הנושאים החמים
הנושאים החמים
כבר אחרי הסלטים והסלמון המוקרם הוא היה מפוצץ. רק מפני דרכי שלום בית המשיך הלאה לבורקס, לפיציות, למרק עם הנוקלך, ללזניה, לבלינצ'ס, לפנקייק, לעוגת הגבינה, לגלידה, ואז, כשהרגיש שהוא הר סיני קטן ומוכן לקבל עליו את התורה, קינח בספל אייס קפה שיעזור לו לא להירדם באמצע תיקון ליל שבועות.
הוא נעמד בפתח בית המדרש והשקיף פנימה.
כצפוי, מקום פנוי כמעט ולא נותר. עינו החדה צדה חלל ריק ליד הארון קודש. הוא פתח ספר כלשהו, והחל פוסע אט אט כשהוא מעיין בו בפנים מכווצות.
האברך שישב בסמוך עם בנו הרים את עיניו,
יש פה נזילה מהמזגן, לכן זה פנוי. ואתה יכול להשאיר פה את הסידור אם אתה רוצה, הבן שלי בדיוק רצה ללמוד אלף- בית.
בבושת פנים עשה את כל הדרך חזור.
שיהיה בעזרת נשים.
אחחח, הסטרא אחרא הזה לא מוותר לו לרגע. כנראה שהתורה שלו כל כך חשובה בשמים. בדיוק החליטו לאסוף לשם את כל צעירי הצאן לדרשה נלהבת: "מלא מלא מלא גבינה! חביות על חביות של גבינה!"
הוא מדבר עלי?
"והכל התקלקל... בשביל זה נסעת עד שנחאי??? אוי לאותה בושה! מוירי ורבויסיי!".
הוא התחיל להרגיש לא נעים. ליל שבועות, לילה כל כך גדול והוא עוד לא פתח ספר.
כבר שתים עשרה וחצי.
בפרעסניץ. בטח הרבה נסעו לרב'ה ואם לא אז הם בטח במקווה. מצד שני, מה הוא ישב שם כמו איזה תקוע? הוא יצטרך להישאר עם החליפה, הגבאי שם מאוד מקפיד. וחם לו. חםםםם.
לא רעיון.
מה נשאר?
היכל ישעיה. לא. מקום של זקנים עם מזגן חם.
בית משה. אין כמעט אוצר הספרים.
תפארת יוסף. לא אוהב משום מה.
חניכי. צפוף כמו פה, ואולי יהיה שם את ריבלין. כבר חודשיים הוא מורח אותו, לא נעים.
דברי צמח. סביר. אמנם חתיכת דרך, אבל מה לא עושים בשביל תורה. הוי גולה למקום תורה.
ברחובות שולטים באופן מוחלט גילאי 7-12.
הוא החיש צעדיו.
בכניסה פגש את גיסו שעוסק בקירוב, עם אורח חובש כיפה זמנית.
גוט יומטב.
מה אתה אומר? יניב שואל אותי, אם הכל לטובה אז למה יש מצווה להתפלל? תן לעניינים לזרום.
היניב מהנהן. כמו שכתוב, כל מה שעושה השם, גם זו לטובה.
לא נעים להתחמק בפרט שעשו ממנו ברגע בעל מחשבה.
פעם גם היה שואל את עצמו את השאלות האלה, אבל היום זה לא מציק לו.
אולי בגלל שאנחנו רוצים את הטוב הנראה והנגלה.
מאיפה הביטוי הזה נפל עליו? הוא קורא לאחרונה יותר מידי עלונים בחזרת הש"ץ.
גיסו המנוסה לקח חזרה את המושכות. תראה יש ספר בית אלוקים להמבי"ט, והוא שואל שם יותר מזה. הוא שואל...
טוב, כל טוב! כמה מניעות יש היום.
תיקון ליל שבועות... איפה יש? לא נעים לשאול. במקום זה ניקח בבא קמא.
מקום יש, מיד להתחיל בשטייגן.
אה, איזה שטייגן הולך להיות.
כיצד הרגל. למדתי את זה אצל הרב גלבשטיין, מעניין אם הוא עדיין בישיבה. כבר צריך להיות זקן מופלג. איזה גישמאק בלימוד קיבלנו ממנו. זרק כלי מראש הגג. היה פה ר' שמעון. היו ימים. והראש ישיבה שפתאום נכנס לבית מדרש ואמר שמי שיתרץ את הקהילות יעקב, יקבל 50₪, ודויטש קיבל. עד היום הוא זוכר שהתירוץ לא היה משהו, אבל כנראה הראש ישיבה רצה לעודד אותו. בחור מסכן, חי לבד עם אמא שלו. אבל שמעתי שהיום הוא נהיה ראש כולל. לא מקנא באברכים שלו, כמה הם מתפתחים כבר בלימוד, נו-נו.
וייטר. איפה היינו? יש כלל: כל מי שאומר: יא, נו, וייטר, עוד לא התחיל ללמוד. רוזנפלד אמר לו פעם את הכלל הזה. כמה כסף הוא עושה היום, מי היה מאמין.
אחד וחצי. בשלוש אפשר כבר ללכת למקווה ובינתיים יש לו שעה וחצי ללמוד. זה המון זמן. אפשר להספיק 3 דפים עם תוספות.
אבל בדיוק מוציאים רוגל'ך. כמה דקות וחזרנו.
שלום עליכם! מה אתה עושה פה? אכלת אצל גיסך?
אוי לא. רק לא בוילר. די. הלך הלילה. משמים לא רוצים שהוא ילמד.
אז מה חדש? ספר, ספר. שנים לא דיברנו.
לא משהו מיוחד. חיים ברוך השם.
אתה עדיין אצל רפפורט? הוא משלם בזמן? צימר עוד שמה?
אין לו כח אליו. מה עושים?
איזו הברקה. הוא חייך והצביע על פיו.
תענית דיבור? כל הכבוד.
הראש כבד, לא מתאים גמרא. תהילים גם טוב. וזה היארצייט של דוד המלך, כפתור ופרח.
אבל צריך ללכת לבית שני. לא לעניין להישאר פה. תהילים זאגער? בושות.
הכי לענין להתחיל מו' לחודש.
"לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי". המילים ממש תפורות עליו. מתארות היטב את התחושה שלו בליל שבועות.
הוא חייב להוריד את הראש לכמה דקות, ביטולה זהו קיומה.
"כל אשר דיבר השם נעשה ונשמעעעע!".
שה! שה!
וצונו להתעטף בציצית. אמן.
אוף. הטלית שלו בבית.
הוא נעמד בפתח בית המדרש והשקיף פנימה.
כצפוי, מקום פנוי כמעט ולא נותר. עינו החדה צדה חלל ריק ליד הארון קודש. הוא פתח ספר כלשהו, והחל פוסע אט אט כשהוא מעיין בו בפנים מכווצות.
האברך שישב בסמוך עם בנו הרים את עיניו,
יש פה נזילה מהמזגן, לכן זה פנוי. ואתה יכול להשאיר פה את הסידור אם אתה רוצה, הבן שלי בדיוק רצה ללמוד אלף- בית.
בבושת פנים עשה את כל הדרך חזור.
שיהיה בעזרת נשים.
אחחח, הסטרא אחרא הזה לא מוותר לו לרגע. כנראה שהתורה שלו כל כך חשובה בשמים. בדיוק החליטו לאסוף לשם את כל צעירי הצאן לדרשה נלהבת: "מלא מלא מלא גבינה! חביות על חביות של גבינה!"
הוא מדבר עלי?
"והכל התקלקל... בשביל זה נסעת עד שנחאי??? אוי לאותה בושה! מוירי ורבויסיי!".
הוא התחיל להרגיש לא נעים. ליל שבועות, לילה כל כך גדול והוא עוד לא פתח ספר.
כבר שתים עשרה וחצי.
בפרעסניץ. בטח הרבה נסעו לרב'ה ואם לא אז הם בטח במקווה. מצד שני, מה הוא ישב שם כמו איזה תקוע? הוא יצטרך להישאר עם החליפה, הגבאי שם מאוד מקפיד. וחם לו. חםםםם.
לא רעיון.
מה נשאר?
היכל ישעיה. לא. מקום של זקנים עם מזגן חם.
בית משה. אין כמעט אוצר הספרים.
תפארת יוסף. לא אוהב משום מה.
חניכי. צפוף כמו פה, ואולי יהיה שם את ריבלין. כבר חודשיים הוא מורח אותו, לא נעים.
דברי צמח. סביר. אמנם חתיכת דרך, אבל מה לא עושים בשביל תורה. הוי גולה למקום תורה.
ברחובות שולטים באופן מוחלט גילאי 7-12.
הוא החיש צעדיו.
בכניסה פגש את גיסו שעוסק בקירוב, עם אורח חובש כיפה זמנית.
גוט יומטב.
מה אתה אומר? יניב שואל אותי, אם הכל לטובה אז למה יש מצווה להתפלל? תן לעניינים לזרום.
היניב מהנהן. כמו שכתוב, כל מה שעושה השם, גם זו לטובה.
לא נעים להתחמק בפרט שעשו ממנו ברגע בעל מחשבה.
פעם גם היה שואל את עצמו את השאלות האלה, אבל היום זה לא מציק לו.
אולי בגלל שאנחנו רוצים את הטוב הנראה והנגלה.
מאיפה הביטוי הזה נפל עליו? הוא קורא לאחרונה יותר מידי עלונים בחזרת הש"ץ.
גיסו המנוסה לקח חזרה את המושכות. תראה יש ספר בית אלוקים להמבי"ט, והוא שואל שם יותר מזה. הוא שואל...
טוב, כל טוב! כמה מניעות יש היום.
תיקון ליל שבועות... איפה יש? לא נעים לשאול. במקום זה ניקח בבא קמא.
מקום יש, מיד להתחיל בשטייגן.
אה, איזה שטייגן הולך להיות.
כיצד הרגל. למדתי את זה אצל הרב גלבשטיין, מעניין אם הוא עדיין בישיבה. כבר צריך להיות זקן מופלג. איזה גישמאק בלימוד קיבלנו ממנו. זרק כלי מראש הגג. היה פה ר' שמעון. היו ימים. והראש ישיבה שפתאום נכנס לבית מדרש ואמר שמי שיתרץ את הקהילות יעקב, יקבל 50₪, ודויטש קיבל. עד היום הוא זוכר שהתירוץ לא היה משהו, אבל כנראה הראש ישיבה רצה לעודד אותו. בחור מסכן, חי לבד עם אמא שלו. אבל שמעתי שהיום הוא נהיה ראש כולל. לא מקנא באברכים שלו, כמה הם מתפתחים כבר בלימוד, נו-נו.
וייטר. איפה היינו? יש כלל: כל מי שאומר: יא, נו, וייטר, עוד לא התחיל ללמוד. רוזנפלד אמר לו פעם את הכלל הזה. כמה כסף הוא עושה היום, מי היה מאמין.
אחד וחצי. בשלוש אפשר כבר ללכת למקווה ובינתיים יש לו שעה וחצי ללמוד. זה המון זמן. אפשר להספיק 3 דפים עם תוספות.
אבל בדיוק מוציאים רוגל'ך. כמה דקות וחזרנו.
שלום עליכם! מה אתה עושה פה? אכלת אצל גיסך?
אוי לא. רק לא בוילר. די. הלך הלילה. משמים לא רוצים שהוא ילמד.
אז מה חדש? ספר, ספר. שנים לא דיברנו.
לא משהו מיוחד. חיים ברוך השם.
אתה עדיין אצל רפפורט? הוא משלם בזמן? צימר עוד שמה?
אין לו כח אליו. מה עושים?
איזו הברקה. הוא חייך והצביע על פיו.
תענית דיבור? כל הכבוד.
הראש כבד, לא מתאים גמרא. תהילים גם טוב. וזה היארצייט של דוד המלך, כפתור ופרח.
אבל צריך ללכת לבית שני. לא לעניין להישאר פה. תהילים זאגער? בושות.
הכי לענין להתחיל מו' לחודש.
"לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי". המילים ממש תפורות עליו. מתארות היטב את התחושה שלו בליל שבועות.
הוא חייב להוריד את הראש לכמה דקות, ביטולה זהו קיומה.
"כל אשר דיבר השם נעשה ונשמעעעע!".
שה! שה!
וצונו להתעטף בציצית. אמן.
אוף. הטלית שלו בבית.
נערך לאחרונה ב:
