הנושאים החמים
הנושאים החמים
קורונה, רגע האמת.
טוב, אז דשנו מספיק,
חיידק לא חיידק,
מעטלף או מהונדס,
איטליה או ספרד,
חרדים מפיצים או שמרנים,
ובכלל, אשמים או לא אשמים.
תכל'ס, זה הגיע אלינו ובגדול. אז מה הלאה?
בואו לא ניתן לאף אחד להשיח את דעתנו מהדבר האמיתי, התשובה, ונפנה אליה את אור הפנסים:
זה התחיל בסין הרחוקה, עבר דרך ארצות קרובות יותר, פגע ביהודי חו"ל ונחת גם עלינו, העם הנבחר בארץ הנבחרת.
מה זה אומר לגבינו כעם?
האם חשבנו, אפילו לרגל המצב, לשמור על לשון קצת יותר נקיה?
שמרנו על עצמינו מרכילויות זולות נגד מגזרים בעם ונגד גדוליהם?
היינו אור לגויים או שהם היוו חושך בעדנו במעטה של זרקורים מזויפים?
האם מסע הבזבוזים והראווה בחיי היומיום, היה צריך להיות נר לרגלינו או שיכלנו להסתפק בפחות?
כשצמצמו לנו את החתונות, לא הרגשנו שזה בעצם המחשה שמיימית, אפילו קיצונית, לאיך חתונה יהודית צריכה להראות?
הצניעות שלנו, מה איתה, האם נהגנו כמו שאתה מצפה מאיתנו, בהתנהגות, בלבוש ובמעשים?
האם דחפנו עצמנו אחד לאוהלו של השני ואף שפטנו משפטי שדה או שפיתחנו אינם פונים זה מול זה?
האם יש לנו עין טובה אחד כלפי השני (כמובן בשם הטוהר והקדושה) או שחלילה אנחנו מתלמידיו של בלעם הרשע?
האם כיבדנו את האחר גם כשדעתו שונה ממנו בתכלית?
האם אנחנו מאוחדים מספיק?
האם המשכנו את הקרע בעם או ההפך?
האם דאגנו לקדש את שמך בכל צעד ושעל, גם כשאנחנו רק בייננו לבין עצמנו החרדים?
ניסינו פעם אחת להסתכל במראה של עצמינו ולראות במבט של חילונים על חרדים – איך אנחנו נראים בעיניהם, כגלותיים עם נערווים, כיצורים תמהונים או כאנשים מורמים מעם הראויים לחיקוי ושומרים על תורתם כמלא הנימה אבל עם יישוב הדעת, חיוך מאיר פנים ושמחה של מצוה?
האם ההתכנסות הפתאומית הזאת בבתים, לא צריכה לעורר אותנו לבדק בית בשלום שלנו עם... הבית?
האם שמנו ליבנו שההתנהגות שלנו בביתנו היא בבחינת "עולם האמת" וכשיוצאים החוצה היא הופכת באחת להתנהגות של "עולם השקר"?
האם זכרנו שקירות ביתנו יעידו עלינו?
וכשסגרו את בתי הכנסת, לא עבר בנו הרהור קטן שאולי זה בעצם כמו כוס יין של עבד שמגיש למלכו וזו נשפכת עליו בחמתו? האם ריצינו את מלכנו בתפילתנו? שמרנו על כבוד מקדש המעט?
האם זעקנו את זעקת השבת בבית פנימה או שרק שלחנו אצבע מאשימה לעבר תינוקות שבויים שאפילו לא ידעו אותה?
וכשהכוללים, הישיבות וכל תלמודי התורה נסגרו, הבנו שאולי לא למדנו מספיק תורה לשמה? או אולי לא כיבדנו והערכנו את לומדיה?
כשסגרו את הקשישים, הלא הם ההורים, הסבים או השכנים - לבד בבתיהם, חשבנו שאולי לא מגיע לנו לבקר ולכבד אותם מקרוב כי לא עשינו את זה מספיק עד כה?
האם האמנו בך אמונה פשוטה ותמימה שאתה הוא המנהיג של הבירה ואין אדם נוקף אצבעו אפילו אם היא אצבע של פוליטיקאי או ראש ממשלה?
האם ידענו להודות על הטוב גם כשהוא התחפש לרע?
האם הציפיה הזו לגאולה לא צריכה לעורר אותנו על הציפיה גם כשאין צרה?
עת צרה היא ליעקב, כל העולם תולה בנו עיניים ומנסה להבין מה אלוקי היהודים רוצה מאיתנו, בואו נוכיח את עצמינו כבניו יחידיו ונצא בזעקת "ותשובה ותפילה וצדקה" ושתעבור מעלינו הגזירה ותבוא כבר הגאולה!
לא סתם זה יצא בתקופת חג הפסח, בזמן שמנקים את הבית, זה לא קלישאה - אבל זה גם הזמן לנקות את הלב, ולבער את החמץ שעוד נותר בו ולהפוך לטובים יותר ומחוזקים יותר.
זהו, לא רציתי להטיף וסליחה אם יצאתי כזאת, שאלתי את עצמי שאלות קשות, משתפת אתכם ורצה לעשות חשבון נפש, רגע לפני שחלילה נבכה ולא על חלב שנשפך.
מאחלת לכם שתדעו רק אמונה, שמחה ובריאות איתנה.
אפרת.
טוב, אז דשנו מספיק,
חיידק לא חיידק,
מעטלף או מהונדס,
איטליה או ספרד,
חרדים מפיצים או שמרנים,
ובכלל, אשמים או לא אשמים.
תכל'ס, זה הגיע אלינו ובגדול. אז מה הלאה?
בואו לא ניתן לאף אחד להשיח את דעתנו מהדבר האמיתי, התשובה, ונפנה אליה את אור הפנסים:
זה התחיל בסין הרחוקה, עבר דרך ארצות קרובות יותר, פגע ביהודי חו"ל ונחת גם עלינו, העם הנבחר בארץ הנבחרת.
מה זה אומר לגבינו כעם?
האם חשבנו, אפילו לרגל המצב, לשמור על לשון קצת יותר נקיה?
שמרנו על עצמינו מרכילויות זולות נגד מגזרים בעם ונגד גדוליהם?
היינו אור לגויים או שהם היוו חושך בעדנו במעטה של זרקורים מזויפים?
האם מסע הבזבוזים והראווה בחיי היומיום, היה צריך להיות נר לרגלינו או שיכלנו להסתפק בפחות?
כשצמצמו לנו את החתונות, לא הרגשנו שזה בעצם המחשה שמיימית, אפילו קיצונית, לאיך חתונה יהודית צריכה להראות?
הצניעות שלנו, מה איתה, האם נהגנו כמו שאתה מצפה מאיתנו, בהתנהגות, בלבוש ובמעשים?
האם דחפנו עצמנו אחד לאוהלו של השני ואף שפטנו משפטי שדה או שפיתחנו אינם פונים זה מול זה?
האם יש לנו עין טובה אחד כלפי השני (כמובן בשם הטוהר והקדושה) או שחלילה אנחנו מתלמידיו של בלעם הרשע?
האם כיבדנו את האחר גם כשדעתו שונה ממנו בתכלית?
האם אנחנו מאוחדים מספיק?
האם המשכנו את הקרע בעם או ההפך?
האם דאגנו לקדש את שמך בכל צעד ושעל, גם כשאנחנו רק בייננו לבין עצמנו החרדים?
ניסינו פעם אחת להסתכל במראה של עצמינו ולראות במבט של חילונים על חרדים – איך אנחנו נראים בעיניהם, כגלותיים עם נערווים, כיצורים תמהונים או כאנשים מורמים מעם הראויים לחיקוי ושומרים על תורתם כמלא הנימה אבל עם יישוב הדעת, חיוך מאיר פנים ושמחה של מצוה?
האם ההתכנסות הפתאומית הזאת בבתים, לא צריכה לעורר אותנו לבדק בית בשלום שלנו עם... הבית?
האם שמנו ליבנו שההתנהגות שלנו בביתנו היא בבחינת "עולם האמת" וכשיוצאים החוצה היא הופכת באחת להתנהגות של "עולם השקר"?
האם זכרנו שקירות ביתנו יעידו עלינו?
וכשסגרו את בתי הכנסת, לא עבר בנו הרהור קטן שאולי זה בעצם כמו כוס יין של עבד שמגיש למלכו וזו נשפכת עליו בחמתו? האם ריצינו את מלכנו בתפילתנו? שמרנו על כבוד מקדש המעט?
האם זעקנו את זעקת השבת בבית פנימה או שרק שלחנו אצבע מאשימה לעבר תינוקות שבויים שאפילו לא ידעו אותה?
וכשהכוללים, הישיבות וכל תלמודי התורה נסגרו, הבנו שאולי לא למדנו מספיק תורה לשמה? או אולי לא כיבדנו והערכנו את לומדיה?
כשסגרו את הקשישים, הלא הם ההורים, הסבים או השכנים - לבד בבתיהם, חשבנו שאולי לא מגיע לנו לבקר ולכבד אותם מקרוב כי לא עשינו את זה מספיק עד כה?
האם האמנו בך אמונה פשוטה ותמימה שאתה הוא המנהיג של הבירה ואין אדם נוקף אצבעו אפילו אם היא אצבע של פוליטיקאי או ראש ממשלה?
האם ידענו להודות על הטוב גם כשהוא התחפש לרע?
האם הציפיה הזו לגאולה לא צריכה לעורר אותנו על הציפיה גם כשאין צרה?
עת צרה היא ליעקב, כל העולם תולה בנו עיניים ומנסה להבין מה אלוקי היהודים רוצה מאיתנו, בואו נוכיח את עצמינו כבניו יחידיו ונצא בזעקת "ותשובה ותפילה וצדקה" ושתעבור מעלינו הגזירה ותבוא כבר הגאולה!
לא סתם זה יצא בתקופת חג הפסח, בזמן שמנקים את הבית, זה לא קלישאה - אבל זה גם הזמן לנקות את הלב, ולבער את החמץ שעוד נותר בו ולהפוך לטובים יותר ומחוזקים יותר.
זהו, לא רציתי להטיף וסליחה אם יצאתי כזאת, שאלתי את עצמי שאלות קשות, משתפת אתכם ורצה לעשות חשבון נפש, רגע לפני שחלילה נבכה ולא על חלב שנשפך.
מאחלת לכם שתדעו רק אמונה, שמחה ובריאות איתנה.
אפרת.
