סיפור ארוך למדי, שהיה מן הראוי לחלקו להמשכים, אבל נדמה שזה היה הורס את האפקט שלו.
אני מניחה את הטלפון על השולחן בדפיקה חזקה. זו הייתה שיחה מהמורה של מירי, העסק לא טוב.
ידי האחת תומכת בסנטר והשנייה משחקת בירקות החתוכים שבצלחת מבלי להרימם אל הפה.
הדמיון מתפרע.
אני רואה את מירי בעוד חמש שנים, בעוד עשר. תמונות מזעזעות. אני יודעת שאלו חזיונות שנוצרים מתוך פחד, שמוחי בודה אותן בלי היגיון.
וכמו תמיד אני הולכת לחלון, לשאוף קצת מציאות.
דרכים רבות יש כשמבקשים להתקרקע, להיאחז בעובדות ללא פרשנות, לחזור למבט ריאלי.
לי יש חלון, זו הדרך שלי לצפות בקיום הרציונלי ולהתמזג בו.
חלוני מכיל כל טוב, שפע של אלמנטים ממשיים ונוכחים. אני מבלה הרבה מול החלון.
במרחק - בניני ענק מלאים ריבועי אור. העץ הגדול מימין חסר עלווה לחלוטין אבל זקוף וגאה כמו נסיך קדום.
זלצמן במרפסת, תולה את הכביסה שלא-תגמר-לעולם. בחצר הבניין מאחורי קוביית בטון גדולה ומכוערת, ילדים מאובקי מכנס משחקים חמש אבנים. העין עוקבת אחרי הברזלים המתעופפים, הפה פעור במקצת, פאץ' הכפלה. תורךָ...
רכב ירוק בהיר יוצא לאט לאט מהחניה, הנהג מסתכל לכל הכיוונים וידו תרה אחרי חגורת הבטיחות.
והכי חשובה, כמובן, היא פיסת השמים שנותרה לי בין רבי הקומות.
הו, אל הוד התכלת הזה, נפשי הולכת שבי, כמהה אל הבלתי-נתפס-בחושים.
זוהי דלת סתרים בין עולמות.
משם, אני מדמה - כתר זהב בראשו, כינור בימינו וחרב בשמאלו - יבא המשיח.
משאית ענקית של תנובה נכנסת לרחובנו הצר, הרכב הירוק בהיר עושה רוורס לאפשר לה לעבור.
מירי תהיה בסדר, כל הילדים משתובבים בנקודה זו או אחרת.
***
דפיקות חלשות על דלת הכניסה תולשות אותי מהחלון. זו נעמה. השכנה מלמעלה. הדפיקות חסרות הבטחון הללו, המתחננות.
נעמה רגישה לגלוטן, היא השקיעה רבות במציאת מזון חלופי ועם הזמן היא התגלתה ככישרון של ממש, המתכונים שלה התפרסמו, והיא החלה להפוך את תחביבה למקצוע, היום היא מנהלת את חברת גלוט־אין, משווקת מוצרים, יועצת, מעבירה סדנאות יקרות, ומוציאה לאור מגזין רב תפוצה.
מדי פעם היא נכנסת אלי למבחן ניסוי קולינרי חדש.
אני פותחת את הדלת ונעמה צועדת אחריי למטבח בידה קערת זכוכית (לא פלסטיק, בחיים לא פלסטיק) מכוסה בנייר כסף.
היא מניחה אותה על השיש, מתרחקת קצת, משלבת ידיים ונשענת על המקרר - המקום הקבוע, התנוחה הקבועה.
ואני יודעת בדיוק מה עומד לקרות עכשיו.
ובכן מה חשבתם, שנעמה עם אלפי מעריצותיה, זקוקה ל'מבינות' שלי על מתכון חדש?! באמת...
הטעימה היא רק כיסוי למטרה האמיתית של הביקור - שפיכת הלב.
נעמה אינה רגישה רק לגלוטן, היא רגישה באופן כללי. היא פגיעה וחלשה ומתפרקת לרסיסים מכל מכה קטנה שהחיים מפילים עליה.
אני זוכרת את הביקור הראשון שלה אצלי. עם עוגת רולדה מדהימה תפוחה ורכה נטולת גלוטן, הממולאת בקרם חלומי שאין בו ולו פירור סוכר. אכלנו אז יחד פרוסות עבות בכפיות קטנות מתוך צלוחיות (זכוכית אלא מה) והמהמנו בשביעות רצון.
כשסיימנו הניחה נעמה את הצלוחית שלה על השיש מבלי להסיר את המבט ממני, ונכנסה למין פוזה שכזו, קפואה עם ראש מוטה שמאלה.
הבטתי בה בשאלה. האווירה הלכה והתקדרה. נעמה לקחה נשימה ארוכה ארוכה שלקראת סופה כתפיה החלו לרעוד. מיהרתי להניח בצד את שארית פרוסת הרולדה בטרם היא צנחה אל הכסא ושפתיה לחשו: "כלום אין לי בעולם הזה, כלום".
קיוויתי שהיא תוסיף, "מלבדך".
היא לא הוסיפה.
היא רוצה לבכות, אבל הבכי לא יוצא.
שתקתי את השתיקות הנכונות, חבקתי באופן הנכון, מילה פה מילה שם.
ואז לקחתי אותה... אל החלון.
"אין לך כלום בעולם?" בחנו שתינו את העולם שבחלון. והמציאות חזרה לתפוס את ההגה, הדברים שנמצאים כאן ועכשיו. כל כך נמצאים. וזה כל מה שיש.
המסך של הצגת החרדות שלה ירד לאט, לקול תשואות חלשות. האורות נדלקו באולם, והממשיות של הרגע הזה החזירה את הנפש המבוהלת לאיזון.
נעמה עלתה הביתה עם הצלוחיות הריקות.
ואני רצתי לארון האסור, לחטוף קובית שוקולד לבן. אחרי הכל העוגה הייתה קצת חמצמצה.
מאז הסיפור חזר על עצמו.
פעם היא מביאה פשטידת בצל ותרד פריכה, והשתפכות נוגעת ללב על חרדה מרוב האזנה לחדשות הרודפות טרגדיה אחרי טרגדיה.
ופעם מרק אספרגוס עם קרוטונים מקמח תירס, ונופלת על כתפי ברוגז עגמומי. היא מתארת את גברת בלייגמן, ה"חברה" המבוגרת שנדבקת אליה ומסבירה לה בהתנשאות מחופשת לרחמים איך היא אמורה לנהל את ענייניה, אגב פגיעה בכל עצב חשוף אפשרי, והוצאה של החשק לחיות.
והכי עצוב זה כשנעמה מספרת על הבדידות שלה.
זה התחיל בלחמניות שום פריכות בציפוי קצח ושומשום שחור, ונמשך במנות גורמה מכל קשת מסורות התרבות הקולינרית בעולם, שאחריהן מגיע הפזמון הנוגה: 'כלום אין לי בעולם, כלום'. נעמה היא גרושה ואם לשני קטנים, וכשהם הולכים לישון בערב, הבית משתתק, החלונות מאפילים, והבדידות הנוראה מזדחלת פנימה, כדי להישאר שם עד הבוקר.
כשנעמה מתארת זאת בקול נשבר, זה מכמיר לב במיוחד. צריך הרבה 'זמן חלון' בשביל לעמעם את המלנכוליה הזאת.
***
גם היום ציפיתי לתסריט דומה, לא ניחשתי שזה הולך להיות אחרת.
אני מסירה את נייר הכסף ומביטה בצבעים העזים שבקערה. מרחרחת, עוצמת עיניים, ואומרת לאט:
"אמ... קוביות תפוחי עץ גרנד, סילאן, קליפת לימון מגוררת, אמ... יין אדום כמובן. שברי שקדים, ו... ו..."
"ו...?" מחייכת נעמה בהתרסה.
"לא יודעת, בואי נטעם קודם".
אני מוציאה שתי כפות מהמגרה, ואנחנו מברכות וטועמות יחד.
זו הייתה מכה לחושים. הטעם והארומה היו יוצאי דופן. מעיפים את התודעה למקום אחר. בעל כורחי נפלט ממני "ממממ" מסתלסל.
כשנרגעתי קצת גלגלתי את המעדן בין הלשון והחך כדי לחקור אחרי מרכיבים נסתרים.
"פלפל שחור... גרוס?"
"נכון" אומרת נעמה בניגון של הערכה.
"ו... בזיליקום?"
"יפה", קוראת נעמה ורוקעת ברגלה בשמחה.
"ו... ו... יש פה עוד משהו", אני אומרת ולוקחת כף נוספת, "אמממ...."
"בחיים לא תנחשי", זורחות עיניה של נעמה.
"נו, טוב, נכנעת"
נעמה מרימה אצבע ומנופפת בדרמטיות, מכחכחת בגרונה וקוראת: "פרורי גבינת גורגונזולה!"
"פפוו!" אני מתכופפת ויורקת את התכולה לכיור.
"מה קרה?" נבהלת נעמה.
"השתגעת אני בשרית".
אני שוטפת את הפה. נעמה נבוכה מאוד. "מצטערת, כל כך מצטערת, לא חלמתי שבשתים עשרה בבוקר..."
"טעמתי ממרק העוף שהכנתי לצהרים".
"אויש, איזו טיפשה אני, הייתי צריכה לומר לך מראש", הכתה על מצחה באגרוף קמוץ.
תפסתי את ידה. "את לא אשמה, וגם אני לא. לא היינו יכולות לדעת. בואי נשתה משהו ונירגע".
"אולי משהו חם?" שאלה נעמה והוציא מכיס החלוק שלה חופן שקיקי תה צבעוניים. "הנה, לימונית ולואיזה עם ג'ינג'ר ודבש, מתאים לך?"
"מאוד. זה גם יהיה כמו הגעלה לפה שלי".
לגמנו במנוחה מספלי החרסינה.
"אמנם זה היה אסור, אבל הטעם גן עדן ממש, שילוב מהמם. כל הכבוד, נעמה".
"תודה רבה", היא לחשה והניחה את הספל שלה על השיש.
עיניה לא מפסיקות להביט בי. היא ניצבת בתנוחה הזאת, הקפואה, ראש מוטה שמאלה.
היא לוקחת נשימה ארוכה ארוכה ו....
- פורצת בצחוק!
אני לא יודעת איך להגיב. מסתכלת עליה במבט מבולבל שרק גורם לה לצחוק עוד יותר.
היא טופחת על כתפי. "בואי נשב רגע, אספר לך על הסדנה החדשה שאני הולכת אליה".
***
אני שולפת שני כיסאות ממגדל כיסאות הפלסטיק שבפינת המטבח. היום זה הולך להיות ארוך.
"סדנה לחשיבה חיובית", פותחת נעמה, " כל מוצאי שבת במתנ"ס. אני אומרת לך, זה משנה חיים".
"זה הכול? חושבים טוב - והכול נפתר?!"
"תשמעי", מתלהבת נעמה, "מה תעשי אם כל פעם שאת עוברת ליד הקיר הזה, נניח, את נדקרת במחט שבולטת מהמשקוף? את מתחילה לקחת איתך קופסת פלסטרים, לומדת להתמודד עם כאבים, קונה חולצה ארוגה מסיבי פלדה - או שאת פשוט מפסיקה לעבור ליד הקיר הזה וגמרנו?"
"לא בטוחה שהבנתי", אני אומרת לה ומביטה בשעון.
"בסדנה למדנו להתרכז בדברים חיוביים ופשוט להתרחק ממה שעושה לנו רע. זה מצחיק כמה שזה פשוט, במקום להתיש את עצמך בקרבות עם הבעיות, ולרוקן עליהם את כל האנרגיה, את פשוט עוברת מהצד ומשאירה את כל המשאבים שלך לפיתוח הדברים המשמעותיים והחיוביים בחיים".
"אהה, אם תתעלמי מהבעיות מספיק זמן - הן ייעלמו. מזכיר לי קצת את שיטת בתיה..."
"בתיה?"
"שם חיבה לבת יענה".
"לא. זו לא טמינת ראש כשמגיע אליך טורף", מתרגזת נעמה, "זה לחפש שביל עוקף אחר ביער. איך כתוב בכרזה שעל הקיר בסדנה? 'לפעמים הדרך להתקדם היא לרדת מהדרך'. וזה בדיוק מה שאת בעצמך עושה לי כל פעם עם החלון שלך, לא? להתעלם מהבעיה ולהתרכז בדברים אחרים".
אני רוצה להעמיד אותה על טעותה, אבל היא נלהבת מדי. היא מניחה את שתי ידיה על ברכיי כדי שלא אפסיק אותה וממשיכה לדבר.
"זוכרת שהתאוננתי שמהדורות החדשות מכניסות אותי לחרדה? נו נחשי - הפסקתי לשמוע חדשות, ודי.
"וגברת בלייגמן המעצבנת - איפה אני פוגשת אותה? בגינה ובמכולת. אז הפסקתי ללכת לגינה והחלפתי מכולת. אני קונה עכשיו במינימרקט יעקובי. קצת רחוק, אבל הירקות שם, ואו, כמו נלקחו מציורי הרנסנס".
"גם העגבניות?" אני נדרכת.
"לא, לא. העגבניות גם שם נראות כמו שרבוט של פיקאסו".
נעמה בהיי. היא מדברת בתנועות ידיים מוגזמות והעיניים שלה מבריקות. אבל לי, קטנת אמונה שכמותי, הברק הזה נראה קצת מלאכותי.
"ובלילות, נעמה, מה הפתרון לבדידות? את הולכת לישון בתחנה המרכזית?"
"הרבה יותר פשוט", היא צוחקת. "אני הולכת לישון מוקדם, עם הילדים, וזהו. בזמן השינה לא חשים בדידות. גאוני, אה?"
נעמה מסיימת ונשענת לאחור, בוחנת את תגובתי לגאונות השיטה.
"את לא מתלהבת". היא אומרת אחרי חצי דקת דומייה.
אני קמה ומושיטה לה יד. "בואי". סוחבת אותה אל החלון.
"תזהרי מהמחט", היא קוראת בשובבות כשאנחנו עוברות ליד הקיר.
***
"אמרת ששיטת ההתעלמות שלך היא כמו החלון שלי. ובכן, היא לא", אמרתי לה כשהסטתי את הווילונות מהפתח המלבני הגדול שאורות העולם שבחוץ פרצו ממנו לחדר. חיוורון הבוקר הוחלף בשמש של צהרים, ותחושה של משהו גדול ומוצף בהירות מילאה את הבית.
"גישת החלון אינה בריחה מקשיים, לא התעלמות מבעיות ועקיפת מכשולים. היא מודעות מוגברת, סקירת המציאות בראייה מפוכחת, הכרה בעובדות בלי פרשנות רגשית מדומיינת. זה מיינדפולנס. למעשה זה בדיוק הפוך מבריחה".
על הגגות בערו קולטי השמש באור מסנוור. זלצמן תלתה סדין גדול ונגבה את מצחה בשרוולה. "אתה נפסלת כבר באחדים להחלפות", צועק ילד מלמטה, גבו שעון על הבטון האפור. הקוביה המכוערת הזאת תקועה ממש באמצע שורת הפיקוסים והורסת את יפי הגדר החיה. איזה חוסר טעם, היעדר אכפתיות גמור מצד הוועד.
המשאית של תנובה עדיין עומדת במנוע מגרגר. הנהג שלה נעלם, ובעל המכונית הירוקה השלים עם העובדה שהוא תקוע, והוא מושך שיחה משעממת בטלפון ומעשן. הראש מחוץ לחלון, כדי שריח העשן לא ידבק בריפוד.
"את יודעת את מה הסדנה שלך מזכירה לי? את הצ'ופצ'יק האפור!" אני אומרת לה.
"הצ'ופצ'יק?"
"כן, בואי ואספר לך. נשב עכשיו על הספה בסלון, זה סיפור נחמד. אולי עוד תה?"
נעמה שולפת שקיקים מהכיס: "היביסקוס עם קמומיל ומליסה הולך?"
"הולך".
אנחנו צונחות על הספה. בידינו ספלים מדיפי ריח מוזר, ואני פותחת במעשיית הצ'ופצ'יק האפור.
***
"זה התחיל עם המתקן המשוכלל שבעלי הביא בוקר אחד והבטיח שכשיחזור בצהריים יסביר לי איך משתמשים בו.
"הוא יסביר לי, הבנת? לטפשה עם השתי-ידים-שמאליות. ובטח הוא מפטיר בארמית מתחת לשפמו בלחישה מתנשאת: 'שלא עשני אישה', או דבר דומה.
"ובכן, אני יודעת דבר או שניים על טכנולוגיה ומסוגלת להתמודד עם המתקן המסתורי הזה ולהפעיל אותו לבד.
"הקרטון נפתח, הסרתי את הקלקרים את הניילונים, ושבעה שקיקים קטנים שמכילים חלקי חילוף או משהו, והגעתי סוף סוף לחוברות.
"חוברת אחת צבעונית בעובי שישה סנטימטר, שחציה הראשון כתוב בסינית וחציה השני בדיאלקט אחר של סינית.
"ארבע–חמש חוברות קטנות נוספות, מלאות בתרשימים מסובכים ובהערות בצרפתית, בספרדית ובגרמנית ובעוד שפה מפותלת שנראית כמו מישהו שהתעטש על הנייר בפה מלא מקרוני.
"ספרון זעיר נוסף עטוף בניילון לצד בורג מוזר, שיש להיעזר במיקרוסקופ כדי לדעת באיזה שפה הוא כתוב.
"ולבסוף נייר בודד ומוכתם בעברית עילגת, שמבהיר לקורא הנבון באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי:
"אחת: אין לטבול את המכשיר במים או בכל נוזל אחר. (אוף, כבר מילאתי לו אמבטיה של מיץ גזר.)
"שתיים: אין לסובב את מכוונן הציר הסקולרי המאונך בשעה שפילטר הביטחון התלת זרועי מלא באוויר דחוס.
"שלוש: קרא היטב את כל ההוראות טרם ההפעלה.
"בכל בעיה יש להתקשר ל... כאן מופיע מספר בן עשרים וארבע ספרות שחלקן מטושטשות, מתובל במקפים ובלוכסנים לרוב, בסולמיות ובכוכביות חסרי פשר ובשאר אמצעי הצפנה שנראה שהועתקו מספרי ריגול ישנים.
"ולסיום: 'תודה שבחרתם ב...' וכאן מופיע שם המותג בסינית מנדרינית.
"אני – יש לי זמן
וסבלנות
ומיומנות
וכושר אבחנה
ויכולת ניתוח.
(אוהו, נעמה, ליכולת הזאת יהיה תפקיד קריטי בהמשך...)
"ראשית היה עליי לקבוע איך מניחים את המכשיר על השיש. על איזה צד?
"על הצד שבו נוריות החיווי – לא, כי אז לא יראו אותן.
"על הצד של הלחצנים – ודאי שלא.
"על הצד של פתח ההכנסה – גם מסתבר שלא.
"על הצד עם הצ'ופצ'יק האפור – לא, כי כך הוא מתנדנד מאוד.
"על הצד שעליו מופיעה מדבקה אדומה: 'יש להרחיק את פתחי האוורור מהקיר 45 אינצ'ים לפחות' – מובן שלא.
"לא נותרה ברירה כי אם להניח אותו על הצד בעל הרגליות הקטנות המצופות גומי. כל הכבוד.
"טפחתי לעצמי על השכם, עד כמה שמפרקיי הנוקשים אפשרו זאת, והמשכתי למשימה הבאה – לגלות מה תפקידו של המכשיר הזה.
"הכנסתי את התקע, לחצתי על הכפתור הגדול ביותר והתרחקתי, כשאני מסוככת על פניי. מאומה לא התרחש.
"התקרבתי אליו שוב, ופתאום נדלקה נורה ירוקה. קפצתי בזהירות לאחור, לא לפני שציינתי לעצמי לזכור את מה שהנורה הזאת מסמלת – דהיינו #17.
"לאחר שתי דקות כבתה הנורה, והיה נראה שהתנאים בשלים לסיבוב נוסף של ניסוי וטעייה.
"העברתי את הידית למצב €°~ ולחצתי שוב על הכפתור הגדול.
"שתים עשרה נוריות אדומות נדלקו. שלוש קבועות והשאר מהבהבות, וקול צרוד החל לגנוח מבפנים במחזוריות.
"לא אלאה אותך, נעמה, בכל פרטי המחקר שלי. אינני כה אכזרית.
"סיכומו של דבר, לאחר שעתיים שבהן נוסו כל הצירופים האפשריים והוכנסו למכשיר שלושה קילו תפוחי אדמה מקולפים,
ערמת צלחות לשטיפה,
דפים סודיים לגריסה,
פולי קפה טריים,
כביסה מלוכלכת,
נסיכת הנילוס קפואה,
זיתים שחורים מגולענים,
זיתים שחורים לא מגולענים,
גלעינים של זיתים שחורים,
חורים של זיתים מגולענים,
גולענים של שחורים לא מזויתים,
(אפשר לקבל כוס מים, בבקשה?)
זהו.
ידעתי כל מה שיש לדעת על המכונה!
ברוך השם.
"הוצאתי את הפקקים מהאוזניים, החזרתי את המטף למקום, פשטתי את סינר האלומיניום וצנחתי מרוצה אל הכורסה.
"מרוצה אמרתי?! ובכן, לא ממש. נשארה תעלומה אחת בלתי פתורה:
הצ'ופצ'יק האפור!
"הוא מזדקר בצורה גמלונית ומקשה מאוד על הגישה לכפתורים, הוא תקוע כמו עצם בגרון. האצבע שלי כבר שותתת דם מהניסיונות לעקוף אותו, שלא לדבר על הנזק האסתטי ועל כך שכל רגע הוא מפיל לי בקבוק אחר על השיש.
"שום תועלת אין בו, בצ'ופצ'יק הזה, רק צער ומכאוב, אֵבל ויגון. אך למרבה המזל הבעיה הזאת איננה בלתי הפיכה.
"הזכרתי כבר את כושר הניתוח שלי? קדימה! מלאת אתגר נערכתי לביצוע הכריתה.
"לקחתי את הסכין האיכותית (זו שהמוכר לחש לי שבנאס"א משתמשים בה, וגם בדאעש) וגם פלייר־פטנט, מסורית פלדה, מפתח שבדי, ג'קסון, בלנדר מקל ופטישון בלגי (סתם הוספתי 'בלגי' להפחיד. זה היה פטישון רגיל).
"טוב, נעמה, אני מניחה שאת מנחשת את ההמשך. שכשבעלי חזר הביתה וראה את המכשיר הגידם הוא החוויר ושאל איפה הצ'ופצ'יק. כשהצבעתי על הפירורים האפורים שעל הרצפה הוא נאחז במקרר כדי לא ליפול.
"מתברר שבלי הצ'ופצ'יק האפור המכשיר היקר הזה יכול רק להיעטף במפית תחרה יפה ולהיות מוצב בפינת הסלון בתור מעמד לעציץ".
***
כשגמרנו שתינו לצחוק לגמנו את שארית ההיביסקוס, ונעמה הביטה בשעון ושאלה: "אז איך הסיפור הזה מתקשר אליי?"
"אני מבינה שאת ממהרת", אמרתי לה.
"כן, מתקרב הזמן לקחת את הילדים מהגן".
"חבל, רציתי לתת לך נאום שלם.
"רציתי לדבר על בלוטות השקדים, שאינן תכנון לקוי של מבנה הצוואר, מין חומר מילוי שתכליתו היחידה היא לשמש מצע לגידול סטרפטוקוקוסים.
"ועל המעי העיוור, שאינו שריד חסר מטרה, חלילה. ורציתי... נו לא משנה".
"אני דווקא רוצה לשמוע", מחתה נעמה.
"טוב, אגיד בקיצור", אמרתי תוך שאני מחזירה את ספלי החרסינה למטבח ונעמה פוסעת אחריי.
"העידן החדש מלא בתכנים של חשיבה חיובית על כל סוגיה. מלמדים אותך טכניקות שמפחיתות כל דאגה וחרדה ולחץ, ומסבירים לך שזה בעצם המצב הטבעי של האדם (ומשמיעים לך כהוכחה צחוקו של תינוק). ונותנים לך להבין שכל דאגה היא לא רק בלתי מועילה, אלא בכלל היא טעות.
"יופי. אז למה אנשים סובלים, סבלו ויסבלו כל כך?
"למה נוצר מנגנון הבהלה הזה?
"ובכן, 'זה פגם בייצור', הם עונים לך. זה צ'ופצ'יק אפור! השתתפו נא בקורס חשיבה חיובית ותכרתו אותו..."
הסתובבתי לנעמה ואחזתי בכתפיה.
"אז זה מה שאני רוצה לומר לך –
"זה לא פגם בייצור!
"יבין כל יצור כי אתה יצרתו. השם רוצה שנפנה אליו, שנתפלל. זוהי הדרך שבאמצעותה אלוקים שומר אותנו קרוב אליו. מי שהולך לסדנה במקום לסידור מנסר לעצמו את הצ'ופצ'יק האפור".
נעמה בהתה בי בלא אומר.
"גם אם נניח לרגע בצד את הקטע הדתי", המשכתי בתנופת הפתוס שאחזה בי, "מבחינה פסיכולוגית טהורה, להתעלם מהצ'ופצ'יקים האפורים בחייך זו טעות גדולה. עקיפת המכשולים והימנעות ממפגש עם הגורם רק מדחיקה את הבעיה, והיא עלולה לצוץ מחדש בעתיד בצורה חמורה יותר. וגם אם נניח שתצליחי להתחמק ממנה כל חייך – האם לא הפסדת הזדמנות?
"יש מטרה לקושי הזה, יש בו ברכה; הזדמנות לפתח מיומנויות חדשות, לחזק את הביטחון העצמי, ללמוד איך מתמודדים; להתקדם, לצמוח, לקבל אחריות על החיים שלך.
"הטרגדיות שבחדשות יכולות לבנות בתוכך רבדים של אמונה, של הבנת העולם והתהליך האלוקי ההיסטורי.
"ההתנהלות עם גברת בלייגמן תפתח אצלך כישורים חברתיים ואסרטיביות בריאה, ושעות הבדידות יכולות להיהפך לזמן איכות עם... עצמך. כן, את לא לבד, את עם עצמך. זה הזמן ללמוד על העומקים שבתוכך, להכיר את הנעמה שבפנים. אין כמו שעות השקט של הלילה כדי לפענח צפונות נפש".
נעמה נדה בראשה, מהורהרת. "הרבה חומר לעכל", אמרה ולקחה מהשיש את קערת הסלט הגרנדיוזי שלה. "חייבת לזוז".
"הנה לדוגמה", לא ויתרתי, "הרגישות שלך לגלוטן. היית יכולה לעקוף אותה, לאכול כל היום פריכיות אורז ומלפפונים ולפתוח כל חמש דקות את המקרר במבט רעב. אבל את מימשת היטב את הרעיון ש'כל בעיה היא הזדמנות מחופשת' והפכת את גלוט־אין לאימפריה שמביאה לך כסף, הערכה ושגשוג".
נעמה חייכה סוף סוף. היא הסתובבה אליי ונשענה על הקיר, עיניה אורו בתודה. המסר התחיל לחלחל.
"את לא נזהרת מהמחט שבקיר!" קראתי בבהלה מעושה.
נעמה צחקה. "אולי זו לא סתם מחט, זה מזרק. מזרק של מרץ ועוצמה".
הבחורה הפנימה.
***
אחרי שנעמה הלכה לקחתי לי קוביית שוקולד אגוזים מהארון הסגור, להעביר את מרירות ההיביסקוס, והלכתי לעמוד קצת מול החלון שלי.
חלון בהקיץ.
הרחוב מלא בצהלת פעוטות החוזרים מהגנים, ענפי העץ הגדול פונים לכל הכיוונים וכאילו מצביעים: 'תראו, תראו'. ויש הרבה כל כך לראות: צבעים וצורות, חומר ורוח, מנוחה ותנועה. הכבסים של זלצמן נעים בעדינות כמו דגלי שלום; חלונות נסגרים, מזגנים מופעלים, אימהות חולפות מחדר לחדר, אוספות את הילדים לארוחת צהריים.
ומעל הכל, טהרת השמיים זהובי השמש הפורשים כנפי תכלת שקטה על חי וצומח, דומם ומדבר.
"איפה אני אוחז?" שואל ילד משולהב היושב בשיכול רגליים. "אתה בקוגס של קון שני", עונה חברו. "נו, שחק כבר ותפסיק לחלום".
המשאית של תנובה יוצאת סוף סוף מהרחוב, ונהג הרכב הירוק מרים את רגלו מהברקס ולוחץ באנחת רווחה על הגז.
הוא שכח שהרכב נמצא עדיין על רוורס.
הרכב טס לאחור, לעבר הילדים המשחקים בחמש אבנים, ורעש נורא של פגוש מתרסק מחריד את הרחוב.
עצמתי את עיניי.
וכשפקחתי אותן הבנתי כמה חשוב תפקידה של קוביית הבטון האפורה והמכוערת.
אחר כך הדלת נפתחה, ומירי נכנסה הביתה.
חבקתי אותה בחוזקה, נישקתי את ראשה ולחשתי לתוך שערותיה משהו שחשבתי שהיא לא שומעת.
אבל בערב היא אמרה לבעלי בחיוך משתאה:
"אבא, אימא מצחיקה, היא אמרה לי היום שאני הצ'ופצ'יק האפור שלה".
הנושאים החמים
