הייתי חצוף. אין אפס.
אבא אמר את זה וגם אמא וגם האישונים של האנשים בשכונה. הם דקרו לי את האייפון וכמעט ניפצו לי את המסך. אני צחקתי להם בפנים וחתכתי עוד קרע במכנסיים, שם, באיזור המשופשף בברך.
הייתי רשע. הייתי.
אפילו לא בסתר. אני טיפוס דוגרי. אפילו לא טרחתי לחבר את האוזניות לפלאפון כששמוליק אמר דברי תורה על השולחן שבת בסלון. בכוונה הפרעתי להם מהחדר. ב כ ו ו נ ה . הם לא ביקשו שקט כי העדיפו את הוויליום הנוכחי, פחדו שאני יגביה. היו גם את הימים של הקריוקי ואז גם הוכחתי לכולם בקיאות מגעילה בשירים שלא קיימים בבתים כמו בבית בו גדלתי.
הייתי בריון. מודה.
האופנוע שלי ריסק את האספלט ברחוב השקט שלנו. הצרחות של השכנה מלמטה אפילו לא גירדו לי את הקסדה. לא שמעתי אותם, הרעש של האופנוע כמעט החריש גם אותי. אחר כך הגיעו אורות כחולים והפנים שלי אפילו לא להטו כשכל האנשים ברחוב ראו את האזיקים. באותו רגע רציתי להעיף את הברזלים מהידיים שלי רק בשביל להצית גפרורו ולהעלות באש את כולם. אבל הדפו אותי לניידת. אחד מהילדים שהתקהלו סביבי אמר משהו והצלחתי לקרוא את השפתיים שלו. שייגץ.
הייתי שבור. הרסתי את כולם. ואותי וביום בו החלטתי לחזור לאף אחד כבר לא באתי בטוב.
אף אחד לא הכיל את ייצור הכלאיים שהסתובב להם מתחת לאף, עם כיפה נ נח ומכנס קצר.
חוץ מהם.
חוץ מהאנשים שכמעט הרגתי אותם והקזתי את הדם שלהם באיטיות רצחנית. טיפה אחר טיפה. הם ביקשו ובכו. וכעסו. ואיימו. וזה היה מותר להם, כי היה על מה. תמיד צחקתי על הבכי שלהם ובכיתי על השמחה שעוד נותרה בחייהם. הם היו הולכים ברחובות ומטביעים את הגשם בדמעות. הימים שלהם היו שחורים והלילות לבנים.
רק הם, בסוף הסיפור, קיבלו אותי. חיבקו. עטפו. בכו איתי.
אתה הבן שלי. אמרה לי אמא ויד שלה המיסה לי את הלב.
אתה הילד שלי. חיוך עייף בקע את זקנו של אבא והכתף שלי נרעדה ממגע ידו.
- - -
אבא.
אני יודע שעדיין אני חצוף. ורשע. ובריון.
אבל אולי, אולי כמו ההורים שלי, רק בזכות שאני הבן שלך, תעטוף אותי?
אולי תקבל אותי. כמו שאני. אני משתדל לעשות טוב.
מבטיח.
סליחה, אבא.
ו...תודה.
אחד הטובים...
עד כמה שזה נושא לעוס.
נוצרה פה יצירה, כתובה הדק היטב.