הנושאים החמים
הנושאים החמים
דניאל גופזר
משתמש סופר מקצוען
הספסל.
הראש שלי הולך להתפוצץ.
להתפוצץ מחוסר מעש, מחוסר אונים.
בידיעה ברורה שאני קובר את עצמי בידיים.
אבל אין לי כוח לקום, ללכת לקנות משהו, להרים את עצמי.
העולם יפה בחוץ, יש חיים, אנשים מטיילים, משפחה.
כן משפחה, וכמה שהמילה הזו דוקרת לי בלב, חורכת אותו.
מטיחה אותי בחלומות, בתקוות הכמוסות, מפילה אותי אל הספסל, הספסל שאני תמיד שב אליו כמו.. כמו אין לי הגדרה.
ואני רוצה להפסיק עם ההאשמות העצמיות ההרסניות האלו כמו שציווה עלי אילן, הפסיכולוג. פסיכולוג! גם כן..
שוב ושוב אני חוזר. במחשבות בדמיונות במציאות שמתערבבת לי עם הגלים בלב.
חוזר אל החיפוש נטול המטרה, אל הפגישות העקרות, לובי אחרי לובי אחרי גן הוורדים אחרי הרידינג.
ואיך פעם כשהצפנתי לחיפה, עם כל תחנה של הרכבת השתכנעתי שהיא היא הדבר והפעם אמצא מנוחה.
ולחזור אל הישיבה. עם חברי החדר הצודקים והלא מבינים, לקחת כדור כחול קטן שבלעדיו המלחמה אבודה, ואפשר לנעוץ דגל לבן בלילה השחור הזה, ולשקוע לכמה שעות בעולם שכולו שלווה.
וכמו תמיד בסוף לילה אפוף מחשבות שכזה, אני מוצא את עצמי על הספסל ההוא שסגרנו עליו, מתעלל בעצמי עם מחשבות, עם גחלים לוחשות של רגשות.
איך היא הופיעה משום מקום, אחרי שההורים הרימו ידיים מ'הקלאסיות'.
והקשיבה והבינה, היחידה שהבינה ולא ניסתה להמתיק את המר.
ואחרי סיבובים ולילות עם פרפורי לב, סגרנו פה על הספסל, והיא הייתה יפה כל כך, והעיניים שלו בהקו. ולא, אף פעם הוא לא בוכה, מה פתאום?! אולי זה הירח המלא של אמצע החודש. החודש הרביעי לבד, ל ב ד.
ולמה שאני ישמע על 'להמשיך בחיים', החיים שהורידו את בלם החירום ברכבת שלי בלי התראה מראש, והעצירה הייתה חזקה כל כך שהקטר, שזה אני, חטף זעזוע שממנו עוד לא קם.
ונכון שלמדתי לאט לחיות, אבל זהו. ועכשיו זה לתמיד.
נערך לאחרונה ב:
