בקשת תפילה עדינה איידל בת שבע בת מרים רישקה - בד"ה

[גמד]

מי שמבין מה היתה עדינה ע"ה לכל רכסים
מבין את גודל הטרגדיה

לא חייבים להבין ולהכיר..
בכל מצב, לאבד אישה בת 50, עם ילדים בבית,
באופן פתאומי כ"כ, בשיא פריחתה
זו טרגדיה...

 

[saris]

ברוך דיין האמת
כמה אנחנו אפסיים...

זה מה שאמרו כולם ששמעו שהיא התמוטטה....
יהי זכרה ברוך

 

[תמר אלי]

ב.ד.ה
הלב נקרע

 

[Miriam schwartz]

התפללתי עליה הרבה, עצוב
ברוך דיין האמת

 

[zaza]

די! לא יאומן!
יום קשה לעמ"י
אני פשוט לא מאמינה... שם אחרי שם...
טרגדיה..!

 

[רבנים]

טור שנכתב אחרי מיטתה, ופורסם בשבת זו בעלון המקומי - משנתה של תורה.

והחי יתן אל ליבו
- רשמים מהילקחה של מרת עדינה פלונצ'ק ע"ה -
​

לעמוד אי שם בינות למלווים, לבכות למשמע קדיש-הילדים, להתעורר מיום הדין הקרב ובא על מי שהכרנו, לחזור פתאום אל הַָבַנוֹת-בסיס שהתנא באבות מנסה כל הזמן להזכיר לנו: "דע מאין באת. ולאן..." --- אוהוווו "לאן אתה הולך". היכן תובנות אלו בימים כתיקונם. היכן ה'סדר מוסר' הנורא הזה ביום-יום? מדוע ההבנה הפשוטה שהאדם לא חי כאן לעולם - לא מחרידה אותנו די הצורך.

כשהאדם נחשף לאחריתו של חברו באופן בלתי אמצעי, בבית הקברות כשמסך האבק של כיסוי הקבר נכנס לעיני כולם, נכנס משהו לראש, משהו שאין ליצר הרע כח נגדו, שם כמו עולם הזה נעמד מלכת, והאנשים מתעלים טפח מעל הקרקע, מקום בו אין ליצר מקום אחיזה.

אולם ברגע שרגבי האדמה הם השומרים היחידים של האדם, וחבריו ורעיו כבר הפכו את הספל ביציאה מבית הקברות, אז נועץ היצר הרע בפרעה שמיעץ לו: 'תכבד העבודה על האנשים' כאומר, אל דאגה, תן לו לבן-אדם להכנס חזרה לשטף החיים, ואז 'אל ישעו בדברי שקר'. גזירה על המת שישכח מן הלב, ואיתו גם ה'סדר מוסר' מבית החיים, ליבו כבר מת, הוא אינו חי וכמהה כבראשונה, זהו כוחו של 'תכבד העבודה'.

הכיצד נוכל למות עד שלא נמות, ולהחיות בליבנו את רגשות החיוביים אלו בד בבד עם חיי המעשה?

אם עזריו של היצה"ר הינו 'תכבד העבודה', אזי נראה שבכדי להימלט מידיו יש לעבוד בלא כבידות. 'כבידות העבודה' הינה רוטינת היומיום המסתובבת בכל עוזה, בלא שום קשר בין שם שמים לעבודה, שם העבודה הינה עול ללא כל תועלת, ללא שום דרך חיים, עבודה שבאמת מעיקה. וממילא גם משכחת את הכיוון האמיתי למה אנחנו כאן, למה הגענו לעולם. אך עבודה שיש לה תכלית רוחנית הלא היא עבודת ה', עבודה כזו משאירה את האדם טפח מעל הקרקע, הוא עובד את ה' בכל רגע ורגע.

כשאירוע טראומתי כזה נכנס לרוטינת היום יום אין לו סיכוי, הוא שוקע בתהומות הנשייה ונאבד לו. אך כשהוא נכנס לעבודת ה' הוא מתקבל בזרועות פתוחות, אין מה שישכיח ממנו זאת.

והחי ייתן אל ליבו...

*

אפשר ללמוד זאת גם ממעלתה של הנפטרת ע"ה, ש'כבידות העבודה' לא הייתה חלק משגרת יומה, גם אם היו צדדים פחות נעימים בתפקידה, ופעמים, אף מנות בוז ושנאה היו מנת חלקה, בכל זאת חגרה בעוז מתניה.

נחם ה' את אבלי ציון – בעלה הרה"ג רבי יוסף פלונצ'ק שליט"א ואת משפחתה החשובה, שיזכו לראות בנחמת ציון עת יקיצו וירננו שוכני עפר, במהרה וימינו אמו"א.