הנושאים החמים
הנושאים החמים
נמאס.
בוא נודה על האמת, נמאס. נמאס לגמרי. בכל חודש, כשאנו תולשים את הדף ביומן ובו מוכתמות שאריות חתונותיהם של כל המי ומי, אנו מתמלאים בתחושת הקלה. הקלה, כי הנה זה עבר ב"ה. השתתפנו (?) ב12 חתונות כן ירבו החודש, ולחודש הבא נכונו לנו למרבה העומס רק עוד 9 כאלה שאנחנו "חייבים" להיות בהן, מהן 4 מחוץ לעיר. אני בכוונה כותב להיות ולא להשתתף, כי המרחק בין להשתתף עם כל הלב ללהיות (בתמונות) הוא רב. רב מאד.
כבר מזמן הפכו החתונות המתועשות לנשפי מסכות בהן מתחפשים המחותנים שיחי' לעשירים ללילה אחד. בזה הלילה, מקווים המחותנים לא להיפגש פנים אל פנים עם בעלי הגמחי"ם השונים שאיפרו אותם להצגה הכי עלובה בעיר, ומייחלים כי המסכה העשירה שעל פניהם תחזיק מעמד לפחות עד אחרי ה"מצווה טאנץ". לאחרונה החלו חריקות בתחפושת, אבל חיש קל נמצאה הדרך לתיחזוקה – הטיפה המרה.
זכיתי להיות בהרבה חתונות כאלה. כן, חבריי לספסל בית הכנסת, אלו שכאשר תמה לה תפילת שחרית בימי חול, הם נסחבים רגלית למכולת השכונתית שם הם מחשבים את צעדיהם והוצאותיהם לבל יעברו את מסגרת התקציב שקבעו. אלה שלא יכולים להסתכל לילד בעיניים כשהוא מביא פתק מהחיידר על טיול שעולה 25 ₪ כי אין להם. ובאמת אין להם!
האח, כמה טוב לראות שלפחות עוד נשאר להם מעט חוש הומור, והם עדיין מסוגלים להתחפש פעם ב.. לעשירי תבל.
הנה הם צועדים מעדנות לפתחו של האולם המפואר, עבדיהם המלצרים מתחככים בהם, מתרוצצים סביבם למלא את רצונם, העיתונאים, סליחה הצלם ועוזריו, מכרכרים בעוז ומנציחים כל פעולה של מיודעינו מזויות צילום שונות, משל היו ראשי מדינה לפחות. בגדיהם הנוצצים והמיוחדים מפיקים קריאות התפעלות מהנוכחים, ולמי שלא שם לב, הם טורחים להסביר כי הפעם, לכבוד החתונה, הם פשוט היו "חייבים" לרכוש בגדים מיוחדים, מלבושים נאים ומתוקנים כפי עניין המחותנים. מעצבי הפרחים המיוחדים שנשכרו לצורך הנאת העשירים עסוקים בהכנות האחרונות של זרי ענק מפרחים חיים, ומייחלים שהם יצעדו בדיוק כפי המחותנים – עד תום החתונה בשיא הפריחה. מאז והלאה - קמילה ונבילה.
התזמורת שהזמין מתארגנת להנעים להדא עתירא קדישא את היום המיוחד שלו – היום הוא עשיר תבל. היום התבל גם מתעשר ממנו. הדאגה היחידה שיש לו כרגע היא שלא להיפגש פנים אל פנים עם כל בעלי הגמחי"ם למיניהם, אליהם פנה ושפך בפניהם את מצוקתו כי רבה. אל דאגה רבותי, מחר הוא חוזר חזרה למקצוע הרגיל שלו.
ואנחנו, אנחנו נשכרנו לשמש ניצבים די דוממים בהצגה ההזויה הזו. ראוי שכשנגיע "להיות" בחתונה, נשתדל לסובב ו"לתת מזל טוב" לכל המי והמה, לדאוג לכך שהצלם ינציח אותנו לפחות בסיטואציה אחת, כדי שגם אחרי שהמסכות יורדו, יראו שהיינו.
האח, מה לא אמרו חז"ל על "כל המשמח"? כאילו בנה, זוכה לדברים. יופי. ממש שימחנו. היינו, לחצנו ידיים, הצטלמנו, החתמנו כרטיס, והופ.. לחתונה הבאה בתור.
אחת הבעיות הגדולות היא חתונה של בן דוד. כן, בן דוד שאפילו את שמו אני לא זוכר, אבל מה לעשות, הוא עומד להקים את ביתו עם נוותו, ואצטרך למען הפרוטוקול לבלות באתר כערב שלם הכולל גם ארוחת ערב חגיגית להחריד.
תחת הכותרת "המינימום ההכרחי" הצלחנו להחדיר תודעת בזבזנות בלתי רגילה. איש לא מעלה על דעתו לקום ולומר עד כאן. הגיע הזמן לשנות את המינימום ההכרחי.
אולי באמת הגיע הזמן להסיר את הכפפות (המשי, הלבנות) ולומר את האמת בפנים של עצמנו. זה אולי יהיה כרוך בשחיטת כמה פרות קדושות, אבל מה לא עושים למען השמחה?
כמובן שבהתחלה, ככה כדי להתרגל לרעיון, נזכיר את הנושא רק ברמז. זה ישמע בערך כך: אין לנו כסף לזה, אין לנו כח לזה, אנחנו מאד רוצים לשנות את זה, נמאס לנו מזה, הגיע הזמן לשינוי.
בשלב הבא, לאחר נסתכל ימינה ושמאלה ונווכח כי השמים עדיין מתוחים, ובעצם גם המחותן שלנו, הנוכחי, הלשעבר והפוטנציאלי, גם כן ממלמלים את אותו הטקסט, נתחיל לקרוא לילד בשמו: לא מעוניינים לערוך ערבי בידור להמונים – אירוסין (תצוגת מתנות בלע"ז), אין לנו כסף למתנות גרנדיוזיות לאורך התקופה שבין האירוסין לחתונה, לשבתות עליה לתורה, ובכלל אנחנו חושבים שאין צורך לערוך חתונה באולם שמחות. מספיק לנו אולם של בית כנסת. אין לנו צורך בצלם, זול יותר לרכוש מצלמה דגיטלית איכותית, ולמנות מישהו בשכר מינימום שיצלם ויצלם ויצלם. אין לנו 300 איש מכל צד לסעודה, כלומר יש לנו הרבה יותר אנשים, אבל אין לנו יכולת כספית להאכילם.. אין לנו צורך בלהכביד על מכרינו, קרובינו, ידידינו, מתפללי בית כנסתנו, שכנינו ושכנינו לתורים בגמחי"ם. מספיקה לנו שמחה אינטימית ואמיתית, עם סעודה צנועה שנתארגן כמה ידידים טובים כדי להכינה.
לצורך השמחה הגדולה נשתמש בהשמעת שירים מתוך קלטות ידועות יותר או פחות, החברים הטובים שלנו באמת, ישמחו איתנו מקרוב, אלו שפחות, ישמחו יותר כשישארו רחוק. מי שמאד ירצה לשמח אותנו מוזמן להרמת כוסית לחיים, לישא תפילה קטנה להצלחת הקמת הבית הנאמן בישראל, ולהרעיף עלינו מברכותיו. רוצים לחזור לתלבושת הרגילה שלנו.
תגידו, זו בושה לומר את האמת? אני מוכן לחתן את בני בצורה הזו. גם אתם?
[FONT=Arial (Hebrew)][FONT=Arial (Hebrew)]בוא נודה על האמת, נמאס. נמאס לגמרי. בכל חודש, כשאנו תולשים את הדף ביומן ובו מוכתמות שאריות חתונותיהם של כל המי ומי, אנו מתמלאים בתחושת הקלה. הקלה, כי הנה זה עבר ב"ה. השתתפנו (?) ב12 חתונות כן ירבו החודש, ולחודש הבא נכונו לנו למרבה העומס רק עוד 9 כאלה שאנחנו "חייבים" להיות בהן, מהן 4 מחוץ לעיר. אני בכוונה כותב להיות ולא להשתתף, כי המרחק בין להשתתף עם כל הלב ללהיות (בתמונות) הוא רב. רב מאד.
כבר מזמן הפכו החתונות המתועשות לנשפי מסכות בהן מתחפשים המחותנים שיחי' לעשירים ללילה אחד. בזה הלילה, מקווים המחותנים לא להיפגש פנים אל פנים עם בעלי הגמחי"ם השונים שאיפרו אותם להצגה הכי עלובה בעיר, ומייחלים כי המסכה העשירה שעל פניהם תחזיק מעמד לפחות עד אחרי ה"מצווה טאנץ". לאחרונה החלו חריקות בתחפושת, אבל חיש קל נמצאה הדרך לתיחזוקה – הטיפה המרה.
זכיתי להיות בהרבה חתונות כאלה. כן, חבריי לספסל בית הכנסת, אלו שכאשר תמה לה תפילת שחרית בימי חול, הם נסחבים רגלית למכולת השכונתית שם הם מחשבים את צעדיהם והוצאותיהם לבל יעברו את מסגרת התקציב שקבעו. אלה שלא יכולים להסתכל לילד בעיניים כשהוא מביא פתק מהחיידר על טיול שעולה 25 ₪ כי אין להם. ובאמת אין להם!
האח, כמה טוב לראות שלפחות עוד נשאר להם מעט חוש הומור, והם עדיין מסוגלים להתחפש פעם ב.. לעשירי תבל.
הנה הם צועדים מעדנות לפתחו של האולם המפואר, עבדיהם המלצרים מתחככים בהם, מתרוצצים סביבם למלא את רצונם, העיתונאים, סליחה הצלם ועוזריו, מכרכרים בעוז ומנציחים כל פעולה של מיודעינו מזויות צילום שונות, משל היו ראשי מדינה לפחות. בגדיהם הנוצצים והמיוחדים מפיקים קריאות התפעלות מהנוכחים, ולמי שלא שם לב, הם טורחים להסביר כי הפעם, לכבוד החתונה, הם פשוט היו "חייבים" לרכוש בגדים מיוחדים, מלבושים נאים ומתוקנים כפי עניין המחותנים. מעצבי הפרחים המיוחדים שנשכרו לצורך הנאת העשירים עסוקים בהכנות האחרונות של זרי ענק מפרחים חיים, ומייחלים שהם יצעדו בדיוק כפי המחותנים – עד תום החתונה בשיא הפריחה. מאז והלאה - קמילה ונבילה.
התזמורת שהזמין מתארגנת להנעים להדא עתירא קדישא את היום המיוחד שלו – היום הוא עשיר תבל. היום התבל גם מתעשר ממנו. הדאגה היחידה שיש לו כרגע היא שלא להיפגש פנים אל פנים עם כל בעלי הגמחי"ם למיניהם, אליהם פנה ושפך בפניהם את מצוקתו כי רבה. אל דאגה רבותי, מחר הוא חוזר חזרה למקצוע הרגיל שלו.
ואנחנו, אנחנו נשכרנו לשמש ניצבים די דוממים בהצגה ההזויה הזו. ראוי שכשנגיע "להיות" בחתונה, נשתדל לסובב ו"לתת מזל טוב" לכל המי והמה, לדאוג לכך שהצלם ינציח אותנו לפחות בסיטואציה אחת, כדי שגם אחרי שהמסכות יורדו, יראו שהיינו.
האח, מה לא אמרו חז"ל על "כל המשמח"? כאילו בנה, זוכה לדברים. יופי. ממש שימחנו. היינו, לחצנו ידיים, הצטלמנו, החתמנו כרטיס, והופ.. לחתונה הבאה בתור.
אחת הבעיות הגדולות היא חתונה של בן דוד. כן, בן דוד שאפילו את שמו אני לא זוכר, אבל מה לעשות, הוא עומד להקים את ביתו עם נוותו, ואצטרך למען הפרוטוקול לבלות באתר כערב שלם הכולל גם ארוחת ערב חגיגית להחריד.
תחת הכותרת "המינימום ההכרחי" הצלחנו להחדיר תודעת בזבזנות בלתי רגילה. איש לא מעלה על דעתו לקום ולומר עד כאן. הגיע הזמן לשנות את המינימום ההכרחי.
אולי באמת הגיע הזמן להסיר את הכפפות (המשי, הלבנות) ולומר את האמת בפנים של עצמנו. זה אולי יהיה כרוך בשחיטת כמה פרות קדושות, אבל מה לא עושים למען השמחה?
כמובן שבהתחלה, ככה כדי להתרגל לרעיון, נזכיר את הנושא רק ברמז. זה ישמע בערך כך: אין לנו כסף לזה, אין לנו כח לזה, אנחנו מאד רוצים לשנות את זה, נמאס לנו מזה, הגיע הזמן לשינוי.
בשלב הבא, לאחר נסתכל ימינה ושמאלה ונווכח כי השמים עדיין מתוחים, ובעצם גם המחותן שלנו, הנוכחי, הלשעבר והפוטנציאלי, גם כן ממלמלים את אותו הטקסט, נתחיל לקרוא לילד בשמו: לא מעוניינים לערוך ערבי בידור להמונים – אירוסין (תצוגת מתנות בלע"ז), אין לנו כסף למתנות גרנדיוזיות לאורך התקופה שבין האירוסין לחתונה, לשבתות עליה לתורה, ובכלל אנחנו חושבים שאין צורך לערוך חתונה באולם שמחות. מספיק לנו אולם של בית כנסת. אין לנו צורך בצלם, זול יותר לרכוש מצלמה דגיטלית איכותית, ולמנות מישהו בשכר מינימום שיצלם ויצלם ויצלם. אין לנו 300 איש מכל צד לסעודה, כלומר יש לנו הרבה יותר אנשים, אבל אין לנו יכולת כספית להאכילם.. אין לנו צורך בלהכביד על מכרינו, קרובינו, ידידינו, מתפללי בית כנסתנו, שכנינו ושכנינו לתורים בגמחי"ם. מספיקה לנו שמחה אינטימית ואמיתית, עם סעודה צנועה שנתארגן כמה ידידים טובים כדי להכינה.
לצורך השמחה הגדולה נשתמש בהשמעת שירים מתוך קלטות ידועות יותר או פחות, החברים הטובים שלנו באמת, ישמחו איתנו מקרוב, אלו שפחות, ישמחו יותר כשישארו רחוק. מי שמאד ירצה לשמח אותנו מוזמן להרמת כוסית לחיים, לישא תפילה קטנה להצלחת הקמת הבית הנאמן בישראל, ולהרעיף עלינו מברכותיו. רוצים לחזור לתלבושת הרגילה שלנו.
תגידו, זו בושה לומר את האמת? אני מוכן לחתן את בני בצורה הזו. גם אתם?
[/FONT][/FONT]
