נושא החודש // תמוז תש"פ // צדיקים

[מוישה]

מסתובב ברשת. אשמח מאוד לתת קרדיט לכותב:


כמעט שמונה עשרה שנה מלא מאז שאבא זצוק"ל זכותו תגן עלינו, נלקח לגנזי מרומים.

לא להאמין איך שהזמן עובר מהר.

כשאני חושב על זה שוב, לפעמים דווקא נראה לי שהזמן עובר לאט, לאט מידי.

תלוי מתי.

בשנתיים האחרונות שלו אבא זצוק"ל לא חש בטוב, ואני כבן הגדול עשיתי הכול כדי לסייע לו. הבאתי רופאים, התייעצתי הרבה עם יועצי-רפואה ידועים. הבנים שלי, האיינקלאך, היו דואגים להביא כל מה שצריך מ'יד שרה' כדי להקל עליו באופן הכי מכובד. בסך הכול התקופה הזאת עברה די בסדר. עד החודש וחצי האחרונים אבא עוד היה מגיע לבית המדרש, אם כי כבר כוחו לא היה במותניו. כבן-הממשיך (לא שדיברו על כך בגלוי, ואני גם ממש לא חשבתי על הכיוון. רציתי רק שאבא יחיה עד ביאת המשיח) הייתי ניגש לפני העמוד לאורך התפילות כולן כפי הנהוג בחצר מדורי דורות.

אבא לא הגיב, אבל מזווית עין ראיתי שהוא שבע רצון. הרבה ממה שנתתי בתפילות, קיבלתי ממנו. בעצם זה לא רק ממנו אלא מאבותינו הקדושים לדורותיהם, כפי הנוסח הידוע והקבוע. אש ושלהבת.

ואז אבא הסתלק, והשברון היה גדול.

עדיין ק במעומעם אני זוכר את קריאת ה'מזל טוב' שנאמרה על ידי החסידים (לא אמנה כמה, כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ובכל הקשור לכמות החסידים - החצר שלנו זקוקה להרבה ברכות). מיד לאחר מכן הייתה ההלוויה. נשאתי דברי הספד כואבים, בכיתי הרבה, ואבא נטמן במעלה ההר.

ידעתי שצריך להכין מצבה מכובדת, גבוהה מן הרגיל רק לא ידעתי מהיכן אממן את כל הוצאות הקבורה והמצבה. ידעתי שבקופת בית המדרש אין כלום.

את המבטים הננעצים של כולם הרגשתי כבר בהלוויה. לא נולדתי אתמול, ואני בטוח שהם בדקו בסתר לבם 'איך יתנהג הרבי הטרי'. ככה זה. גם אני הסתכלתי כך על אבי לאחר שסבא הק' נפטר.

במהלך 'השבעה' היו כמה מהחסידים שהביאו קוויטלאך, ואני קראתי בהם, עיינתי, וראיתי שמות רבים וצרות גדולות.

יומני, רק לך אני יכול לספר שלא ראיתי אז מה שאמרו לי ש'אוכל לראות בקוויטלאך', אבל חשבתי לעצמי שאולי זה עוד יגיע בהמשך הזמן. אין ספק שבאותו שלב הייתי זקוק לעבודה עצמית חזקה. רציתי כמה פעמים לשוחח על זה עם אבא זצוק"ל, אבל לא העזתי, והוא מצידו לא אמר לי מילה. בסוד קדושים מי יעמוד.

היו כמה רבי'ס שהגיעו לנחם, ולמרבה המזל גם היה צלם במקום (אני חושד שהבן שלי עומד מאחרוי זה). לא שאני נהנה מזה, אבל חשוב להציב גל-עד לחצרנו הק' ולמוסדותינו הברוכים. היום, כשאני עם יותר ניסיון, אני מבין עד כמה זה חשוב שיידעו על קיומם, למרות שבהתחלה זלזלתי בזה. הכי נהניתי שהאדמו"ר מאופלונשיין הגיע עם כמה חסידים מלווים. הוא אדמו"ר חשוב בהחלט, ורבים-רבים שומעים לו. הרגשתי שהנחמה שלו תופסת אצלי מקום בלב יותר מאשר אחרים.

אחרי השבעה יצאתי לבית המדרש. מזל שאף אחד לא יכול היה לחוש בדפיקות הלב שלי כשנכנסתי לטיש בפעם הראשונה והתיישבתי בראש השולחן. כבר לא 'סמוך ונראה', אלא ממש בראש. הבן שלי שליט"א, הוא זה שישב לימיני, במקומי הקבוע. הרבעצן הייתה בעזרת נשים מאחורי זכוכית אטומה ווילון כבד. היא איחלה לי בשקט 'בהצלחה' רגע לפני שיצאתי לטיש ונדמה שהייתה נבוכה קצת. זכרתי לה חסד נעוריה בלכתה אחריי במדבר בארץ לא זרועה, שנים כה רבות בצלו של אבא זצוק"ל.

גם סדר התפילות כולם לקחתי על עצמי, לא רק בימי חול בדין 'אבל', אלא גם בשבתות ובימים טובים. לא שאלתי היתר לכך, אבל כך נהג אבא זצוק"ל, וכך נוהג אנכי. וכשאבא נוהג כך – אין צריך לשאול.

השנים חלפו מאז, ואני בהחלט מרוצה שנוספו ספסלים בבית המדרש. גדיים תעשו תיישים. כמה מהילדים הפכו להיות 'א שיינע בוחרים'. שניים מהם אפילו לומדים בטשעבין, וכשהם נכנסים לדבר איתי מדי פעם, אני רואה כי זרע ברך השם, הם. כן ירבו.

אבל העול הולך וגדל. כמעט שמונה עשרה שנים חלפו, וגם הילדים שלי גדלו. שניים מהם, בת ובן, כבר התחתנו ב"ה, עם צאצאי משפחות חשובות, בנשק"ים מיוחסים. אמנם לא חצרות גדולים במיוחד (הייתה תקופה שלטשתי עיניים לבעלז עבור הבכורה שלי, אבל השדכן פסל את זה מיד, ואני לא שאלתי למה ומדוע).

שום דבר לא נהיה יותר קל. התרוממות הרוח וההתלהבות שהיו לי בתקופה הראשונה כשניגשתי לפני העמוד, כבר לא אותו דבר. אנשים התרגלו, וכנראה גם אני בגרתי. נראה לי שההרגל נעשה מעייף. כידוע לרבים, בנוסח המקודש שלנו יש הרבה שצריך לומר בקול רם ואף לנגן. בעיקר בקטעים שבהם הלב אצלי מתרגש באמת ואז קשה לי לעצור את עצמי. אבל המחיר... המחיר בר לא פשוט. אני מרגיש שזה לא כמו שהיה בהתחלה. אני בן חמישים וארבע שנים, ויש רגעים שאני מייחל שמישהו ייגש וימלא את מקומי מול העמוד. אין זה משנה שאני מיד דוחה את המחשבה הזאת. שרק אהיה בריא תמיד, והשם יתברך יתן לי כוחות להמשיך את מנהגי אבותיי הקדושים עד זיבולא בתרייתא.

יחד עם זאת, אני מרגיש שיש יותר ויותר דברים שקשים לי להמשיך בהם, אבל אני לא ממש יכול לחלוק אותם עם איש מלבד עם נוו"ב שתליט"א. צדקת שכמותה, איך שהיא נושאת הכול על גבה.

העלויות של אחזקת בית המדרש עם הטישים והאירועים השונים (שמחת בית השואבה, הקפות שניות, טיש יארצייט וכדומה), עולות מדי שנה, בעוד שהתרומות לא מכסות מספיק גם את בית המדרש, גם את הכולל ערב שלנו, גם את חברת המשניות שהקמנו בס"ד, וגם את קופת הגמ"ח – שלא לדבר על להתפרנס בעצמנו. עוד מעט צריך גם יותר עבור חתונות הילדים, וכידוע שאינני יכול לעשות אותם רק בחוג המשפחה בלבד. נישט שייך.

כל היום אני בחדר שלי, לומד, מקבל אנשים (כשיש), מעיין בספרים ונח הרבה. זה לא קל. מדי פעם אני מרגיש שאני צריך יותר לשאוף אוויר ולהתרענן, אבל אינני יכול להרשות לעצמי סתם ככה ללכת לטייל, לשאוף אוויר. זה לא מתאים. עשיתי את זה אמנם פעמיים שלוש, אבל תמיד עצרו אותי ברחוב, זה לבקשת ברכה, וזה להתייעץ – ואז הפסקתי. לסחוב איתי את הגבאי (איש טוב, אבל לא מספיק פיקח) - אינני מעוניין. גם ככה יש חוב כלפיו של כמה חודשים, והוא עסוק במשך היום בעבודתו כר"מ חינוכי כתה ח' בחיידר "יודעי שמך". (אינני מעז לחלום על נסיעה לצפון, לנחלים, לים כנרת ששמעתי שהתמלאה לברכה ב"ה. בתור בחור צעיר עוד נסעתי, אבל כבר הרבה שנים חלפו מאז.)

אני יכול אמנם לנסוע למירון ולקברי צדיקים, אבל אינני יכול לנסוע סתם כך, לעלות על אוטובוס ולהגיע. מונית זה המון כסף, וצריך להתארגן מיוחד. במיוחד שאינני יכול לנסוע לבדי או איתה שתליט"א. רק עם הבנים ועם המשמש הי"ו, ועוד שניים שלושה. זו נסיעה 'קטנה' אבל עולה הון רב.

יש לי עוד הרבה מה לשתף, יומן.

איך שאני לא מסתכל על זה, שום דבר לא נהיה קל יותר. לצערי, אין מספיק חסידים שיישאו בעול החצר, ובסוף הכול נופל על כתפיי.

גם לא פשוט לי להיות נחמד למאיר וליצחקל', למרות שאני יודע היטב מי הם ומה הם. אבל מה לעשות – למאיר יש משרה בכירה בשירות המדינה והוא מרוויח יפה בהחלט. בחתונה של גיטל הוא נתן לי אלף דולר, וזה הרבה (בחתונה של שלוימה הי"ו כבר הסתפק בשבע מאות – אבל אני אומר לו תודה גדולה). ויצחקל', או 'איציק' כפי שהוא קורא לעצמו – הוא איש עסקים בשנים האחרונות, אבל פעם גילה לי שעדיין הוא מתבוסס בקשיים, למרות שכבר רכש רכב יפה במיוחד, ואף לקח אותי כמה פעמים לאירועים שונים ברכב שלו, ואני מודה שבסתר לבי היה לי נחת מזה.

 

[מימד נוסף]

נזכרתי שיש לי שיר שכתבתי בשנה שעברה לרגל ג' תמוז:

לֹא זָכִיתִי לְהַכִּיר,
אַךְ יֵשׁ בִּי גַּעְגּוּעַ
לְמִי שֶׁאָהַב אֶת כֻּלָּם -
אִישׁ אִשָּׁה וָטַף.

יֵשׁ בִּי גַּעְגּוּעַ
לַחִיּוּךְ הַמַּלְאָכִי
שֶׁתָּמִיד שָׁכַן עַל שְׂפָתָיו,
לָעִדּוּד וָהַצָּעַת הַכָּתֵף.

יֵשׁ בִּי גַּעְגּוּעַ
לָאוֹר הַבּוֹהֵק
שֶׁקָּרַן מִפָּנָיו,
לַחִבָּה וְהַמַּבָּט הַמְּלַטֵּף.

לֹא זָכִיתִי לְהַכִּיר,
אַךְ יֵשׁ בִּי גַּעְגּוּעַ
לְמִי שֶׁהַכֹּל הָיוּ בָּנָיו
וְעַתָּה, יְתוֹמִים מֵעֵת שֶׁנִּקְטַף.

בלת"ק: לדעתי ראוי להחליף את הסדר בשני הקטעים האחרונים כדי 1. שהבתים יתחרזו 2. שיהיה תמרון קבוע בין ה"לא זכיתי להכיר" לבין ה"יש בי געגוגע".

 

[מ"ם]

ב"ה.

כָּל נִצִּים וְנִצָּבִים,
הֵם דָּתָן וַאֲבִירָם.
מֵהֵנָּה וְעַד מִצְרַיִם,
מוֹרְדִים בְּרֹאשׁ מוּרָם.

כְּשֶׁסּוֹף סוֹף זֶה קָרָה,
מַמָּשׁ בְּפָרָשָׁתֵנוּ.
נָשְׁמוּ הָעָם לִרְוָחָה,
בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרָנוּ אֱלֹקֵינוּ.

צִפּוּ לִשְׁמֹעַ מִמֹּשֶׁה,
פּוווּף אָרֹךְ שֶׁל הֲקָלָה.
לֹא יִהְיוּ לוֹ לְנוֹשֶׁה,
הָאֲדָמָה אוֹתָם בָּלְעָה.

...

וְלֹא יָדְעוּ כִּי בְּשֶׁלָּם,
בַּמִּדְבָּר תְּהֵא קְבוּרָתוֹ.
רוֹעֶה יִשְׂרָאֵל מֻשְׁלָם,
לֹא יַעֲזֹב צֹאן מַרְעִיתוֹ.

(מַבִּיט אֶל הַבּוֹר הַפָּתוּחַ,
בְּמַבָּט נֻגֶהּ, אַחֲרוֹן.
וּבְצַעַד שָׁפֵל, שָׁחוּחַ,
שָׁב אֶל אָחִיו אַהֲרֹן).

 

[דיונון]

ב"ה.

כָּל נִצִּים וְנִצָּבִים,
הֵם דָּתָן וַאֲבִירָם.
מֵהֵנָּה וְעַד מִצְרַיִם,
מוֹרְדִים בְּרֹאשׁ מוּרָם.

כְּשֶׁסּוֹף סוֹף זֶה קָרָה,
מַמָּשׁ בְּפָרָשָׁתֵנוּ.
נָשְׁמוּ הָעָם לִרְוָחָה,
בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרָנוּ אֱלֹקֵינוּ.

צִפּוּ לִשְׁמֹעַ מִמֹּשֶׁה,
פּוווּף אָרֹךְ שֶׁל הֲקָלָה.
לֹא יִהְיוּ לוֹ לְנוֹשֶׁה,
הָאֲדָמָה אוֹתָם בָּלְעָה.

...

וְלֹא יָדְעוּ כִּי בְּשֶׁלָּם,
בַּמִּדְבָּר תְּהֵא קְבוּרָתוֹ.
רוֹעֶה יִשְׂרָאֵל מֻשְׁלָם,
לֹא יַעֲזֹב צֹאן מַרְעִיתוֹ.

(מַבִּיט אֶל הַבּוֹר הַפָּתוּחַ,
בְּמַבָּט נֻגֶהּ, אַחֲרוֹן.
וּבְצַעַד שָׁפֵל, שָׁחוּחַ,
שָׁב אֶל אָחִיו אַהֲרֹן).

של מי היתה?

 

[מ"ם]

אם אין קרדיט אחר, כנראה שלי

 

[דיונון]

ענבי בוסר?

 

[דיונון]

אם אין קרדיט אחר, כנראה שלי

סופר ענו דגול!

ענבי בוסר?

 

[מ"ם]

לפנות בוסר.

 

[@Simcha]

רוֹצֶה לִהְיוֹת טוֹב

הַאִם אֲנִי צַדִּיק

נָע הָלוֹךְ וָשׁוֹב

אוּלַי זֶה מַסְפִּיק


הַלֵּב מְאוֹד רוֹצֶה

הַמֹּחַ קְצָת קָשׁוּחַ

הַיֵּצֶר לֹא מִתְרַצֶּה

גֵּוִי כְּבָר שָׁחוּחַ


אָז מַהִי הַדֶּרֶךְ

תּוֹעֶה בְּדֶרֶךְ הַשְּׁלִילָה

לֹא עוֹד בְּעֵרֶךְ

הֵיכָן הִיא הַמְּסִלָּה

 

[וי שלוק]

חלק א'​

גְּדוֹלִים צַדִּיקִים
מַפְעִימָה אַדַּרְתָּם
חַמָּה מַעֲנִיקִים
נֶעְלֶמֶת קוֹמָתָם


רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים
אָנוּ כִּבְנֵי אָדָם
וָתִיקִים מַעֲרִיכִים
מַה נַעֲנֶה בָּתְרָם?*


רוֹעֵד בִּפְצוֹתִי
לָשׂוּחַ גָּבְהָם
יָרֵא בְּפוֹתְחִי
לְהַבִּיט קוֹמָתָם


תּוֹרָה הִיא
וְלִמּוּד צְרִיכָה
סִימָן לְבָנִים
הֲמַעֲשֶׂה הָעֲרוּכָה


בְּסֵפֶר הַיָּשָׁר
חָרוּט הֲמַעֲשֶׂה
בְּגִלְיוֹן נִכְתַּב
פְּלָאוֹת הַמִּקְרֶה


לְעֵינֵנוּ נַבִּיט
אַשֵּׁר הֻנַּח
נֶעְדָּר הַפְּנִימִית
עָדֶיהָ נִטְרַח


בְּמֻפְלָא מֵאִתָּנוּ
לֹא נִדְרֹשׁ
מֵאוֹזֶלֶת יָדֵנוּ
בְּכָךְ, לֹא נִדּוֹשׁ


בְּמַעֲשֶׂה אַבְרָהָם
אֲבִי הָאֻמָּה
יַבִּיט הַחֲכַם
וְהִיא לוֹ חוֹמָה


נִלְמַד אֵיכָה לַעֲמֹד
אָדַם בּוֹדֵד
בְּכֹחַ לִשְׂרֹד
מוּל הָמוֹן מִשְׁתּוֹלֵל

*אחריהם. תרגום - ארמית.