הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
הספקתי לקרוא את הפרקים הראשונים ב'פרנצ'ס', ואז אי מי לקח לי את הספר.
רעייתי שתחי' קנתה את 'מסמרים', הספר הבא של המחברת, וקראתי אותו בהנאה רבה. ואז אי מי גמר עם 'פרנצ'ס', וקראתי גם אותו בהנאה חלקית.
ואז רציתי לכתוב ביקורת, ולא הגעתי לזה, ועבר מלא זמן, ופתאום נורא התחשק לי לכתוב ביקורת על שני אלו, אז בבקשה.
נתחיל לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת הספרים: פרנצ'ס בסמטה. על מסמרים בכיס הסרפן נספר בפעם אחרת אי"ה.
פרנצ'ס בסמטה.
ספר ביכורים של ב' דירנפלד. שאם הבנתי נכון מהפרסומים הינה סופרת מתחילה וזהו לה ספר הביכורים. הוא יצא לאור כחלק מחבילה בת חמישה ספרים של סופרות חדשות בהוצאת אור-החיים. כאן המקום להעניק שאפו גדול להוצאת אור החיים על האמון בסופרות חדשות ועל נתינת במה. (בתורי, נהניתי גם אני מהיכולת הזו שלהם. תודה שוב!)
שנתחיל?
קודם כל - קרדיט על השם. מקורי, מסקרן, בהחלט לא שבלוני.
גב הספר - מסכם יפה את עלילת הספר, בהיר ומעניין. נערה הצומחת במשפחה רבנית חסידית צפתית, מתבגרת, ולא מוצאת שם את מקומה. יפה! ולמה? כי פעמים רבות גב הספר, במיוחד אם מדובר בספרות חרדית נשית, דביק מאוד, מקושקש, שבלוני עד למחנק ולא שיווקי בעליל. ("הצטרפי למסע רגיש, מטלטל ומפעים, בעקבות מירי, גיסתה ומורתה")
עטיפת הספר.
מקורית, אומנותית משהו. מעבירה ניחוח צפתי. תואמת להפליא את התוכן, ומהווה חלון ראווה קולע ועשוי היטב.
מה בתפריט?
בעיקרון - ממש ממש טוב.
ספר צריך לתת לנו חלון הצצה לחייו של הגיבור/ה בתקופה מסויימת, ולהשאיר לנו תחושה חזקה שיש לגיבור חיים לפני ואחרי התקופה המתוארת בספר. שהוא דמות אמיתית עם חיים. וכמובן - על הגיבור לעבור מסע.
הגיבורה, מינדי, הינה רווקה טובת לב, מוכשרת ומסורה, המוצאת את עצמה בגיל 30 פלוס מינוס, נתונה לסדר יום צפוף, ובעיקר לחוסר מקום במערכת המשפחתית.
אביה אדמו"ר, מורם מעם ולא מודע כמעט לקיומה ולקשייה, אמה מעופפת ובעלת משקל בחייה כמו שקית ניילון משומשת, אחיה מר שייע העשיל מתזז את חסידות קולישוב, ומנסה לחתן את הגיבורה עם שידוכים סבירים - רק שהוא עושה את זה בלי לשאול אותה בעצמה: מינדי, מה את מחפשת?
באופן מעניין, הרבה יותר התחברתי לבניה של דמות הגיבור המשני, שייע-העשיל, מאשר לבנייה של דמות הגיבורה המרכזית.
שייע העשיל מספק לנו הרבה חומר. הוא גאון שיווקי ייחצ"ני, מיני עסקן חסידי כזה, עם לב חם וטוב, מסור לרבים, לאביו ולקהילה, ועם זאת גם תחמן לא קטן, ואטום בצורה ביזארית לאחותו ולצרכים שלה. הלץ הזה דואג לה למפגש עם בחור, ומודיע לה על כך ברגע האחרון. משל היא נערה פתיה בת שמונה עשר, והוא עצמו אביה. הפגישה, אם תהיתם, נגמרת בדיוק שהיא מתחילה.
שייע העשיל מצפה מאחותו להיות מסורה לצורכי החצר כמוהו. כלומר - בזמינות אינסופית. למה? ככה. שייע העשיל מותק!
במהלך הספר מינדי, הרווקה המתבגרת שנמאס לה להיות חייל(ת) של החצר או סתם משבצת, אוזרת קצת אומץ, מחליקה החוצה מהמערכת המשפחתית חסידית קהילתית הקולישובית, ועוברת לבית שמש. שם היא פורחת, וגם נתקלת באנשים חסרי טאקט בצורה מהממת והזויה. אם הייתי בית שמשני'ק, יכול להיות שהייתי נעלב!
כאן אגלה לכם סוד: מינדי מצליחה להתחתן, מקבלת בעל + ילד שנשאר לו מנישואין ראשונים, מצילה את אחות בעלה הנעלמת, וקצת משתנה, ממש ככה לקראת סוף הספר.
מה הבעיות בדמות של מינדי?
היא מעצבנת! מאוד!
יש בה איזה מן ניתוק פנימי. רובוטי. למרות כל התסכול על שייע העשיל, אמה או אחרים, היא עושה בדיוק את מה שמצפים ממנה. בכל סיטואציה. הגיל הכרונולוגי והמצב המשפחתי לא ממש הולכים יד ביד עם התיאור הזה.
מינדי, בכללי, גם לא מדברת על מה שהיא באמת. יש לה נימוס ארופאי מגרד, והיא מקפידה לא לומר 'לא' לאף אדם. להמאיס את עצמה בפגישת שידוך? זה כן. אבל להיות מי שהיא באמת? זה לא.
התיאורים, אגב, מאוד מאוד מוצלחים. עמוסי הגדרות מקוריות, עסיסיות, הומור דק, מבט חדש ויפה על העולם. ספר מאוד שונה. קשה להניח את האצבע בדיוק במה, משהו בסגנון הכתיבה שלו. גם מארג העלילה והדמויות. יש לנו כאן הרבה צבעוניות וחדשנות. משפחה רבנית צפתית, אבל בלי שורשים אמיתיים. האבא עלה מארה"ב, והחליט לפתוח חצר ובה מקום לכל נדכאי העיר צפת, ומינדי בתוך כל הסאגה הזו, צפה.
ואגב, הרבי מקולישוב?
גם הוא מנותק. לגמרי. יש לנו כאן בעיית אמינות קשה. רבי חסידי, בצפת, שמייצר חצר חסידית חמה שמשמשת בית אוהב לכל זב חוטם ומצורע צפתי מצוי, חייב להיות גם אב מסויים. כזה שפנוי לילדיו, ער לצרכיהם. חייב. אבל הרבי מקולישוב לא. יש סביבו כמו בועה עבה של ניתוק. הוא עטוף בטלית ומהמהם לעצמו, עיוור בצורה מעוררת רחמים לביתו מינדי, ולמרות זאת מצליח - אליבא דהסופרת, להיות אב רחימאי לאומללי צפת. אמממ!
הרבי מנותק לגמרי, מעופף. הוא קשור לבתו המתבגרת, מינדי, ויודע מה עובר עליה כמו מאורר תקרה מקולקל קולישובי מצוי. כלומר - אין לו מושג, והוא גם לא מנסה להבין. רק מצטער שהיא דוחה את השידוכים הנוצצים ששיע העשיל מארגן... חחח. איזה איש פתטי!
וזו בעיית אמינות של הדמות. משהו כאן לא אמין. אדם מנותק כזה לא יכול להיות האדמו"ר שנטע שהוא. מוביל קהילה, ועוד קהילה בלי שורשים, ועוד בצפת. הייתח שולח את הדמות (המקסימה והמקורית) שלו בחזרה לשולחן השרטוטים, לתיקון כמה באגים קריטיים במוצר.
הרבנית, לעומתו, אמינה פי כמה. היא עסוקה באינספור פעילויות קשקשניות סביב החצר, סביב עצמה, סביב נדכאות העיר - ועיוורת חרשת אילמת כלפי בתה. מעצבן, מגרד - אבל ממש יופי מהפן הספרותי. עבודה יפה!
אגב, יש בספר יותר מידי דמויות מנותקות. לא אגזים אם אומר שאין בספר דיאלוג אחד אמיתי. רוב ככל הדמויות עסוקות בלדבר לעצמם. קשה לי להגדיר. עובדה שחוזרת על עצמה בעדינות גם בספר הבא, "מסמרים בכיס הסרפן". לא חשוב כרגע.
באמצע הספר ישנה נקודת עייפות מסויימת. אולי מתוכננת. כקורא, הרגשתי שמיציתי. שוב פעם מינדי מצוברחת, שוב פעם אנשים מנותקים סביבה, שוב פעם היא לא מגיעה לשום מקום. אוקיי, הבנו. נקסט, כמו שאומרים אלו עם השפיץ בנעל והחולצות המגוהצות עם המכנסיים הצמודות והסיגריה. ואז העלילה מקבלת תפנית גדולה, ומינדי מתחתנת. שזו בשורה נהדרת מאוד. גם לה, גם לחיים, הבעל הטרי, וגם למוישי, בנו בן השנתיים של חיים שמקבל אמא חדשה מהניילונים.
כאן יש לנו נפילה מס' אחת.
חסרה לנו כאן עבודת שטח ומחקר. כי נישואים שניים, עם ילד בוודאי, יותר מורכבים מכפי המתואר. חסר לנו כאן עומק מינימלי, ויש פה פוטנציאל השבחה אדיר לסיפור ולדמותה של מינדי - שפוספס. הרווקה החופשית והמנותקת הזו נעשית בבת אחת אמא? במשרה מלאה? לפעוט תובעני כבן שנתיים? איך??
נפילה מס' שתיים.
לקראת סוף הספר, מינדי מחליטה להציל את גיסתה, האחות הלא יציבה של חיים, והופכת למושיעה האולטימטיבית, ועל הדרך גם הופכת משתקנית כרונית וצדקנית בינלאומית, לאדם אמיתי עם פה שמדבר וגם רגשות שמקבלים ביטוי. זאת תפנית מרתקת, לא צפויה בגרם, ושומרת על עניין צמוד בספר עד לסיומו. מאידך גיסא - יש לנו כאן בעיית אמינות. קודם כל בגלל המהירות בה קורה המפהך המיוחל הזה, ושנית, חיים. הבעל שמתואר כבעל מושלם ומדהים ומעורר הערצה - כמעט ולא מודע למעשיה ההרואיים של אשתו, ובעוד היא מוצאת את עצמה באישון לילה באמצע שום מקום, הוא מנותק ממה שקורה, לא עירני, לא מודע, מעריך ו/או דואג. פלסטיק. הלו, ר' חיים, אתה מתנהג כמו בעל זול מעלי אקספרס, לא כמו החיים שסיפרו לנו עליו.
כאן מסתיימת לה הביקורת.
ואם אתם חושבים לאור כל הביקורת שמדובר בספר לא משהו, אז אתם טועים.
כי מה שזכור לי מהספר היפהפה הזה היא עובדה אחת:
הוא נקרא בנשימה אחת. הוא קצבי, זורם, ומשדר המון אותנטיות, ולמרות שהוא כנראה מיועד לקהל קוראים אחר ממני, מצאתי אותו כמרתק ביותר.
סיימתי את קריאתו לפני מספר חודשים, איפשהו בחול המועד סוכות, והוא בהחלט מלווה אותי. ובסופו של דבר, מהו ספר טוב, אם לא ספר שאנחנו זוכרים גם אחרי כמה חודשים?...
-
פרנצ'ס בסמטה. ב' דירנפלד. להשיג בכל חנויות הספרים. (או אצל השכנים, בהשאלה, אבל אתם בוודאי לא תהיו כאלה. אתם תפרגנו ותקנו את הספר. סופרים צרייכם לחיות ממשהו, ומגיע להם שישלמו על המוצר שלהם, במיוחד אם הוא מושקע מאוד)
רעייתי שתחי' קנתה את 'מסמרים', הספר הבא של המחברת, וקראתי אותו בהנאה רבה. ואז אי מי גמר עם 'פרנצ'ס', וקראתי גם אותו בהנאה חלקית.
ואז רציתי לכתוב ביקורת, ולא הגעתי לזה, ועבר מלא זמן, ופתאום נורא התחשק לי לכתוב ביקורת על שני אלו, אז בבקשה.
נתחיל לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת הספרים: פרנצ'ס בסמטה. על מסמרים בכיס הסרפן נספר בפעם אחרת אי"ה.
פרנצ'ס בסמטה.
ספר ביכורים של ב' דירנפלד. שאם הבנתי נכון מהפרסומים הינה סופרת מתחילה וזהו לה ספר הביכורים. הוא יצא לאור כחלק מחבילה בת חמישה ספרים של סופרות חדשות בהוצאת אור-החיים. כאן המקום להעניק שאפו גדול להוצאת אור החיים על האמון בסופרות חדשות ועל נתינת במה. (בתורי, נהניתי גם אני מהיכולת הזו שלהם. תודה שוב!)
שנתחיל?
קודם כל - קרדיט על השם. מקורי, מסקרן, בהחלט לא שבלוני.
גב הספר - מסכם יפה את עלילת הספר, בהיר ומעניין. נערה הצומחת במשפחה רבנית חסידית צפתית, מתבגרת, ולא מוצאת שם את מקומה. יפה! ולמה? כי פעמים רבות גב הספר, במיוחד אם מדובר בספרות חרדית נשית, דביק מאוד, מקושקש, שבלוני עד למחנק ולא שיווקי בעליל. ("הצטרפי למסע רגיש, מטלטל ומפעים, בעקבות מירי, גיסתה ומורתה")
עטיפת הספר.
מקורית, אומנותית משהו. מעבירה ניחוח צפתי. תואמת להפליא את התוכן, ומהווה חלון ראווה קולע ועשוי היטב.
מה בתפריט?
בעיקרון - ממש ממש טוב.
ספר צריך לתת לנו חלון הצצה לחייו של הגיבור/ה בתקופה מסויימת, ולהשאיר לנו תחושה חזקה שיש לגיבור חיים לפני ואחרי התקופה המתוארת בספר. שהוא דמות אמיתית עם חיים. וכמובן - על הגיבור לעבור מסע.
הגיבורה, מינדי, הינה רווקה טובת לב, מוכשרת ומסורה, המוצאת את עצמה בגיל 30 פלוס מינוס, נתונה לסדר יום צפוף, ובעיקר לחוסר מקום במערכת המשפחתית.
אביה אדמו"ר, מורם מעם ולא מודע כמעט לקיומה ולקשייה, אמה מעופפת ובעלת משקל בחייה כמו שקית ניילון משומשת, אחיה מר שייע העשיל מתזז את חסידות קולישוב, ומנסה לחתן את הגיבורה עם שידוכים סבירים - רק שהוא עושה את זה בלי לשאול אותה בעצמה: מינדי, מה את מחפשת?
באופן מעניין, הרבה יותר התחברתי לבניה של דמות הגיבור המשני, שייע-העשיל, מאשר לבנייה של דמות הגיבורה המרכזית.
שייע העשיל מספק לנו הרבה חומר. הוא גאון שיווקי ייחצ"ני, מיני עסקן חסידי כזה, עם לב חם וטוב, מסור לרבים, לאביו ולקהילה, ועם זאת גם תחמן לא קטן, ואטום בצורה ביזארית לאחותו ולצרכים שלה. הלץ הזה דואג לה למפגש עם בחור, ומודיע לה על כך ברגע האחרון. משל היא נערה פתיה בת שמונה עשר, והוא עצמו אביה. הפגישה, אם תהיתם, נגמרת בדיוק שהיא מתחילה.
שייע העשיל מצפה מאחותו להיות מסורה לצורכי החצר כמוהו. כלומר - בזמינות אינסופית. למה? ככה. שייע העשיל מותק!
במהלך הספר מינדי, הרווקה המתבגרת שנמאס לה להיות חייל(ת) של החצר או סתם משבצת, אוזרת קצת אומץ, מחליקה החוצה מהמערכת המשפחתית חסידית קהילתית הקולישובית, ועוברת לבית שמש. שם היא פורחת, וגם נתקלת באנשים חסרי טאקט בצורה מהממת והזויה. אם הייתי בית שמשני'ק, יכול להיות שהייתי נעלב!
כאן אגלה לכם סוד: מינדי מצליחה להתחתן, מקבלת בעל + ילד שנשאר לו מנישואין ראשונים, מצילה את אחות בעלה הנעלמת, וקצת משתנה, ממש ככה לקראת סוף הספר.
מה הבעיות בדמות של מינדי?
היא מעצבנת! מאוד!
יש בה איזה מן ניתוק פנימי. רובוטי. למרות כל התסכול על שייע העשיל, אמה או אחרים, היא עושה בדיוק את מה שמצפים ממנה. בכל סיטואציה. הגיל הכרונולוגי והמצב המשפחתי לא ממש הולכים יד ביד עם התיאור הזה.
מינדי, בכללי, גם לא מדברת על מה שהיא באמת. יש לה נימוס ארופאי מגרד, והיא מקפידה לא לומר 'לא' לאף אדם. להמאיס את עצמה בפגישת שידוך? זה כן. אבל להיות מי שהיא באמת? זה לא.
התיאורים, אגב, מאוד מאוד מוצלחים. עמוסי הגדרות מקוריות, עסיסיות, הומור דק, מבט חדש ויפה על העולם. ספר מאוד שונה. קשה להניח את האצבע בדיוק במה, משהו בסגנון הכתיבה שלו. גם מארג העלילה והדמויות. יש לנו כאן הרבה צבעוניות וחדשנות. משפחה רבנית צפתית, אבל בלי שורשים אמיתיים. האבא עלה מארה"ב, והחליט לפתוח חצר ובה מקום לכל נדכאי העיר צפת, ומינדי בתוך כל הסאגה הזו, צפה.
ואגב, הרבי מקולישוב?
גם הוא מנותק. לגמרי. יש לנו כאן בעיית אמינות קשה. רבי חסידי, בצפת, שמייצר חצר חסידית חמה שמשמשת בית אוהב לכל זב חוטם ומצורע צפתי מצוי, חייב להיות גם אב מסויים. כזה שפנוי לילדיו, ער לצרכיהם. חייב. אבל הרבי מקולישוב לא. יש סביבו כמו בועה עבה של ניתוק. הוא עטוף בטלית ומהמהם לעצמו, עיוור בצורה מעוררת רחמים לביתו מינדי, ולמרות זאת מצליח - אליבא דהסופרת, להיות אב רחימאי לאומללי צפת. אמממ!
הרבי מנותק לגמרי, מעופף. הוא קשור לבתו המתבגרת, מינדי, ויודע מה עובר עליה כמו מאורר תקרה מקולקל קולישובי מצוי. כלומר - אין לו מושג, והוא גם לא מנסה להבין. רק מצטער שהיא דוחה את השידוכים הנוצצים ששיע העשיל מארגן... חחח. איזה איש פתטי!
וזו בעיית אמינות של הדמות. משהו כאן לא אמין. אדם מנותק כזה לא יכול להיות האדמו"ר שנטע שהוא. מוביל קהילה, ועוד קהילה בלי שורשים, ועוד בצפת. הייתח שולח את הדמות (המקסימה והמקורית) שלו בחזרה לשולחן השרטוטים, לתיקון כמה באגים קריטיים במוצר.
הרבנית, לעומתו, אמינה פי כמה. היא עסוקה באינספור פעילויות קשקשניות סביב החצר, סביב עצמה, סביב נדכאות העיר - ועיוורת חרשת אילמת כלפי בתה. מעצבן, מגרד - אבל ממש יופי מהפן הספרותי. עבודה יפה!
אגב, יש בספר יותר מידי דמויות מנותקות. לא אגזים אם אומר שאין בספר דיאלוג אחד אמיתי. רוב ככל הדמויות עסוקות בלדבר לעצמם. קשה לי להגדיר. עובדה שחוזרת על עצמה בעדינות גם בספר הבא, "מסמרים בכיס הסרפן". לא חשוב כרגע.
באמצע הספר ישנה נקודת עייפות מסויימת. אולי מתוכננת. כקורא, הרגשתי שמיציתי. שוב פעם מינדי מצוברחת, שוב פעם אנשים מנותקים סביבה, שוב פעם היא לא מגיעה לשום מקום. אוקיי, הבנו. נקסט, כמו שאומרים אלו עם השפיץ בנעל והחולצות המגוהצות עם המכנסיים הצמודות והסיגריה. ואז העלילה מקבלת תפנית גדולה, ומינדי מתחתנת. שזו בשורה נהדרת מאוד. גם לה, גם לחיים, הבעל הטרי, וגם למוישי, בנו בן השנתיים של חיים שמקבל אמא חדשה מהניילונים.
כאן יש לנו נפילה מס' אחת.
חסרה לנו כאן עבודת שטח ומחקר. כי נישואים שניים, עם ילד בוודאי, יותר מורכבים מכפי המתואר. חסר לנו כאן עומק מינימלי, ויש פה פוטנציאל השבחה אדיר לסיפור ולדמותה של מינדי - שפוספס. הרווקה החופשית והמנותקת הזו נעשית בבת אחת אמא? במשרה מלאה? לפעוט תובעני כבן שנתיים? איך??
נפילה מס' שתיים.
לקראת סוף הספר, מינדי מחליטה להציל את גיסתה, האחות הלא יציבה של חיים, והופכת למושיעה האולטימטיבית, ועל הדרך גם הופכת משתקנית כרונית וצדקנית בינלאומית, לאדם אמיתי עם פה שמדבר וגם רגשות שמקבלים ביטוי. זאת תפנית מרתקת, לא צפויה בגרם, ושומרת על עניין צמוד בספר עד לסיומו. מאידך גיסא - יש לנו כאן בעיית אמינות. קודם כל בגלל המהירות בה קורה המפהך המיוחל הזה, ושנית, חיים. הבעל שמתואר כבעל מושלם ומדהים ומעורר הערצה - כמעט ולא מודע למעשיה ההרואיים של אשתו, ובעוד היא מוצאת את עצמה באישון לילה באמצע שום מקום, הוא מנותק ממה שקורה, לא עירני, לא מודע, מעריך ו/או דואג. פלסטיק. הלו, ר' חיים, אתה מתנהג כמו בעל זול מעלי אקספרס, לא כמו החיים שסיפרו לנו עליו.
כאן מסתיימת לה הביקורת.
ואם אתם חושבים לאור כל הביקורת שמדובר בספר לא משהו, אז אתם טועים.
כי מה שזכור לי מהספר היפהפה הזה היא עובדה אחת:
הוא נקרא בנשימה אחת. הוא קצבי, זורם, ומשדר המון אותנטיות, ולמרות שהוא כנראה מיועד לקהל קוראים אחר ממני, מצאתי אותו כמרתק ביותר.
סיימתי את קריאתו לפני מספר חודשים, איפשהו בחול המועד סוכות, והוא בהחלט מלווה אותי. ובסופו של דבר, מהו ספר טוב, אם לא ספר שאנחנו זוכרים גם אחרי כמה חודשים?...
-
פרנצ'ס בסמטה. ב' דירנפלד. להשיג בכל חנויות הספרים. (או אצל השכנים, בהשאלה, אבל אתם בוודאי לא תהיו כאלה. אתם תפרגנו ותקנו את הספר. סופרים צרייכם לחיות ממשהו, ומגיע להם שישלמו על המוצר שלהם, במיוחד אם הוא מושקע מאוד)
