שש...שש... שקט!

[קול הבמה-חיה ל. יונה]

אולי זה פורום של אולפניסטים/יות
ובעיקר מוסיקאים מוכשרים
אבל ביננו מי לא נתקל בעריכת קריינות פסקול לסרט או לפירסומת...
ובטעות קרא לזה עריכת סאונד?
אז קבלו תיקון עיצוב פסקול זה שם המקצוע המדהים הזה
מתוך ההקשבה לרחשי העולם ויצירתם על המחשב ת'צמעו זה שווה סיפור שלם

אז קצת מסקנות על הסאונד מתוך העבודה המרתקת הזו-

בואו נדבר על השקט.
על הרגע הזה שאנחנו מבינים
שאין מה להוסיף,
רק
להיות
בשקט.

ניקח לדוגמא את הסרט "זכות השתיקה" של ד. פרלשטיין,
שם היה רגע כזה של שקט:
הסצנה: שלושה אחיות נפגשות עם אחיינית שלהן. והן מתפתלות ולא יודעות מה לענות אל מול השאלות הנוקבות שלה.
אז הן שותקות.
גם נטלי שותקת.
וגם המוסיקה,
וגם הנשימות,
והכל בעצם שותק.
הצצתי על הקהל בשניות האלה, (זה הלימוד הכי טוב מבחינתי)
וזה היה מדהים. כולם (חוץ ממני, חבל הפסדתי את הפואנטה) זעו באי נוחות על הכיסא עד שהמשיכה הסצנה.
וזהו זה.
בדיוק, השקט.

פסקול זה לא רצף מוסיקלי ורעשי רקע.
פסקול זה נשמה. פסקול זה מעבר למילים (סאב טקסט)
מה אנחנו רוצים שהקהל ירגיש ברגע הזה, יובך? יתרגש? כמובן שמוסיקה, מאוד נותן את הטון, אבל יש גם את השקט,
יש גם רגעים בלי מוסיקה, רק רעש בודד,
אולי יש בו נשימות? פעימות לב? סתם רחש של בקבוק נשפך? (טוב לא סתם)
ולפעמים לא מספיק לרגש, להפחיד, או להביך את הדמויות, לא מספיק גם הרקע הדינאמי שמסביב, או הסאונד הבודד הזה,
צריך גם לשתוק לפעמים.
פשוט להיות שם, נוכחים וזהו.
ותזכרו לא לפחד מהשקט,
השתיקה מדברת יותר מדמעות.

חיה לאה
אולפן קול הבמה.