקה שנועדה למקסם את עוצמת המכות שיסיתו את חרבו של היריב גם באופן שינסה להגן. הוא זינק קדימה והוריד מהלומה לעבר הקצין שניסה לבלום אותה עם חרבו. עוצמת המכה הסיתה את החרב של הקצין, מותירה אותו פתוח למתקפה. טרסיאר שב והעלה את חרבו במכה מלוכסנת לעבר החזה, אך השריון של הקצין בלם את המהלומה בצליל מתכתי צורם.
זה אבוד. אין לו סיכוי לפגוע בו כשהוא ממוגן כל כך. טרסיאר הדף מתקפה של הקצין שהיתה אמורה לשסף את ראשו. הוא ניסה בחוסר אונים לכוון לבית השחי היכן שהשריון אינו מגן.
פאףףף!
חרבו של הקצין פגעה בזרועו, חותכת אותה עד העצם. טרסיאר נפל על הרצפה וחרבו נשמטה מידו.
הקצין צווח בזעם ובא לנעוץ את החרב בפניו של טרסיאר, אך טרסיאר הסית במהירות את ראשו הצידה והלהב ננעץ עמוק ברצפת העץ. הוא ניצל את הרגע והיכה בידו הבריאה בזרועו של הקצין שאחזה בחרב והתגלגל הצידה, מותיר
אחריו שובל של דם על הרצפה.
הקצין חילץ את חרבו התקועה והסתובב אל טרסיאר. מבט מטורף בעיניו. "לא תצליח להתל בנו חלאה שכמותך! אני אהרוג אותך! הבחירה בידך אם זה יהיה חתיכה חתיכה, או שזה יקרה מהר עם פחות יסורים. היכן מסתתר הבן הארור שלך?"
טרסיאר לא השיב. הוא עמד שעון על הקיר בקצהו השני של החדר, נטול מגנים וכלי נשק. פניו חיוורות כמו סיד ומלאים זיעה שלא נבעה בהכרח ממאמץ גופני. בגדיו היו מוכתמים בדם וידו האחת חיבקה את ידו החתוכה. מבט מיואש עמד בעיניו.
הקצין צרח בחמת זעם ופתח בריצת אמוק לעבר טרסיאר כשלפתע -
טראאחחח!!!
גוף גדול צנח מהשמים היישר על גבו של הקצין. פניו הוטחו בקרקע ובעורפו החשוף ננעצה חרב.
טרסיאר עמד משתומם על מקומו והביט במחזה כלא מאמין. "ריילן?!"
"אבא?!" ריילן הזדעזע מהמראה מעורר החלחלה של אביו, נוסף על כך הזעזוע מעצם העובדה שזה עתה נעץ חרב בעורפו של אדם חי בפעם הראשונה בחייו. "אתה בסדר?" ריילן קם מעל גופת הקצין ונחפז אל אביו המדמם, גופו רועד מהחוויה.
נדמה היה שטרסיאר כלל לא הבחין בריילן מתקרב אליו, מבטו היה תקוע בנקודה עלומה ממולו. "השבט..." מלמל חרש.
"אבא?" תהה ריילן.
טרסיאר לא הגיב. הוא ניגש והרים את חרבו מהרצפה בידו השמאלית שעוד נותרה שלמה ומיד פתח בריצה לעבר הפתח, נעלם בכפור הלבן.
זה הקטע לבינתיים. אשמח אם יש לכם רעיונות, תיקונים ושלל עצות
Reactions: סמבלולו, מומי ארזי, קראנצ' פיסטוק ועוד 51 משתמשים54 //