ראיתי את הכריכה. ראיתי את שם הכותב. שמעתי את השם. ורצתי לקנות.
מההתחלה זה היה מצחיק, הזוי, שרוט. כמעט כמו הספר. התקשרתי לחנות ספרים. שאלתי, "יש לכם את נתב"ג בן גוריון?"
"את מה??"
"את הספר נתב"ג בן גוריון"
"מה זאת אומרת? נתב"ג---- מה זה מתיחה?"
בסוף היה להם. רק המוכר לא ראה את הספר עדיין, הוא מבקש סליחה ממש. (וסליחה אדון מוכר אם אתה קורא את זה)
אז קניתי. וכבר בדרך הביתה הצצתי בכריכה.
"הספר הוא אוסף מחשבות של אדם גבוה עם חרדות הפרעה נמוכות...." ואז-
שלושה ציטטות.
שלושתם של פלדמן. (הכותב עצמו, אגב)
אחד ב2018, שני ב2019, שלישי ב 2020.
מה שאדם עובר בשלוש שנים... רגע הוא בועט במתחרים אחרי זה הוא מגיע להשלמה עצמית, ואז יש ניסוח שלו על עצמו. אני צחקתי. בקול, אגב.
יאללה נעבור לספר. (לכו שניה לאור החיים, קראו את הגב. סתם תחייכו רגע)
כתב אותו יצחק פלדמן. עיתונאי וכותב מוכשר. זהו סוג של אוטוביוגרפיה סאטירית על אדם שלא הפך את העולם, אבל העולם התהפך עליו.
הספר מחולק לכמה קטגוריות. כל קטגוריה עם איור קריקטוריסטי מתאים. בין הקטגוריות; משפחה, חברים, הישיבה, חרדות, החיים עצמם, וכו' וכו' וגו'
לא באה לכתוב מה יש בספר. כי אם אתם רוצים תלכו תקנו. הוא שווה את זה.
אבל איך כתב השבוע גרובייס ב'משפחה'?
"שרוט עד העונג. מצחיק עד כאב. שנון עד הקצה, ובעיקר, אמיץ וחושפני עד התקף חרדה"
מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים צוחקת בקול. מקריאה ציטוטים, מספרת אנקדוטות, ומגרדת את הראש במבוכה. בגללו, לא בגללי.
זה ספר טוב עם הומור ברמה גבוהה, הומור שלא מתאמץ להיות הומור אלא פשוט 'נהמר' (בלע"ז נהיה הומור). ספר שמראה קוריוזים פשוטים מהחיים באור אחר. מצחיק יותר, מחריד יותר, דרמטי יותר. ומחיה את הנפש יותר.
מעבר להומור ולכייף ולצחוקים יש בו גם פן מאוד כנה. אמיתי עד אימה. יש את החרדות שהוא מדבר עליהם בפתיחות, העצלות שאין לו שום בעיה לצעוק את זה בקול, המבוכה מול אנשים, והפדיחות שאנשים עושים לעצמם.
אני ייתן את המבט דווקא על החרדות שהוא פתח בצורה מרתקת.
בימינו אחד מכל עשרה אנשים סובל מאי אילו הפרעות חרדה. לאחד זה מתבטא כך או אחרת, בצורה קיצונית יותר או פחות, אבל יודעים מה זה. ומתביישים.
יש אנשים שלא יטפלו בעצמם כי הם מתביישים.
יש אנשים שלא יודו בחרדות שלהם כי הם מתביישים.
וכן על זו הדרך.
הספר הזה מראה שאפשר גם אחרת.
אתה יכול להיות חרד בכל רגע, אבל דבר ראשון טפל בעצמך, דבר שני זה נורמלי ובסדר. אפילו לפלדמן יש חרדות!
והחשיפה הזו למען הכלל ראויה להערכה. כי היא חשיפה ראשונית כמדומני במגזר החרדי של אחד שלא מתבייש לצעוק בקול שהוא חרדתי. ולא כי הוא מטפל רגשי או משהו אינטרסנטי כזה או אחר, אלא כי הוא בנאדם.
הוא כותב את "חוויות" החרדות בצורה הומוריסטית כרגיל עם קריצות וכדומה, ומאוד נהניתי.
יש לי עוד המון מילים טובות ויפות אבל ביננו, באנו להרביץ ביקורת וללכת.
דבר ראשון ביקורת לכם ולי, הקוראים.
קחו את הזמן.
אל תקראו את הכל בבת אחת משני סיבות. א. כמו קפה משובח. שכדי לטעום את הטעם שלו צריך לגימה לגימה. ב. כי תשמרו את הזמן. היום תצחקו חצי שעה, מחר עוד חצי שעה, מחרתיים שעתיים. חבל לבזבז את הכל בבת אחת!
נקודה לדיוק:
מכירה 'אי- מי' מקרוב שסבל אף הוא מחרדות. לכן, כשראיתי פרסומות בדיגיטל על הספר, ראיתי שמספרים על זה שפלדמן חושף את החרדות שלו, ואיך הוא מתמודד וכולי. אמרתי לעצמי 'וואלה איזה אומץ ומעניין איך הוא עושה את זה' והלכתי לקנות.
קראתי את הספר המדהים הזה. וחוץ מכמה פרקים נקודתיים לא מצאתי עוד את חרדותיו של פלדמן. מאוד נהניתי מהקריאה והכתיבה, אבל חבל שהפרסום יצא מהכותרת. הכותרת היא לא 'פלדמן חושף את חרדותיו', אלא, 'פלדמן חושף את חייו'- וזה גם מאוד מעניין ומרתק.
נקודה לשיפור:
אוח, המסעות שלו בעולם. זה לא יפה שזה מצוייר כל כך טוב, והכבישים משורטטים בראשינו, והאנשים המוזרים והבובות החנוטות כביכול מסתכלים עלינו מהצד אבל ברגע שאנחנו מרימים את הראש אנחנו קולטים שאנחנו על הרצפה בינות ללגו ופליימוביל וכבר חושך בחוץ ושעת ההשכבה הגיעה. זה בצחוק. עכשיו ברצינות, יש איזה פרק אחד או שניים ש---לא יודעת, הורידו קצת. מכירים את הכתבות בעיתון על 'כתבינו זלמן שטוק במסע לקזבלנקה מספר' אז זה ככה. עם הומור ושפשוף, אבל כתבה עיתונאית. בלי תמונות, והוא כותב שהוא צילם. בלי האקטואליה, כי זה היה מזמן. והפרק שניים האלה לפי דעתי, התפספסו.
זה בסדר שזה טורים לעיתון שעברו שכתוב והתאמה לספר. אבל יש דברים שמתאימים לכתבה בעיתון ויש דברים שמתאימים לספר.
נקודה לדיון:
ומשהו אחרון. יש שיאמרו זה הכייף, יש שיאמרו איזה באסה. ויש שלא יאמרו.
אבל אני אומר, ותחלקו עלי אם אני טועה.
עיתון הוא דבר אקטואלי. אני קונה עיתון שיספר לי מה הלך השבוע, היום, החודש. וזורקת אותו לפח אחרי הקריאה כי הוא כבר לא מעניין אותי. כי מה שכתוב שם עבר, נגמר, שלום.
ספר לעומתו, הוא דבר שאתה משקיע בו, ורוכש אותו בשטר. והוא עומד על המדף עד אשר ---- אין עד. לנצח.
הספר הזה. הוא עומד על הגבול. קראתי שם דימוים כמו, האלקטורים בבחירות. ההפסד של טראמפ. ירידות על בני גנץ. וכמובן- פרק שלם על ה'קורונה'.
אני אוהבת אקטואליה ולכן נהניתי מההקשרים, כי גם אם סופר שם על הגל הראשון של הקורונה עדיין זה היה לא מזמן, אבל אוטוטו, שימצאו חיסון, ונתחיל לשכוח... אז זה גם יעניין?
ואוטוטו, אחרי הבחירות כשנפתלי בנט וביבי נתניהו יריבו על הכסא, יעניין אותי בני גנץ על גמגומיו?
כלומר, אם אקרא שנית את הספר בעוד שנה שנתיים, ואני עושה זאת מפעם לפעם בספרים עתיקי יומין, האם הספר יחזיק אותי או ישעמם אותי? ימים יגידו. וייתכן מאוד שאני טועה.
אז במילים אחרות מה שאני אומרת זה רוצו טוסו לקנות את הספר לפני שהאקטואליה תלך, ואז אולי, ושמא, ויש חשש, שתפספסו כמה דימויים מדליקים.
אז כאשר תקום מן הספר---
דבר ראשון שעות של עונג. לא פספסתי מילה נראה לי. למרות שהספר דק (למה כזה קצר? למה??) כל מילה שם פנינה. ויכולתי לקרוא איזה פרק שוב ושוב כי כל כך צחקתי. (רמז; עמוד 71, פרק החברים. ועוד רמז; מכתב הפרידה מהקיסם. ועוד רמז אחרון; כמעט כל הספר)
עוד משהו, אמנם אני לא סופרת אבל פתאום אחזה אותי כזאת קנאת סופרים. מה הסוד שם? מה?? אוף זה מתסכל. אוף זה מרתק. אוף זה יפה. אוף זה כל כך מצחיק ולא מתאמץ להיות כזה.
ועוד בקשה קטנה, עוד ספרים כאלה.
חסרים לנו בחיים עוד ספרי הגות והומור, פילוסופיה וצחוק. והכי חסר לנו- אמת שכתובה וחרוטה על הדפים.
זה עשה טוב לי ולכל מי שקרא את הספר. אז בבקשה, הבו לנו עוד.
(אפשר מילה קטנה לקופירייטרים ואנשי השיווק פה? לכו לכו לראות את הפרומו של הספר. וואו. וואו. וואו. גאוני ברמות.)
מההתחלה זה היה מצחיק, הזוי, שרוט. כמעט כמו הספר. התקשרתי לחנות ספרים. שאלתי, "יש לכם את נתב"ג בן גוריון?"
"את מה??"
"את הספר נתב"ג בן גוריון"
"מה זאת אומרת? נתב"ג---- מה זה מתיחה?"
בסוף היה להם. רק המוכר לא ראה את הספר עדיין, הוא מבקש סליחה ממש. (וסליחה אדון מוכר אם אתה קורא את זה)
אז קניתי. וכבר בדרך הביתה הצצתי בכריכה.
"הספר הוא אוסף מחשבות של אדם גבוה עם חרדות הפרעה נמוכות...." ואז-
שלושה ציטטות.
שלושתם של פלדמן. (הכותב עצמו, אגב)
אחד ב2018, שני ב2019, שלישי ב 2020.
מה שאדם עובר בשלוש שנים... רגע הוא בועט במתחרים אחרי זה הוא מגיע להשלמה עצמית, ואז יש ניסוח שלו על עצמו. אני צחקתי. בקול, אגב.
יאללה נעבור לספר. (לכו שניה לאור החיים, קראו את הגב. סתם תחייכו רגע)
כתב אותו יצחק פלדמן. עיתונאי וכותב מוכשר. זהו סוג של אוטוביוגרפיה סאטירית על אדם שלא הפך את העולם, אבל העולם התהפך עליו.
הספר מחולק לכמה קטגוריות. כל קטגוריה עם איור קריקטוריסטי מתאים. בין הקטגוריות; משפחה, חברים, הישיבה, חרדות, החיים עצמם, וכו' וכו' וגו'
לא באה לכתוב מה יש בספר. כי אם אתם רוצים תלכו תקנו. הוא שווה את זה.
אבל איך כתב השבוע גרובייס ב'משפחה'?
"שרוט עד העונג. מצחיק עד כאב. שנון עד הקצה, ובעיקר, אמיץ וחושפני עד התקף חרדה"
מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים צוחקת בקול. מקריאה ציטוטים, מספרת אנקדוטות, ומגרדת את הראש במבוכה. בגללו, לא בגללי.
זה ספר טוב עם הומור ברמה גבוהה, הומור שלא מתאמץ להיות הומור אלא פשוט 'נהמר' (בלע"ז נהיה הומור). ספר שמראה קוריוזים פשוטים מהחיים באור אחר. מצחיק יותר, מחריד יותר, דרמטי יותר. ומחיה את הנפש יותר.
מעבר להומור ולכייף ולצחוקים יש בו גם פן מאוד כנה. אמיתי עד אימה. יש את החרדות שהוא מדבר עליהם בפתיחות, העצלות שאין לו שום בעיה לצעוק את זה בקול, המבוכה מול אנשים, והפדיחות שאנשים עושים לעצמם.
אני ייתן את המבט דווקא על החרדות שהוא פתח בצורה מרתקת.
בימינו אחד מכל עשרה אנשים סובל מאי אילו הפרעות חרדה. לאחד זה מתבטא כך או אחרת, בצורה קיצונית יותר או פחות, אבל יודעים מה זה. ומתביישים.
יש אנשים שלא יטפלו בעצמם כי הם מתביישים.
יש אנשים שלא יודו בחרדות שלהם כי הם מתביישים.
וכן על זו הדרך.
הספר הזה מראה שאפשר גם אחרת.
אתה יכול להיות חרד בכל רגע, אבל דבר ראשון טפל בעצמך, דבר שני זה נורמלי ובסדר. אפילו לפלדמן יש חרדות!
והחשיפה הזו למען הכלל ראויה להערכה. כי היא חשיפה ראשונית כמדומני במגזר החרדי של אחד שלא מתבייש לצעוק בקול שהוא חרדתי. ולא כי הוא מטפל רגשי או משהו אינטרסנטי כזה או אחר, אלא כי הוא בנאדם.
הוא כותב את "חוויות" החרדות בצורה הומוריסטית כרגיל עם קריצות וכדומה, ומאוד נהניתי.
יש לי עוד המון מילים טובות ויפות אבל ביננו, באנו להרביץ ביקורת וללכת.
דבר ראשון ביקורת לכם ולי, הקוראים.
קחו את הזמן.
אל תקראו את הכל בבת אחת משני סיבות. א. כמו קפה משובח. שכדי לטעום את הטעם שלו צריך לגימה לגימה. ב. כי תשמרו את הזמן. היום תצחקו חצי שעה, מחר עוד חצי שעה, מחרתיים שעתיים. חבל לבזבז את הכל בבת אחת!
נקודה לדיוק:
מכירה 'אי- מי' מקרוב שסבל אף הוא מחרדות. לכן, כשראיתי פרסומות בדיגיטל על הספר, ראיתי שמספרים על זה שפלדמן חושף את החרדות שלו, ואיך הוא מתמודד וכולי. אמרתי לעצמי 'וואלה איזה אומץ ומעניין איך הוא עושה את זה' והלכתי לקנות.
קראתי את הספר המדהים הזה. וחוץ מכמה פרקים נקודתיים לא מצאתי עוד את חרדותיו של פלדמן. מאוד נהניתי מהקריאה והכתיבה, אבל חבל שהפרסום יצא מהכותרת. הכותרת היא לא 'פלדמן חושף את חרדותיו', אלא, 'פלדמן חושף את חייו'- וזה גם מאוד מעניין ומרתק.
נקודה לשיפור:
אוח, המסעות שלו בעולם. זה לא יפה שזה מצוייר כל כך טוב, והכבישים משורטטים בראשינו, והאנשים המוזרים והבובות החנוטות כביכול מסתכלים עלינו מהצד אבל ברגע שאנחנו מרימים את הראש אנחנו קולטים שאנחנו על הרצפה בינות ללגו ופליימוביל וכבר חושך בחוץ ושעת ההשכבה הגיעה. זה בצחוק. עכשיו ברצינות, יש איזה פרק אחד או שניים ש---לא יודעת, הורידו קצת. מכירים את הכתבות בעיתון על 'כתבינו זלמן שטוק במסע לקזבלנקה מספר' אז זה ככה. עם הומור ושפשוף, אבל כתבה עיתונאית. בלי תמונות, והוא כותב שהוא צילם. בלי האקטואליה, כי זה היה מזמן. והפרק שניים האלה לפי דעתי, התפספסו.
זה בסדר שזה טורים לעיתון שעברו שכתוב והתאמה לספר. אבל יש דברים שמתאימים לכתבה בעיתון ויש דברים שמתאימים לספר.
נקודה לדיון:
ומשהו אחרון. יש שיאמרו זה הכייף, יש שיאמרו איזה באסה. ויש שלא יאמרו.
אבל אני אומר, ותחלקו עלי אם אני טועה.
עיתון הוא דבר אקטואלי. אני קונה עיתון שיספר לי מה הלך השבוע, היום, החודש. וזורקת אותו לפח אחרי הקריאה כי הוא כבר לא מעניין אותי. כי מה שכתוב שם עבר, נגמר, שלום.
ספר לעומתו, הוא דבר שאתה משקיע בו, ורוכש אותו בשטר. והוא עומד על המדף עד אשר ---- אין עד. לנצח.
הספר הזה. הוא עומד על הגבול. קראתי שם דימוים כמו, האלקטורים בבחירות. ההפסד של טראמפ. ירידות על בני גנץ. וכמובן- פרק שלם על ה'קורונה'.
אני אוהבת אקטואליה ולכן נהניתי מההקשרים, כי גם אם סופר שם על הגל הראשון של הקורונה עדיין זה היה לא מזמן, אבל אוטוטו, שימצאו חיסון, ונתחיל לשכוח... אז זה גם יעניין?
ואוטוטו, אחרי הבחירות כשנפתלי בנט וביבי נתניהו יריבו על הכסא, יעניין אותי בני גנץ על גמגומיו?
כלומר, אם אקרא שנית את הספר בעוד שנה שנתיים, ואני עושה זאת מפעם לפעם בספרים עתיקי יומין, האם הספר יחזיק אותי או ישעמם אותי? ימים יגידו. וייתכן מאוד שאני טועה.
אז במילים אחרות מה שאני אומרת זה רוצו טוסו לקנות את הספר לפני שהאקטואליה תלך, ואז אולי, ושמא, ויש חשש, שתפספסו כמה דימויים מדליקים.
אז כאשר תקום מן הספר---
דבר ראשון שעות של עונג. לא פספסתי מילה נראה לי. למרות שהספר דק (למה כזה קצר? למה??) כל מילה שם פנינה. ויכולתי לקרוא איזה פרק שוב ושוב כי כל כך צחקתי. (רמז; עמוד 71, פרק החברים. ועוד רמז; מכתב הפרידה מהקיסם. ועוד רמז אחרון; כמעט כל הספר)
עוד משהו, אמנם אני לא סופרת אבל פתאום אחזה אותי כזאת קנאת סופרים. מה הסוד שם? מה?? אוף זה מתסכל. אוף זה מרתק. אוף זה יפה. אוף זה כל כך מצחיק ולא מתאמץ להיות כזה.
ועוד בקשה קטנה, עוד ספרים כאלה.
חסרים לנו בחיים עוד ספרי הגות והומור, פילוסופיה וצחוק. והכי חסר לנו- אמת שכתובה וחרוטה על הדפים.
זה עשה טוב לי ולכל מי שקרא את הספר. אז בבקשה, הבו לנו עוד.
(אפשר מילה קטנה לקופירייטרים ואנשי השיווק פה? לכו לכו לראות את הפרומו של הספר. וואו. וואו. וואו. גאוני ברמות.)