• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

מידע שימושי שימו לב מחר ההזדמנות האחרונה לומר ברכת האילנות. תשפה.

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

לנוהגים לספר את 3 הסיפורים בשבת מברכים ניסן - מצורף בסוף ההודעה


"ויברך אותם משה",
אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, (רש"י), אין הברכה יכולה לחול על כלי ריק, נדרש מהאדם שיפעל בעצמו ואז יעזרהו ה', זהו שאמר להם משה, "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", השכינה תשרה- בתנאי - "שיהיה מעשה ידיכם, השתדלות".


ובצלאל עשה את כל אשר ציוָהו ה', דיוק, בצלאל לא רק עשה את המשכן אלא בכל דבר עשה את אשר ציוהו ה'.


"אלה פקודי המשכן משכן העדת" (לח, כא) איתא ברבינו בחיי: "המשכן" עם חמש האותיות בגימטריא ת"כ, כמניין שנות הבית השני: "משכן" בגימטריא ת"י, כמניין שנות הבית הראשון: "העד(ו)ת" - בגימטריא תע"ט, כמספר שנות המשכן עד בנין הבית. החתם סופר מוסיף על כך ואומר: ולמה חסר חמשה במספר שנות הבית שני וצריכים לצרף את חמש האותיות? לרמז על חמשה דברים שחסרו בבית שני, כמו שאמרו חז"ל (יומא נב:): ארון, אש, שכינה, רוח הקודש ואורים ותומים.


"החדש הזה לכם ראש חדשים" (יב, ב) בשעה שבא משה ואמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל והקב"ה חפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. במי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם. (שיר השירים רבה ב, ח)


"וככה תאכלו אותו", אמר אחד מגדולי ישראל: אם נתבונן היטב בעיקר המילים על האכילה נראה שמהמילה "מָתְנֵיכֶם ועד ואכלתם" כל המילים מסתיימות באות ם' הסגורה, וזה להורות על כמה דברים, 1. אכילה עם פה סגור. 2. לא לדבר בזמן הסעודה. חוץ מדברי תורה שזה מרומז במילים "פסח הוא ל-ה'" דהיינו פה סח הוא לדברי ה' לדברי תורה. 3. ותחילת הפסוק הוא ר"ת או"ת ככה תאכלו אתו", ללמדינו שיש כאן אות כלומר סימן לאכילה בקדושה ולפי כללי ההלכה והנימוס.


והיא שעמדה וכו' והקב"ה מצילינו מידם, ובאמת כל זה לטובתם של ישראל, שיהיו זוכים להתחדשות, כי אפילו שגם בכלל הבריאה יש התחדשות בכל יום כמ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אבל רצון השי"ת שתהיה התחדשות יתרה המיוחדת רק לבנ"י לבדם יותר מכל הנבראים, שתהיה מציאות שתתחדש בריאתם לגמרי והיו נעשים בריאה חדשה ממש, ולכן הקב"ה מצילינו מידם ואנו כנבראים מחדש.


לראש חודש ניסן: ב"אוהב ישראל [יא"צ ה' ניסן] מאריך בהתחדשות המתחדשת כל שנה בראש חודש ניסן".


ההכנה גדולה: מאמר חכם: לחתונה מגיעים המחותנים לפני הזמן, וכך לתפילה אנו אמורים לבוא לפני הזמן ולהיות מוכנים בזמן. ובוודאי בהכנות לקראת פסח, ולא מאחלים הכנות קלות אלא הכנות בקדושה וברוגע. כל מאמץ בימים אלו הוא נושא שכר בדומה ללימוד התורה בשבת ששווה פי אלף מלימוד בימי השבוע.


חודש ניסן - חודש האביב - אביב = אב י"ב, שחודש ניסן הוא אב ל-י"ב חודשי השנה.


*[יש הנוהגים לברך בירכת אילנות רק אחרי תקופת ניסן האחרונה - יש 4 שיטות.]


*[משנכנס אדר מרבים בשמחה ו]משנכנס ניסן מרבים באמונה, היה מעשה בחוזרת בתשובה שכל לילה אמרה כלפי שמיא "תורה רבה לך הקב"ה על הכל", והשכן מעליה היה ההיפך ממנה ולא סבל את זה, החליט להשתיקה ולעשות לה תרגיל, יום אחד קנה לה מוצרים הכין אותם בדלת ביתה, וכשהיא פתחה את הדלת וראתה את המוצרים - הודתה לה' על כל הטוב, הגיב לה השכן, זה לא ה' זה אני, הגיבה היא כלפי שמיא ואמרה: "תודה לך על כל הטוב שנתת לי ושסידרת שהשכן ישלם על כך"... ועוד: משנכנס ניסן מרבים באמונה, ויאמרו איש אל אחיו "מן הוא", "מן הוא" הם אותיות "אמונה".


*סיפר ה"פני מנחם" שבילדותו לקחו אביו ה"אמרי אמת" לאפיית מצות יותר וטייל עימו יותר מפעם אחת בימים שלפני פסח, והוסיף ה"פני מנחם", כשגדלתי היבנתי שזה היה גם עזרה מצידו לאימי הרבנית, שיהיה לה בית פנוי בעבודות ערב פסח.


*בדרשה מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א [י-ם] בפני מחנכים לקראת פסח עמד על הנקודות במצוות "והגדת לבינך" ואמר: "יש ללמוד ממצוות "והגדת לבינך" - שעל אמירת ההגדה להיות בחמימות בבחינת "טופח על מנת להטפיח", כדי שהדברים יושרשו בליבות הבנים, ויוכלו אף הם להעבירם בבוא העת לבניהם אחריהם". והוסיף: "יכול מראש חודש", כדאי לאסוף סיפורים ואמירות מאלפים על חג הפסח, כדי שהילדים שכל כך מחכים ללילה קדוש זה, יוכלו לנצל ממנו את המירב, דבר שיתרום להם רגשות קודש לכל שנות חייהם".


פרשת השבוע היא הציר המרכזי סביבו נסוב שולחן השבת. בשעה שנכבד את הילדים לדבר, הם יחושו קשר לשולחן השבת ולתוכנו. כמו כן, הדבר מפתח את אישיותו של הילד ואת בטחונו העצמי בנשיאת דברים בציבור, כמו אצל מבוגר. חובה לשים לב כי בעת אשר הילד מדבר, יש להתייחס לדבריו בכובד ראש וברצינות הראויה, שכן "תוך כדי דיבור" הוא רוכש יכולת ביטוי עצמית משלו ואם חלילה נחייך ונגחך על טעויותיו, עלול הוא להיפגע והדימוי העצמי שלו ידעך פלאים; "נפלה לא תוסיף קום", עד אשר שוב לא יאמין בעצמו שיכול הוא להביע דברים בפני אחרים ויסרב לעשות כן שנית.


[בהלצה על הנעזרים האומרים "עשינו הרבה לחג" כשכוונתם יותר מימה שעושה בעה"ב עם העני עושה העני עם בעה"ב, רק הם האומרים אינם זוכרים את הפירוש הנכון, ובכן: מספרים במשל שפעם הפיל והעכבר עשו תחרות ריצה ובסיומה הסתכל העכבר אחורה וראה הרבה אבק ואמר לפיל תראה כמה הרבה אבק עשינו, הסתכל עליו הפיל ושאל, עשינו או עשיתי?...].


חודש טוב ומבורך מלא באמונה וישועה
*חיזוק לכל השנה: נמצאים אנו בעיצומו של חודש אלול. החודש שהעיד עליו האר"י הקדוש שמתגלה בו אור גדול הנקרא 'י"ג תיקוני עתיקא קדישא', כאור העליון המתגלה בזמן מנחה של שבת. הקב"ה קרוב אלינו עכשיו יותר מכל השנה!. כל התקרבות והתחזקות הכי קטנה בזמן זה – חשובה בשמיים מאד. "יתכן ודמעה אחת בחודש אלול" אומר הרב לוגאסי שליט"א, "חשובה בשמיים כספל דמעות של כל השנה!. כל 'שיר למעלות' בתהילים בחודש זה אינו כ'שיר למעלות' של כל השנה. כעת, כל תשובה ובכייה מתקבלות בקלות ובמהרה יותר מכל השנה". מהו הדבר ומהי העצה, עליה ממליצים גדולי הדור להשקיע בימים אלו, אשר יכולה להפוך כל דין לרחמים, ולזכות אותנו בכתיבה וחתימה טובה? מה גדולי הדור בעצמם מקבלים עליהם ובמה הם מתחזקים כעת?... את התשובה נלמד ממעשה שאירע עם הצדיק ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: "פעם אחת נכנס אל גדול הדור, הגרש"ז אויערבך זצ"ל אדם שחלה בחולי קשה ונמצא במצב קריטי, ושאל את הרב: "מה אוכל לקבל על עצמי ובמה אתחזק כדי לעורר עליי רחמי ה' שאחלץ מצרתי ואזכה בישועה?". ענה לו הרב אויערבך: "איני ראוי להוכיח אחרים ולהטיל עליהם התחזקויות, אך יכול אני לומר לך מה הייתי עושה בעצמי, במצב קשה שכזה. כדי לבטל את הגזירה ולבטל את מידת הדין מעליי הייתי מקבל על עצמי להתחזק באמירת ה'מאה הברכות' - שתהיה המילה '"ברוך" לאט ובכוונה, והמילה "אתה", בריכוז ובכוונה וכן אמירת שם ה' בכוונה – ואם אצליח בזה הרי זה בשבילי המוסר הכי גדול!". אמירת הברכות לאט ובכוונה, מבלי לבלוע את המילים: "בוכתה.. ה' אלוקנו", כה חשובה בשמיים, שכאשר ראה דוד ברוח הקודש שמתים בדורו בכל יום 100 נפשות, עמד ותיקן אמירת 100 ברכות בכוונה הדוחות את כל האסונות. סיפר הרב דוד יצחק גרוסמן שליט"א: "סבי ע"ה, היה אדם צדיק וירא שמיים. היה לו חבר טוב, איתו היה תמיד משוחח ומדבר בענייני תורה ויראת שמיים. באחד הימים, כשהיו לעת זקנה, הם עשו ביניהם עסקה: "הראשון שיפטר מהעולם - יבוא לחבירו ויספר לו מה נעשה בדינו". הם לחצו ידיים והתחייבו זאת ביניהם. הם היו צדיקים ויראי ה' גדולים המדקדקים במצוות. עם הזמן, נפטר חברו של סבי. עברו ימי השבעה, ואז, באחת הלילות, חולם סבי את חבירו כשהוא מגיע אליו מהעולם העליון ואומר לו:"אוי, חברי אינך יודע מה קורה עימי למעלה בשמיים". "ספר לי", ביקש ממנו סבי בחלום. ואז הוא גילה ואמר: "דע לך, שכאשר עשו עימי משפט בבית דין העליון החלו להביא את כל התפילות והברכות שברכתי בכל ימי חיי. ולא תאמין מה אירע באותו רגע... מכל מיליוני התפילות והברכות אשר ברכתי כל ימי חיי, הביאו רק שקיות בודדות של ברכות. "היכן כל הברכות שברכתי?", תמהתי. ואז אמרו לי: "הברכה הראשונה בתפילת י"ח - ברכת 'אבות', חובה לכוון בה בכל מילה יותר מכל ברכה. רק בתפילה שכיוונת בברכה הראשונה, עלתה הברכה לזכותך ומתייצבת היא עמך כעת". "תאמר לכולם שיכוונו בברכות ויאמרו אותם לאט ובכוונה", היה המסר שמסר חברו הצדיק של סבי. לאחר פטירתו של מרן גדול הדור, הרב שך זצ"ל, ראש ישיבת פונובי'ז, התגלו כתבים נדירים ששמר, בהם היה כתוב - קבלה לחודש אלול: להתחזק באמירת 'ברכת המזון' בכוונה מתוך הסידור. וכך באמת היה ממליץ הרב שך זצ"ל לאנשים שבאו לפתחו וביקשו ישועה, שתמיד אמר להם: "ברכת המזון היא עניין מזולזל אצל רבים. אנשים רבים מתעסקים בדברים בשעת הברכה ונותנים לעיניהם לשוטט חופשי, לכן יש להתחזק לברכה מתוך סידור או ברכון". דומה לכך, היא התפילה החשובה והקדושה, תפילת 'עלינו לשבח' הנאמרת בסוף התפילה, שירדה בפתק מהשמיים. אמרו אתם: כיצד נראית אמירת 'עלינו לשבח' אצלכם? האם כברכת הדרך? או כתפילה הנאמרת בדמעות ובכוונה?... תפילה זו היא כה קדושה שירדה מהשמיים והיצר נותן בה את כל כחו שלא יכוונו בה. דוגמא נוספת: אמירת 'קריאת שמע שעל המיטה' – כמה מאיתנו אומרים אותה? ואם אומרים, אז האם בפיהוק וחצי עין? או בכוונה ובדמעות כדברי הזוהר הקדוש שבשעת אמירת ק"ש שעל המיטה בכוונה מבטל האדם מעל עצמו 1125 מקטרגים? הנה, גדולי הדור ממליצים ואף בעצמם מקבלים על עצמם קבלות אלו של התחזקות באמירת הברכות. ומה איתך?... כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן..

כי שם ה' נקרא עליך ויראו מימך, אל רבי חיים מבריסק הגיע בחור שמעט זז מהדרך וביקש ברכה להיפטר מהצבא, בירכו, "שיהיה להם נחת מימך כמו שיש לי נחת מימך...", וכך רימז לו על התנהגותו ועל בירכת הפטור.

*בימים ההם לא כל אחד היה נקרא "גאון", אלא רק מי שנושא תואר דיין וכדו' ויודע את כל הש"ס בע"פ, וזהו ושמת ב"טנא", טנא=60, גאון=60, שכל גאונותו נמצאת ב"טנא" ב60 מסכתות הש"ס.

מֵרֵשִׁית שנה עד אחרי שנה, אחרית שנה זה אלול, וראשית שנה זה תשרי, והרמז הוא, מֵרֵשִׁית[כמו שכתוב בתורה] אותיות מתשרי.

בפרשת כי תבא, ולקחת מראשית,
מראשית - מא' תשרי, מהיומיים האלו, א ב תשרי, אפשר לקחת הרבה, אבל ליזכור את המשך הפסוק אשר ה' אלוקיך נותן לך, הכל מאיתו ית"ש.

המילה בראשית,
ב-א תשרי, ש-א' תשרי זה ראשית השנה.
אמר דרשן באלול תשפא בהכנה לחגים: "היום כג אלול שבוע לפני החג..., אבל זיכרו טוב שאנחנו חודש לפני כ"ג תשרי, חודש לפני שנגמרים התאריכים המיוחדים.... (שמחת תורה חל ב-כב תשרי)

יש פסוק המתחיל "את" ה' אלוקיך תירא וגו', [דברים פרק י פסוק כ]. את א
לול תשרי, שבחודשיים אלו עובדים חזק את השי"ת ונדבקים בו היטב.

מֶשָׁלִים לחודש אלול, מצלמות ברחוב, בחודש אלול אפשר להיזהר. במזגנים יש מכשיר מטבעות ובסיום השירות הוא מצפצף רמז לשופר בחודש אלול לפני סיום השנה.
ראה אנוכי נותן לפניכם היום, מסביר הרב בידרמן בשם צדיקים, לפניכם היום, לפני כם,
לפני מ הימים שמ-ל' אב עד י' תשרי, ו-כ' הימים שמ-א' תשרי עד כ' תשרי, ובאמצע יש את ראש השנה שנדרש עליו "היום", ראה אנוכי נותן לפני את חודש אלול לעבודה טובה.


זכרנו לחיים, לחיים=צח, מבקשים ליזכות בחיים למול הצ"ח פסוקים שכתובים בפרשת כי תבוא.

למענך אלוקים חיים, ולמה לא למענינו, הרי הבקשה היא עלינו, אלא למענך דווקא, שׁ-לֶךָ השי"ת יש תענוג ויהיה הלאה תענוג מיכך שלנו הבנים שלך יש חיים וטוב לנו.



ראש השנה - ראש לשינוי, רא"ש רצון אבינו שבשמים, לשינוי לטובה.



"יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", "טובה" בלבד אינו מספיק, משום שחייב לברך על הרעה כמו על הטובה, ולומר "גם זו לטובה". וכן מבקשים שתהיה גם מתוקה.

דווקא דבש דבורים, טהור מטמא, להורות שאפשר להיות טהור ומתוק בימים אלו דווקא מתוך הדברים הלא כ"כ טובים.

עושים סימנים, וזה חלק מההשתדלות, לסמן שבכל השנה צריכים השתדלות.

רבי בן ציון אבא שאול זי"ע: שיתמו שונאינו, שֶׁיִתַּמוּ אותיות שְׁיָמֻתוּ, שיסתלקו - אלו המלאכים שנבראו מהמעשים הלא טובים, שיכרתו - אלו המנסים לחדש דברים לשינאת עם ישראל.

דבש: מדוע אומרים 'שהחיים שלך יהיו דבש', לומר דֵי(-תסתפקו) במה שיש ר"ת דבש. דבש=אב הרחמים.

למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך=ראש השנה.

אשרי העם יודעי תרועה: 'יודעי'=100. רמז למאה קולות.

האותיות שאחרי שופר הם בגימט' שכרך הרבה מאֹד.

*מבין בפסים בכף היד ובצד היד [לשידוך וכדו'] הודיע שאינו מקבל בימים שבין ר"ה ליו"כ, והסביר שבימים אלו התפילות משנות הכל והפסים יכולים להשתנות בכל יום ובכל שעה לפי המעשים והתפילות.

חזן נפרד מרבו מנדבורנה ואמר שצריך ללמוד את המחזור כי הוא חזן, הגיב רבו "המחזור אותו הדבר - השינוי הוא רק בך"...
על פי החתם סופר זי"ע נשמות הנפטרים "המוגדרות ספרי מתים" מגיעות לתפילה בר"ה ויו"כ יחד עם יוצאי חלציהם שעדיין חיים.


חסיד נפרד מרבו הישמח ישראל מאלכסנדר ונישאל "לאן אתה הולך" והשיב "אני בעל מתחיל", נישאל מה זה" והשיב אני ניגש לפסוקי דזמרה, הגב הרבי "תיזכור טוב עם מי אתה מתחיל"...


*"ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב", מכאן עצה טובה להתגבר על מחשבות לא טובות בתפילה, להתפלל בתוך הסידור, ואז הריכוז יותר טוב. ובוודאי בימים אלו.
תוקעים בשופר כי הרבה קולות לא היו טובים מהפה, אבל קולו של השופר לא נפגם אף פעם, והוא ראוי להמליץ בעדינו.

רמז: אלוקים עשה את האדם ישר, כמו תקיעה, והמה ביקשו חשבונות רבים, כמו תרועה, וביום הזה אפשר לבקש להיות ישר כבתחילה.

לערבב הס'מ, כי הוא מכיר דיבורים, וקולות ורוח זה חדש לו והוא לא מכיר ולכן תוקעים ולא מדברים ואז הס'מ לא מבין ומתבלבל ולא עושה כלום.

זְכוֹר, יש בשופר פתח צר ופתח רחב, ותתפלל להיות תמיד ברחב, ושחלילה לא יתחיל ברחב ויסיים ההיפך... ועוד: תיפתח בהשתדלות בתקיעה פתח של מחט פתח צר, ובס"ד יפתח פיתחו של אולם.

שופר-פורש-פושר, אותם אותיות, השופר מעורר לִפְרוֹשׁ מהלא טוב, וחלילה לא להיות פּוֹשֶׁר בעבודת ה'.

רמז: אותיות המילה שופר, הם אחרי אותיות עקרה, שע"י השופר אפשר לעורר ולפעול רחמים להיפקד בזש"ק. ואולי גם במחשבה בעניית "אמן".

באין מליץ יושר, כשהאדם מרגיש אֵין - כלום, אז ממילא זה עצמו מליץ עליו יושר.

שנה טובה ומתוקה, כי מ-ה' הכל טוב, ולפעמים זה מר בפה או בגוף, ולכן מבקשים שיהיה הטוב ומתוק או טוב אבל מתוק.

יש האוכלים סימנים רק בלילה הראשון ולא בלילה השני, וזה ע"פ קבלה כי הלילה הראשון הוא כנגד לאה אימנו שהשתמשה בסימנים והלילה השני כנגד רחל שלא השתמשה בהם.

ביום ראש השנה מכתירים את המלך, וכל אחד יכול, ותרועה היא גם כמו ניגון שמח. וכתוב "כמה שאדם מתכופף בר"ה ויו"כ יותר טוב ובוודאי להתכופף אל מול ציווי המלך ב"ה וב"ש. וכשמכתירים מכתירים בזקיפה ובשמחה.
זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.

התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.

דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.

"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.

"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.

הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.

"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.

"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.

"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".

"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.

"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.

נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.

"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.

"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".

"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".

התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.

"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.

"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".

"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.


עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".

התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.

"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".

"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.


כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".

(כל הזכויות שמורות)
ממקורות חסידיים ואחרים "להשקיע היטב בתפילה בימים האלו -עשי"ת המתחילים מראש השנה- כי הם ימים טובים לקבלת התפילות של יחידים".


הרב מיכאל לסרי הי"ו בשם החתם סופר זי"ע: בבחירת ארבעת המינים ובבניית הסוכה, בכל פרט בהם מקבלים שכר, בכל בדיקה בלולב אתרוג הדס וערבה, בכל פסיעה למו"צ לשאול על הכשרות, בכל עליה בסולם, בכל חיבור דפנות, בהנחת הסכך וקשירתו וכו', ואלו מונעים מהאדם הרבה לא טוב בימות השנה.



[בעשי"ת ו]בערב יום כיפור נוהגים לעשות כפרות, לוקחים ביד ומסובבים מעל לראש או מעל לראשים, אומרים את הנוסח ואח"כ מורידים, ובאותו רעיון של רעשן שמחזיקים למטה ומסובבים למעלה והסביבון שמזיקים למעלה ומסובבים למטה, כן גם כאן יותר במציאות על האדם, שהוא בכפרות מחזיק ומסובב ביחד ויותר קרוב לרעשן בפורים שבשביל לסובב עוד ועוד ומחזיק כל זמן הסיבוב, לרמז שגם את הפעולה עצמה צריך להמשיך ולעשותה כל הזמן, לעורר למעלה מלמטה, ולהמשיך לעורר כל הזמן.

בערב יום כיפור בתפילת שחרית לא אומרים "מזמור לתודה". Dובשנה זו שיום כיפור חל בשבת אומרים "אבינו מלכינו" בתפילת שחרית בערב יו"כ. קש"ע סימן קלא סעיף ב. [כי בשבת לא אומרים "אבינו מלכינו" עד לתפילת "נעילה" שבה אומרים]

רצוי במוצאי החג לומר קידוש לבנה עם נעליים רגילות [לא של יו"כ]

בערב יו"כ מרבים בצדקה, כתוב "ואין נסתר מחמתו", ו-אי"ן נפשות אביונים יושיע, מי שמושיע אביון בנתינת הצדקה, הוא נסתר מחמתו של ה', והצדקה מגינה עליו. ועוד: בשלושה מועדים בשנה נוהגים צדקה, פורים - מתנות לאביונים, כיפור - דמי כפרות בערב היום, פסח - קמחא דפיסחא, והסימן הוא רח"ם שהם ס"ת כיפור, פסח פורים

אמר אחד מהמנהיגים, אחת הסיבות שמצוה לאכול בערב יום כיפור, כדי שהאדם יהיה מיושב ויהיה לו יותר קל למחול ולסלוח.

👈הלובשים בגדי שבת במהלך ערב השבת החג יזכרו לבדוק הכיסים ממוקצה.(הרבה שׂמים מטבעות לצדקה בכיסים בערב יום כיפור)

*בשבת שחל בה חג נוהגים לומר בקבלת שבת בבואי בשלום "בשמחה".


*השנה יום כיפור הנקרא "שבת שבתון" הוא ביום "שבת קודש", והעת רצון מכופלת, ובהרבה מחזורים לא נכתב "ואני תפילתי" במנחה, וכל השבת היא עת רצון. וידוע מה שאומרים בתפילת ערבית של ליל שבת "כי בֵרַכְתּוֹ מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים", ואחד ההסברים שכשחל יום טוב בשבת - השבת יותר גְבוֹהָ ויותר מבורכת ויותר מקודשת מהחג.

*המתעטף בטלית אחרי השקיעה אינו מברך, כי בשקיעה הקב"ה עוטף את עם ישראל, כמו אבא שמרכיב את בנו על כתיפו, ולכן כבר עטופים בטלית של השי"ת ולא מברכים.
לכווין טוב בבירכת "שהחיינו" גם על האדם עצמו שנעשה חדש ונקי בין אדם למקום.

בזוהר הק' שהתפילה מתקבלת בשבת כמו בעשרת ימי תשובה, אמר רבי שלמה מזוועהיל זי"ע למשמשו ש"כל פרק תהילים בשבת הוא כמו 500 פרקי תהילים בימי השבוע", [(למי שמספיק ביו"כ,) וכן "כל דף גמרא בשבת הוא כמו 500 דפים בימי השבוע", וכך כתוב גם בספר ה"בן איש חי" זי"ע.]

השר שלום מבעלז זי"ע היה יושב בחדרו ונושם נשימות עמוקות, וכשהמשמש דרש בשלומו הגיב הרבי "אני נושם טוב את האוויר של היום שיחדור היטב".

על פי החתם סופר זי"ע נשמות הנפטרים "המוגדרות ספרי מתים" מגיעות לתפילה בר"ה ויו"כ יחד עם יוצאי חלציהם שעדיין חיים.

ביום כיפור אין רשות להשׂטין,
ולמה, כי השטן לא ידע על החשבון של יום ארוך בימים א' ב' בתשרי שהרי השקיעה של א' תשרי היתה בב' תשרי, ולפי החשבון שלו הוא מגיע ביום י"א תשרי ואומרים לו שיו"כ היה אתמול.

החתם סופר זי"ע כותב: ביום כיפור הסיבה לתענית היא לא עינוי הגוף אלא שכל יהודי נהיה במדרגת משה רבינו שהיה בשמים ולא אכל ולא שתה.

בזוהר שאומרים לפני התקיעות, חודש תשרי הוא חתונה של כנסת ישראל עם הקב"ה, [ומובא גם בשפת אמת] שבר"ה הוא אירושים, הימים בין ר"ה ליום כיפור שבעה נקיים, יו"כ הוא החופה, וסוכות בסוכה הוא חדר היחוד ביתו של הקב"ה, ושמחת תורה זה בבית החתן והכלה שהם קוב"ה אורייתא וישראל חד.

ביום כיפור אומרים רק "כתר", ומבקשים "ממקומו הוא יפן ברחמיו", כי ביום כיפור כסא הכבוד נמצא אצל עם ישראל והמלאכים לא יודעים איפה הוא ולכן הם שואלים ביום כיפור "אַיֵה מקום כבודו".


*בדרשת הכנה לראש השנה [נכון גם ליום כיפור]
רבי אליהו לוּפְּיֳיאְן ז"ל זי"ע שבעל ה"שפת אמת זי"ע אמר עליו שהיה לו גילוי אליהו
אמר בּנוֹ רבי לייב לופייאן שיש לאביו רבי אליהו בקבלה:
"שהנשים והבנות הנמצאות בימים נוראים בבית ומטפלות בילדים,
הם אינם זקוקות לכל התפילות והמצב שיש בבית הכנסת כדי שיעלו תפילותיהם למעלה,
כי יש צינור מיוחד להעלות את התפילות שלהם עד לכסא הכבוד,
ובכמה תיבות ומילים שיש להם אפשרות להתפלל
הם מתקרבות לכסא הכבוד ככל הקהל הקדוש העומד שעות ארוכות בתפילה"​


פורים כפורים, ואחד ההסברים מרבי ברוך מקוסוב זי"ע שכמו שצריכים לרצות אדם שלא יהא בביתו לבדו ביום הפורים ושיהיו שם אנשים ושיהיה עסוק, כן עלינו להעסיק את הקב"ה בעשי"ת וביום הכיפורים בעשיית מעשים טובים. ובוודאי בתפילה תורה ותשובה.

הזמנים שכל עם ישראל מאוחדים ללא שום שינוי הם ר"ה ויו"כ, כי לעולם נוהגים 2 ימים בר"ה ויום אחד ביו"כ, ואכן בתפילות בר"ה ויו"כ אומרים את העיקר שיעזור לעתיד "ויעשו כולם אגודה אחת
כדי להגיע ולקיים לעשות רצונך בלבב שלם".

באר הפרשה[הכנה לר"ה תשפא]: סגולה מכ"ק אדמו"ר ה"פני מנחם" מגור זי"ע, בראש השנה ויום כיפור כשאומרים כמה יעברון, לכוון טוב "כמה יעברון" בניקוד יַעַבְּרוּן. וזה בדוק.
[ומי שלא זכר ולא כיוון, כתוב בקיצור שולחן ערוך בדיני הדלקת נרות שבת לומר אחרי ההדלקה מפטיר של יום ראשון של ראש השנה, ולומר עד אחרי הישועה. וזה בדוק]

לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם, ידוע בחז"ל שאם עם ישראל היו נשארים במצרים עוד רגע אחד לא היה אפשרי לגאלם, וההסבר הוא שעם ישראל היו מתקשים מעצמם לצאת, ולכן הם יצאו בשער ה49, וזהו ההסבר לפני מי=50 אתם מטהרים - שטיהרו אתכם ממצרים בשער ה49, אבל אם מי=50 אז מי מטהר אתכם, כי חלילה כלפי מעלה לא היה קל ליוצאים לצאת. ועוד: לפני מי אתם מטהרים, הם ה"מי" ימים מ-א' אלול ועד ל-כ"א תשרי, ו-"מי" שהוא יום נ' הושענא רבא הוא מטהר אתכם עם פיתקא טובה.

יש 10 חלקים בתשובה, וכותב האלשי"ך זי"ע ש-9 חלקים הקב"ה עושה ואנו רק חלק 1, והראיה לדבריו, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" - הם 9 תיבות, ו"לפני ה'" - לפני ש-ה' עושה את חלקו - "תטהרו" - עם ישראל צריך לעשות את חלקו ולשוב תשובה ולהיות טהור.

"פורים כפורים",
יום הכיפורים כולו ל-ה', ויום הפורים כולו לכם. המחילה ביום הכפורים לנפש והמחילה ביום הפורים לגוף. סעודת יום הפורים מתחילה בעוד היום גדול ותפילת נעילה ביום הכפורים מתחילה בעוד היום גדול. ב"זאת" יבוא אהרון אל הקודש, זאת=צום קול ממון, ובפורים צום-צום תענית אסתר, קול-קריאת המגילה, ממון-מתנות לאביונים. מזל אדר דגים-ובערב יום כיפור אוכלים דגים. שנזכה למחילה סליחה כפרה נקיות ועין טובה.

כי ביום הזה יכפר ר"ת בכי"ה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ר"ת חמלתי, רמז למה שכתוב "והנער נער בוכה ותחמול עליו". ועוד: כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ידוע ההסבר, כי ביום הזה יכפר - ועליכם לטהר אתכם. ועוד: כי ביום הזה יכפר עד מכל חטאתיכם, שעד כאן הכל וודאי בידי שמים, אבל יותר טוב שלפני ה' תטהרו - שלפני שה' מטהר אותנו שאנחנו נשתדל לטהר עצמינו.

*"ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", על כך אומרים חז"ל, כל האוכל ושותה בתשיעי, כאילו מתענה תשיעי ועשירי. שואל המגיד מדובנא, מדוע לא נאמר במפורש שבאותו היום יהיו אוכלים, לשם מה היה לה לתורה להשתמש בלשון סתום, בלשון "ועיניתם"? ומתרץ, אילו כתבה התורה ואמרה שמצוות עשה היא "ואכלתם", היו בני ישראל נתפסים לאכילה בבהילות כזו, שלאחר הסעודה לא היה עוד בכוחם ללכת לתפילת "כל נדרי".

"ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", השל"ה הקדוש זי"ע במסכת יומא [סוד האכילה בערב יום כיפור] הביא מהזוהר הקדוש טעם נפלא: כתוב "ועיניתם את נפשותיכם", ובתיבת נפשותיכם מרומז שצריך לענות את שתי הנפשות באדם, נפש הגוף ונפש הנשמה, עינוי הגוף מקיימים ע"י הצום, ועינוי נפש הנשמה מקיימין על ידי שאוכלים בערב יום הכיפורים, כי עינוי הנפש הוא האכילה.

"בתשעה לחודש", הגמ' בברכות [ח':] אומרת, האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, ולכאורה איך הדרש מוציא לגמרי מפשוטו של מקרא, שבפסוק כתוב שצריך להתענות ובאמת אוכלים?, בספר "שפתי גבריאל" כתב רמז נפלא טעמי המקרא על מילים אלו הם מהפך פשטא, כלומר, הפשט הוא להיפך, שאין להתענות אלא אדרבה, לאכול ולשתות.

ביום הכיפורים חייבים לצום בגזירת מלכו של עולם, בין אם רוצים ובין אם לא, מפני שהוא יום שמחה והשפע יורד לכל אדם.

*"ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב", מכאן עצה טובה להתגבר על מחשבות לא טובות בתפילה, להתפלל בתוך הסידור, ואז הריכוז יותר טוב. ובוודאי בימים אלו.

למה יום כיפור לא לפני ראש השנה ואז זה יעזור לכולם להיות נחתמים לשנה טובה, כי יום כיפור לא מספיק לבדו לעורר את האדם בתשובה בגלל חשיבותו של היום, ולכן חייבים את ראש השנה שבו יש שופר לעורר את האדם לתשובה, והוא עוזר לתשובה גם ליום כיפור.

*"כי בשמחה תצאו". ידוע שכשחל יו"ט בשבת הוא נותן את התפילות, ואם חל יום כיפור בשבת -כבשנה זו- הוא נותן את כל היום לתפילות על חשבון זמני הסעודות שאינם נאכלים עקב הצום שהוא שמחה.

"נאפד נקמה סתרו יושר"
, היו צדיקים שאמרו שכשיבואו לשמים לא יכנסו לגן עדן עד שיפעלו לגאולה, אבל בלמעשה הם הגיעו לעולם שכולו טוב ואנחנו עדיין כאן..., ואחד מהם הגיע אל בנו בחלום ואמר לו שעכשיו מבין הוא את הפסוק "דמינו אלוקים חסדיך בקרב היכלך", אנחנו חשבנו שיש כאן חלילה רק אלוקים דהיינו מידת הדין, אבל כשבאים לכאן רואים שפירושו בעולם האמת הוא כך: "דימנו אלוקים, -אבל בלמעשה- חסדיך בקרב היכלך, והכל חסדים". וכן: "עצתו אמונה פעולתו אמת", העצה הטובה היא אמונה ואז מאמינים ויודעים שהפעולות עלינו ואלינו הם אמת.

*הקריאה מעוררת את הזמן: ביום הכיפורים בכל התפילות אומרים "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", ובכל ימי התשובה שבהם אומרים סליחות ["הספרדים מ-ב' אלול" - ו"האשכנזים משבוע או שבוע וחצי לפני ר"ה"] אומרים את שני הפסוקים "סלח נא" ו"ויאמר ה'", אבל ביום הכיפורים אומרים אותם בתפילות, ורק שִׂימַת לב על המילה "כדבריך", אכן ככתוב בפרקי אבות "שֶׁיֶבַטֵל רצון אחרים מפני רצונך", אבל לזה צריכים לזכור גם את המילים שכתובות במשנה לפני, "בטל רצונך מפני רצונו", אכן, כשהולכים בדרך התורה יש הגנה ויש שינוי הטבע, ואכן כתוב "ונסלח לכל עדת... כי לכל העם בשגגה", וידוע בחז"ל שאין הקב"ה בא בטרוניא [בתלונות] עם בריותיו, והולך עימם בחסד וברחמים, וכן ידוע ש"כל רגע, כל יציר כפיו ב"ה מקבל חיים בחסד יותר מהמגיע ומהכמות הנדרשת", אכן, הטוב והמטיב, והוא ב"ה וב"ש הטיב והוא מטיב והוא ייטיב. [ככתוב בברהמ"ז].

"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום", משל למלך שהיה פותח יום אחד בשנה את אוצרותיו ומקבל את תושבי המדינה ונותן להם כל מבוקשם, והנה הגיע אחד התושבים לקראת סוף השעה האחרונה של היום [בגלל התור הארוך] ושאל את המלך, האם המלך יתן לי כל מה שאבקש, ענה המלך - כן, שאל התושב, האם המלך יעמוד בהבטחתו על כל דבר ואפילו אם זה יהיה מאוד קשה, השיב המלך - כן והוסיף אני מלך וכשאני מבטיח אני מקיים ונותן, א"כ אמר התושב אני מבקש מכבוד מעלת המלך לפתוח לי את השער גם כשהוא נעול כי גם עכשיו כבר נמצאים בסוף השעה של היום..., והנמשל: אנו נמצאים ביום כיפור שבו הכל פתוח אצל המלך עד כדי כך שעיצומו של יום מכפר, ובפרט כשהמלך בשדה, ואנו מבקשים פתח לנו שער גם בעת נעילת שער כשאנחנו לא כ"כ ראויים והזמן לא כ"כ רצוי, כי פנה יום, כי תיכף פונה מאיתנו יום כיפור, והמלך שב לביתו למעלה משבעה רקיעים. ואנו גם מחזקים עצמינו בדברי רז"ל "מה הים פתוח כל הזמן אף ידו של הקב"ה פתוחה לתשובה כל הזמן". ועוד: פתח לנו שער של הלב בעת נעילת השער של ימי הרחמים הרצון והסליחות, כדי שהלב שישאר פתוח ותהיה לנו האפשרות דרכו להשתמש בכוחות שקיבלנו.

*"עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את כל העולם לכף זכות", ידוע על המעשה שאחרי שנתנו כסף לאריס מימה שנחסר לו, נהפך החומץ ליין או שמחיר החומץ התייקר, וכמובן שאחרי ששומעים על מעשה כזה נעשים הרבה מפרשים למה זה קרה, אבל לא מדברים על הסיבה העיקרית והיא ש"יהודי אחד עשה תשובה על מעשה שנעשה והוא זה שגרם לכל התוצאה המבורכת", וזה "עשה מצוה אחת - אשריו".

על חטא שחטאנו לפניך ביצה"ר, ומהו החטא, שלא מספיק התגברנו, אלא ביקשנו היתרים וכדו', וצריך להתבונן במה שאומרים.

עוד יזכור לנו אהבת איתן, אדונינו, את האהבה האיתנה שלנו אותו ית"ש, ובבן הנעקד ישבית מדינינו, ובבנים שנעקדו על קידוש ה' במשך השנים ישבית מדינינו, ובזכות התם שזהו יעקב ואצלינו הם הלומדי תורה - יוציא לצדק דינינו, וה3 האלו מרבים כבוד שמו ית' בעולם.

*"סלח לנו מחל לנו כפר לנו", מבקשים מ-ה' לסלוח לנו על שאנו מתרגלים ל-טֶבַע, "לנו=הטבע=א'לֹהים", שלפעמים איננו זוכרים שהכל לא הטבע אלא רק מאת ה'.

"ה' הוא האלוקים", ולמה מדגישים "הוא", האם לא מספיק לומר ה' האלוקים, אלא אנו מדגישים ה'ו'א' כי הם האותיות החסרות מהשם ומהכסא, ה'ו' מהשם הוי"ה א' מהכסא. כי יד על "כס י'ה".

*"היום תאמצנו" בשולחן הטהור של מוצאי יום הכפורים תש"ע ישב הרה"ק מ"שומרי אמונים זיע"א בדבקות ובשמחה, וכך אמר: אנו מבקשים בראש השנה "אם כבנים אם כעבדים" ואני מבקש ממך אבינו שבשמים: "היום תאמצנו", אם לא כבנים, לפחות תקבל אותנו כבנים מאומצים.

"יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך", אמר ה"ייטב לב" מסאטמר זי"ע רבש"ע כל שנה אנו מבקשים בליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים", ואנו מאמינים בכך כל שנה מחדש, ולכן גם אתה תאמין לנו בחרטה שלנו על כל מה שהיה, וכך פירש "יהי חסדך ה' עלינו - ביום כיפור, כאשר יחלנו לך - בליל פסח באמירת לשנה הבאה בירושלים. ובס"ד שנזכה לכך בב"א.

*ביום כיפור מתפללים, לא אוכלים, [ויש המספיקים בליל החג או ביום ללמוד מעט, יש שבצומות לא יכולים להתרכז עקב חוסר אכילה] ממש מלאכים וקירבת אלוקים, אבל האם זוכרים זאת במוצאי החג אחרי הטעימה. נכון שיש עניין למחרת להשכים להתפלל כדי להראות שהצום לא הפריע את המשך עבודת ה', אבל האם אותם רגשות נשארות לשעות והימים שאחרי, אם כן - זכינו. ואנו תפילה לזכות לכך וגם להישאר זכים.

ידוע המעשה במסכת ברכות בדף ז על רבי ישמעאל כהן גדול, ובסוף המעשה כתוב וניענע לי בראשו, ולא כתוב שענה השי"ת על ברכתו, ולמה, כי בעצם זו היתה בקשה ולא ברכה,למרות שהשי"ת ביקש ממנו שכתוב "ישמעאל בני ברכני", ורבי ישמעאל העדיף לבקש שיהיה שינוי בראִיָה על תשובת כלל ישראל, בהבדל בין תשובה ביום כיפור מיראה לתשובה בסוכות מאהבה. ועם ישראל ממשיכים את האהבה של סוכות כבר בבנִיַת הסוכה במוצאי יום כיפור. להמשיך את התשובה עם אהבה.

אפשר לינוק מיום הכיפורים קדושה טהרה ונקיות לכל ימי השנה. וידוע בספרי חסידות שכל ימות השנה יונקים מיום הכיפורים.

מאמר חכם: לדבר לא טוב על יהודי - אסור, ולדבר טוב אל יהודי - מצוה.

במוצאי יו"כ שאל חבר את חבירו, הנה הלכת היום עם הקיטל, ובר"ה, וכן תלך עם זה כנראה גם בהושענה רבה, ומה אתה מרגיש כעת אחרי שהורדת, השיב החבר "עצם המחשבה והזיכרון שאתה עטוף בבגד של חג משפיע עליך הרבה". וידוע שבגדי שבת משפיעים הרבה על האדם.

*בערבית במוצאי יום כיפור אומרים "הא-ל הקדוש" וחסידים וצדיקים היו שמחים יותר בדבר זה שכבר חוזרים לומר את השם ולא את התואר המלך, כי המלך הוא רק תואר לכבוד, והשם עצמו הא'ל הוא היותר קדוש.

*רצוי במוצאי החג לומר קידוש לבנה עם נעליים רגילות [לא של יו"כ]

ויקהל משה, למחרת יום כיפור, להמשיך את האחדות מיום כיפור.



*[למוצאי שבת יום כיפור: יש הנוהגים בזמירות למוצאי שבת, במוצאי שבת ויו"ט בזמר "אדיר" לדלג על המילים "בצר לי"

כי הימים הם ימי שמחה ואינו מהראוי להגיד בהם "בצר לי". וראוי בזמר זה לבקש טוב במילים "כונן בית מכונך"

ובוודאי בשנה זו לבקש טוב במילים "פְּדֵה עמך מעַזִים"]

תזכורת: במוצאי יו"כ שהשנה הוא גם מוצש"ק בזמירות בתפילת "ריבון העולמים" לומר ימי המעשה, ולא ששת ימי המעשה.




*בימים אלו עם ישראל עסוקים בסוכה, זכר לענני הכבוד, ובימים אלו עסקו בענני הכבוד,

ב-י"א תשרי אמר משרע"ה לעם ישראל ציווי בניית המשכן, בימים י"ב ו-י"ג הביאו את הקרשים ועליהם נאמר והם הביאו אליו נדבה בבוקר בבוקר, 2 ימים,

ביום י"ד הקימו, וביום ט"ו ענני הכבוד עזרו להם ולזכרם הסוכה שהיא זכר לענני הכבוד.



*כתוב בבאר הפרשה בשם בעל ארץ צבי זי"ע: ב4 ימים אלו כולנו נקיים
ויותר חשובים מהקטנים שהעולם עומד על הבל פיהם, כי אנו מצווים ועושים וגדול המצווה ועושה




כוח התשובה: בחור ניפגש עם בחורה ולקראת סיום ב"מזל טוב" שיתפה את הבחור ש"לפני כמה שנים היא היתה כמה חודשים ברחוב", כמובן שהמחשבה התחלפה..., והבחור פנה לשאול את הגראי"ל שטיינמן זי"ע, הגיב הרב שטיינמן "יש לך מזל שאבא של הבחורה לא בא לשאול אותי עליך, האם אתה לא מאמין בתשובה, הרי עבר יום כיפור והיא וודאי עשתה תשובה, ואם אתה לא מאמין בזה, אני לא סומך עליך ואתה לא נאמן והיין שלך לא כשר", שאל הבחור מה לעשות, השיב הרב שטינמן
"כשאתה יוצא מביתי עוד במדרגות אתה מצלצל לשדכן ואומר שאתה עכשיו מגיע לסגור במזל טוב".



*רצוי מאוד לזכור ליבנות סוכה

עם התחשבות בשכנים ובילדיהם בשעות הערב
,​

וליבחור ארבעת המינים עם תחושה טובה, ההכנה גדולה מהמצוה.




נהנה לשתף את הרבים
  • שכוייח!
Reactions: מבט חכ"ם1 //
4 תגובות
בס”ד

כמה הבהרות:

1. הכותרת מטעה, זו ממש לא הולכת להיות חגיגת יום הולדת!

2. גם זה ללא כוונת המשך, כי מבחינתי זה הסוף. סוף פתוח אמנם, אבל מובן למדי…

*

לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא לברוח. יש כאלו שיברחו אל הבית, אל האווירה החמה, העוטפת. יש כאלו שיצטנפו בפינה, ינסו להיעלם, להתאדות, ויש כאלו שיבחרו בסערה, בגלים שיגברו על כל רעש אחר.

בחרתי בגלים, ברעש, בסערות שאני עצמי יצרתי. הקמתי לי פינה מוגנת, כזו שתוקפת כל אחד שמתקרב, שחושב להעלות בי רגשות אחרים, שנשכחו ממני מזמן. אטמתי את הלב, הפכתי אותו לקרח, עבה וגס, שכל המקדחות שבעולם לא יצליחו להכריע, למוטט, להבקיע דרך.

וכך עבר יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. ושוב – מישהו בא להפריע, לצעוק באוזני שהגזמתי, שהגיע הזמן להסיר את המגננות, להכיר בעובדות, לחזור אל המשפחה שלי, אל הבית החם שהשארתי מאחור.

“בית חם?”, אני תוהה, כמעט צוחקת. “אולי לוהט, אולי כבשן. תעשי לי טובה, לאה, תניחי לי לנפשי”.

לאה מכווצת עיניים וגבות, נאנחת. “חבל, ציבי. לא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבה, זו הזדמ-“.

“יזמינו, יזמינו”, אני מבטלת בהינף יד. “וגם אז אני לא אלך. אין שום סיבה שאגיע ואתקל בכל המבטים האלה שידרשו התנצלות. אני לא עשיתי שום דבר רע, שום דבר!”.

“את כן, ציבי”, לאה מאדימה, טון קולה עולה. “עשית הרבה. הגיע הזמן שתודי בזה”.

“אבא שלי שלח אותך?”, אני אדישה, רגילה כל כך. “הוא מנסה לרכך אותי דרכך?”.

“הוא רק רוצה שתבואי, כמו כולם”, לאה חוזרת להתחנן, אחר כך להתחנחן. “זה לא יהיה כזה גרוע. לכל היותר תחייכי לכולם, תראי להם שהעבר מאחוריך, אולי גם תפלטי מילת התנצלות או שתיים. אני בטוחה שתהני אחר כך. לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.

“לא כל יום. כל שנה”, אני מושכת כתף. מניחה למלל לחלוף סביב אזני, אפילו לא לעבור בהן ולהמשיך בקו ישיר החוצה.

“אני לא מבינה אותך”, לאה מנענעת בראשה. “באמת שלא”.

“גם אני לא מבינה למה את הורסת את החברות שלנו בשביל להעביר לי מסרים מהם”, אני מנצלת את המומנטום, נוזפת בה. “אם את חושבת לנדנד לי ככה כל פעם שהמשפחה שלי מבקשת, אז תפרשי עכשיו בבקשה. לפני שגם איתך אני אנתק קשרים”.

לאה שותקת, עיניה מנצנצות בבוהק חשוד. אני מפנה לה גב. היא תמיד היתה רגישה מדי, לי אין כח לראות אותה בוכה. אין לי.

היא הלכה, איני יודעת מתי. לא הסבתי ראש לאחור, אף פעם לא עשיתי את זה, אין סיבה שאעשה זאת עכשיו.

ושוב אני חוזרת ליומיום, לשגרה הלא שגרתית, המעט מטורפת, הרבה נהנתנית. חווה את החיים, כמו שאומרים. אבל חיים לא נמשכים לנצח, בוודאי לא בדרך בה אנו רוצים, וכשהכאב הראשון פורץ לתוכי באותה סערה בה חייתי עד עכשיו מרצון, אני מתחילה לחפש את לאה, שנעלמה מאז הפעם האחרונה בה ניסתה לשדל אותי. מוצאת אותה. כמו תמיד היא שומעת לזעקתי.

“איך הסתבכת ככה?”, היא שואלת, שוב עיניה בוהקות. חברה טובה שלי, לה שום גל לא יכול.

“לא יודעת”, אני נאנחת. “לא חשבתי שאנשים יכולים להתנהל כך, לא בחנתי לעומק את האותיות הקטנות”.

יש רחמים בעיניים של לאה. אני מנסה לחפש בהן פתרונות, הצעות ייעול, כל דבר שיציל אותי מהבור שכריתי לעצמי בתמימות מופלאה. אבל ללאה אין מה לומר. לכן היא שותקת ושותקת, ממשיכה לשתוק.

“אולי -“, אני מהססת, משקשקת אל תוך עצמי, “אולי תדברי עם אבא שלי, תבקשי ממנו -“.

“אבא שלך?!”, לאה קוטעת אותי. “את חושבת שהוא יעזור לך?! עכשיו?!”.

“בשביל זה יש משפחה, לא?”, הסנטר שלי רועד, גם המילים. “יש לו כסף. הוא יוכל לכסות את החובות שלי בלי בעיה, הוא בכלל לא ירגיש”.

“את שומעת את עצמך, ציבי?”, לאה מתנשפת, אני מקווה שלא בבוז. “עשר שנים את לא מוכנה לפגוש בו, אפילו לא להעביר לו איזה מסר שאומר שחשבת עליו, סתם כך, ללא הקשר כלשהוא. ועכשיו – את רוצה שאני אלך לבקש ממנו שיכסה את החובות שלך? נראה לך שיש לי את האומץ לעשות את זה?”.

“בשביל זה יש משפחה”, אני מתגוננת, מקשיחה את קולי.

“הייתה, ציבי”, לאה מלחלחת שפתיים. “הייתה”.

“מה?”, אני נאלמת דום. לא מבינה. מה הכוונה ‘הייתה’? לאה לוקחת נשימה עמוקה, אני עוצרת את שלי בחרדה.

“אמרתי לך כבר”, היא לוחשת. פניה קבורות בקרקע. “אמרתי לך שלא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבת יום ההולדת שלו, נכון?”.

“מ-מה?”, אני מתגמגמת. תוהה אם בכלל הבנתי נכון, הרי אבא שלי כל יכול, אין שום סיכוי שבעולם –

“כשאמרתי לאבא שלך שלא תבואי -“, לאה מרימה את עיניה, נועצת בשלי, “הוא החליט שיותר הוא לא יזמין אותך. שהוא יותר לא מתחנן. שנמאס לו”.

“נמאס לו?”, אני מעגלת עיניים. המומה מכך שאני המומה. האם תמיד חשבתי שהוא מחכה לי? דואג לי? פורש למולי את זרועותיו ורק מחכה שאשוב?

“נמאס לו”, לאה מהנהנת בכובד ראש. “הוא לא יזמין אותך שוב”.

“אני צריכה את העזרה שלו”, אני ממלמלת, מנידה בראשי כאילו הייתי הלומת קרב. “האנשים האלה מפחידים, לאה. הם פועלים בשקט, מתחת לחוק, הם לא יניחו לי עד שאשיב להם את השקל האחרון”.

“מה את רוצה שאעשה?”, לאה פורשת ידיים. צער ניכר בכל תווי פניה, מבהיר לי את אוזלת ידה.

“שתגידי לו. שתבקשי בשבילי, בשביל הבת שלו”, אני בולעת רוק. לא מאמינה למילים שיוצאות מהפה שלי. אבל אין לי ברירה, אני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה רק בגלל שבטעות לקחתי הלוואה מהמקום הלא נכון, שחתמתי חוזה שהיה נראה משתלם עם אנשים אפורים, שחורים.

“לא, ציבי”, לאה מקשיחה פנים. “את זה אני כבר לא יכולה לעשות בשבילך”.

“אז מה אני עושה?”, אני צורחת, כמעט תולשת את שיערות ראשי. “מה?!”.

“הולכת בעצמך”, לאה מרימה גבות. פניה הופכות לפני קרח. “ומתנצלת על כל מה שעשית, גם על כל הפעמים בהן סירבת לחזור בך”.

“אני לא יכולה לעשות את זה”, אני נושפת בכעס. “אין לי על מה להתנצל! אני לא עשיתי כלום!”.

“אז את אבודה”, לאה מושכת כתפיים. “לי אין איך לעזור לך עכשיו. תאמיני לי שאני רוצה”.

אני שותקת, גם כך אין לי מילים. לאה מסתובבת, מפנה לי גב, בדיוק כמו שעשיתי לה אז. בדיוק כמו שעשיתי למשפחה שלי כשדברים התחילו להשתבש לי, גם בלי שרציתי.

אף פעם לא רציתי. זה פשוט היה חזק ממני. הסערות והגלים תמיד עניינו אותי יותר, הרשימו בגובה אליו הם העפילו. בעוצמה המשתקת, המדהימה, בה הם צנחו מטה, מרסקים בדרכם סירות המנסות להגיע אל היעד, מותירים אחריהם שברים, יותר מדי שברים.

“לאה!!!”, אני שואגת. היא כבר רחוקה. היא תשמע?

היא שומעת. מסתובבת. הפנים שלה שטופות דמעות, אדומות כדם. איני מצליחה לשלוט בשלי.

“את חושבת -“, אני צועקת לה, מתקרבת אליה בעוד היא צועדת לקראתי, “שהוא יסלח לי אם אתנצל?”, אני מתנשפת, “שהוא יבין כמה היה לי קשה? שאז הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייבת לברוח?”.

לאה נושכת שפתיים, נאנחת. “הוא תמיד הבין”, היא אומרת בקול רועד. “אבל לסלוח? ייתכן שזה מאוחר מדי. אמרתי לך כבר – לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.

“לא כל יום”, אני אומרת את מה שאמרתי אז. “כל שנה”.

“כל שנה”, מסכימה לאה. “אבל שנה הבאה כבר לא יזמינו אותך, כבר אמרתי”.

אני נרתעת, התשובה מכה בפרצופי במלוא העוצמה. “אז אין סיכוי?”, אני מנסה בכל זאת. “אין שום סיכוי?”.

“יש”, היא עונה. “אבל מאד קלוש, מאד קטן. זה לא כמו ביום ההולדת, ציבי. את ההזדמנות הקלה ההיא כבר פספסת. עכשיו תצטרכי לעבוד קשה, וגם אז – לא בטוח שתצליחי”.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה