הנושאים החמים
הנושאים החמים
זיכרון
א.
היא יורדת במדרגות לכיוון חדר האוכל. מדרגה אחר מדרגה. נשענת על המעקה.
כאב חד דוקר בידה השמאלית. הימנית שאוחזת במקל נרעדת.
בסוף הגרם נשענת על הקיר באנחה ומכווצת את שפתיה. ישנם הכאבים המוכרים, כמו כאב הגב שלה; כשלקחה משככי כאבים התרוממה מהמיטה בבוקר והוא חסר לה, כאילו ציפתה לו שיבוא לברך בבוקר טוב כהרגלו. הכאב ביד היה זר ופולשני.
נכנסה לחדר האוכל ופנתה לשולחן בו ישבו כבר טובה ואסתר. הן דוחפות אליה קערה מלאה במאכל אדמדם נוזלי. "זה מתכון חדש", אומרת אסתר. טובה אומרת, "זה טוב מאד".
מילכה מביטה על הנוזל האדום ואז על שאר המאכלים שעל השולחן. אף אחד מהם אינו מוכר לה במיוחד, אך גם אינו זר. טועמת את האדמדם ומנסה לחוש בו טעם חדש. מהנהנת לחברותיה כאומרת, זה אכן טוב. היד האוחזת במזלג דוקרת בכאב.
כואבת לה היד, למה כואבת לה היד. האם כאבה גם מקודם.
כמו את התבשיל היא מנסה לטעום את הכאב, האם הוא מוכר לה. כשישראל יבוא תספר לו.
תספר לו – – –
מה תספר לו.
ב.
"יום יפה היום".
ישראל יורד אתה לגן והם צועדים בשבילים סביב הבניין הנמוך. יש שמש נעימה של חורף ומילכה נשענת על ישראל. המקל (מעולם לא אהבה אותו) במקומו הנכון, שכוב על ספסל בקצה השביל. ידה הסמוכה על ידו של ישראל שולחת צווחת כאב.
ישראל מביט בה ונבהל. "כואב לך משהו?"
"זה היד", היא אומרת ובוחנת עץ דקל צעיר לימינה.
ישראל יודע לא לשאול, רק מבקש לראות. מילכה מסיקה: הכאב מהזמן האחרון. הרי ישראל מגיע לעיתים קרובות, בוודאי. הם מתיישבים על ספסל סמוך, הוא עוזר לה להפשיל את שרוולה והיא ממששת את הזרוע הפועמת בכאב.
סמוך למרפק יש גוש קשה, מעט בולט, בקוטר של שלוש אצבעות.
מילכה מעבירה את אצבעותיה על הגוש, הלוך וחזור. היד דוקרת עכשיו דקירות רכות יותר, קצובות, כמו שעון המתקתק את הזמן שאוזל. היא מהרהרת, מה משמעותו של הזמן, כשכל רגע הוא רגע הווה יחיד בעולמו.
ישראל רוכן באימה, פניו חיוורים כמו זקנו.
גם הוא כבר לא צעיר, חולפת מחשבה בראשה של מילכה.
ג.
הרופא מדבר עם ישראל ומידי פעם מפנה מבט אליה. כך וודאי לימדו אותו בהתמחות. מילכה עייפה ובכל זאת מחזיקה את ראשה זקוף. היא מיטיבה את פאתה ומציצה במראה מאחורי הרופא, שם יושבת בבואתה; מאופרת, מסוקרת-פאה. על אוזניה עגילי הפנינה הגדולות. מילכה חושבת, אני עדיין נראית אדם, משמע אני אדם. היא זוקפת עוד את ראשה במעט.
רוצָה לדעת למה באו לכאן; הרופא מדבר ברמזים. כשייצא תשאל את ישראל. אולי אלו החניכיים, אולי הרגל שקצת התנפחה. אולי היד, היא כואבת לה כל כך. למה כואבת לה, כנראה ישנה לילה שעבר בתנוחה לא טובה.
על מסך הרופא מוצג צילום. בוודאות ניתן לומר שאלו אינם חניכיים. זוהי זרוע, כך נראה.
כשהם יוצאים ישראל הולך לקנות לה שתיה. היא מחכה לו על ספסל מתכת כחול. חלל בית החולים מלא ריח חריף. אחיות חולפות על פניה, חלוקים לבנים. נער קירח צועד ועמוד האינפוזיה משתקשק אחריו לאורך המסדרון. מילכה אומרת לעצמה, אני נמצאת בבית חולים בשביל היד שלי, נמצאת בבית חולים בשביל היד שלי שכואבת, שיש בה – –
אחות חולפת על פניה בהבזק לבן.
– יש בה – – נמצאת בבית חולים אני נמצאת. בבית חולים בשביל – בשביל– – –
כאב חד דוקר בידה השמאלית. למה היא כואבת.
ד.
ישראל מסייע לה לעלות לחדרה בידו האחת, ידו השניה אוחזת בשקית תרופות עמוסה. מילכה מביטה בשקית ומכווצת את שפתיה.
לפני שיוצא ישראל היא עוצרת אותו. "אמרת לאחות על התרופות?" היא שואלת. "אתה צריך לומר לה. תאמר לה, ישראל. אני עוד עלולה... אני עלולה –" מילה ארורה – "עלולה לשכוח".
ישראל אומר, "אמרתי לה, אמא. אל תטרידי את עצמך בקשר לזה", מסדר לה את הסוודר על הכתפיים והולך.
מביטה בחלון אחריו מתרחק במכוניתו, ואז מביטה בשעון. נותרה שעה לארוחת צהריים. לוקחת את המקל ויורדת באיטיות לגן. שמש חורפית נעימה עוטפת אותה, הנכדים של אסתר הגיעו לבקר והאוויר מלא קולות. כואב לה הגב קצת והיד הרבה. למה כואבת היד. היא הלכה היום עם ישראל לבית חולים. אולי בגלל הרגל, אולי בגלל היד. היא כואבת לה.
שביבי זיכרון צפים בערפל שמפכפך במוחה. מילכה מתיישבת על ספסל עץ. הצמחים סביבה עוד לחים, מגשם או מהשקיה, והשמש מנצנצת בהם זהרהורים של אור. ידה השמאלית כואבת, אך אין בכך כדי להטרידה; רוגע עוטף אותה.
היא מלטפת את היד ונתקלת בגוש קשה סמוך למרפקה. נשימתה נעתקת לשנייה. מעבירה על הגוש את אצבעותיה וחשה את הדם פועם; אולי אלו דפיקותיו של מלאך המוות.
עוצמת את עיניה ורוח מלטפת את לחיה. יודעת, תיכף יאבד גם רגע זה בחלל האַיִן. המחשבה הזאת, כמה נוראית הייתה בעבר; היום היא מלאת שלווה.
מביטה סביבה ונושמת עמוק. האוויר קריר ומלא ריח צמחיה רטובה, השמש מרצדת בשערות פאתה, על עגילי הפנינה, בין עיניה. מחייכת לעצמה, איזה יום יפה.
א.
היא יורדת במדרגות לכיוון חדר האוכל. מדרגה אחר מדרגה. נשענת על המעקה.
כאב חד דוקר בידה השמאלית. הימנית שאוחזת במקל נרעדת.
בסוף הגרם נשענת על הקיר באנחה ומכווצת את שפתיה. ישנם הכאבים המוכרים, כמו כאב הגב שלה; כשלקחה משככי כאבים התרוממה מהמיטה בבוקר והוא חסר לה, כאילו ציפתה לו שיבוא לברך בבוקר טוב כהרגלו. הכאב ביד היה זר ופולשני.
נכנסה לחדר האוכל ופנתה לשולחן בו ישבו כבר טובה ואסתר. הן דוחפות אליה קערה מלאה במאכל אדמדם נוזלי. "זה מתכון חדש", אומרת אסתר. טובה אומרת, "זה טוב מאד".
מילכה מביטה על הנוזל האדום ואז על שאר המאכלים שעל השולחן. אף אחד מהם אינו מוכר לה במיוחד, אך גם אינו זר. טועמת את האדמדם ומנסה לחוש בו טעם חדש. מהנהנת לחברותיה כאומרת, זה אכן טוב. היד האוחזת במזלג דוקרת בכאב.
כואבת לה היד, למה כואבת לה היד. האם כאבה גם מקודם.
כמו את התבשיל היא מנסה לטעום את הכאב, האם הוא מוכר לה. כשישראל יבוא תספר לו.
תספר לו – – –
מה תספר לו.
ב.
"יום יפה היום".
ישראל יורד אתה לגן והם צועדים בשבילים סביב הבניין הנמוך. יש שמש נעימה של חורף ומילכה נשענת על ישראל. המקל (מעולם לא אהבה אותו) במקומו הנכון, שכוב על ספסל בקצה השביל. ידה הסמוכה על ידו של ישראל שולחת צווחת כאב.
ישראל מביט בה ונבהל. "כואב לך משהו?"
"זה היד", היא אומרת ובוחנת עץ דקל צעיר לימינה.
ישראל יודע לא לשאול, רק מבקש לראות. מילכה מסיקה: הכאב מהזמן האחרון. הרי ישראל מגיע לעיתים קרובות, בוודאי. הם מתיישבים על ספסל סמוך, הוא עוזר לה להפשיל את שרוולה והיא ממששת את הזרוע הפועמת בכאב.
סמוך למרפק יש גוש קשה, מעט בולט, בקוטר של שלוש אצבעות.
מילכה מעבירה את אצבעותיה על הגוש, הלוך וחזור. היד דוקרת עכשיו דקירות רכות יותר, קצובות, כמו שעון המתקתק את הזמן שאוזל. היא מהרהרת, מה משמעותו של הזמן, כשכל רגע הוא רגע הווה יחיד בעולמו.
ישראל רוכן באימה, פניו חיוורים כמו זקנו.
גם הוא כבר לא צעיר, חולפת מחשבה בראשה של מילכה.
ג.
הרופא מדבר עם ישראל ומידי פעם מפנה מבט אליה. כך וודאי לימדו אותו בהתמחות. מילכה עייפה ובכל זאת מחזיקה את ראשה זקוף. היא מיטיבה את פאתה ומציצה במראה מאחורי הרופא, שם יושבת בבואתה; מאופרת, מסוקרת-פאה. על אוזניה עגילי הפנינה הגדולות. מילכה חושבת, אני עדיין נראית אדם, משמע אני אדם. היא זוקפת עוד את ראשה במעט.
רוצָה לדעת למה באו לכאן; הרופא מדבר ברמזים. כשייצא תשאל את ישראל. אולי אלו החניכיים, אולי הרגל שקצת התנפחה. אולי היד, היא כואבת לה כל כך. למה כואבת לה, כנראה ישנה לילה שעבר בתנוחה לא טובה.
על מסך הרופא מוצג צילום. בוודאות ניתן לומר שאלו אינם חניכיים. זוהי זרוע, כך נראה.
כשהם יוצאים ישראל הולך לקנות לה שתיה. היא מחכה לו על ספסל מתכת כחול. חלל בית החולים מלא ריח חריף. אחיות חולפות על פניה, חלוקים לבנים. נער קירח צועד ועמוד האינפוזיה משתקשק אחריו לאורך המסדרון. מילכה אומרת לעצמה, אני נמצאת בבית חולים בשביל היד שלי, נמצאת בבית חולים בשביל היד שלי שכואבת, שיש בה – –
אחות חולפת על פניה בהבזק לבן.
– יש בה – – נמצאת בבית חולים אני נמצאת. בבית חולים בשביל – בשביל– – –
כאב חד דוקר בידה השמאלית. למה היא כואבת.
ד.
ישראל מסייע לה לעלות לחדרה בידו האחת, ידו השניה אוחזת בשקית תרופות עמוסה. מילכה מביטה בשקית ומכווצת את שפתיה.
לפני שיוצא ישראל היא עוצרת אותו. "אמרת לאחות על התרופות?" היא שואלת. "אתה צריך לומר לה. תאמר לה, ישראל. אני עוד עלולה... אני עלולה –" מילה ארורה – "עלולה לשכוח".
ישראל אומר, "אמרתי לה, אמא. אל תטרידי את עצמך בקשר לזה", מסדר לה את הסוודר על הכתפיים והולך.
מביטה בחלון אחריו מתרחק במכוניתו, ואז מביטה בשעון. נותרה שעה לארוחת צהריים. לוקחת את המקל ויורדת באיטיות לגן. שמש חורפית נעימה עוטפת אותה, הנכדים של אסתר הגיעו לבקר והאוויר מלא קולות. כואב לה הגב קצת והיד הרבה. למה כואבת היד. היא הלכה היום עם ישראל לבית חולים. אולי בגלל הרגל, אולי בגלל היד. היא כואבת לה.
שביבי זיכרון צפים בערפל שמפכפך במוחה. מילכה מתיישבת על ספסל עץ. הצמחים סביבה עוד לחים, מגשם או מהשקיה, והשמש מנצנצת בהם זהרהורים של אור. ידה השמאלית כואבת, אך אין בכך כדי להטרידה; רוגע עוטף אותה.
היא מלטפת את היד ונתקלת בגוש קשה סמוך למרפקה. נשימתה נעתקת לשנייה. מעבירה על הגוש את אצבעותיה וחשה את הדם פועם; אולי אלו דפיקותיו של מלאך המוות.
עוצמת את עיניה ורוח מלטפת את לחיה. יודעת, תיכף יאבד גם רגע זה בחלל האַיִן. המחשבה הזאת, כמה נוראית הייתה בעבר; היום היא מלאת שלווה.
מביטה סביבה ונושמת עמוק. האוויר קריר ומלא ריח צמחיה רטובה, השמש מרצדת בשערות פאתה, על עגילי הפנינה, בין עיניה. מחייכת לעצמה, איזה יום יפה.
