הנושאים החמים
הנושאים החמים
היה זה בתחילת עבודתי כעורך תורני במכון "עוז והדר".
הרגשתי טוב מאד עם עצמי, אברך צעיר שמתקבל למכון איכותי, כשחבריו מסתובבים עדיין בין כולל לכולל.
העבודה במכון אינה קלה כלל. יש ללקט מראי מקומות עם כל החומר על הנושא, להבין את הנאמר, לעבד ולכתוב בצורה מובנת על פי כללי המכון, לסדר לפי דורות, להוסיף כותרות, הערות, ועוד.
הקבצים הראשונים שנשלחו למכון לאחר עבודה מאומצת, היטיבו את ההרגשה. כמה תיקונים קלים, כמה השמטות מזעריות, מחמאות מצד המבקר, החיים יפים.
ואז הגיע הבום.
קובץ שעמלתי עליו במשך חודש שלם, לסכם את הנאמר באינספור ראשונים ואחרונים על נושא חמור ביותר, חזר אלי מהמבקר.
חושך בעיניים.
כל הקובץ מלא בהערות סקירה אדומות, עם תיקונים מכאן ועד הודעה חדשה. אלא שלא די בזה. הערה ארוכה ארוכה פרוסה על כל אורך העמוד הראשון של הקובץ, שתמציתה היא שיש לשכתב את רוב החומר הכתוב. חלקו חוזר על עצמו ויש למחקו, חלקו לא מספיק ברור, ויש לסדרו באופן שונה לחלוטין, ויש תירוצים שצריך לאחדם עם תירוצים דומים, וכן הלאה.
השלב הראשוני היה זעם. מי זה המבקר הזה, שיגיד לי מה לעשות? אחרי כל העבודה המאומצת שלי, ככה הוא מעז לומר לי?
שלחתי מיילים זועמים לעורכים הראשיים, דיברתי עם חברים, וכעסתי מאד.
אט אט חילחלה בי ההבנה שכן, המבקר צודק.
עם כל הכבוד לעבודה על איסוף החומר וכתיבתו בצורה יפה, לא די בזה. יש גם לערכו בצורה שתקל על הקורא.
הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה. במשך ימים ושבועות לא כתבתי שום דבר חדש, מלבד לסדר את החומר. עברתי קטע קטע לראות אם הוא מתאים למקום או שצריך להעבירו למקום שונה, אם יש בו חידוש או שהוא חוזר על עצמו, אם יש בו כפילויות שמוטב למחקן. פיסקאות שלמות נמחקו מתוך תחושה צורבת של חיתוך בבשר החי.
הקובץ התכווץ בכמה עמודים מכובדים, אבל לפליאתי, הבחנתי שבעצם יש קטעים שכתבתי בכלל בלי להבין אותם לעומק. רק לאחר ההשוואה המעמיקה בין הדברים, גיליתי הבנה נוספת ושונה בדברי המפרשים.
היה זה שיעור מעמיק בענייני עריכה. בכל פעם מחדש שאני עורך חומר לפי אותן התובנות, אוחזת בי חלחלה למחשבה מה היה קורה אילו אותו מבקר היה תופס 'ראש קטן', ולא מטפל בי כדבעי. כיום אני מעדיף לבקר בעצמי את החומר לפני השליחה למבקר, ובכל פעם שהוא חוזר מהמבקר עם מחמאות וביקורת מזערית, אני חש אכזבה ואי נחת. עם עוד קצת ביקורת, החומר היה יכול להיות טוב יותר.
***
ללא קשר לשום סיפור שמתנהל כאן.
יש כאלו שכותבים סיפור, ולאחר שסיימו לכותבו יש להם תחושה שמשהו בו לא מספיק בשל. אממה, חבל להם על המסר המבריק שהטמינו בו, בצורה גלויה למדי.
ובכן – אם לדעתך יש לך מסר חדש, שאינו קיטשי או מופיע באינספור ספרים ומחזות, באמת כדאי להעביר אותו לקוראים.
אבל אנא, אל תבזה אותו עם סיפור שטחי, קטעי אקספוזיציה משמימים, ומסר מואכל בכפית, שמבריחים את הקוראים.
שכתב את כל הסיפור מחדש. תזקק את המסר, ותטפטף אותו טיפין טיפין דרך התרחשות עלילתית בנויה היטב ומרתקת.
עשה זאת בעצמך לטובתך, לפני שתצטרך להבין זאת בדרך הקשה, על ידי ספר שמודפס באלף עותקים, ששוכב כאבן שאין לה הופכין במחסנים.
וכבר אמר החכם - התייחס בסקפטיות למחמאות, וברצינות לביקורות ענייניות.
הרגשתי טוב מאד עם עצמי, אברך צעיר שמתקבל למכון איכותי, כשחבריו מסתובבים עדיין בין כולל לכולל.
העבודה במכון אינה קלה כלל. יש ללקט מראי מקומות עם כל החומר על הנושא, להבין את הנאמר, לעבד ולכתוב בצורה מובנת על פי כללי המכון, לסדר לפי דורות, להוסיף כותרות, הערות, ועוד.
הקבצים הראשונים שנשלחו למכון לאחר עבודה מאומצת, היטיבו את ההרגשה. כמה תיקונים קלים, כמה השמטות מזעריות, מחמאות מצד המבקר, החיים יפים.
ואז הגיע הבום.
קובץ שעמלתי עליו במשך חודש שלם, לסכם את הנאמר באינספור ראשונים ואחרונים על נושא חמור ביותר, חזר אלי מהמבקר.
חושך בעיניים.
כל הקובץ מלא בהערות סקירה אדומות, עם תיקונים מכאן ועד הודעה חדשה. אלא שלא די בזה. הערה ארוכה ארוכה פרוסה על כל אורך העמוד הראשון של הקובץ, שתמציתה היא שיש לשכתב את רוב החומר הכתוב. חלקו חוזר על עצמו ויש למחקו, חלקו לא מספיק ברור, ויש לסדרו באופן שונה לחלוטין, ויש תירוצים שצריך לאחדם עם תירוצים דומים, וכן הלאה.
השלב הראשוני היה זעם. מי זה המבקר הזה, שיגיד לי מה לעשות? אחרי כל העבודה המאומצת שלי, ככה הוא מעז לומר לי?
שלחתי מיילים זועמים לעורכים הראשיים, דיברתי עם חברים, וכעסתי מאד.
אט אט חילחלה בי ההבנה שכן, המבקר צודק.
עם כל הכבוד לעבודה על איסוף החומר וכתיבתו בצורה יפה, לא די בזה. יש גם לערכו בצורה שתקל על הקורא.
הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה. במשך ימים ושבועות לא כתבתי שום דבר חדש, מלבד לסדר את החומר. עברתי קטע קטע לראות אם הוא מתאים למקום או שצריך להעבירו למקום שונה, אם יש בו חידוש או שהוא חוזר על עצמו, אם יש בו כפילויות שמוטב למחקן. פיסקאות שלמות נמחקו מתוך תחושה צורבת של חיתוך בבשר החי.
הקובץ התכווץ בכמה עמודים מכובדים, אבל לפליאתי, הבחנתי שבעצם יש קטעים שכתבתי בכלל בלי להבין אותם לעומק. רק לאחר ההשוואה המעמיקה בין הדברים, גיליתי הבנה נוספת ושונה בדברי המפרשים.
היה זה שיעור מעמיק בענייני עריכה. בכל פעם מחדש שאני עורך חומר לפי אותן התובנות, אוחזת בי חלחלה למחשבה מה היה קורה אילו אותו מבקר היה תופס 'ראש קטן', ולא מטפל בי כדבעי. כיום אני מעדיף לבקר בעצמי את החומר לפני השליחה למבקר, ובכל פעם שהוא חוזר מהמבקר עם מחמאות וביקורת מזערית, אני חש אכזבה ואי נחת. עם עוד קצת ביקורת, החומר היה יכול להיות טוב יותר.
***
ללא קשר לשום סיפור שמתנהל כאן.
יש כאלו שכותבים סיפור, ולאחר שסיימו לכותבו יש להם תחושה שמשהו בו לא מספיק בשל. אממה, חבל להם על המסר המבריק שהטמינו בו, בצורה גלויה למדי.
ובכן – אם לדעתך יש לך מסר חדש, שאינו קיטשי או מופיע באינספור ספרים ומחזות, באמת כדאי להעביר אותו לקוראים.
אבל אנא, אל תבזה אותו עם סיפור שטחי, קטעי אקספוזיציה משמימים, ומסר מואכל בכפית, שמבריחים את הקוראים.
שכתב את כל הסיפור מחדש. תזקק את המסר, ותטפטף אותו טיפין טיפין דרך התרחשות עלילתית בנויה היטב ומרתקת.
עשה זאת בעצמך לטובתך, לפני שתצטרך להבין זאת בדרך הקשה, על ידי ספר שמודפס באלף עותקים, ששוכב כאבן שאין לה הופכין במחסנים.
וכבר אמר החכם - התייחס בסקפטיות למחמאות, וברצינות לביקורות ענייניות.
נערך לאחרונה ב:
