• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

בשרי מתכון לכרוב ממולא

גיל-הר

משתמש חדש
אני מחפשת מתכון טוב של כרוב ממולא בבשר/עוף עם רוטב
בכל פעם שאני עושה אני מרגישה שעדיין לא יוצא לי טוב כמו שטעמתי
באיזה שהוא אירוע אשמח לשמוע מתכונים שאחד מהם אולי יהיה המקור תודה.
 

%IOO

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
נראה לי של @חני גרינשטיין אמור להיות מתכון
איזה סוג אתם מחפשים הונגרי חמוץ מתוק או מתובל
 

מיכל הולנד

משתמש פעיל
מתכון מפודי. יוצא מעדן. יותר טעים מסבתא..



1כרוב לבן גדול

מילוי
3כפות שמן זית
1בצל בינוני
250גרם בשר בקר טחון
3/4כוס אורז עגול
1עגבנייה בינונית
1כפית מלח דק
1/4כפית פלפל שחור גרוס

רוטב
2 קופסאות או 200גרם רסק עגבניות
3כוסות מים
2כפות שמן זית
1כפית גדושה סוכר לבן
1/2כפית מלח דק
1/4כפית פלפל שחור גרוס

אופן הכנה
מכינים את הכרוב למילוי: יוצרים קונוס עמוק בבסיס הכרוב בעזרת סכין חדה ושולפים את הגזע המחבר את העלים. מפרידים בזהירות 15 עלי כרוב.
מביאים לרתיחה מים בסיר גדול עם כף מלח.
חולטים בכל פעם 5 עלי כרוב במשך 5-4 דקות עד שהם רכים. מוציאים במלקחיים או בכף מחוררת, מסננים היטב ומניחים על מגבת.
מכינים את המלית וממלאים: קולפים וקוצצים את הבצל לקוביות קטנות. חותכים את העגבנייה לקוביות קטנות.
מחממים מחבת גדולה על להבה בינונית. מוסיפים שמן זית ובצל ומאדים כ-5 דקות תוך כדי בחישה מדי פעם עד שהבצל רך.
מוסיפים בשר ומטגנים תוך כדי בחישה ופירור הבשר עד שהוא משנה את צבעו.
מוסיפים אורז ומטגנים כדקה תוך כדי בחישה עד שהאורז חם ומצופה שמן. מוסיפים עגבנייה, מתבלים במלח ופלפל שחור ומערבבים.
מניחים את עלי הכרוב על משטח עבודה כשצידם הקמור כלפי מעלה ומסירים את העורק המרכזי. מניחים כף גדושה של מלית בשליש התחתון של כל עלה, מקפלים את החלק התחתון מעל המלית, לאחר מכן את צידי העלה ומגלגלים מהחלק התחתון של העלה כלפי למעלה.
מכינים את הרוטב ומבשלים: מערבבים את חומרי הרוטב בסיר רחב ומתבלים במלח ופלפל שחור. מניחים את הממולאים בסיר עם הרוטב בשכבה אחת צפופה כשהתפר כלפי מטה ומביאים לרתיחה.
מנמיכים את הלהבה, מכסים ומבשלים כשעה עד שהממולאים מוכנים. מגישים חם.
 

שרפית

משתמש רשום
אני הכנתי מהספר מתכונים של של ניחוחות שבת וחג של קרייזמן יצא מושלם
כבר הכנתי כבר כמה פעמים לכל המשפחה
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

קריאה מהנה
זכותו יגן עלינו

ספירת העומר ומידות טובות: "לב טוב", עד ל"ג בעומר יש 32 ימים - לב, ומ-ל"ג בעומר עד חג השבועות יש 17 ימים - טוב, שבימים אלו צריכים לנהוג ב"לב טוב", וכמובא במסכת אבות על "לב טוב" שבכלל דבריו דבריכם, שכשיש "לב טוב" יש את שאר המידות הטובות.

*רמז למדורת ל"ג בעומר: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, - נהגו כבוד זה בזה.

*ע"פ הסוד: באחד משיעורי "בר-בי-רב" אמר הנואם: שראה בספר העוסק בקבלה שהסיבה שקרא רבי יוחאי שם בנו "שמעון" הוא משמים, כי הוא היה גילגולו של "שמעון בן יעקב" והיה צריך לתקן את התיקון האחרון של כל ה-24.000, שכידוע ה24.000 שנהרגו בשכם ע"י שמעון ולוי באו שוב, ונהרגו שוב ב"שִׁיטִים", ובאו שוב בימי רבי עקיבא, [ושם כנראה לא באו מספיק על תיקונם] ורשב"י הוא התיקון האחרון ולכן נקרא "שמעון". ועוד: מה היא השמחה ביום זה, אם משום שפסקו למות לשיטה שהתחילה מיתתם למחרת חג ראשון של פסח - אכן יש כאן מקום למֶעַט שמחה, ואם משום שהסתיימה הרשימה של 24.000 אין כאן כ"כ שמחה כי נגמרה הרשימה, ואם לפי השיטה שזה מר"ח אייר ועד ג' סיון אכן כאן יש מעט שמחה שהיה זה יום של חשבון נפש, אלא השמחה היא בגלל שביום זה הוא יום הילולת רשב"י, ורשב"י פועל בשבילינו למעלה ויש לנו את כל האפשרויות לתקן ולחזור בתשובה שלמה, וכמובן הכל עם שמחה ככתוב "כי בשמחה תצאו". וידוע שרבי שמעון נפטר כמה שנים אחרי התלמידים כי הוא היה אחד מהחמשה שעימם הקים רבי עקיבא מחדש את עולם התורה. וכידוע מזכירים הרבה את אביו בשיר "בר יוחאי", לרמז על ענווה, שהוא הרגיש שהכל בזכות אבות, והוא רק הממשיך, וכן אנו ממשיכים בדרך אבות הסלולה מדור לדור, וזכות אבות יגן עלינו.

ל"ג בעומר: רמז ל"חאלאקה" (-תספורת בעַרַבִית), "והתגלח" כתוב ג' גדולה, ג'=3, גיל 3. וכן: "יגלח" י"ח ג"ל ש-ל"ג בעומר יוצא ב-י"ח אייר. מיום ל"ג בעומר לומדים מהו כוחם של תפילה, קבלה, מאמץ, השקעה וכדו'. במירון יש התעוררות וקידוש ה' בעיקבות החינוך ליהדות במעשה מגיל צעיר. מבשרי אחזה אלוק, מבשר"י מתורת רבי שמעון בר יוחאי. טי"ל טוב הוילכל, חץ וקשת, חץ הוא כמו טיל הנשלח למרחק.

*נמצאים אנו בימי האבלות על אלפי תלמידי חכמים גדולים ועצומים, אשר היו גדולי עולם בתורה ובמצוות, ונפטרו בגלל דבר אחד – שלא נהגו כבוד זה בזה. הם לא היו רגישים זה לזה, לפי דרגתם ומעלתם, ולכן נתבעו משמיים והוחלט לגזור עליהם גזירת כליה ומוות. לכן, כה חשוב לשים לב בימים אלו למעשים המתרחשים בינינו מידי יום, ולחשוב כיצד עלינו לנהוג במצבים אלו, מבלי לפגוע בשני או לצערו, בכדי שלא ניפול גם אנו ברשת הנוראית של בין אדם לחבירו. מספרים כי בתקופה מסוימת, התאספו תלמידים ישיבת טשעבין סביב הגאון ר' אברהם גיניחובסקי זצ"ל, על מנת לשמוע מפיו שיעור קבוע במסכת דרך ארץ. באחד השיעורים פתח ר' אברהם גיניחובסקי ואמר: אברך עלה על מונית והחל בנסיעה. מחיר הנסיעה נקבע על פי מונה, הסופר ומונה כל מטר וכל רגע. והנה, הגיעה המונית אל צומת דרכים ונעצרה ברמזור. הרמזור התחלף לירוק, ונהג המונית החל בנסיעה מתונה ואיטית, עד ש... שוב התחלף הרמזור לאדום. הנוסע זעם מאד ורצה שהנהג יחצה את הצומת בזריזות בכדי להגיע יותר מהר ולחסוך בהוצאות הנסיעה, אבל הנהג לא חצה את הצומת והמתין שוב לירוק הבא". עצר ר' אברהם את השיעור ואמר: "ראו, כעת עומדות לפני האברך שלוש דרכי תגובה: דרך ראשונה – לכעוס על הנהג ולהטיח בו ביקורת: "מדוע לא עברת מהר את הצומת?!... איך אתה לא מתבייש לעשות ממני כסף?!... מה אתה חושב שאני הפראייר שלך?!... חכה, אני יספר עליך שאתה גונב את האנשים, ואף אגיש נגדך תביעה דרך העורך דין שלי. זה לא יעבור בשתיקה כלל. אני אלמד אותך מזה, אם חשבת שנפלת על אדם פרייאר". ישנה דרך שניה וקלה יותר לאוזן, פשוט להעיר לנהג בצורה עדינה ולומר לו: "תשמע ידידי, לדעתי, היה עליך למהר ולחצות את הצומת לפני שהרמזור יתחלף לאדום, אתה יודע שזה על חשבון הכסף שלי". במקרה שכזה יתכן והנהג יפתח בדברי הגנה ויחל ויכוח ביניכם מי הצודק. ישנה דרך שלישית והיא המוסרית ביותר, המקדשת שם שמיים ברבים, והיא: פשוט לא להגיב. ואדרבה, אפשר לומר לו: "לא נורא, מה שקרה כבר עבר. אני מבין שהייתה לך אפשרות להרוויח את הצומת הזו (וכך אתה מרמז לו כי הבחנת במעשהו) אבל לא נורא, לא בוער, נגיע כמה דקות מאוחר יותר, לא קרה כלום, מתי שנגזר עליי שאגיע משמיים – אגיע". נעצור לרגע ונשאל את קורא השורות הללו: כיצד אתה היית נוהג?.. כעת נראה מה יכול להיגרם מכל תגובה: 3 שקלים בלבד, ולכל היותר ששה שקלים. - ראשית, עלינו להסכים, שכל העיכוב ברמזור יעלה לנוסע 2 שנית, איננו יכולים לדעת מאיזה רקע בא נהג המונית. מי יודע אם באותו יום היה לו ויכוח עם אשתו לאיזה בית ספר לשלוח את הילד הקטן. היא מעונינת בבית ספר שקרוב לדת, והוא התנגד וטען: "מה את צריכה לשלוח אותו למקום לימודים שכזה – וכי את רוצה שבסוף הוא יצא דתי?!". (מתוך 'ויאמר הנני'). ועתה, אם אותו אברך יתווכח עם הנהג על ה 3- ₪ ויריב איתו, נהג המונית יפתח אליו בשנאה, ומיד כשישוב לביתו, הוא יאמר לאשתו: "הדתיים, את לא יודעת ולא מכירה אותם, אבל אני נפגש איתם, מכיר אותם באמת ולא רוצה קשר איתם". אבל אם הוא נקט בגישה השלישית, הבעל יאמר לה: "תראי, איזה יופי הם מתייחסים, אפילו שנסעתי לאט, הדתי קיבל זאת באהבה. טוב, אני מוכן לשלוח את הילד למקום כזה". והנוסע לא ידע לעולם אלו השלכות יש להתנהגות שלו... והכל בזכות דרך ארץ שהביאה יהודי לתורה!.

*הנה מגיעים אנו בשבוע זה אל היום הגדול והקדוש – יום הילולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי זי"ע, הלא הוא יום ל"ג בעומר. כה גדול ועצום יום זה, עד אשר כתב עליו רבנו עובדיה מברטנורא זי"ע במכתב לאחיו ('דרכי ציון'): "ביח' אייר יום מיתתו של רבנו רבי שמעון בר יוחאי, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות... שהרבה עקרות נפקדו, וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא". יום זה מיוחד בתולדות עם ישראל, שכן זכה הרשב"י להיות גלגולו של משה רבנו ע"ה, וכי יום פטירתו גדול וקדוש כיום פטירת משה רבנו ע"ה, על כן, כתבו בכל ספרי החסידות שעל ידי תפילה והדלקת נר לכבוד הרשב"י יורדות לאדם ישועות עצומות, אם רק יאמין בכוחו של הצדיק הקדוש. סיפר הגאון הצדיק, ר' אלימלך בידרמן שליט"א מעשה מפעים ששמע מבעל המעשה בכבודו ובעצמו: "היה זה בשנת התשע"ה (לפני שלוש שנים בדיוק), בביתו של אחד מחסידי קהילת קודש 'תולדות אהרון'. אשתו, הרגישה לפתע לחץ נורא בעיניה, וראייתה החלה להידרדר ולהיחלש מיום ליום בצורה דרסטית. המשפחה שהיתה אובדת עצות לאור מצבה של עקרת הבית, פנתה אל רופאים מומחים, אשר לא מצאו את הבעיה. כשראו שאין ברירה, הוחלט לעשות לה בדיקת בתקוה לאתר את הבעיה. (C.T) סי.טי צוות הרופאים קבעו כי מועד הבדיקה יהיה בדיוק ביום ל"ג בעומר. האשה הגיעה מוקדם ביום ל"ג בעומר וערכה את הצילום, ומיד לאחר מכן לא ויתרה, ועשתה את דרכה עם בעלה אל ציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי על מנת להשתטח בתפילה שתזכה לישועה ורפואה, כשהיא יודעת שתוצאות הבדיקה יגיעו רק לאחר 24 שעות. היא הגיעה עם בעלה אל הר מירון כשהיא מרגישה סבל וכאבים איומים בעיניה, ובקושי שהצליחה לראות את המתרחש סביבה. צער גדול מילא את ליבה, כיצד היא, אמא לילדים מאבדת את ראייתה תוך זמן קצר. בצר לה, נכנסה אל מקום הציון ופרצה בבכי ובתחינה לה' שישלח לה ישועה ורחמים בזכות רבנו הרשב"י הקדוש, אשר זהו יום הילולתו. כך סיימה להתפלל ולאחר כמה שעות חזרה עם בעלה חזרה אל ביתם. והנה, למחרת בבוקר, מתעוררת האשה ולתדהמתה... כל הכאבים בעיניים חלפו וכי היא רואה מצויין, כמו שלא ראתה מעולם!. מיד החלה לשיר ולשמוח, אך בכדי לוודא את מצבה, הלכה אל הרופא לשמוע את תוצאות הבדיקה. "ראי גברת", פנה הרופא בקול פסימי, "אנחנו רואים כי יש לך 'בצקת' (נפיחות) קשה בעינייך, ואת חייבת לעבור בדחיפות ניתוח. כי אם לא, את עלולה לאבד את הראיה תוך ימים ספורים". "אבל רק רגע דוקטור", הודיעה האשה בהתלהבות, "אבל היום בבוקר כשקמתי, חשתי כי כל הכאבים עברו, וכי אני רואה כעת מצויין ללא שום בעיה". "איני יודע על מה את מדברת", השיב הרופא, "אך לפי הצילומים מדובר בבצקת קשה ומסוכנת מאד". האשה התעקשה ואמרה כי הכל חלף, והרופא נכנע ללחציה וביקש לערוך צילום נוסף. האשה נכנסה לצילום נוסף שגילה כי... אין זכר לבצקת המסוכנת, וכי היא משוחררת לביתה בריאה ושלימה. "כיצד קרה הדבר?", התפעל הדוקטור. "זהו בזכות רבי שמעון שביקרתי אצלו בלילה שאחר הבדיקה והתחננתי שיושיעני ה' בזכותו". דבר נוסף ומופלא שאירע, כי תשעה חודשים בדיוק אחר כך נולד לה בנה הבכור, אחר מספר שנים שלא זכתה להיפקד. (מתוך 'באר הפרשה'). כה גדול ונורא יום ל"ג בעומר הקדוש, שאם ישתדל האדם להדליק נר או מדורה לכבוד הצדיק ולהתפלל לה' בזכותו, ואף ללמוד את תורתו – וודאי כי רשב"י יפעל בשבילו בחזרה בשמיים, ובפרט אם עולה לקברו.



ליקוטים ליום ל"ג בעומר - יום תפילה:

ה"אור החיים" זי"ע היה עולה ברגל בהר מירון ושואלים מהי זכותו להגיע לרשב"י.

העולם קבעו יום ל"ג בעומר ליום תפילה, וכ"כ ב"שפתי צדיק" שבל"ג בעומר יכולין התפילות להתקבל, ולכך היה רגיל הרבי ר' העניך ז"ל לברכם בל"ג בעומר שיתקבלו תפילתם.

וב"שפת אמת" אי' ששמע מה"חידושי הרי"מ" כי בל"ג בעומר יכולים לזכות לירא"ש.

מנהג ישראל תורה, כלל ישראל נהגו לעשותו יום תפילה, וכאשר הוא מנהג ישראל אזי נעשה שיהיה כן, ממנהג ישראל נעשה תורה, ...ויש שמתפללין אצל קברו, וכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק.

אכן בל"ג בעומר שמתעורר כח רשב"י הזמן מסייע ביותר לטהר נפשות ישראל וממילא יכולים להיות נפטרים ממשפט גיהנם ומכל הדינים.

יום זה מסוגל לתשובה וביום זה זועק רשב"י "יכולני לפטור כל העולם כולו מן הדין", ובשני העולמות אין דינים ביום זה.

עלית למרום שבית שבי, שב"י שמעון בר יוחאי.

לעיני כל ישראל - בראשית ברא, בראשי"ת תנא אלוקי רבי שמעון בר יוחאי.

ז' אדר פטירת משה רבינו, וביום זה בשבוע יהיה ל"ג בעומר, שרשב"י החזיר את תורת משה שנשתכחה בשבירת הלוחות.

יראה כל זכורך את פני האדון ה', האדון דא רבי שמעון בר יוחאי.

וכדאי הוא רבי לסמוך עליו בשעת הדחק, הדחק = קטז, במזמור קט"ז כתוב "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" וכן "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" להורות שבכל מצב "ובשם ה' אקרא".

ביום זה שרים הרבה "אמר רבי עקיבא" ובו המילים "לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם", לפני מ"י מ' י' יחד נ', לפני יום חג שבועות אתם מטהרים, ויום נ' שהוא מ"י יום זה חג השבועות מטהר אתכם, מטהר אתכם לשון נקיות, והמילים שמעון בר יוחאי ס"ת רֵין = נקי, והרי רשב"י העיד "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" ואכן לפטור זה גם לנקות.

יכולני לפטור את העולם מהדין ר"ת אלֹ'הים, שמשמעותו לפטור את העולם ממידת האלוקים שהיא מידת הדין ולהקיפו ברחמים.

למה נקרא היום "לג בעֹמר" ולא לעֹמר, כי "לג בעֹמר = משה", וגם כי הרמ"א נפטר ביום זה והוא פוסק לומר בעֹמר.

*יושפע שפע רב בכל העולמות ר"ת הרשב"י.

[מירון: בדרשה לקראת ל"ג בעומר אמר הר"א בידרמן: "אם היית במירון וחזרת לא רגוע - סימן שלא היית שם, כי מי שאמר על עצמו יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין - גם אתה כלול בזה, וזו אמונת חכמים פשוטה".]


(אמר אחד מהחוקרים, הציור של רשב'י אינו נכון כלל, וכן הציור הידוע של הבעש'ט)
0 תגובות
שבת מברכים חודש שב"ט שנשמע בשורות טובות. שמרם ברכם טהרם. שלום ברכה טובה.


כל עפר הארץ היה כינים, היו עולים חדשים שכשהגיעו לישראל קיבלו מגורים באוהלים, בקיץ כשמסביבם הכל חול והחול חם, היו מסתובבים יחפים ולצערם מתרגלים לחום, באחד הימים הגיע הרב שלום שבדרון לבקר במקום, והנה צועד לקראתו יהודי מבוגר הולך יחף על החול החם ומחייך, שאלו הר"ש למה תחייך, השיב היהודי "חסדי ה' במצרים כתוב כל עפר הארץ היה כינים וכאן זה רק חול"...


משה רבינו רצה שהגאולה תהיה ע"י הקב"ה ואז לא יהיו עוד גלויות, אבל צפה הקב"ה שיהיה את המעשה הנורא בפרשת כי תשא ולכן לא גאל לבדו אלא ע"י שליח, מתי תהיה גאולה שלימה כאשר יהיה רק ע"י הקב"ה, ו2 ראיות לכך, 1 יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, מתי יעידו על גאולה כללית מיד צר - כשזה יהיה גאולי ה', ישראל נושע ב-ה' תשועת עולמים, מתי תהיה תשועת עולמים - כשיהיה ישראל נושע ב-ה', מאת ה' לבדו ולא ע"י שליח.


"ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו, ג) הרה"ק ר' אברהם יעקב מסדיגורא ז"ל, כשהיה ילד, אמר למלמד שרוצה כבר ללמוד גמרא, וסיפר המלמד זה לאביו הרה"ק מרוז'ין זי"ע. קרא אותו אביו ושאלו אמת שאתה רוצה ללמוד גמרא. והשיב לו הן, שאל אותו אביו במה הרג משה את המצרי, אמר לו בשם המפורש, ושאל אם כן מדוע לא הרג יעקב את לבן בשם המפורש. השיב מפני שלא ידע, אמר לו מאין אתה יודע זה, אמר לו כתיב 'ושמי ד' לא נודעתי להם'.


"השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה" (ח' ט"ז). "השכם בבוקר" - בשעה שאדם משכים בבוקר לעבודת קונו, "והתיצב לפני פרעה" - יש בכוחו להתייצב ולעמוד במלחמה עם פרעה (היצה"ר) ולהכניעו. (ברכת יוסף)


[מתאים להרבה הזדמנויות ומצבים שונים בעם ישראל] מסופר, אחרי שנודע ליהודי ארץ ישראל על שואת יהודי אירופה, נכנסה אל ה"חזון איש" קרובת משפחתו ממשפחת גריינימן ושאלה אותו איך ייתכן שהקב"ה עשה כך לעמו, ענה לה ה"חזון איש", הקב"ה הוא "אב הרחמים", ומה שעושה הכל הוא ברחמים, רק שאנחנו לא מבינים....


"ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה" (ו' - כ"ג) מכאן למדנו שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה. [רש"י]. בספר "צל העדה" כתב, "אחות נחשון לו לאשה" בגימטריה "אדם הנושא אשה צריך לבדוק באחיה". ויש עוד רמז "אשת חיל מי ימצא", ר"ת אחים.


"הוא אהרן ומשה" (ו' - כ"ו) לומר ששקולין כאחד. [רש"י]. שאל ה"חוזה מלובלין", הגמ' בברכות [נ"ח.] אומרת, שאין דעתן של אנשים דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. ומתרץ, שאנשים שמחשיבים את עצמם ל"יש", באמת דעתם לא שווה, אבל משה ואהרן אמרו "ונחנו מה", אפס ואין, וביטלו את ישותם לגמרי. לגביהם אפשר לומר ששקולין כאחד. הוּא אַהֲרֹן וֻמֹשֶה=הן הם שקולים כאחד


פעם בא אל רבי אהרן קוטלר בחור שגנח מכאבים, והתברר שלקה בהתקפת "אפנדיציט". ר' אהרן ראה בצערו ונפשו היתה מרה עליו. הוא ליווהו לפתח הבית ובירכו בברכת "רפואה שלימה" לקראת נסיעתו לבית החולים לניתוח. כעבור שבוע לקה ר' אהרן בעצמו בהתקפת "אפנדיציט". בגילו זה היה דבר נדיר מסוכן, ובחסדי הקב"ה ר' אהרן נרפא, וכשבא ר' הלל זקס לבקרו, התבטא ר' אהרן שהוא סבור שהקב"ה לימד אותו שיעור בנושא "נושא בעול עם חבירו" משום שהיה עליו להרגיש יותר מה שהתלמיד הרגיש כשסיפר לו על כך.


האדמו"ר רבי דוד מלעלוב, נתן רמז בפסוק "למחר יהיה האות הזה", כלומר, "למחר" בגאולה העתידית, "יהיה האות הזה" אז תהיה גם אות ו' החסרה בפדות, והגאולה תהיה שלימה.


"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (ט' - כ') ה"אמרי חיים" מויז'ניץ היה אומר, "הירא את דבר ה'", אדם שהוא ירא שמיים, "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", הוא אינו נותן לילדיו להסתובב ברחובות, כי הא דואג לחינוכם היהודי השלם.


בשבועות אלו שקוראים על גלות ויציאת מצרים [ועברנו את הגלות במצרים בשביל לפרוע שטר-חוב כמובא במדרש על "ברית בין הבתרים"] ראוי לזכור את המשל מבעל ה"חפץ-חיים" זי"ע על האורח שהגיע לבית הכנסת וראה את הסדר הלא-מובן של הגבאי בקריאת העולים לתורה, ושאל אותו על כך, וענה לו הגבאי, אתה אורח שמגיע באמצע השנה ואינך יודע באיזה מצב אוחז הסדר בכיבודים, ולכל כיבוד ואדם יש את הזמן, והכיבוד לפי הסדר בכל שבוע. והנמשל הידוע, "שהאדם הוא אורח בעולם הזה, ולכל דבר יש סיבה ויש סדר הנמצא בלוח הזמנים של בורא עולם". וכן ידועה הדוגמא על היהודי שראה בחלומו והנה יש 4 שבילים של פסיעות, והנה יש מקומות שבהם יש רק 2 שבילים, ואמר בשאלה כלפי שמיא, כשהיה קל הלכנו יחד, וכשהיה קשה עזבו אותי, ושמע שעונים לו ש-2 השבילים הם פסיעותיו כביכול של הקב"ה שלקח אותך עליו בזמנים הלא קלים. ועלינו לזכור בכל מצב את הפרשה הזו שכתוב בה בהדגשה "וידעתם כי אני ה'", וכן ידוע בחינוך: "קוּמִי שֶׂאִי אֶת הַנַעַר וְהַחַזִיקִי יָדֵך בּוֹ", שכשהבן/בת מתחיל/ה חלילה לזוז לכיוון לא טוב, לא להתייאש וכדו' אלא לאחוז בו בכל מצב ולתת לו הרגשה אנחנו איתך לאורך הדרך.


"ותחיין את הילדים" - סיפור: פעם נכנסה אישה אלמנה אל הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, והשיחה צערה על כי בעלה נפטר מן העולם לאחר מחלה קשה, והשאירה לאנחות עם ארבעה יתומים קטנים. והגם שקשה לה מאוד להתגבר על אבלה ובדידותה, עם כל זה לא הייתה זו סיבת בואה לכאן, דאגה אחרת טרדה את מנוחתה: בימי חיותו של בעלה, התאמצה אמנם בכל כוחה לסייע לו ולהקל מעליו, אך מחשבות מטרידות אותה תדיר, כי לו הייתה מתמסרת אליו יותר ומטפלת בו טוב יותר אולי היה מתאושש ממחלתו והיה נשאר בחיים. וכיון שמחשבות אלו טורדות את מנוחתה עד מאד, החליטה לקבל על עצמה לעשות דבר מה טוב והגון לעילוי נשמתו, דבר זה תתאמץ לקיים בכל כוחה, ובכך תבוא המנוחה לנפשה. מסיבה זו באה לר' שלמה זלמן, כדי לשמוע מה יצווה לה הגאון שתקבל על עצמה לקיים לעילוי נשמת בעלה. לשמע הדברים נענה ר' שלמה זלמן ואמר: "דבר נאה הוא מצדך לחפש מה לעשות לעילוי ולטובת נשמת בעלך, כדרך בנות ישראל המקיימות את ההלכה (יר"ד רכז, ט) 'מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו', אך אם תרצי לעשות דבר טוב באמת, דבר שירבה זכויות לבעלך בעולם העליון יותר מכל זכות בעולם קיימי נא את שלושת הדברים הבאים: א. כשתצאי מכאן, קחי נא את כל ילדייך אל חנות משחקים, וקני להם משחק חדש לפי בחירתם ולפי הנאתם. ב. קבעי לך מנהג מהיום והלאה, לילך לטיול עם הילדים פעם בשבוע למקום טוב לעיניים ונחמד למראה, אשר שם יוכלו להתרענן ולהחליף כוחות חדשים. ג. למרות מצבך הקשה, נסי להתגבר בכל כוחותייך על ההרגשות המעציבות, כדי להכניס רוח שמחה בתוך ביתך". לתמיהת האישה כי רבה, שהתכוננה לשמוע הוראות לתיקונים וחומרות או סיגופים, הסביר לה הרב: "הרי בוודאי מוכר מאמר הזוה"ק (חלק ב, רעא: 'ברא מזכה אבא' שאם הבנים הולכים בדרך הישר, הרי זו זכות גדול לאב בעולם העליון, היושב שם ומסתכל על בניו ההולכים בדרך אשר ציווה ה'. והמציאות מוכיחה כי ילדים שהם שמחים ורגועים לומדים ביתר התמדה ונוהגים יותר בדרך הנכונה, כשאיפת הוריהם ומוריהם, והם מצליחים יותר בכלליות, ובכן, אם תיזהרי לקיים את ההנהגות שהצעתי לפנייך הרי יתגדלו בניכם נאמנים לה' ולתורתו, ומזה תצא נחת רוח הכי גדולה לאביהם בעולם העליון, הרבה יותר משאר תיקונים וסיגופים". האלמנה השבורה והרצוצה יצאה מבית הרב בלב מלא חיזוק ועידוד, ביודעה כי עיקר חובתה בעולמה הוא לדאוג לכך שבניה יהיו שמחים, שלווים ורגועים, וכך יוכלו לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (במעלות קדושים וטהורים)(הפרשה בהלכה).


להנהיגם בנחת: שמעתי פעם אמרה צינית: עשרים וארבעה חדשים הורים עובדים קשה כדי ללמד את הילדים שלהם לדבר, ולאחר מכן - במשך עשרים וארבע שנים הם עושים כל מה שביכולתם כדי להשתיק אותם! לצערנו, בהרבה מקרים ההורים מתפעלים כאשר הילד מצליח לבטא מילה, אבל כאשר הילד מתחיל לזרום בדיבורו, אין להם סבלנות להאזין לו (האבסורד העוד יותר גדול הוא - שלאחר מכן הם מוכנים לשלם הון למטפלים כדי ללמדו שוב לדבר ולהביע את עצמו). כאשר הילדים נולדים, אין להם שום מעצורים, לא פיזיים ולא רגשיים ונפשיים. הם צועקים ומבקשים אוכל כשהם רעבים, יורקים ופולטים כשהם מרגישים צורך, בוכים כשהם עצובים וצוחקים כשהם שמחים, מנדנדנים כשרוצים משהו, ומסרבים בכל התוקף כשלא מתחשק להם. הם לא טרודים בשיקולים על איך שיסתכלו עליהם ובמה הם יצליחו להרשים, והם עושים מה שבא להם. לאט לאט אנו מנסים לחנך אותם שאי אפשר לעשות מה שרוצים ומתי שרוצים, ויש דברים רבים שלא יפה ולא מקובל לעשות בין אנשים, או כאלה שצריכים לעשות גם כשלא מתחשק. כך גם מבחינת התוכן. ככל שהילדים הולכים ומתפתחים, הם מתחילים להביע את עצמם ולומר בקול מה שהם חושבים. הם שואלים מה שמסקרן אותם, גם אם הדברים מסבים אי נעימות לשומעיהם. ילד צעיר יכול לשאול בסקרנות את הסבתא החביבה מתי היא כבר תמות, להעיר ברבים ולהצביע על אדם שנראה 'שונה', ובלא מעט מקרים הם מביכים את ההורים בחוסר הטקט שלהם. כמובן, ההורים מנסים לעשות את שלהם, לחנך וללמד את הילד להתחשב ברגשות הזולת ולא לשאול שאלות מביכות ולהעיר הערות פוגעניות וכו'. אבל במהלך חינוך זה, יש סיכון שההורים עלולים 'לשפוך את התינוק עם המים', כאשר הדרך אצה להם והם לחוצים לראות תוצאות מהירות. אז לפעמים הם גורמים במו ידיהם שילדיהם האהובים יאבדו את הביטחון להביע את מה שהם רוצים, ועם הזמן אף יאבדו את היכולת להבין מה בדיוק הם מרגישים. במיוחד הדברים קורים, כאשר הורים משתמשים בבזיונות ובהשפלות כדי להשתיק את הילדים ו"לחנכם". למשל, כאשר ילד מביע את עצמו בצורה שלא מקובלת, ובמקום לתת לגיטימציה, או לפחות לגלות הבנה, למה שהוא מרגיש ורוצה, ובו בזמן להדריכו איך כן להביע את עצמו ולבקש את מה שהוא רוצה, "יורדים" עליו ופוגעים בו כדי שלא יעז שוב להעלות על דעתו לעשות כן. הורה מן השורה אמנם אינו רוצה לפגוע בילדיו, אבל הבעיה היא כאשר הם אומרים פעם ופעמיים ומצפים שהילד כבר יבין מעצמו (כי הרי אמרנו לו!), וזה לא כל כך עוזר והוא נכשל שוב, אז במקום לחזור ולהסביר ולדבר עם הילד, שוב ושוב, אפילו מאה פעמים, מתחילים להשתמש באמצעים חריפים יותר שבכוחם לעשות את העבודה במהירות - אך לצערנו, לא בצורה יעילה. עצוב לראות את התוצאה כאשר ילד מאבד את האומץ לומר אשר בלבבו, והוא מפסיק להתלונן אפילו על דברים שחיוני [!] היה שכן יתלונן באוזננו (כגון פגיעות למיניהן). הנזקים הנפשיים מההתכנסות והשתיקה ומדיכוי הרגשות, עלולים להיות אדירים, ולא ניתן לתאר עד היכן הדברים יכולים להגיע. כאשר ילד מעיר או אומר דבר שלא לעניין, במקום להעמידו במקום ולתת לו הרגשה רעה, עלינו לשים לב שזו דווקא הזדמנות פז להחכימו וללמדו איך לחשוב נכון. מטבע הדברים, לילדים חוש דמיון מפותח, והם רואים צל הרים כהרים ומוציאים דברים מפרופורציה, אבל מרתק להאזין לרעיונות שלהם ולמצוא את הנקודה איפה שאפשר להראות ולהסביר להם איך לראות את הדברים באור יותר מציאותי ובצורה יותר מאוזנת. בכך גם נוכל ללמדו איך להתמודד עם רגשותיו ואף לשנות אותם. הרבה פעמים כשאני מייעץ להורים לשוחח ולהסביר לילדיהם דבר זה או אחר, הם מגיבים בתמיהה: גם בגיל כזה?! הוא בכלל יבין?! ודאי, אני עונה להם, אין גיל שבו הילד קטן מדי כדי לשמוע הסברים על איזון נכון וחשיבה עניינית. מובן שבתחילה לא יבינו על מה שאנו מדברים, אבל עם הזמן הם יקלטו ויבינו. הרי כולנו מפטפטים ומדברים אל הילדים מיום היוולדם, ורק כך הם קולטים את השפה ואת מה שאנו מבקשים ללמד אותם. היעלה על דעתנו שנמתין עד שיבינו הכל כדי שנתחיל לדבר אליהם?! אין ספק שגם אם לא נשקיע בילדים, הם ילמדו המון במהלך החיים מתגובת הסביבה והחברה. אבל במקום להמתין עד שילמדו בחוץ, עלינו לנקוט יוזמה ולתכנן איך ללמדם בעצמנו, מאחר שיש לנו כוח ועוצמה בלתי נדלים להשפיע על הילדים ולהדריכם על כל צעד ושעל. החיים מזמנים לכולם הזדמנויות שונות, ואין ילד שאינו מתמודד יום יום, בבית ובחוץ, עם כל מיני קשיים. עם קצת מוכנות והשקעה מחשבתית מצדנו, נוכל לתרום להם לאין שיעור וערך, ללמדם ולחנכם איך להסתדר יותר טוב בכל תחומי החיים. ילדים שלא מרגישים מאוימים ומרגישים משוחררים לבטא את אשר בלבבם, יגדלו להיות יותר פתוחים וזורמים, נוחים ורגועים, עם הרבה פחות מעצורים וחרדות. החיים המשותפים בבית יהיה באווירה יותר טובה, ועם הרבה יותר יותר אהבה, ויהיה שיתוף פעולה מלא בין הילדים להוריהם בהעלאת נושאים מציק עליהם, והם ישמעו בשמחה מה שיש לנו לומר ולהציע כדי לעזור להם. שערו בנפשכם ילד שמרגיש נרדף על ידי שאר הילדים בכיתה, או אפילו על ידי המורה עצמו, שאינו מעז לספר על כך בבית מחשש שעוד יחטוף על כך מהוריו, בבחינת "ונוסף גם הוא על שונאינו", לעומת ילד שכבר מחכה להגיע הביתה ולשתף את ההורים במצוקתו, והוא סמוך ובטוח שהם יתייחסו לדבריו במלוא הרצינות וההבנה, וינסו יחדיו לחשוב על פתרון הבעיה. באווירה כזו מחנכים ומטפחים את הילדים, מצמיחים ומצעידים אותם קדימה, באהבה באחווה בשלום וברעות! הורים שישכילו להתאזר בסבלנות ולהקדיש מזמנם להיות אוזן קשבת ולב שומע לילדיהם בבית, כשהם מסבירים ומדריכים אותם בסבלנות איך להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכם, ירוויחו לא רק שהם יגדלו חכמים ונבונים יותר, יציבים ובריאים בנפשם יותר, אלא שזה אף יתרום תרומה אדירה לכך שיהיה כיף להעביר יחד בבית זמן איכותי, כאשר הילדים שותים בצמא את דברי הוריהם, והם, ההורים, מרותקים בחינוכם וזוכים לשאוב מהם מלוא חופניים נחת יהודי. בידינו הדבר, עם קצת מאמץ והשקעה, וכמובן, בעזרת ה' ובסייעתא דיליה!(הרב אהרון פרידמן)


לראש חודש: וארא, ברש"י אל האבות, ומה החידוש לאחר שהפסוק מפרט את השמות, ומפרש אחד המפרשים [אולי הכלי חמדה], שבכל ראש חודש היה מגיע אליהו הנביא להתפלל בבית המדרש של אחד מהתנאים, והיתה הזדמנות בראש חודש שהוא לא הגיע, וכשהגיע אח"כ שאלו התנא, איפה היית, וענה לו אליהו הנביא: "כל ראש חודש אני מגיע לאבות הקדושים ומעירם לתפילת ראש חודש, אבל אינני מעירם יחד אלא כל אחד בנפרד, כי אם זה יהיה ביחד - הם יביאו מיד את הגאולה, והקב"ה עוד לא רוצה שתהיה גאולה, ולא טוב להביאה לפני זמנה, ולכן אני חייב להביאם כל אחד בנפרד", ולכן כאן כתוב ברש"י אל האבות - ביחד, כדי לזרז את הגאולה ממצרים, וידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה. *[המקור: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (ו, ג) אל האבות (רש"י) והרי אנו יודעים שאברהם יצחק ויעקב הם האבות, בעל הכלי חמדה מסביר ע"פ הגמרא בב"מ (פ"ה) שאליהו הנביא היה מגיע לישיבה של רבי, פעם אחת איחר להגיע, והסביר לרבי שהקים את אברהם להתפלל ואח"כ את יצחק וכו'. שאלו רבי, מדוע לא הקמת את שלושתם ביחד, וענהו, שאז תגדל מידת הרחמים ויבוא המשיח, ועדיין לא הגיע הזמן. והנה במצרים נגאלו 190 שנה לפני הזמן, ולצורך זה היה צריך להקים את שלושת האבות יחד. וזה רמז רש"י בלשונו הזהב, "אל האבות", שהיו שלושתם ביחד.

רמז לחודש שבט - ואין בשבטיו כושל


פסימי רואה בהזדמנות - קושי. אופטימי רואה בַקושי - הזדמנות.

אל תחפש את הדרך לאושר - תחפש את האור שבדרך.




'לכבוד נישמת רבי שניאור זלמן בן רבי ברוך זי"ע - בעל התניא - כ"ד טבת

'לכבוד נישמת רבי שמואל
בן רבי אברהם זי"ע - שם משמואל מסוכטשוב - כ"ד טבת

'לכבוד נישמת רבי אליהו אלעזר
בן רבי ראובן דב דסלר זי"ע - מכתב מאליהו - כ"ד טבת

'לכבוד נישמת רבי משה מרדכי
בן רבי שמעון נתן נטע בידרמן זי"ע מלעלוב - כ"ד טבת

'לכבוד נישמת רבי יצחק בן רבי זאב כדורי זי"ע - כ"ט טבת

'לכבוד נישמת רבי נטע בן רבי אברהם מחֶלֶם זי"ע - א' שבט
[*-ידוע שאחד מתושבי חלם שירד מדרך היהדות והרחיקוהו מהעיר - הוא גרם מעצמו לפרסם הרבה מילתא דבדיחותא על העיר חלם, אבל העיר חלם היא עד היום עיר של חכמים וסופרים.]

'לכבוד נישמת רבי יחיאל מנחם מנס בן רבי אברהם דוד זיטניצקי זי"ע - א' שבט
ששת הקומות שבנה בישיבת "אמרי אמת" בבני ברק הם לזכר ששת בניו שנהרגו בשואה הי"ד.
0 תגובות
סיפור ארוך למדי, שהיה מן הראוי לחלקו להמשכים, אבל נדמה שזה היה הורס את האפקט שלו.



אני מניחה את הטלפון על השולחן בדפיקה חזקה. זו הייתה שיחה מהמורה של מירי, העסק לא טוב.

ידי האחת תומכת בסנטר והשנייה משחקת בירקות החתוכים שבצלחת מבלי להרימם אל הפה.
הדמיון מתפרע.
אני רואה את מירי בעוד חמש שנים, בעוד עשר. תמונות מזעזעות. אני יודעת שאלו חזיונות שנוצרים מתוך פחד, שמוחי בודה אותן בלי היגיון.

וכמו תמיד אני הולכת לחלון, לשאוף קצת מציאות.

דרכים רבות יש כשמבקשים להתקרקע, להיאחז בעובדות ללא פרשנות, לחזור למבט ריאלי.
לי יש חלון, זו הדרך שלי לצפות בקיום הרציונלי ולהתמזג בו.

חלוני מכיל כל טוב, שפע של אלמנטים ממשיים ונוכחים. אני מבלה הרבה מול החלון.
במרחק - בניני ענק מלאים ריבועי אור. העץ הגדול מימין חסר עלווה לחלוטין אבל זקוף וגאה כמו נסיך קדום.
זלצמן במרפסת, תולה את הכביסה שלא-תגמר-לעולם. בחצר הבניין מאחורי קוביית בטון גדולה ומכוערת, ילדים מאובקי מכנס משחקים חמש אבנים. העין עוקבת אחרי הברזלים המתעופפים, הפה פעור במקצת, פאץ' הכפלה. תורךָ...
רכב ירוק בהיר יוצא לאט לאט מהחניה, הנהג מסתכל לכל הכיוונים וידו תרה אחרי חגורת הבטיחות.
והכי חשובה, כמובן, היא פיסת השמים שנותרה לי בין רבי הקומות.
הו, אל הוד התכלת הזה, נפשי הולכת שבי, כמהה אל הבלתי-נתפס-בחושים.
זוהי דלת סתרים בין עולמות.
משם, אני מדמה - כתר זהב בראשו, כינור בימינו וחרב בשמאלו - יבא המשיח.
משאית ענקית של תנובה נכנסת לרחובנו הצר, הרכב הירוק בהיר עושה רוורס לאפשר לה לעבור.

מירי תהיה בסדר, כל הילדים משתובבים בנקודה זו או אחרת.
***
דפיקות חלשות על דלת הכניסה תולשות אותי מהחלון. זו נעמה. השכנה מלמעלה. הדפיקות חסרות הבטחון הללו, המתחננות.
נעמה רגישה לגלוטן, היא השקיעה רבות במציאת מזון חלופי ועם הזמן היא התגלתה ככישרון של ממש, המתכונים שלה התפרסמו, והיא החלה להפוך את תחביבה למקצוע, היום היא מנהלת את חברת גלוט־אין, משווקת מוצרים, יועצת, מעבירה סדנאות יקרות, ומוציאה לאור מגזין רב תפוצה.
מדי פעם היא נכנסת אלי למבחן ניסוי קולינרי חדש.

אני פותחת את הדלת ונעמה צועדת אחריי למטבח בידה קערת זכוכית (לא פלסטיק, בחיים לא פלסטיק) מכוסה בנייר כסף.
היא מניחה אותה על השיש, מתרחקת קצת, משלבת ידיים ונשענת על המקרר - המקום הקבוע, התנוחה הקבועה.
ואני יודעת בדיוק מה עומד לקרות עכשיו.
ובכן מה חשבתם, שנעמה עם אלפי מעריצותיה, זקוקה ל'מבינות' שלי על מתכון חדש?! באמת...
הטעימה היא רק כיסוי למטרה האמיתית של הביקור - שפיכת הלב.

נעמה אינה רגישה רק לגלוטן, היא רגישה באופן כללי. היא פגיעה וחלשה ומתפרקת לרסיסים מכל מכה קטנה שהחיים מפילים עליה.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלה אצלי. עם עוגת רולדה מדהימה תפוחה ורכה נטולת גלוטן, הממולאת בקרם חלומי שאין בו ולו פירור סוכר. אכלנו אז יחד פרוסות עבות בכפיות קטנות מתוך צלוחיות (זכוכית אלא מה) והמהמנו בשביעות רצון.
כשסיימנו הניחה נעמה את הצלוחית שלה על השיש מבלי להסיר את המבט ממני, ונכנסה למין פוזה שכזו, קפואה עם ראש מוטה שמאלה.
הבטתי בה בשאלה. האווירה הלכה והתקדרה. נעמה לקחה נשימה ארוכה ארוכה שלקראת סופה כתפיה החלו לרעוד. מיהרתי להניח בצד את שארית פרוסת הרולדה בטרם היא צנחה אל הכסא ושפתיה לחשו: "כלום אין לי בעולם הזה, כלום".
קיוויתי שהיא תוסיף, "מלבדך".
היא לא הוסיפה.
היא רוצה לבכות, אבל הבכי לא יוצא.
שתקתי את השתיקות הנכונות, חבקתי באופן הנכון, מילה פה מילה שם.
ואז לקחתי אותה... אל החלון.

"אין לך כלום בעולם?" בחנו שתינו את העולם שבחלון. והמציאות חזרה לתפוס את ההגה, הדברים שנמצאים כאן ועכשיו. כל כך נמצאים. וזה כל מה שיש.
המסך של הצגת החרדות שלה ירד לאט, לקול תשואות חלשות. האורות נדלקו באולם, והממשיות של הרגע הזה החזירה את הנפש המבוהלת לאיזון.
נעמה עלתה הביתה עם הצלוחיות הריקות.
ואני רצתי לארון האסור, לחטוף קובית שוקולד לבן. אחרי הכל העוגה הייתה קצת חמצמצה.

מאז הסיפור חזר על עצמו.
פעם היא מביאה פשטידת בצל ותרד פריכה, והשתפכות נוגעת ללב על חרדה מרוב האזנה לחדשות הרודפות טרגדיה אחרי טרגדיה.
ופעם מרק אספרגוס עם קרוטונים מקמח תירס, ונופלת על כתפי ברוגז עגמומי. היא מתארת את גברת בלייגמן, ה"חברה" המבוגרת שנדבקת אליה ומסבירה לה בהתנשאות מחופשת לרחמים איך היא אמורה לנהל את ענייניה, אגב פגיעה בכל עצב חשוף אפשרי, והוצאה של החשק לחיות.
והכי עצוב זה כשנעמה מספרת על הבדידות שלה.
זה התחיל בלחמניות שום פריכות בציפוי קצח ושומשום שחור, ונמשך במנות גורמה מכל קשת מסורות התרבות הקולינרית בעולם, שאחריהן מגיע הפזמון הנוגה: 'כלום אין לי בעולם, כלום'. נעמה היא גרושה ואם לשני קטנים, וכשהם הולכים לישון בערב, הבית משתתק, החלונות מאפילים, והבדידות הנוראה מזדחלת פנימה, כדי להישאר שם עד הבוקר.
כשנעמה מתארת זאת בקול נשבר, זה מכמיר לב במיוחד. צריך הרבה 'זמן חלון' בשביל לעמעם את המלנכוליה הזאת.

***​

גם היום ציפיתי לתסריט דומה, לא ניחשתי שזה הולך להיות אחרת.

אני מסירה את נייר הכסף ומביטה בצבעים העזים שבקערה. מרחרחת, עוצמת עיניים, ואומרת לאט:
"אמ... קוביות תפוחי עץ גרנד, סילאן, קליפת לימון מגוררת, אמ... יין אדום כמובן. שברי שקדים, ו... ו..."
"ו...?" מחייכת נעמה בהתרסה.
"לא יודעת, בואי נטעם קודם".
אני מוציאה שתי כפות מהמגרה, ואנחנו מברכות וטועמות יחד.
זו הייתה מכה לחושים. הטעם והארומה היו יוצאי דופן. מעיפים את התודעה למקום אחר. בעל כורחי נפלט ממני "ממממ" מסתלסל.
כשנרגעתי קצת גלגלתי את המעדן בין הלשון והחך כדי לחקור אחרי מרכיבים נסתרים.
"פלפל שחור... גרוס?"
"נכון" אומרת נעמה בניגון של הערכה.
"ו... בזיליקום?"
"יפה", קוראת נעמה ורוקעת ברגלה בשמחה.
"ו... ו... יש פה עוד משהו", אני אומרת ולוקחת כף נוספת, "אמממ...."
"בחיים לא תנחשי", זורחות עיניה של נעמה.
"נו, טוב, נכנעת"
נעמה מרימה אצבע ומנופפת בדרמטיות, מכחכחת בגרונה וקוראת: "פרורי גבינת גורגונזולה!"

"פפוו!" אני מתכופפת ויורקת את התכולה לכיור.
"מה קרה?" נבהלת נעמה.
"השתגעת אני בשרית".

אני שוטפת את הפה. נעמה נבוכה מאוד. "מצטערת, כל כך מצטערת, לא חלמתי שבשתים עשרה בבוקר..."
"טעמתי ממרק העוף שהכנתי לצהרים".
"אויש, איזו טיפשה אני, הייתי צריכה לומר לך מראש", הכתה על מצחה באגרוף קמוץ.

תפסתי את ידה. "את לא אשמה, וגם אני לא. לא היינו יכולות לדעת. בואי נשתה משהו ונירגע".
"אולי משהו חם?" שאלה נעמה והוציא מכיס החלוק שלה חופן שקיקי תה צבעוניים. "הנה, לימונית ולואיזה עם ג'ינג'ר ודבש, מתאים לך?"
"מאוד. זה גם יהיה כמו הגעלה לפה שלי".

לגמנו במנוחה מספלי החרסינה.
"אמנם זה היה אסור, אבל הטעם גן עדן ממש, שילוב מהמם. כל הכבוד, נעמה".
"תודה רבה", היא לחשה והניחה את הספל שלה על השיש.
עיניה לא מפסיקות להביט בי. היא ניצבת בתנוחה הזאת, הקפואה, ראש מוטה שמאלה.
היא לוקחת נשימה ארוכה ארוכה ו....
- פורצת בצחוק!

אני לא יודעת איך להגיב. מסתכלת עליה במבט מבולבל שרק גורם לה לצחוק עוד יותר.
היא טופחת על כתפי. "בואי נשב רגע, אספר לך על הסדנה החדשה שאני הולכת אליה".

***​

אני שולפת שני כיסאות ממגדל כיסאות הפלסטיק שבפינת המטבח. היום זה הולך להיות ארוך.

"סדנה לחשיבה חיובית", פותחת נעמה, " כל מוצאי שבת במתנ"ס. אני אומרת לך, זה משנה חיים".
"זה הכול? חושבים טוב - והכול נפתר?!"
"תשמעי", מתלהבת נעמה, "מה תעשי אם כל פעם שאת עוברת ליד הקיר הזה, נניח, את נדקרת במחט שבולטת מהמשקוף? את מתחילה לקחת איתך קופסת פלסטרים, לומדת להתמודד עם כאבים, קונה חולצה ארוגה מסיבי פלדה - או שאת פשוט מפסיקה לעבור ליד הקיר הזה וגמרנו?"
"לא בטוחה שהבנתי", אני אומרת לה ומביטה בשעון.
"בסדנה למדנו להתרכז בדברים חיוביים ופשוט להתרחק ממה שעושה לנו רע. זה מצחיק כמה שזה פשוט, במקום להתיש את עצמך בקרבות עם הבעיות, ולרוקן עליהם את כל האנרגיה, את פשוט עוברת מהצד ומשאירה את כל המשאבים שלך לפיתוח הדברים המשמעותיים והחיוביים בחיים".
"אהה, אם תתעלמי מהבעיות מספיק זמן - הן ייעלמו. מזכיר לי קצת את שיטת בתיה..."
"בתיה?"
"שם חיבה לבת יענה".
"לא. זו לא טמינת ראש כשמגיע אליך טורף", מתרגזת נעמה, "זה לחפש שביל עוקף אחר ביער. איך כתוב בכרזה שעל הקיר בסדנה? 'לפעמים הדרך להתקדם היא לרדת מהדרך'. וזה בדיוק מה שאת בעצמך עושה לי כל פעם עם החלון שלך, לא? להתעלם מהבעיה ולהתרכז בדברים אחרים".
אני רוצה להעמיד אותה על טעותה, אבל היא נלהבת מדי. היא מניחה את שתי ידיה על ברכיי כדי שלא אפסיק אותה וממשיכה לדבר.

"זוכרת שהתאוננתי שמהדורות החדשות מכניסות אותי לחרדה? נו נחשי - הפסקתי לשמוע חדשות, ודי.

"וגברת בלייגמן המעצבנת - איפה אני פוגשת אותה? בגינה ובמכולת. אז הפסקתי ללכת לגינה והחלפתי מכולת. אני קונה עכשיו במינימרקט יעקובי. קצת רחוק, אבל הירקות שם, ואו, כמו נלקחו מציורי הרנסנס".
"גם העגבניות?" אני נדרכת.
"לא, לא. העגבניות גם שם נראות כמו שרבוט של פיקאסו".

נעמה בהיי. היא מדברת בתנועות ידיים מוגזמות והעיניים שלה מבריקות. אבל לי, קטנת אמונה שכמותי, הברק הזה נראה קצת מלאכותי.

"ובלילות, נעמה, מה הפתרון לבדידות? את הולכת לישון בתחנה המרכזית?"
"הרבה יותר פשוט", היא צוחקת. "אני הולכת לישון מוקדם, עם הילדים, וזהו. בזמן השינה לא חשים בדידות. גאוני, אה?"
נעמה מסיימת ונשענת לאחור, בוחנת את תגובתי לגאונות השיטה.
"את לא מתלהבת". היא אומרת אחרי חצי דקת דומייה.
אני קמה ומושיטה לה יד. "בואי". סוחבת אותה אל החלון.

"תזהרי מהמחט", היא קוראת בשובבות כשאנחנו עוברות ליד הקיר.
***
"אמרת ששיטת ההתעלמות שלך היא כמו החלון שלי. ובכן, היא לא", אמרתי לה כשהסטתי את הווילונות מהפתח המלבני הגדול שאורות העולם שבחוץ פרצו ממנו לחדר. חיוורון הבוקר הוחלף בשמש של צהרים, ותחושה של משהו גדול ומוצף בהירות מילאה את הבית.

"גישת החלון אינה בריחה מקשיים, לא התעלמות מבעיות ועקיפת מכשולים. היא מודעות מוגברת, סקירת המציאות בראייה מפוכחת, הכרה בעובדות בלי פרשנות רגשית מדומיינת. זה מיינדפולנס. למעשה זה בדיוק הפוך מבריחה".

על הגגות בערו קולטי השמש באור מסנוור. זלצמן תלתה סדין גדול ונגבה את מצחה בשרוולה. "אתה נפסלת כבר באחדים להחלפות", צועק ילד מלמטה, גבו שעון על הבטון האפור. הקוביה המכוערת הזאת תקועה ממש באמצע שורת הפיקוסים והורסת את יפי הגדר החיה. איזה חוסר טעם, היעדר אכפתיות גמור מצד הוועד.
המשאית של תנובה עדיין עומדת במנוע מגרגר. הנהג שלה נעלם, ובעל המכונית הירוקה השלים עם העובדה שהוא תקוע, והוא מושך שיחה משעממת בטלפון ומעשן. הראש מחוץ לחלון, כדי שריח העשן לא ידבק בריפוד.

"את יודעת את מה הסדנה שלך מזכירה לי? את הצ'ופצ'יק האפור!" אני אומרת לה.
"הצ'ופצ'יק?"
"כן, בואי ואספר לך. נשב עכשיו על הספה בסלון, זה סיפור נחמד. אולי עוד תה?"
נעמה שולפת שקיקים מהכיס: "היביסקוס עם קמומיל ומליסה הולך?"
"הולך".

אנחנו צונחות על הספה. בידינו ספלים מדיפי ריח מוזר, ואני פותחת במעשיית הצ'ופצ'יק האפור.

***
"זה התחיל עם המתקן המשוכלל שבעלי הביא בוקר אחד והבטיח שכשיחזור בצהריים יסביר לי איך משתמשים בו.

"הוא יסביר לי, הבנת? לטפשה עם השתי-ידים-שמאליות. ובטח הוא מפטיר בארמית מתחת לשפמו בלחישה מתנשאת: 'שלא עשני אישה', או דבר דומה.

"ובכן, אני יודעת דבר או שניים על טכנולוגיה ומסוגלת להתמודד עם המתקן המסתורי הזה ולהפעיל אותו לבד.
"הקרטון נפתח, הסרתי את הקלקרים את הניילונים, ושבעה שקיקים קטנים שמכילים חלקי חילוף או משהו, והגעתי סוף סוף לחוברות.

"חוברת אחת צבעונית בעובי שישה סנטימטר, שחציה הראשון כתוב בסינית וחציה השני בדיאלקט אחר של סינית.
"ארבע–חמש חוברות קטנות נוספות, מלאות בתרשימים מסובכים ובהערות בצרפתית, בספרדית ובגרמנית ובעוד שפה מפותלת שנראית כמו מישהו שהתעטש על הנייר בפה מלא מקרוני.
"ספרון זעיר נוסף עטוף בניילון לצד בורג מוזר, שיש להיעזר במיקרוסקופ כדי לדעת באיזה שפה הוא כתוב.
"ולבסוף נייר בודד ומוכתם בעברית עילגת, שמבהיר לקורא הנבון באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי:
"אחת: אין לטבול את המכשיר במים או בכל נוזל אחר. (אוף, כבר מילאתי לו אמבטיה של מיץ גזר.)
"שתיים: אין לסובב את מכוונן הציר הסקולרי המאונך בשעה שפילטר הביטחון התלת זרועי מלא באוויר דחוס.
"שלוש: קרא היטב את כל ההוראות טרם ההפעלה.
"בכל בעיה יש להתקשר ל... כאן מופיע מספר בן עשרים וארבע ספרות שחלקן מטושטשות, מתובל במקפים ובלוכסנים לרוב, בסולמיות ובכוכביות חסרי פשר ובשאר אמצעי הצפנה שנראה שהועתקו מספרי ריגול ישנים.
"ולסיום: 'תודה שבחרתם ב...' וכאן מופיע שם המותג בסינית מנדרינית.

"אני – יש לי זמן
וסבלנות
ומיומנות
וכושר אבחנה
ויכולת ניתוח.
(אוהו, נעמה, ליכולת הזאת יהיה תפקיד קריטי בהמשך...)

"ראשית היה עליי לקבוע איך מניחים את המכשיר על השיש. על איזה צד?

"על הצד שבו נוריות החיווי – לא, כי אז לא יראו אותן.
"על הצד של הלחצנים – ודאי שלא.
"על הצד של פתח ההכנסה – גם מסתבר שלא.
"על הצד עם הצ'ופצ'יק האפור – לא, כי כך הוא מתנדנד מאוד.
"על הצד שעליו מופיעה מדבקה אדומה: 'יש להרחיק את פתחי האוורור מהקיר 45 אינצ'ים לפחות' – מובן שלא.

"לא נותרה ברירה כי אם להניח אותו על הצד בעל הרגליות הקטנות המצופות גומי. כל הכבוד.


"טפחתי לעצמי על השכם, עד כמה שמפרקיי הנוקשים אפשרו זאת, והמשכתי למשימה הבאה – לגלות מה תפקידו של המכשיר הזה.

"הכנסתי את התקע, לחצתי על הכפתור הגדול ביותר והתרחקתי, כשאני מסוככת על פניי. מאומה לא התרחש.
"התקרבתי אליו שוב, ופתאום נדלקה נורה ירוקה. קפצתי בזהירות לאחור, לא לפני שציינתי לעצמי לזכור את מה שהנורה הזאת מסמלת – דהיינו #17.
"לאחר שתי דקות כבתה הנורה, והיה נראה שהתנאים בשלים לסיבוב נוסף של ניסוי וטעייה.
"העברתי את הידית למצב €°~ ולחצתי שוב על הכפתור הגדול.
"שתים עשרה נוריות אדומות נדלקו. שלוש קבועות והשאר מהבהבות, וקול צרוד החל לגנוח מבפנים במחזוריות.

"לא אלאה אותך, נעמה, בכל פרטי המחקר שלי. אינני כה אכזרית.

"סיכומו של דבר, לאחר שעתיים שבהן נוסו כל הצירופים האפשריים והוכנסו למכשיר שלושה קילו תפוחי אדמה מקולפים,
ערמת צלחות לשטיפה,
דפים סודיים לגריסה,
פולי קפה טריים,
כביסה מלוכלכת,
נסיכת הנילוס קפואה,
זיתים שחורים מגולענים,
זיתים שחורים לא מגולענים,
גלעינים של זיתים שחורים,
חורים של זיתים מגולענים,
גולענים של שחורים לא מזויתים,

(אפשר לקבל כוס מים, בבקשה?)

זהו.

ידעתי כל מה שיש לדעת על המכונה!
ברוך השם.

"הוצאתי את הפקקים מהאוזניים, החזרתי את המטף למקום, פשטתי את סינר האלומיניום וצנחתי מרוצה אל הכורסה.

"מרוצה אמרתי?! ובכן, לא ממש. נשארה תעלומה אחת בלתי פתורה:

הצ'ופצ'יק האפור!

"הוא מזדקר בצורה גמלונית ומקשה מאוד על הגישה לכפתורים, הוא תקוע כמו עצם בגרון. האצבע שלי כבר שותתת דם מהניסיונות לעקוף אותו, שלא לדבר על הנזק האסתטי ועל כך שכל רגע הוא מפיל לי בקבוק אחר על השיש.
"שום תועלת אין בו, בצ'ופצ'יק הזה, רק צער ומכאוב, אֵבל ויגון. אך למרבה המזל הבעיה הזאת איננה בלתי הפיכה.
"הזכרתי כבר את כושר הניתוח שלי? קדימה! מלאת אתגר נערכתי לביצוע הכריתה.

"לקחתי את הסכין האיכותית (זו שהמוכר לחש לי שבנאס"א משתמשים בה, וגם בדאעש) וגם פלייר־פטנט, מסורית פלדה, מפתח שבדי, ג'קסון, בלנדר מקל ופטישון בלגי (סתם הוספתי 'בלגי' להפחיד. זה היה פטישון רגיל).

"טוב, נעמה, אני מניחה שאת מנחשת את ההמשך. שכשבעלי חזר הביתה וראה את המכשיר הגידם הוא החוויר ושאל איפה הצ'ופצ'יק. כשהצבעתי על הפירורים האפורים שעל הרצפה הוא נאחז במקרר כדי לא ליפול.

"מתברר שבלי הצ'ופצ'יק האפור המכשיר היקר הזה יכול רק להיעטף במפית תחרה יפה ולהיות מוצב בפינת הסלון בתור מעמד לעציץ".

***​

כשגמרנו שתינו לצחוק לגמנו את שארית ההיביסקוס, ונעמה הביטה בשעון ושאלה: "אז איך הסיפור הזה מתקשר אליי?"
"אני מבינה שאת ממהרת", אמרתי לה.
"כן, מתקרב הזמן לקחת את הילדים מהגן".
"חבל, רציתי לתת לך נאום שלם.
"רציתי לדבר על בלוטות השקדים, שאינן תכנון לקוי של מבנה הצוואר, מין חומר מילוי שתכליתו היחידה היא לשמש מצע לגידול סטרפטוקוקוסים.
"ועל המעי העיוור, שאינו שריד חסר מטרה, חלילה. ורציתי... נו לא משנה".

"אני דווקא רוצה לשמוע", מחתה נעמה.

"טוב, אגיד בקיצור", אמרתי תוך שאני מחזירה את ספלי החרסינה למטבח ונעמה פוסעת אחריי.
"העידן החדש מלא בתכנים של חשיבה חיובית על כל סוגיה. מלמדים אותך טכניקות שמפחיתות כל דאגה וחרדה ולחץ, ומסבירים לך שזה בעצם המצב הטבעי של האדם (ומשמיעים לך כהוכחה צחוקו של תינוק). ונותנים לך להבין שכל דאגה היא לא רק בלתי מועילה, אלא בכלל היא טעות.
"יופי. אז למה אנשים סובלים, סבלו ויסבלו כל כך?
"למה נוצר מנגנון הבהלה הזה?
"ובכן, 'זה פגם בייצור', הם עונים לך. זה צ'ופצ'יק אפור! השתתפו נא בקורס חשיבה חיובית ותכרתו אותו..."

הסתובבתי לנעמה ואחזתי בכתפיה.
"אז זה מה שאני רוצה לומר לך –

"זה לא פגם בייצור!

"יבין כל יצור כי אתה יצרתו. השם רוצה שנפנה אליו, שנתפלל. זוהי הדרך שבאמצעותה אלוקים שומר אותנו קרוב אליו. מי שהולך לסדנה במקום לסידור מנסר לעצמו את הצ'ופצ'יק האפור".

נעמה בהתה בי בלא אומר.

"גם אם נניח לרגע בצד את הקטע הדתי", המשכתי בתנופת הפתוס שאחזה בי, "מבחינה פסיכולוגית טהורה, להתעלם מהצ'ופצ'יקים האפורים בחייך זו טעות גדולה. עקיפת המכשולים והימנעות ממפגש עם הגורם רק מדחיקה את הבעיה, והיא עלולה לצוץ מחדש בעתיד בצורה חמורה יותר. וגם אם נניח שתצליחי להתחמק ממנה כל חייך – האם לא הפסדת הזדמנות?

"יש מטרה לקושי הזה, יש בו ברכה; הזדמנות לפתח מיומנויות חדשות, לחזק את הביטחון העצמי, ללמוד איך מתמודדים; להתקדם, לצמוח, לקבל אחריות על החיים שלך.

"הטרגדיות שבחדשות יכולות לבנות בתוכך רבדים של אמונה, של הבנת העולם והתהליך האלוקי ההיסטורי.

"ההתנהלות עם גברת בלייגמן תפתח אצלך כישורים חברתיים ואסרטיביות בריאה, ושעות הבדידות יכולות להיהפך לזמן איכות עם... עצמך. כן, את לא לבד, את עם עצמך. זה הזמן ללמוד על העומקים שבתוכך, להכיר את הנעמה שבפנים. אין כמו שעות השקט של הלילה כדי לפענח צפונות נפש".

נעמה נדה בראשה, מהורהרת. "הרבה חומר לעכל", אמרה ולקחה מהשיש את קערת הסלט הגרנדיוזי שלה. "חייבת לזוז".

"הנה לדוגמה", לא ויתרתי, "הרגישות שלך לגלוטן. היית יכולה לעקוף אותה, לאכול כל היום פריכיות אורז ומלפפונים ולפתוח כל חמש דקות את המקרר במבט רעב. אבל את מימשת היטב את הרעיון ש'כל בעיה היא הזדמנות מחופשת' והפכת את גלוט־אין לאימפריה שמביאה לך כסף, הערכה ושגשוג".

נעמה חייכה סוף סוף. היא הסתובבה אליי ונשענה על הקיר, עיניה אורו בתודה. המסר התחיל לחלחל.

"את לא נזהרת מהמחט שבקיר!" קראתי בבהלה מעושה.

נעמה צחקה. "אולי זו לא סתם מחט, זה מזרק. מזרק של מרץ ועוצמה".

הבחורה הפנימה.

***
אחרי שנעמה הלכה לקחתי לי קוביית שוקולד אגוזים מהארון הסגור, להעביר את מרירות ההיביסקוס, והלכתי לעמוד קצת מול החלון שלי.

חלון בהקיץ.

הרחוב מלא בצהלת פעוטות החוזרים מהגנים, ענפי העץ הגדול פונים לכל הכיוונים וכאילו מצביעים: 'תראו, תראו'. ויש הרבה כל כך לראות: צבעים וצורות, חומר ורוח, מנוחה ותנועה. הכבסים של זלצמן נעים בעדינות כמו דגלי שלום; חלונות נסגרים, מזגנים מופעלים, אימהות חולפות מחדר לחדר, אוספות את הילדים לארוחת צהריים.
ומעל הכל, טהרת השמיים זהובי השמש הפורשים כנפי תכלת שקטה על חי וצומח, דומם ומדבר.
"איפה אני אוחז?" שואל ילד משולהב היושב בשיכול רגליים. "אתה בקוגס של קון שני", עונה חברו. "נו, שחק כבר ותפסיק לחלום".
המשאית של תנובה יוצאת סוף סוף מהרחוב, ונהג הרכב הירוק מרים את רגלו מהברקס ולוחץ באנחת רווחה על הגז.
הוא שכח שהרכב נמצא עדיין על רוורס.

הרכב טס לאחור, לעבר הילדים המשחקים בחמש אבנים, ורעש נורא של פגוש מתרסק מחריד את הרחוב.

עצמתי את עיניי.
וכשפקחתי אותן הבנתי כמה חשוב תפקידה של קוביית הבטון האפורה והמכוערת.


אחר כך הדלת נפתחה, ומירי נכנסה הביתה.
חבקתי אותה בחוזקה, נישקתי את ראשה ולחשתי לתוך שערותיה משהו שחשבתי שהיא לא שומעת.
אבל בערב היא אמרה לבעלי בחיוך משתאה:

"אבא, אימא מצחיקה, היא אמרה לי היום שאני הצ'ופצ'יק האפור שלה".
שיתוף - לביקורת מנין באת, בת?
מנין באת, בת?

וילון מוסט. בעלת התפקיד הראשי ניצבת במרכז, ערוכה לתפקידה. יודעת מה נדרש ממנה. אורות מסנוורים נדלקים, מכוונים עליה. מעט זזים, מתמקדים ברקע ותפאורה, נעצרים עליהם. משהו שם לא לגמרי כפי הנדרש. "אבל אני עשיתי מה שצריך" הגיבורה מזדעקת.| על במת החיים. גיבורות ראשיות עם רקע רצוי קצת פחות. על מה ישימו המוסדות דגש ומה יכריע בסופו של דבר?

הודיה שרה ראובני



לפנינו סיפור כאוב בנימה אישית, שרה דן משמשת בו גיבורה ראשית. לאחריו, נשות חינוך מחוות דעה.

שרה, את נמצאת עכשיו בסמינר שמור ואיכותי, באת מרקע שלא נחשב כזה. שתפי אותנו מעט על המקום בו למדת ועל סוג החברה בה שהית.

"התחלתי את כיתה ט' בתיכון שלא מספיק הייתי מודעת לסגנון שלו. באתי אליו בתור ברירת מחדל אחרי שלא התקבלתי לתיכון טוב שרציתי ללמוד בו.

''מהר מאד הבחנתי שהרמה הרוחנית בתיכון שבאתי אליו ירודה מאד. החלטתי שבמקום הזה אני לא נמצאת יותר. את החודשיים הראשונים של התיכון ביליתי בבית, אך לאחר התייעצות עם רבנים, מורות ועוד אנשי מקצוע הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור לתיכון, לא יתכן שאשב ארבע שנים בבית.''

שרה נעצרת לרגע משטף הדיבור, נושמת עמוק. הזיכרונות כואבים, אבל היא מומחית בלהמשיך הלאה.

''הייתי צריכה להשלים עם ההבנה שאני יוצאת עכשיו למסע ארוך ומורכב שבשביל לצלוח אותו אני זקוקה לגייס הרבה כוחות נפש. חזרתי לתיכון, יצאתי לדרך.''

גלים סוערים בים התיכון

''יום יום הייתי עוברת התמודדות חברתית קשה מנשוא. אני נמצאת בשיאו של גיל העשרה, בו החברה תופסת מקום משמעותי מאד, אך אני לא יכולתי לאפשר לזה לקרות. נלחמתי בשיניים. כולן היו בצד אחד, ואני בעבר השני, לבד.''

וואו, כך במשך כל השנים היית חייל בודד במערכה?

''לגמרי כך. הנס שלי היה שבאמצע כיתה ט' פרצה הקורונה. מה שנחשב לאסון אצל כולם אצלי היה כמתנה משמיים. בחודשים המשמעותיים ביותר של השנה הייתי מסוגרת בבית, כמו כולם, וכך הרווחתי קרוב לחצי שנה של הפוגה מההתמודדות.



''ביום בו חזרנו ללמוד מקרוב, חזרו כל אותם ניסיונות שהיו לפני כן, אך במינון מוגבר. ההתמודדות מעצימה את עצמה. בזמן השהיה הממושכת בבתים הבנות הדרדרו מאד רוחנית, וכל הזוהמה שדבקה בהן, הגיעה יחד איתן לתיכון. הן הכניסו מושגים זרים, רעיונות שונים ומשונים ותרבויות מהעולם החיצון שנוגדות לחלוטין את רוח היהדות.

''בשלב זה לא יכולתי רק להתרחק מדברים מסוימים שהן עושות , הייתי צריכה להתנזר מהן לחלוטין.''

נשמע קשה עד בלתי אפשרי...

''כן. עברתי מסכת שלמה של פגיעות חברתיות. כולן הסתכלו עלי בתור שונה ומתבדלת, המשבקי''ת של המורות , כביכול. הן רדפו אותי והתנכלו אלי, לא קיבלתי תמיכה מאף אחת.

''חברה אחת הייתה לי, בתוך הג'ונגל הטורף הזה, וגם היא, בסופו של דבר בגדה בי, ערקה לצד השני. הרגישה מאוימת, פחדה שגם אותה ישסעו לגזרים.

''לקראת סוף י''ב תכננו כולן לחגוג את הפרידה בצורה שרוח של טומאה נושבת ממנה. [הפרטים צונזרו על ידי המערכת] דבר האירוע הובא לאוזניי המורות שכמובן, דאגו שלא יצא לפועל. ואיך לא? כולן היו בטוחות שידי במעל, הרי אני היחידה שהודעתי שלא אשתתף.

''לא אני הייתי זו שיידעתי את הצוות. ניסיתי להבהיר את זה לכולן, אך הן היו בטוחות בעצמן ולא פנויות לשמוע. הן רצו לנקום בי, ובעוצמה. כך גיבשו החלטה לעשות עלי חרם.''

חרם?

''חרם מוחלט. הן לא דיברו איתי מטוב ועד רע. רק העיניים המאשימות שלהן, יורות גיצי השנאה, דיברו בעד עצמן.

''השנה הרביעית בתיכון מגיעה אל קיצה ואני עוזבת במצב הזה, של חרם שהיה ועודנו. אין לי ממי להיפרד.''

ראש מעל המים

שרה, את מדהימה. אנו משערות שאנשים אחרים שהיו עוברים התמודדות מהסוג שאת מתארת, היו מהר מאד נופלים חללים. ואילו את, כנגד כל הסיכויים, בחרת ללחום. מנין היו לך הכוחות להמשיך להיאבק? איך לא התייאשת באמצע הדרך?

שרה מחייכת, שומעים את זה מבעד לטלפון. ויש לה תשובות.

''כל הזמן הזכרתי לעצמי שהחיים הם כמו גלים. קורה שהם נמוכים ושלוים, אך הם יכולים לנסוק למעלה ואפילו להיהפך לסערה של ממש, שמאיימת להטביע.

''התפקיד שלי, הוא להרים ראש מעל המים. זה קשה, מאמץ, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה לשרוד. אני לא יכולה לתת לזרם לסחוף אותי הרחק. ניחם אותי לדעת שבסוף הגל יעבור ונפשי תיוותר לשלל.

"היה לי רצון פנימי חזק לבחור בטוב והוא זה שהנחה אותי תמיד, אך באמת הגיעו זמנים שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. הרגשתי שבורה ומרוסקת מבפנים טוטאלית.

''דבר אחד החזיק אותי, משפט ששיננתי לעצמי שוב ושוב: 'אחכה לו בכל יום שיבוא'. חיכיתי ליום שבו כל הסבל יגמר, ידעתי שהוא יבוא. אני לא הולכת ללמוד בתיכון הזה כל החיים, תכף תסתיים מסכת הייסורים.

''תתחיל שנה חדשה, אני אתחיל מחדש, והפעם בסמינר. טוב. איכותי. שמור. נחשב. אהיה כשווה בין שוות, יקיץ הקץ על הגלות. מיקדתי את המבט על היום הזה שיבוא, ספרתי ימים ושעות עד אליו.''

עוגנת בחוף מבטחים

''בסוף הוא הגיע, היום הנכסף. אני מתחילה את כיתה י''ג, חוזרת כל יום הביתה עם פנסים בעיניים, עם כל יום שעובר אני רק נהנית יותר. זו חוויה בשבילי לבוא לסמינר. הרגשתי מחוברת, מחובקת, שייכת.

''סוף סוף אני כמו כולם, וכולם כמוני. שווה בין שוות. הייתי אומרת לחברות החדשות: 'לא להאמין שאני יושבת בכיתה של ארבעים בנות, וכולן נורמליות, שפויות.' הן לא הבינו ממה אני מתרגשת, אך אני, לא הייתי רגילה למצב הזה. הייתי באורות, נשמתי, הכרתי, עיכלתי.

''הייתי בטוחה שנגמרו המלחמות, לא ידעתי שפרק ב' עוד לפניי.''

הקול של שרה שהיה מלא חיות במשפטים האחרונים, יורד דרסטית בפתאומיות.

ושוב פעם, סערה

'''שמחת תורה. פורצת מלחמה, כל עם ישראל שותפים בה. ימים אחדים אחר כך, פורצת עוד מלחמה, והפעם, בחזית האישית שלי.

''הסמינר עובר ללמוד במרחב קולי. באחד הימים אני רואה שהמחנכת שלי מי''ב מתקשרת אלי. חשבתי שהיא רוצה להתעניין בשלומי, זה היה נוהג רווח אצלה. אני עונה לשיחה שתופסת אותי בלתי מוכנה לבאות.

''המחנכת מסבירה שנשלחה בשם המנהלת של הסמינר הנוכחי שלי להעיר לי על כמה דברים. הייתה לה רשימה שלימה של הערות והטחות כלפיי, אילו היו דברים שלא אפיינו אותי כלל.

''הייתי המומה. נשברתי. הרגשתי שכל מה שעמלתי לבנות במשך שנים מתמוטט כמגדל קלפים. ניסיתי לשמור על איפוק, אך הדמעות פרצו בלי לבקש ממני רשות. הוציאו את כל מה שבתוכי החוצה.

''החברות, שכבר הספיקו להכיר אותי, סירבו להאמין. 'את טובה כמונו בדיוק' הן טענו. 'מה רוצים ממך?'

''הייתי מרוסקת. שנים אני נאבקת על הטוב ביותר ולא מאפשרת לעצמי הנחות ואחר כך באים אלי עם טענות?''

נשמע שכאן נשברת סופית...

''
כמעט וזה קרה, אך החלטתי שאם הייתי כל כך חזקה עד עכשיו אהיה חזקה גם הלאה, לא אתן לשום דבר שבניתי להיחרב. קמתי, אספתי שברים, איחיתי אותם. אספתי כוחות, שמרתי אותם. המשכתי.

''המצב הביטחוני נעשה רגוע יותר עם הזמן החולף, והסמינר שב ללימודים סדירים. בימים הבאים חשתי במעקבים ובעיניים חודרות של הצוות הננעצות בי. החברות שלי ביטלו את טענותיי, סברו שאני מגזימה ומדומיינת. בא יום שכולנו הבנו שהמציאות עולה על כל דמיון. המחנכת בעצמה סיפרה שהמנהלת ביקשה מהמורות לשים עלי עיניים ולדווח לה על התנהגויותיי."

ככה? את רוצה לחזור איתנו אל אותו יום, לספר לנו מה היה אז?


"פחות רוצה לחזור ליום הזה, כן יכולה לנסות לחזור על מה שהיה בו. לאחר מספר שבועות של לימודים קוראת לי המחנכת לשיחה. יום חינוך. זו הייתה חצי השעה הכי מתמשכת ומכאיבה שהייתה לי אי פעם.

''המורה הסבירה לי שיש פער עצום ביני לבין שאר בנות הסמינר. היו לה אמירות כמו: באת ממקום אחר. הרמה כאן גבוהה משלך. מה את מחפשת כאן?

''היא כל הזמן חזרה על הטענה שוודאי ספגתי רוחות זרות מהמקום ממנו באתי, ולכן הייתי צריכה ללכת לסמינר ברמה נמוכה יותר, שתתאים לי.

"לי התשובות ברורות. המקום הזה מתאים לי. זו הרמה שאני רוצה. לא אתפשר על פחות. בשביל זה לחמתי כל השנים.

''ניסיתי להסביר למורה עד כמה התנזרתי מכל דבר המקשר ביני לבין הבנות הללו, לספר לה איזו חומה הקמתי סביב עצמי. כמה אני שונה מהבנות שם, כמה אני דומה לבנות כאן.

''נתקלתי באוזניים אטומות. המחנכת איתנה בעמדתה. יצאתי. הלב שפעם הרכבתי נשבר שוב. בבום גדול. באותו רגע רציתי ללכת, להתרחק מהמקום הזה, לעזוב שלא על מנת לחזור. למה היא עושה לי את זה? למה?''

למה באמת? אם את אומרת שאת כמו כולן, אז מה רוצים ממך דווקא?

''מה שקרה זה שבמקום להסתכל עלי הסתכלו על המקום ממנו באתי. הסיקו מסקנה שאם למדתי בתיכון חלש ורדוד אז וודאי הושפעתי ואני גם כזו. האם אני זה המקום ממנו באתי? אני זו הפנימיות שלי!''

הטון של שרה עולה בכמה אוקטבות, היא בטוחה במשפט שאמרה. משוכנעת. משכנעת.

הגעתי לאי. אי יציבות

ואת מצליחה להמשיך הלאה, אחרי שנחבלת מכל הכיוונים והוטלת אל החוף באפיסת כוחות?

''זה קשה. מאד. אני מפורקת. אבל אני יודעת שאם אני רוצה להגיע ליעד אליו חתרתי כל השנים, אני חייבת להרים את עצמי, כאן ועכשיו.

''אז הרמתי את עצמי, השתדלתי לחבוש פצעים פתוחים, מדממים. עד כמה שניתן. מה אעשה ויש כאלו שלעולם לא יחלימו? צלקות בבשר החי השאירו לי, לא דאגו לחטא, לא דאגו מראש פשוט לא ליצור אותן...

''אהבתי את הסמינר, הייתי מחוברת לשיעורים, קיבלתי מהם. עכשיו, קשה לי לקבל מאנשים שכך נהגו בי. קשה לתת אימון במי שלא נתן בי טיפת אימון בסיסית.''

לא פשוט בכלל. כואב. מדמיע. אך, מעניין לשאול דווקא אותך, שחווה את הדברים מהצד הפגוע של התלמידה, מה היית מצפה מהמורות? האם את חושבת שצוות במוסד חינוכי צריך לקחת בחשבון את הרקע ממנו הגיע התלמיד או לבחון את אישיותו בלבד?

''אני בטוחה שלהסתכל על תלמיד דרך משקפיים של הרקע ממנו הגיע זו לא רק טעות אלא עוול. נכון שסביבה משפיעה על האדם ולכן, תלמידה שהגיעה מרקע לא סטנדרטי צריך לבחון אותה. יש לברר ולבדוק מיהי באמת ועד כמה היא מושפעת, אך בשום אופן לא להדביק תוויות חסרות בסיס. תווית כזו יכולה להחריב הווה ועתיד, להרוס חיים שלמים!.

''לא לבוא מראש עם מבט שלילי, לא לקטלג על פי דברים חיצוניים. לדוגמא במקרה שלי, אם המורה הייתה מנסה לשוחח איתי ולהכיר אותי מקרוב, הייתה מתוודעת להפך הגמור משחשבה, מגלה עד כמה אני מחוברת וקשורה."



לו רק דברים היו מתנהלים אחרת, אנו חושבות עכשיו. לו היו מתמקדים בגיבורת הסיפור ולא ברקע ותפאורה. לו היו חושפים אמת, תומכים, מעריכים.

סיפור כאוב. והוא לא יחיד. חברים לצרה יש לו רבים. אולי לא כולנו נחשפנו למקרים קשים ומטלטלים בכזה סדר גודל, אך כל מקרה הוא עולם מלא לחווה אותו.

בואו ניזכר רגע בשכנה שלא התקבלה לתיכון כי באה ממשפחה חוזרת בתשובה, בבת דודה שעשו לה בעיות בקבלה כי באה ממגזר שונה מהסמינר, בחברה שנקראת לשיחות על ימין ועל שמאל כי יש לה אחים שירדו מהדרך, הספיקו הדוגמאות?

הן באו מרקע שונה מכולן, אך הן עצמן טובות ואיכותיות. [כמובן שלא תמיד כך פני הדברים, בדרך כלל בני אדם מושפעים מסביבתם. אנו כאן לדבר על גיבורות רוח. אלו שנגד הזרם, נגד הסיכויים.]

הבנות הללו ראויות להערכה, אנחנו מזדעקות. יחס דורש שינוי, מתקוממות. רוצות לקום, לפעול, להוציא אמת לאור.

סטופ! בטרם אנו הופכות מחשבות למעשים באנה ניזכר ששמענו רק צד אחד. גם לצוות החינוכי כל מקרה מסוג זה הוא דילמה לא פשוטה. זה לא שהם פוסלים מראש, בעיניים עצומות. הם מבררים, שוקלים ו... גם נדרשים להכריע, בדיני נפשות ממש. זו באמת מורכבות.

בעצם, מה לנו לנאום הרבה? נשמע את הדברים ישירות מהנוגעים אליהם. הצטרפנה אלינו לביקור בחדרי המנהלת והסגנית, שמורנה על שקט ומכובדות.

ישיבת צוות

אנו פוגשות אותן עסוקות עד למעלה מראשן. פגישות, טלפונים, ראיונות, הנחיות, ועדות, חתימות. "רק כמה דקות, אפשר?" אנחנו מעזות לבקש. נענות בהסכמה. יש להן מה להבהיר ולהעביר לנו.

גב' פנינה לוינשטיין, מנהלת תיכון בבני ברק, מזדהה עם התיאורים שאנו שוטחות בפניה, מכירה אותם מקרוב. "כשמגיעה להתקבל לתיכון שלנו בת שבאה מרקע שונה, מחובתנו לעשות את הבירורים הנדרשים על מנת לוודא שהיא אכן מתאימה ללמוד אצלינו. אין לנו סיבה לומר לה מראש לא, כן אנו בודקים אותה יותר מאשר כל בת אחרת. חשוב לנו לדעת שרמתה הרוחנית תואמת לרמת התלמידות ושהיא לא עלולה להשפיע עליהן לרעה חלילה.

"יש משקל משמעותי לסיבה בשלה בחרה לבוא ללמוד כאן. האם זה בגלל קרבה לבית לדוג' או מניעים חיצוניים אחרים או שהיא באמת רצתה מקום איכותי וברמה גבוהה כי היא מחשיבה את עצמה לכזו?

"אם לאחר בדיקה הבת מתגלה כמתאימה ללמוד אצלינו- נקבל אותה. כמובן שבהתחלה נשים עין לראות אם הכול 'חלק', כי אחרי הכול, התמונה השלמה לא באה מבירורים אלא ממציאות בשטח. ואם כעבור זמן הבת הוכיחה את עצמה לטובה- לנו


אפשר גם אחרת

פנינו אל הרבנית מירה מימון שתחי', מנהלת סמינר "קהילות יעקב". סמינר שהוא חממה וקרקע פוריה לבניה לבנות שבאו מרקעים לא חלקים ורוצות יותר.

האם הרקע ממנו באות הבנות יכול להפריע להתקדמות שלהן?

"לעיתים הוא אכן מקשה, בנות באות עם מטענים וצריכות לדעת להיפרד מהם. כמו כן חלק מהן כשחוזרות הביתה לשבתות נקלעות להתמודדויות לא פשוטות.

"אך מה שעוזר לבנות שמתחילות ללמוד אצלינו זה לראות את שנה ב', שכבר התחנכו שנה בסמינר, מלאות דרך ארץ, מידות וערכים. הן מבינות שההשקעה והקשיים משתלמים כי מגיעים איתם למקומות חיוביים."

ואיך המבט של הצוות על הבנות באשר הן?

"לכל יהודי יש נשמת אלוקים. אנו נותנים אמון בכל אחת, גם אם באה מרקע כזה או אחר. עצם העובדה שבת באה לכאן אומרת שהיא עשתה כבר כמה צעדים והיא רוצה להמשיך להתקדם."

אהבת ישראל נוטפת מקולה של הרבנית מימון, חוצה גלי טלפון.

"אצלינו מתמקדים בצדדים החיוביים של כל בת



נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."







ובזכות הקבלה והאמונה בבנות- הן מתחברות, מתקדמות ומוציאות מעצמן את המיטב. אנו מסתכלות על הבנות הללו בהערכה עצומה. איני באה להוריד מערכן של בנות ששומרות על הדרך בה חונכו, אך כשבת מעצמה בוחרת בטוב בזמן שזה לא מובן מאליו ומוכיחה את עוצמות הנפש שלה- ההערכה אליה הרבה יותר חזקה."

האם הרבנית סוברת שכדאי שבת שמגיעה מרקע שונה תלמד במקום בו גם שאר הסביבה כזו, או שהיא יכולה להשתלב בסמינר רגיל?

"התשובה לכך מאד משתנה מבת לבת. בסמינרים רגילים, עם כל זה שהם איכותיים ומדהימים, אין את המקום והזמן להשקיע אישית בכל אחת. נותנים שיעורים ושיחות והבנות גדלות מאווירה כללית מחזקת. יש בנות שכבר עשו תהליך עם עצמן וכעת רוצות לשמוע ולקבל והן תוכלנה לעשות את זה בסמינרים הללו ולהתמזג בקלות. בירושלים ישנו תיכון לבעלות תשובה שבמהלך שנות התיכון הבנות עובדות על עצמן ומגיעות לפסגות גבוהות. כשהן מסיימות אותו רובן ככולן הולכות ללמוד בסמינר "הסניף" ומשתלבות מעולה בחברה השמורה. אך מנגד, ישנן כאלו שחייבות את היחס האישי, הליווי, האמון והגב התומך. בשבילן הוקמו סמינרים כשלנו ואחרים."



נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."

 תגובה אחרונה 

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה