הנושאים החמים
הנושאים החמים
"זה גודל סטנדרטי?"
"זה קצת נראה קטן"
"הלבן יותר יפה"
"כן,אבל מי ינקה את זה?! החום יותר פרקטי"
השתחררתי מהרצועות בשיטת סובב ומשוך.
הראש קצת יותר סיפור אבל אני מתמודדת איתו בהצלחה- אני מסובבת אותו לצד ומושכת החוצה.
כיף! אני משוחררת!
"שמת לב שהמזרן נמכר בנפרד?"
"אה,באמת?!"
מהר. הם עסוקים.
אני זוחלת מתחת לשידת החתלה מעוצבת, חוצה את השביל, יוצאת ממחלקת חדרי תינוקות למחלקת חדרי ילדים.
מה זה? קיפוד פרווה שנפל על הרצפה.
אני מתיישבת.
בודקת אותו עם הפה.
אומרת: "הטעם לא משו".
לכם זה לא נשמע ככה.
לכם זה נשמע משהו כמו: "בבה- דדה- גרר.."
ממשיכה לזחול.
"של מי התינוקת הזאתי?"
הנה. זה נגמר.
"של הזוג הזה". הם אומרים ומצביעים על בעל ואישה זרים שמתווכחים על צבע שטיח.
ברוך השם.
אני מוצאת ביסלי עיגול שאמא אף פעם לא מסכימה לי. מכניסה מהר לפה. זה דווקא טעים. "דבה -בדה- הי!"
זה חוסם לי פתאום את הגרון. קשה לי לנשום.
אני משתעלת. הוא יוצא. עכשיו אני נושמת
אני בוכה קצת. ממשיכה לזחול. אני רואה נעליים שחורות עם סוליה לבנה. אני רואה רגליים יחפות בתוך כפכפי אצבע. עקבים דקיקים. נעליים עם שרוכים- אני פורמת את השרוך בלי שהאיש ישים לב וממשיכה.
מתיישבת מרחוק ורואה אותו מתיישב על כורסא וקושר את השרוך.
"נוחה הכורסא הזאת!" הוא אומר ומצלם את התוית.
אני רואה גלגלים עם עגלה- לא כמו שלי- עגלה עם עציצים וכוסות,מפיות וברזלים מוזרים. אני חומקת ממנה מהר.
אני מריחה ריחות חזקים של אוכל. אנשים משליכים אריזות לתוך פח.
אנשים מתקרבים לכיוון פתח כלשהו.
"אין מעבר לכאן עכשיו" אומר איש עם בגדים שחורים ומכשיר מצפצף שצמוד לו לחגורה.
"לקוחות יקרים, ערב טוב!"
אני שומעת קול חזק וקצת מבהיל.
"החנות כעת סגורה. אתם מתבקשים לסיים את קניותיכם ולגשת לאיזור הקופות.
נשמח לראותכם שוב בקרוב.
תודה."
אני רואה כמה אנשים עומדים ליד כזה משהו ומקבלים ממנו נירות קטנים וצבעוניים כמו של משחק,רק קצת יותר גדולים. ליד המשהו הזה יש רווח. אני נכנסת לשם מאחורה. חשוך וקטן ונעים. המקום הזה מתאים לי כמו זבוב לפרה. אני הולכת לנוח.
עובדים עם חולצות צהובות שהלוגו של איקאה מודפס עליהן, מאבטחים עם אזניה ומכשיר קשר שמצפצף ואנשים טובים אחרים מתפרשים בכל המחלקות.
מתחת לשולחנות. מאחורי הספות, הדלפקים, הארונות, הסלסלות, המטבחים, דירות הסטודיו (35 מ"ר), הוילונות, המסעדה, המעברים של איסוף המוצרים. היא נעלמה.
איש אחד מצא אותה בסוף. נעליים חומות. שרוכים. מאחורי הכספומט. ליד חדר העזרה ראשונה. היא ישנה שם. כשהוא הרים אותה היא אפילו לא בכתה. רק הביטה בו מסוקרנת.
מי שבכה היו אלה אבא ואמא שלה- היא מהדאגה הוא מהבושה,אולי ההיפך.
בבית אבא אמר לאמא-
בסוף קנינו את המיטה הלבנה. היא עולה עוד שלוש מאות שקל. אמא אמרה- במצעים אין סדין. יש רק ציפה וציפית. מה שאני צריכה זה סדין.
המיטה החדשה שלי היא משהו בין עריסה גדולה למיטת תינוק קטנה. הטעם שלה דוקא בסדר. "דבה-בדה-הי!"
נראה לי שאני יכולה לנסות עליה את שיטת סובב ומשוך. אולי אפילו אצליח להגיע עד איקאה בזחילה.
"זה קצת נראה קטן"
"הלבן יותר יפה"
"כן,אבל מי ינקה את זה?! החום יותר פרקטי"
השתחררתי מהרצועות בשיטת סובב ומשוך.
הראש קצת יותר סיפור אבל אני מתמודדת איתו בהצלחה- אני מסובבת אותו לצד ומושכת החוצה.
כיף! אני משוחררת!
"שמת לב שהמזרן נמכר בנפרד?"
"אה,באמת?!"
מהר. הם עסוקים.
אני זוחלת מתחת לשידת החתלה מעוצבת, חוצה את השביל, יוצאת ממחלקת חדרי תינוקות למחלקת חדרי ילדים.
מה זה? קיפוד פרווה שנפל על הרצפה.
אני מתיישבת.
בודקת אותו עם הפה.
אומרת: "הטעם לא משו".
לכם זה לא נשמע ככה.
לכם זה נשמע משהו כמו: "בבה- דדה- גרר.."
ממשיכה לזחול.
"של מי התינוקת הזאתי?"
הנה. זה נגמר.
"של הזוג הזה". הם אומרים ומצביעים על בעל ואישה זרים שמתווכחים על צבע שטיח.
ברוך השם.
אני מוצאת ביסלי עיגול שאמא אף פעם לא מסכימה לי. מכניסה מהר לפה. זה דווקא טעים. "דבה -בדה- הי!"
זה חוסם לי פתאום את הגרון. קשה לי לנשום.
אני משתעלת. הוא יוצא. עכשיו אני נושמת
אני בוכה קצת. ממשיכה לזחול. אני רואה נעליים שחורות עם סוליה לבנה. אני רואה רגליים יחפות בתוך כפכפי אצבע. עקבים דקיקים. נעליים עם שרוכים- אני פורמת את השרוך בלי שהאיש ישים לב וממשיכה.
מתיישבת מרחוק ורואה אותו מתיישב על כורסא וקושר את השרוך.
"נוחה הכורסא הזאת!" הוא אומר ומצלם את התוית.
אני רואה גלגלים עם עגלה- לא כמו שלי- עגלה עם עציצים וכוסות,מפיות וברזלים מוזרים. אני חומקת ממנה מהר.
אני מריחה ריחות חזקים של אוכל. אנשים משליכים אריזות לתוך פח.
אנשים מתקרבים לכיוון פתח כלשהו.
"אין מעבר לכאן עכשיו" אומר איש עם בגדים שחורים ומכשיר מצפצף שצמוד לו לחגורה.
"לקוחות יקרים, ערב טוב!"
אני שומעת קול חזק וקצת מבהיל.
"החנות כעת סגורה. אתם מתבקשים לסיים את קניותיכם ולגשת לאיזור הקופות.
נשמח לראותכם שוב בקרוב.
תודה."
אני רואה כמה אנשים עומדים ליד כזה משהו ומקבלים ממנו נירות קטנים וצבעוניים כמו של משחק,רק קצת יותר גדולים. ליד המשהו הזה יש רווח. אני נכנסת לשם מאחורה. חשוך וקטן ונעים. המקום הזה מתאים לי כמו זבוב לפרה. אני הולכת לנוח.
עובדים עם חולצות צהובות שהלוגו של איקאה מודפס עליהן, מאבטחים עם אזניה ומכשיר קשר שמצפצף ואנשים טובים אחרים מתפרשים בכל המחלקות.
מתחת לשולחנות. מאחורי הספות, הדלפקים, הארונות, הסלסלות, המטבחים, דירות הסטודיו (35 מ"ר), הוילונות, המסעדה, המעברים של איסוף המוצרים. היא נעלמה.
איש אחד מצא אותה בסוף. נעליים חומות. שרוכים. מאחורי הכספומט. ליד חדר העזרה ראשונה. היא ישנה שם. כשהוא הרים אותה היא אפילו לא בכתה. רק הביטה בו מסוקרנת.
מי שבכה היו אלה אבא ואמא שלה- היא מהדאגה הוא מהבושה,אולי ההיפך.
בבית אבא אמר לאמא-
בסוף קנינו את המיטה הלבנה. היא עולה עוד שלוש מאות שקל. אמא אמרה- במצעים אין סדין. יש רק ציפה וציפית. מה שאני צריכה זה סדין.
המיטה החדשה שלי היא משהו בין עריסה גדולה למיטת תינוק קטנה. הטעם שלה דוקא בסדר. "דבה-בדה-הי!"
נראה לי שאני יכולה לנסות עליה את שיטת סובב ומשוך. אולי אפילו אצליח להגיע עד איקאה בזחילה.
