ואם ישנו מקור יהודי שהוא פנטזיה, כמה אחוזים הוא תופס מכלל היצירה היהודית שמשתרעת במשך אלפי שנים, מהר סיני ועד היום, והאם הוא אלגוריה או פנטזיה עלילתית?
די קשה לבצע הפרדה מוחלטת בין אליגוריה לפנטזיה עלילתית. אם יותר לי לנסות:
אליגוריה היא מסר שמתחפש לאלמנטים דמיוניים, מתוך האמונה שהסופר יכול, ואף חייב לחנך את הקורא.
זוהי תועלת אחת אפשרית מסיפור: מסר לקורא.
עלילה היא תיאור של שינוי מרגש, שמענג את החושים, והיא מגרה את הקורא לבנות בעצמו ערכים רוחניים. העלילה יכולה להיות בכל ז'אנר שהוא, גם פטזיה, ועדיין לספק תועלת לקורא.
אלו תועלות נוספות יכולים להיות לסיפור?
השאלה השניה היא מעשית.
האם הפנטזיה, שאין וויכוח בנוגע למידה בה היא מעניינת ותופסת אנשים מכל גווני הקשת האנושית- מקדמת את האדם?
אין לי ספק שיהיו כאן הרבה אנשים שיגידו מייד כן. הפנטזיה מקדמת יצירתיות, מאפשרת לחלום... בטוח שיש עוד תשובות.
אבל מה המחיר שלה?
כמו ש
@תמר לבין הזכירה, ישנה שקיעה חסרת שליטה בעולם של "פינטוזים" - עולם של דמיון - על מנת לחמוק מהמציאות. אבל בואי נדבר על אנשים נורמטיביים, שמשתמשים בדמיון בצורה בריאה:
1. ילדים חיים בעולם של דמיון באופן טבעי. סיפורים הם כר פורה
לתקשורת איתם בסביבה שנוחה ומובנת להם. מצאנו שיש תועלת אחת בסיפורים דמיוניים, גם בלעדי מסר.
2. ילדים מחזיקים ברגשות מודחקים שקשה לפרוק במציאות המודרנית. סיפורים מספקים עולם פרטי בו
מציפים את הרגשות, ומתמודדים איתם. זוהי התועלת השנייה. עצם ההתעסקות ברגשות האלה, בעולם בטוח של דמיון, מיישבים את דעתו ומרגיעים את ליבו של הקורא. זאת מכיון ש:
3. מגיל שמונה (יש מחקרים שטוענים שאף מוקדם יותר) ילדים (שוב, הבריאים בהתפתחותם) מפרידים בין דמיון לבין מציאות. משמע, אין פה שקיעה חסרת שליטה בפינטוזים, אלא ניצול של הדמיון כדי להחליק פחדים ולהרגיע את הלב. הם
יודעים שזה לא אמיתי
ולכן זה עוזר להם.
מן הסתם, זהו כלי ואפשר להשתמש בו בחכמה או בטיפשות. אבל אין קיומם של רוצחים מבטל את הצורך בסכין חיתוך.
(ראו בנין נפש האדם של רבי הופמן כדי לראות סיכום של כל זה).
והגענו, אם כן, לשאלה האחרונה: הקב"ה רוצה שנפעל כאן בעולם. במציאות. עם הכוחות שיש לנו. האם הפנטזיה מקדמת אותנו למימוש הרצון הזה?
"בסגנונות סיפורים יש הרבה משתנים… סגנון הסיפור אליו מתחבר הילד, יכול לספר למאזין ומתבונן מהצד את סיפורו הפנימי אותו הוא נושא בליבו, ההורה הנבון ככל שישים לבו לזה כך ייקל עליו לגדל את ילדו כפי תכונתו וכפי יכולותיו." (גם שם)
לכל ילד (וגם הקוראים המבוגרים יותר שיחיו
) יש
צרכים רגשיים אחרים. לא דומה קורא שצריך אקשן לקורא שצריך דרמה, ולא דומה קורא שצריך עולם "מציאותי" לקורא שצריך עולם פנטסטי. הצורך של כל קורא ליגיטימי. נראה לי שדי ברור פה לכולם שאם לא נספק לקוראים האלה פנטזיה, הם ילכו לקרוא הארי פוטר, כן?
ובלי קשר, כמו ש
@פירי ו
@RIVKA W ציינו, הז'אנר אינו סותר את קיומו של המסר. כל סיפור מוליד תובנות אצל הקורא, וודאי שסופר יר"ש יכול לנסות לשתול מסרים כאלו בכוונה תחילה גם כאשר מדובר בפנטזיה.