כיום הרוב יטענו לקשר בין גוף לנפש, אבל צריך להבין את המושג הזה יותר לעומק, ולגשת אליו בזהירות הראויה.
ראשית יש את שאלת הביצה והתרנגולת- יש תופעות פיזיות שאנחנו יודעים שקדם להם היבט רגשי (למשל- הסמקה, "פרפרים" בבטן, וכו'- לקחתי דוגמאות שעליהם אין חולק..),
ויש מחלות - בעיקר כרוניות/קשות שידוע שהם משפיעים על המצב הנפשי- או כתופעת לוואי או כתוצאה מתופעות הלוואי, חשש, פחד וכו. (למשל- ידוע שאחת מתופעות הלוואי של קורונה, שזו מחלה פיזית, היא דיכאון).
זה רקע בשביל להבין שבסופו של דבר יש קשר הדוק בין גוף לנפש, וכעת השאלה היא מתי נגיד שתסמין פיזי מקורו בבעיה רגשית וברגע שהיא תיפתר גם הבעיה תיעלם,
ובכן כאן מתחילים חילוקי הדעות.
עד כמה שאני יכולה לומר את דעתי, שהדעה הממוצעת היא שבגדול,
כל תסמין פיזי חייב להתחיל בבירור רפואי. הרופא יתרשם האם מדובר בחשש אמיתי שיש צורך לברר אותו באמצעים הרפואיים המקובלים או שזה נשמע לו פסיכוסומטי, (רופא אחראי ישקול נזק- תועלת: כל עוד מדובר במטופל שמבקר במרפאה בתדירות סטנדרטית- יתחילו בבירור באמצעים השכיחים- בדיקות דם וכד. במידה וכל הבדיקות יוצאות תקינות אולם המטופל ממשיך להתלונן יש מקום לשיקול דעת רחב יותר- לאיזה מקום התלונות יכולות להשתייך ועד כמה נכון לעבור בדיקות קשות יותר, ביחס לתלונה.
כמובן שתמיד נשארת גם למטופל הבחירה האם לפנות לחווד שניה)
במידה וכל הבדיקות הרלוונטיות יצאו תקינות, או שגם לאחר הצעת פתרון לבעיה עדיין אין מענה לתלונות הפיזיולוגיות, לעיתים יש מקום לבדוק הקשרים רגשיים.
אני לא מתמצאת בתחום הזה, אולם יש מי שיודע לשייך כאב במיקום מסוים לרגש מסוים. למשל- שמעתי שכאב בעורף עלול להיות קשור בתחושות אשמה.