עריכת קטעים לסופרים שהמילה הכתובה היא חביבתם...

[תרצה]

בעקבות דבריה של "העורכת": קל לי להציע תיקונים למלקטים ולכותבי מאמרים יותר מאשר לסופרים שהמילה הכתובה היא חביבתם. הדקדוק והתחביר הם המסגרת הנוקשה של השפה, והסופרים עוסקים בפריצת מסגרות והפחת חיים במילים. לא תמיד ההיצמדות לכללים בראש מעייניהם, ההפך הוא הנכון.
רציתי להבהיר נקודה חשובה.
חלק מ"פריצת המסגרת" של הסופרים היא דרך להדגיש רעיון מסוים. וכאשר משהו אחר משנה להם את הכתוב בטענה של דקדוק וכדו' זה קצת מרגיז... (שלא לדבר על מקלקל)
ואתן 2 דוגמאות מהשטח:
סיפרה לי משוררת, שביקשו ממנה שירים למקראה חדשה, בין השירים היה שיר על ערב פסח, והסיום שלו הכיל את המילה "סמרטוט" - בעריכה, ביקשו ממנה להחליף את המילה סמרטוט למילה "מטלית". למה? כי זה יותר מכובד, אולי.
בפועל זה לא משתלב טוב בקצב של השיר, ורק הורס אותו. - והם התעקשו לפרסמו כך.
זו דוגמא אחת.
דוגמא שניה:
נתבקשתי לכתוב שיר למסיבה כלשהי על הרעיון של "מי הקדימני ואשלם".
הפזמון היה כזה: מי קבע מזוזה - אם לא נתתי בית?
מי הפריש מעשר - אם אין לו אף כזית?
מי שמט שדה, אם לא קיבל רגבים?
מי יכול לעשות דבר, באין לו כלים?
קיבל מי שקיבל את השיר, והחליט שהשורה האחרונה לא מספיק ספרותית, ובלי לשאול אותי, שינה אותה כך:
"מי יכול ליצור בלי כלים?"
כעסתי מאוד על השינוי, כי הוא שינה את המשמעות!!
כוונתי שלי היתה לומר שאי אפשר לעשות כ-ל-ו-ם (אפילו לנשום) בלי הכלים שהקב"ה נתן לנו (כולל את גופנו - על כל איבריו) ולכן השתמשתי במילה "דבר" וגם החרוז לא כ"כ חרוזי, כדי להדגיש שאי אפשר לעשות כלום בלי לקבל את הכלי המתאים לכך.
ואילו בשינוי שבצעו מתייחסים רק ליצירה - שאי אפשר ליצור אם אין לי כלים ליצירה. ואם כבר הפכו את השורה לכזו ספרותית, למה השאירו חרוז "צולע"? - לצערי, לא היה שייך לתקן את העיוות באותו זמן, כי זה הולחן והוקלט כבר באולפן, אבל לי חורה על כך מאוד.
לכן, חשוב לזכור, כשאתם עורכים יצירה של סופרים/משוררים, כדאי לברר ולשאול האם זה מכוון, האם מסתתר כאן רעיון כלשהו, לפני שמחליטים על השינוי.

 

[העורכת]

תרצה, אני מסכימה עם כעסך. אלה אכן הערות 'מדוקדקות' וחסרות הבנה בספרות.
כלל בסיסי ויסודי של עורכי לשון בפרוזה ושירה הוא: מה שלא מוכרחים לשנות - לא משנים!
סמרטוט היא מילה תקינה ונהדרת, אין שום סיבה להחליפה, בפרט אם היא מתחרזת היטב. אדרבה, כפי שכתבתי בהודעתי המצוטטת לעיל - דווקא בסוגי כתיבה אלה פורצים מסגרות, זה היופי של השפה שלנו. הבעיה היא לא בעצם הפריצה, אלא בסוג הפריצה. 'תפוח בשתי שקל' היא פריצה בעייתית, 'תפוחון בשני שקלים' הוא בסדר גמור גם אם אין מילה כזאת, תפוחון.
הפסילה של 'באין לו כלים' לגמרי לא מובנת לי.
עריכה טובה היא עריכה מנומקת. אם עורך יכול לנמק את השינויים שעשה ונימוקיו מתקבלים על הדעת - הוא ערך כהוגן.

 

[feel-הרמוני]

משתתפת בצערך... ככותבת וכעורכת אני יכולה לספר על הבעיה משני עבריה.
ככותבת: פעם כתבתי שיר בהזמנה, ומכיוון ששורה אחת לא מצאה חן בעיני המזמין, הוא פשוט מחק אותה... כך היו בשיר כשמונה בתים בני ארבע שורות, ובית אחד אומלל בן שלוש שורות, צולע ומקרטע... מאז אני משתדלת להעביר את החומר שכתבתי בקובץ פי.די.אף. סגור, ואם יש צורך בשינויים רק אני מבצעת אותם.

ומצד העורכת: עורך חייב לשמור על רוח הדברים ועל סגנונו האישי של הכותב ולא לכתוב את הטקסט בסגנונו הוא. גם כשיש צורך להעלות את משלב הטקסט או לערוך בו שינויים מפליגים, עדיין חובה לשמר את רוחם המקורית של הדברים ולשים לב גם לדקויות שמאחורי המילים.
וכמובן - כלל בסיסי - לעמוד בקשר עם הכותב וללבן שאלות הצצות במהלך העבודה. אני תמיד עובדת בשיטה של מעקב אחר שינויים ומבקשת מהכותב לבדוק את השינויים ולאשר אותם.