• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת מנין באת, בת?

  • פותח הנושא 535
  • פורסם בתאריך

535

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
מנין באת, בת?

וילון מוסט. בעלת התפקיד הראשי ניצבת במרכז, ערוכה לתפקידה. יודעת מה נדרש ממנה. אורות מסנוורים נדלקים, מכוונים עליה. מעט זזים, מתמקדים ברקע ותפאורה, נעצרים עליהם. משהו שם לא לגמרי כפי הנדרש. "אבל אני עשיתי מה שצריך" הגיבורה מזדעקת.| על במת החיים. גיבורות ראשיות עם רקע רצוי קצת פחות. על מה ישימו המוסדות דגש ומה יכריע בסופו של דבר?

הודיה שרה ראובני



לפנינו סיפור כאוב בנימה אישית, שרה דן משמשת בו גיבורה ראשית. לאחריו, נשות חינוך מחוות דעה.

שרה, את נמצאת עכשיו בסמינר שמור ואיכותי, באת מרקע שלא נחשב כזה. שתפי אותנו מעט על המקום בו למדת ועל סוג החברה בה שהית.

"התחלתי את כיתה ט' בתיכון שלא מספיק הייתי מודעת לסגנון שלו. באתי אליו בתור ברירת מחדל אחרי שלא התקבלתי לתיכון טוב שרציתי ללמוד בו.

''מהר מאד הבחנתי שהרמה הרוחנית בתיכון שבאתי אליו ירודה מאד. החלטתי שבמקום הזה אני לא נמצאת יותר. את החודשיים הראשונים של התיכון ביליתי בבית, אך לאחר התייעצות עם רבנים, מורות ועוד אנשי מקצוע הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור לתיכון, לא יתכן שאשב ארבע שנים בבית.''

שרה נעצרת לרגע משטף הדיבור, נושמת עמוק. הזיכרונות כואבים, אבל היא מומחית בלהמשיך הלאה.

''הייתי צריכה להשלים עם ההבנה שאני יוצאת עכשיו למסע ארוך ומורכב שבשביל לצלוח אותו אני זקוקה לגייס הרבה כוחות נפש. חזרתי לתיכון, יצאתי לדרך.''

גלים סוערים בים התיכון

''יום יום הייתי עוברת התמודדות חברתית קשה מנשוא. אני נמצאת בשיאו של גיל העשרה, בו החברה תופסת מקום משמעותי מאד, אך אני לא יכולתי לאפשר לזה לקרות. נלחמתי בשיניים. כולן היו בצד אחד, ואני בעבר השני, לבד.''

וואו, כך במשך כל השנים היית חייל בודד במערכה?

''לגמרי כך. הנס שלי היה שבאמצע כיתה ט' פרצה הקורונה. מה שנחשב לאסון אצל כולם אצלי היה כמתנה משמיים. בחודשים המשמעותיים ביותר של השנה הייתי מסוגרת בבית, כמו כולם, וכך הרווחתי קרוב לחצי שנה של הפוגה מההתמודדות.



''ביום בו חזרנו ללמוד מקרוב, חזרו כל אותם ניסיונות שהיו לפני כן, אך במינון מוגבר. ההתמודדות מעצימה את עצמה. בזמן השהיה הממושכת בבתים הבנות הדרדרו מאד רוחנית, וכל הזוהמה שדבקה בהן, הגיעה יחד איתן לתיכון. הן הכניסו מושגים זרים, רעיונות שונים ומשונים ותרבויות מהעולם החיצון שנוגדות לחלוטין את רוח היהדות.

''בשלב זה לא יכולתי רק להתרחק מדברים מסוימים שהן עושות , הייתי צריכה להתנזר מהן לחלוטין.''

נשמע קשה עד בלתי אפשרי...

''כן. עברתי מסכת שלמה של פגיעות חברתיות. כולן הסתכלו עלי בתור שונה ומתבדלת, המשבקי''ת של המורות , כביכול. הן רדפו אותי והתנכלו אלי, לא קיבלתי תמיכה מאף אחת.

''חברה אחת הייתה לי, בתוך הג'ונגל הטורף הזה, וגם היא, בסופו של דבר בגדה בי, ערקה לצד השני. הרגישה מאוימת, פחדה שגם אותה ישסעו לגזרים.

''לקראת סוף י''ב תכננו כולן לחגוג את הפרידה בצורה שרוח של טומאה נושבת ממנה. [הפרטים צונזרו על ידי המערכת] דבר האירוע הובא לאוזניי המורות שכמובן, דאגו שלא יצא לפועל. ואיך לא? כולן היו בטוחות שידי במעל, הרי אני היחידה שהודעתי שלא אשתתף.

''לא אני הייתי זו שיידעתי את הצוות. ניסיתי להבהיר את זה לכולן, אך הן היו בטוחות בעצמן ולא פנויות לשמוע. הן רצו לנקום בי, ובעוצמה. כך גיבשו החלטה לעשות עלי חרם.''

חרם?

''חרם מוחלט. הן לא דיברו איתי מטוב ועד רע. רק העיניים המאשימות שלהן, יורות גיצי השנאה, דיברו בעד עצמן.

''השנה הרביעית בתיכון מגיעה אל קיצה ואני עוזבת במצב הזה, של חרם שהיה ועודנו. אין לי ממי להיפרד.''

ראש מעל המים

שרה, את מדהימה. אנו משערות שאנשים אחרים שהיו עוברים התמודדות מהסוג שאת מתארת, היו מהר מאד נופלים חללים. ואילו את, כנגד כל הסיכויים, בחרת ללחום. מנין היו לך הכוחות להמשיך להיאבק? איך לא התייאשת באמצע הדרך?

שרה מחייכת, שומעים את זה מבעד לטלפון. ויש לה תשובות.

''כל הזמן הזכרתי לעצמי שהחיים הם כמו גלים. קורה שהם נמוכים ושלוים, אך הם יכולים לנסוק למעלה ואפילו להיהפך לסערה של ממש, שמאיימת להטביע.

''התפקיד שלי, הוא להרים ראש מעל המים. זה קשה, מאמץ, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה לשרוד. אני לא יכולה לתת לזרם לסחוף אותי הרחק. ניחם אותי לדעת שבסוף הגל יעבור ונפשי תיוותר לשלל.

"היה לי רצון פנימי חזק לבחור בטוב והוא זה שהנחה אותי תמיד, אך באמת הגיעו זמנים שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. הרגשתי שבורה ומרוסקת מבפנים טוטאלית.

''דבר אחד החזיק אותי, משפט ששיננתי לעצמי שוב ושוב: 'אחכה לו בכל יום שיבוא'. חיכיתי ליום שבו כל הסבל יגמר, ידעתי שהוא יבוא. אני לא הולכת ללמוד בתיכון הזה כל החיים, תכף תסתיים מסכת הייסורים.

''תתחיל שנה חדשה, אני אתחיל מחדש, והפעם בסמינר. טוב. איכותי. שמור. נחשב. אהיה כשווה בין שוות, יקיץ הקץ על הגלות. מיקדתי את המבט על היום הזה שיבוא, ספרתי ימים ושעות עד אליו.''

עוגנת בחוף מבטחים

''בסוף הוא הגיע, היום הנכסף. אני מתחילה את כיתה י''ג, חוזרת כל יום הביתה עם פנסים בעיניים, עם כל יום שעובר אני רק נהנית יותר. זו חוויה בשבילי לבוא לסמינר. הרגשתי מחוברת, מחובקת, שייכת.

''סוף סוף אני כמו כולם, וכולם כמוני. שווה בין שוות. הייתי אומרת לחברות החדשות: 'לא להאמין שאני יושבת בכיתה של ארבעים בנות, וכולן נורמליות, שפויות.' הן לא הבינו ממה אני מתרגשת, אך אני, לא הייתי רגילה למצב הזה. הייתי באורות, נשמתי, הכרתי, עיכלתי.

''הייתי בטוחה שנגמרו המלחמות, לא ידעתי שפרק ב' עוד לפניי.''

הקול של שרה שהיה מלא חיות במשפטים האחרונים, יורד דרסטית בפתאומיות.

ושוב פעם, סערה

'''שמחת תורה. פורצת מלחמה, כל עם ישראל שותפים בה. ימים אחדים אחר כך, פורצת עוד מלחמה, והפעם, בחזית האישית שלי.

''הסמינר עובר ללמוד במרחב קולי. באחד הימים אני רואה שהמחנכת שלי מי''ב מתקשרת אלי. חשבתי שהיא רוצה להתעניין בשלומי, זה היה נוהג רווח אצלה. אני עונה לשיחה שתופסת אותי בלתי מוכנה לבאות.

''המחנכת מסבירה שנשלחה בשם המנהלת של הסמינר הנוכחי שלי להעיר לי על כמה דברים. הייתה לה רשימה שלימה של הערות והטחות כלפיי, אילו היו דברים שלא אפיינו אותי כלל.

''הייתי המומה. נשברתי. הרגשתי שכל מה שעמלתי לבנות במשך שנים מתמוטט כמגדל קלפים. ניסיתי לשמור על איפוק, אך הדמעות פרצו בלי לבקש ממני רשות. הוציאו את כל מה שבתוכי החוצה.

''החברות, שכבר הספיקו להכיר אותי, סירבו להאמין. 'את טובה כמונו בדיוק' הן טענו. 'מה רוצים ממך?'

''הייתי מרוסקת. שנים אני נאבקת על הטוב ביותר ולא מאפשרת לעצמי הנחות ואחר כך באים אלי עם טענות?''

נשמע שכאן נשברת סופית...

''
כמעט וזה קרה, אך החלטתי שאם הייתי כל כך חזקה עד עכשיו אהיה חזקה גם הלאה, לא אתן לשום דבר שבניתי להיחרב. קמתי, אספתי שברים, איחיתי אותם. אספתי כוחות, שמרתי אותם. המשכתי.

''המצב הביטחוני נעשה רגוע יותר עם הזמן החולף, והסמינר שב ללימודים סדירים. בימים הבאים חשתי במעקבים ובעיניים חודרות של הצוות הננעצות בי. החברות שלי ביטלו את טענותיי, סברו שאני מגזימה ומדומיינת. בא יום שכולנו הבנו שהמציאות עולה על כל דמיון. המחנכת בעצמה סיפרה שהמנהלת ביקשה מהמורות לשים עלי עיניים ולדווח לה על התנהגויותיי."

ככה? את רוצה לחזור איתנו אל אותו יום, לספר לנו מה היה אז?


"פחות רוצה לחזור ליום הזה, כן יכולה לנסות לחזור על מה שהיה בו. לאחר מספר שבועות של לימודים קוראת לי המחנכת לשיחה. יום חינוך. זו הייתה חצי השעה הכי מתמשכת ומכאיבה שהייתה לי אי פעם.

''המורה הסבירה לי שיש פער עצום ביני לבין שאר בנות הסמינר. היו לה אמירות כמו: באת ממקום אחר. הרמה כאן גבוהה משלך. מה את מחפשת כאן?

''היא כל הזמן חזרה על הטענה שוודאי ספגתי רוחות זרות מהמקום ממנו באתי, ולכן הייתי צריכה ללכת לסמינר ברמה נמוכה יותר, שתתאים לי.

"לי התשובות ברורות. המקום הזה מתאים לי. זו הרמה שאני רוצה. לא אתפשר על פחות. בשביל זה לחמתי כל השנים.

''ניסיתי להסביר למורה עד כמה התנזרתי מכל דבר המקשר ביני לבין הבנות הללו, לספר לה איזו חומה הקמתי סביב עצמי. כמה אני שונה מהבנות שם, כמה אני דומה לבנות כאן.

''נתקלתי באוזניים אטומות. המחנכת איתנה בעמדתה. יצאתי. הלב שפעם הרכבתי נשבר שוב. בבום גדול. באותו רגע רציתי ללכת, להתרחק מהמקום הזה, לעזוב שלא על מנת לחזור. למה היא עושה לי את זה? למה?''

למה באמת? אם את אומרת שאת כמו כולן, אז מה רוצים ממך דווקא?

''מה שקרה זה שבמקום להסתכל עלי הסתכלו על המקום ממנו באתי. הסיקו מסקנה שאם למדתי בתיכון חלש ורדוד אז וודאי הושפעתי ואני גם כזו. האם אני זה המקום ממנו באתי? אני זו הפנימיות שלי!''

הטון של שרה עולה בכמה אוקטבות, היא בטוחה במשפט שאמרה. משוכנעת. משכנעת.

הגעתי לאי. אי יציבות

ואת מצליחה להמשיך הלאה, אחרי שנחבלת מכל הכיוונים והוטלת אל החוף באפיסת כוחות?

''זה קשה. מאד. אני מפורקת. אבל אני יודעת שאם אני רוצה להגיע ליעד אליו חתרתי כל השנים, אני חייבת להרים את עצמי, כאן ועכשיו.

''אז הרמתי את עצמי, השתדלתי לחבוש פצעים פתוחים, מדממים. עד כמה שניתן. מה אעשה ויש כאלו שלעולם לא יחלימו? צלקות בבשר החי השאירו לי, לא דאגו לחטא, לא דאגו מראש פשוט לא ליצור אותן...

''אהבתי את הסמינר, הייתי מחוברת לשיעורים, קיבלתי מהם. עכשיו, קשה לי לקבל מאנשים שכך נהגו בי. קשה לתת אימון במי שלא נתן בי טיפת אימון בסיסית.''

לא פשוט בכלל. כואב. מדמיע. אך, מעניין לשאול דווקא אותך, שחווה את הדברים מהצד הפגוע של התלמידה, מה היית מצפה מהמורות? האם את חושבת שצוות במוסד חינוכי צריך לקחת בחשבון את הרקע ממנו הגיע התלמיד או לבחון את אישיותו בלבד?

''אני בטוחה שלהסתכל על תלמיד דרך משקפיים של הרקע ממנו הגיע זו לא רק טעות אלא עוול. נכון שסביבה משפיעה על האדם ולכן, תלמידה שהגיעה מרקע לא סטנדרטי צריך לבחון אותה. יש לברר ולבדוק מיהי באמת ועד כמה היא מושפעת, אך בשום אופן לא להדביק תוויות חסרות בסיס. תווית כזו יכולה להחריב הווה ועתיד, להרוס חיים שלמים!.

''לא לבוא מראש עם מבט שלילי, לא לקטלג על פי דברים חיצוניים. לדוגמא במקרה שלי, אם המורה הייתה מנסה לשוחח איתי ולהכיר אותי מקרוב, הייתה מתוודעת להפך הגמור משחשבה, מגלה עד כמה אני מחוברת וקשורה."



לו רק דברים היו מתנהלים אחרת, אנו חושבות עכשיו. לו היו מתמקדים בגיבורת הסיפור ולא ברקע ותפאורה. לו היו חושפים אמת, תומכים, מעריכים.

סיפור כאוב. והוא לא יחיד. חברים לצרה יש לו רבים. אולי לא כולנו נחשפנו למקרים קשים ומטלטלים בכזה סדר גודל, אך כל מקרה הוא עולם מלא לחווה אותו.

בואו ניזכר רגע בשכנה שלא התקבלה לתיכון כי באה ממשפחה חוזרת בתשובה, בבת דודה שעשו לה בעיות בקבלה כי באה ממגזר שונה מהסמינר, בחברה שנקראת לשיחות על ימין ועל שמאל כי יש לה אחים שירדו מהדרך, הספיקו הדוגמאות?

הן באו מרקע שונה מכולן, אך הן עצמן טובות ואיכותיות. [כמובן שלא תמיד כך פני הדברים, בדרך כלל בני אדם מושפעים מסביבתם. אנו כאן לדבר על גיבורות רוח. אלו שנגד הזרם, נגד הסיכויים.]

הבנות הללו ראויות להערכה, אנחנו מזדעקות. יחס דורש שינוי, מתקוממות. רוצות לקום, לפעול, להוציא אמת לאור.

סטופ! בטרם אנו הופכות מחשבות למעשים באנה ניזכר ששמענו רק צד אחד. גם לצוות החינוכי כל מקרה מסוג זה הוא דילמה לא פשוטה. זה לא שהם פוסלים מראש, בעיניים עצומות. הם מבררים, שוקלים ו... גם נדרשים להכריע, בדיני נפשות ממש. זו באמת מורכבות.

בעצם, מה לנו לנאום הרבה? נשמע את הדברים ישירות מהנוגעים אליהם. הצטרפנה אלינו לביקור בחדרי המנהלת והסגנית, שמורנה על שקט ומכובדות.

ישיבת צוות

אנו פוגשות אותן עסוקות עד למעלה מראשן. פגישות, טלפונים, ראיונות, הנחיות, ועדות, חתימות. "רק כמה דקות, אפשר?" אנחנו מעזות לבקש. נענות בהסכמה. יש להן מה להבהיר ולהעביר לנו.

גב' פנינה לוינשטיין, מנהלת תיכון בבני ברק, מזדהה עם התיאורים שאנו שוטחות בפניה, מכירה אותם מקרוב. "כשמגיעה להתקבל לתיכון שלנו בת שבאה מרקע שונה, מחובתנו לעשות את הבירורים הנדרשים על מנת לוודא שהיא אכן מתאימה ללמוד אצלינו. אין לנו סיבה לומר לה מראש לא, כן אנו בודקים אותה יותר מאשר כל בת אחרת. חשוב לנו לדעת שרמתה הרוחנית תואמת לרמת התלמידות ושהיא לא עלולה להשפיע עליהן לרעה חלילה.

"יש משקל משמעותי לסיבה בשלה בחרה לבוא ללמוד כאן. האם זה בגלל קרבה לבית לדוג' או מניעים חיצוניים אחרים או שהיא באמת רצתה מקום איכותי וברמה גבוהה כי היא מחשיבה את עצמה לכזו?

"אם לאחר בדיקה הבת מתגלה כמתאימה ללמוד אצלינו- נקבל אותה. כמובן שבהתחלה נשים עין לראות אם הכול 'חלק', כי אחרי הכול, התמונה השלמה לא באה מבירורים אלא ממציאות בשטח. ואם כעבור זמן הבת הוכיחה את עצמה לטובה- לנו


אפשר גם אחרת

פנינו אל הרבנית מירה מימון שתחי', מנהלת סמינר "קהילות יעקב". סמינר שהוא חממה וקרקע פוריה לבניה לבנות שבאו מרקעים לא חלקים ורוצות יותר.

האם הרקע ממנו באות הבנות יכול להפריע להתקדמות שלהן?

"לעיתים הוא אכן מקשה, בנות באות עם מטענים וצריכות לדעת להיפרד מהם. כמו כן חלק מהן כשחוזרות הביתה לשבתות נקלעות להתמודדויות לא פשוטות.

"אך מה שעוזר לבנות שמתחילות ללמוד אצלינו זה לראות את שנה ב', שכבר התחנכו שנה בסמינר, מלאות דרך ארץ, מידות וערכים. הן מבינות שההשקעה והקשיים משתלמים כי מגיעים איתם למקומות חיוביים."

ואיך המבט של הצוות על הבנות באשר הן?

"לכל יהודי יש נשמת אלוקים. אנו נותנים אמון בכל אחת, גם אם באה מרקע כזה או אחר. עצם העובדה שבת באה לכאן אומרת שהיא עשתה כבר כמה צעדים והיא רוצה להמשיך להתקדם."

אהבת ישראל נוטפת מקולה של הרבנית מימון, חוצה גלי טלפון.

"אצלינו מתמקדים בצדדים החיוביים של כל בת



נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."







ובזכות הקבלה והאמונה בבנות- הן מתחברות, מתקדמות ומוציאות מעצמן את המיטב. אנו מסתכלות על הבנות הללו בהערכה עצומה. איני באה להוריד מערכן של בנות ששומרות על הדרך בה חונכו, אך כשבת מעצמה בוחרת בטוב בזמן שזה לא מובן מאליו ומוכיחה את עוצמות הנפש שלה- ההערכה אליה הרבה יותר חזקה."

האם הרבנית סוברת שכדאי שבת שמגיעה מרקע שונה תלמד במקום בו גם שאר הסביבה כזו, או שהיא יכולה להשתלב בסמינר רגיל?

"התשובה לכך מאד משתנה מבת לבת. בסמינרים רגילים, עם כל זה שהם איכותיים ומדהימים, אין את המקום והזמן להשקיע אישית בכל אחת. נותנים שיעורים ושיחות והבנות גדלות מאווירה כללית מחזקת. יש בנות שכבר עשו תהליך עם עצמן וכעת רוצות לשמוע ולקבל והן תוכלנה לעשות את זה בסמינרים הללו ולהתמזג בקלות. בירושלים ישנו תיכון לבעלות תשובה שבמהלך שנות התיכון הבנות עובדות על עצמן ומגיעות לפסגות גבוהות. כשהן מסיימות אותו רובן ככולן הולכות ללמוד בסמינר "הסניף" ומשתלבות מעולה בחברה השמורה. אך מנגד, ישנן כאלו שחייבות את היחס האישי, הליווי, האמון והגב התומך. בשבילן הוקמו סמינרים כשלנו ואחרים."



נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."

 

~שפרה~

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
יש לך כתיבה טובה.

למה זה מיועד?
 

רבקי שנברגר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
וואו מרפרוף שעשיתי, זה נראה ממש מקצועי!
עלי והצליחי!
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת שובר שוויון
בס"ד

חלק א'
מאז ומעולם תהיתי לעצמי איך זה יכול להיות שיש בנות שלא מסתדרות עם מורות, זה פשוט לא יתכן, מה יש כאן לא להסתדר? זה כל כך פשוט. אם ניוטון ניסה להסביר למה התפוח נופל לאדמה, אני ניסיתי להסביר את התופעה ההזויה הזו. בניגוד אליו, עד ממש לפני זמן קצר לא ממש הצלחתי.

"המורה תמיד צודקת" החדירה בי אמא שוב ושוב לעצמות קבלת מרות, בחיוך רחב, אך ללא פשרות. אם נענשתי על איחור בוקר כי השומר לא היה שם בזמן לפתוח לי את השער, המורה צודקת. אם כבר עברו חודשיים מאז שהגשנו את המבחן ועדיין לא קיבלנו אותו, המורה צודקת. ואם אסור להפעיל מזגן אפילו כשארבעים מעלות בחוץ, המורה צודקת. ואם המורה צודקת, אין מקום לשפוט, להחוות דעה או להעביר ביקורת, המורה תמיד צודקת, לנו, התלמידות נשאר רק לקבל ולאהוב.

אני לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי, אהבתי כל דבר שקשור בבית הספר והמורות- אהבו אותי, לא היה קשה לשים לב לזה, וכן, גם אני אהבתי אותן, את כולן. לא אומר זאת לעולם לחברותי, גם כך איני מלכת הכיתה וגם לא קרובה לזה, ולא נראה לי שאם אספר זאת זה יתרום למצב. זה לא שאין לי חברות, פשוט מטבע הדברים, כך הבנתי במשך השנים, שככל שאהיה קרובה יותר למורות, כך אהיה רחוקה יותר מהחברות, זה אפילו מתחרז! לכן הייתי צריכה למצוא את האיזון בין שתי הקצוות. זה לא קל, זה מצד אחד לשמור על התואר "התלמידה הכי טובה בכיתה" ומצד שני, לא להשניא עליי את חברותיי, אבל מי אמר שהחיים קלים?

ואם חשבתי שהם כאלה, באה השנה הזאת והפכה לי את הכול.

קוראים לי נעמה, אני בת 15 ואמורה ללמוד בכיתה ט' כבר שישה שבועות, בתפילה שהכותרת המסורבלת הזו תשתנה בקרוב.

אם היו שואלים אותי לפני שנה איך אני מדמיינת את תהליך הכניסה לסמינר, הייתי מציירת לכם תמונה ורודה לגמרי, שברגע בו אחליט לאיזה סמינר להירשם, מכתב הקבלה כבר יהיה מונח על שולחן המזכירות בסמינר, חתום בחותם שעווה מוזהב ובולט, מחכה למנהלת בית הספר שתגיש לי אותו באופן אישי. ולא, לא הייתי מדומיינת, טוב, אולי רק קצת, אבל כך זה היה אמור להראות. חלמתי על הרגע הזה כבר מתחילת כיתה ו'. לא השארתי את זה כחלום, עבדתי עליו קשה מאוד. אם עד אז הייתי תלמידה טובה, הייתי נחושה להפוך למצטיינת, ועשיתי זאת. בתעודות של אותה שנה ואילך, לצד ההליכות בהם הציונים תמיד היו מושלמים ברוך השם, הלכו ציוני המקצועות וזינקו. בחלוקה להקבצות, הצלחתי להיכנס לקבוצות האתגר. זה לא הגיע לי בקלות בכלל, הדבר הקשה ביותר עבורי היה להקדיש את שעות אחר הצהריים שלי ללימודים, במקום לנצל אותן לפנאי ושחרור, אבל בכל פעם שרציתי לנטוש את מחברת אנגלית לטובת משחק בחבל עם חברותיי למטה, דמיינתי את הריאיון לסמינר הגדול, את הרגע בו אוציא מהדואר את מכתב הקבלה, וזה נתן לי כוח לא לוותר.

והנה, הגיעה כיתה ח', הזמן לקצור את הפירות, כך חשבתי לי בתמימות. לכן, ממש לא הבנתי למה המורה הביטה עלי קצת ברחמים כשהגשתי לה את שם הסמינר אליו רציתי להתקבל ואפילו ניסתה לשדל אותי להירשם לאחד נוסף. היא אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ, שהרי המורה תמיד צודקת, ואם היא אומרת להירשם לסמינר נוסף, וודאי שאעשה זאת, גם אם אני לא כל כך מבינה למה.

רציתי להירשם לסמינר הגדול, אליו כל הבנות הטובות מכל הערים הקרובות נרשמות, עשר בנות מכל כיתה מתקבלות אליו לערך, היה לי ברור שאהיה ביניהן.

זו הייתה תקופה מתוחה בכיתה, בהפסקות, ישבו כולן על שני אדני החלונות הרחבים וניסו לנחש אילו בנות תתקבלנה לסמינר הגדול, אילו תלכנה לשני הסמינרים הטובים אחריו, ואילו תצטרכנה להסתפק בשוליים, אני תמיד סווגתי לאופציה הראשונה, מיד אחרי ציפי, הנכדה של המנהלת. ולמרות שהייתי בכיתה כדי לשמוע מה הן חושבות, תמיד כששמעתי את שמי נהגה יחד עם הצירוף "היא כבר בפנים בכלל בלי ראיון" עשיתי את עצמי כאילו עסוקה במשהו אחר, אבל עם כל הברה, הרגשתי שאני מרחפת מעל פני הקרקע יותר ויותר, הדמיונות הוורודים ביותר שלי קרמו עור וגידים מול עיני.

הגיעו ההזמנות לראיונות, אבא אמא ואני ניצבנו נרגשים בפתח הסמינר הגדול, יד ימין שלי הייתה אחוזה בידו של אבא, והשמאלית בשל אמא. בכל זאת, אני הבת הבכורה והמקום אליו ארשם יסלול את הדרך לאחיותיי הצעירות. כל הקירות סביבנו קושטו באומנות מושקעת, פרי מעשה התלמידות בדיוק כמו שדמיינתי. בחנו אותם כדי להסיח את דעתנו קצת. למרות ההתרגשות והמתח, הייתי שופעת ביטחון והרגשתי שעניתי את התשובות הרצויות, כל שנותר הוא לחכות למכתב הקבלה.
עקיבא.
הרגע הקשה ביותר עבורי, הוא הרגע בו עוצר האוטובוס בתחנה המרכזית.

אני אוהב את האויר של ירושלים, גם העיר לא רעה בכלל. אבל התחושות שלי כרגע נוראות, קשות מכפי שניתן להעלות על הדעת.

אני חושב על אמא והאחיות שלי, כמה הן טרחו שזה יהיה קל בשבילי. המזוודה שלי מלאה בכל טוב, לילה שלם הן עמלו להכין בעבורי הכול. אח יחיד, במשפחה גדולה של בנות. תקווה גדולה, ציפיות גדולות...

לו רק היו יודעים בני המשפחה שלי מי אני באמת...

לפעמים אני חושב שהמשפחה שלי עושה סביבי הצגה אחת גדולה. הרי לא ייתכן שהם באמת תולים בי תקוות. לא ייתכן שהם לא רואים את הקושי, את הכאב, את זה שבמשך בין הזמנים שלם בקושי פתחתי ספר. את זה שכשמבקשים ממני לומר חידוש בשולחן שבת אני מתקשה לומר את מה שאחיותיי הקטנות כבר יודעות לדקלם.

הלוואי שזה היה ככה. הלוואי שהכול היה הצגה. הלוואי שלא היו תולים בי את הציפיות האלו.

״התלמיד חכם שלנו״, מכנה אותי אבא. מה היה אבא אומר אם היה רואה את הציון שקיבל התלמיד חכם שלו במבחנים האחרונים? מה היו כולם חושבים אילו היו יודעים את האמת המרה... האמת שרק מי שנמצא איתי בישיבה יודע. האמת שכמה חסרי טקט אוהבים להזכיר לי בכל פעם בה אני נכשל.

מה לעשות, אני חושב לעצמי, לא כל אחד יכול להצליח בחיים.

אני לא יודע ללמוד. אני לא מצליח ללמוד. ניסיתי הרבה, ובכנות... כבר לא בא לי לנסות.

אני אוהב לכתוב שירים. נראה לי שאני די טוב בזה, למרות שהשפה שלי פשוטה. אני אוהב לדמיין מאורעות גדולים שעליהם אני שומע או לומד. כשלומדים בישיבה אגדות מהש״ס, אני חושב לעצמי על האנשים האלו שעליהם מסופר, מה הם הרגישו באותם רגעים? מה הם חשבו לעצמם? יש כל כך הרבה מה לדמיין – אבל אף אחד בישיבה לא עושה את זה. כולם עסוקים רק בקושיות מסובכות, בתירוצים מפולפלים, במילים מסובכות שאני לא מצליח אף פעם להבין.

כולם כל-כך רוצים שאני אצליח. זה כל כך חשוב להם, עד שלפעמים אני שואל את עצמי אם אני באמת חשוב להם. אם חשוב להם שיהיה לי טוב, או שהם רק רוצים שאני אצליח כדי שתהיה להם אפשרות לספר עליי שאני מצטיין, שאני מיוחד, שאני חלילה לא מתקשה.

את העוגות שאחיות שלי אפו עבורי אני מקפיד לא לאכול. אין לי לב לעשות את זה. אחיות שלי עבדו כל כך, הן עשו את זה כי חשבו שאח שלהם לומד תורה, הן רצו שלומדי התורה ייהנו מזה. לא מגיע להן לטרוח בשביל מישהו כמוני, מישהו שאין לו כוח ואין לו רצון ללמוד. אני מקפיד למצוא בחורים רציניים, כאלו שמתמידים, כאלו שלא מתעסקים בשטויות. אם הציפייה שלי לא תתממש – לפחות שהציפייה שלהן כן.

אני הולך לי לאט, בקושי שם לב איפה אני. מישהו צופר לידי, לא ייתכן שהוא צופר עבורי. מי כבר מכיר אותי כאן?

רק כשהצפירות חוזרות שוב ושוב אני מסתובב. טנדר גדול, מהחלון מציץ פרצוף מוכר. איש שראיתי בישיבה כמה פעמים, אין לי מושג מה התפקיד שלו ואף פעם לא עניין אותי לשאול. ״רוצה טרמפ?״ הוא שואל.

הוא בוודאי מתכוון לטובה, אבל בעבורי – כל מה שמקרב אותי למקום ההוא שאני לא אוהב, הוא מעצבן ומדכא. אין לי ממש ברירה, אז אני מתקרב ופותח את הדלת של הטנדר.

לרגע תוקף אותי ההלם.

אחר כך אני מנסה לעמוד זקוף ולהסתדר, להיטיב את הכובע ובאופן כללי להחצין את ההיפך ממה שאני מרגיש עכשיו.

כי בתוך הטנדר יושב ראש הישיבה.

למרות שאני כבר שנה בישיבה, עוד לא פגשתי אותו מעולם פנים מול פנים. רוב השנה האחרונה הוא היה חולה, חולה כל כך עד שכבר כמה פעמים היה נראה שהוא עומד לעזוב את העולם. אבל הנה, התפילות של כל עם ישראל הועילו והוא חי מתמיד, מחייך.

ראש הישיבה לא מדבר במילים, הוא מדבר במחוות. יש בחורים שמכירים אותו ויודעים למה הוא מתכוון בכל תנועה, אבל אני לא. מעולם לא הצלחתי לעמוד על הניואנסים הדקים האלו. אני שואל בביישנות אם אפשר לשבת, והוא מהנהן בראש. בלב אני חושב רק על הפדיחות האיומות.

אם אבא שלי היה פה הוא בטח היה מתמוגג מהתרגשות. אם בני משפחתי היו יודעים שאני חולק את אותו ספסל עם אחד מגדולי הדור – הם בוודאי לא היו יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב קנאה. אבל אני... אני רק רוצה לברוח מכאן. להימלט ממנו, מהאיש הכחוש הזה.

אני חושש, ואני יודע ממה אני חושש. ראש הישיבה מסתכל עליי, עיניו צמאות. ״נו, מה למדתם בבין הזמנים?״ הוא שואל אותי, ואני לא יודע היכן לקבור את עצמי. ״מה אתם מחדשים?״ הוא משתוקק לשמוע.

אני משפיל את הראש. ״אין לי שום חידוש,״ אני עונה את האמת.

ראש הישיבה מתאכזב, מתאכזב כל כך עד שאני לא מצליח להבין מדוע. האם באמת החידוש שלי חסר לו? אני שואל את עצמי.

״שום חידוש?!״ הוא שואל שוב, כמעט מתחנן. ״אין זה ייתכן,״ הוא פוסק. ״כל יהודי מישראל שלומד תורה, יש לו חידושים משלו, ראייה משלו. בוודאי יש משהו, חידוש קטן, הארה״.

משהו בתוכי מתמרד. הנחרצות של הדברים מכעיסה אותי. איך יכול אדם כמוהו להבין בחור כמוני?

״למדתי את הסיפור על רבי עקיבא,״ אני מוצא את עצמי אומר לו. למען האמת, אי אפשר לומר שלמדתי את זה. שמעתי שיעור בין מנחה לערבית. אבל לצורך העניין... גם זה ייחשב ללימוד בשעת הדחק. ״למדתי איך רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה,״ אני ממשיך ומשתף.

ראש הישיבה מתעורר לחיים. ״איפה למדת?״ הוא שואל מיד. ״בכתובות או בנדרים?״

זו שאלה מכשילה. לא ידעתי שהסיפור מופיע בכתובות, וגם לא בנדרים. ראש הישיבה מנענע את ראשו. ״לא חשוב,״ הוא אומר, ״מה אתה מחדש?״

ואני... אין לי שום חידוש. אני מספר את הסיפור, כמו שאני מבין אותו, כמו שאני אוהב לדמיין אותו.

אני מספר לראש הישיבה על בעל ואישה, ששניהם החליטו להילחם נגד כל הסיכויים. אני מספר על תקווה גדולה, על חלומות עצומים, ועל איש אחד בן ארבעים שנושא את כל התקוות על כתפיו והולך ללמוד תורה.

אני מספר את מה שלא כתוב, את מה שרק אני כנראה חושב עליו. אני מספר לראש הישיבה על הימים הראשונים בבית המדרש, על עקיבא שיודע שאשתו עזבה את כל תענוגות העולם ונישאה לו כי היא האמינה בו. אני מספר על הקשיים, שאני לא יודע אם היו או לא היו, אבל אם היו – אין מי שיידע לדמיין אותם טוב ממני. אני מספר על הלחץ, על הפחד, על החשש לאכזב. אני מספר במילים שלי, במילים הפשוטות שלי, את מה שרק אני יכול להבין.

״כולם מספרים על המסירות של רחל,״ אני אומר, ״אבל מה עם המסירות שלו? של רבי עקיבא? איך הוא היה מסוגל? איך הוא הצליח לעמוד בזה? ומה היה קורה אם הוא לא היה נהיה רבי עקיבא – האם היינו יודעים אז על המסירות של אשתו? האם כל המאמץ שלה – כל מה שהקריבה היה הולך לטמיון? האם לנצח היא הייתה נשארת בתו של העשיר הגדול שנישאה לרועה צאן?״

אלו השאלות הקשות ביותר עמן אני מתמודד. אני צריך לשמוע תשובה, תשובה אמיתית, תשובה נכונה, תשובה שתקל עליי, תשובה שתפרוק ממני את ייסורי המצפון.

אבל ראש הישיבה לא משיב דבר. במקום זה הוא רק מסתכל עליי, בעיניים החודרות, הבוערות שלו.

״אוי!״ הוא נאנח פתאום.

זה מבהיל, ואני חושש שמשהו לא טוב קורה לו. ״הרב מרגיש טוב?״ אני שואל.

הוא מהנהן בראשו, ואני מביט לתוך עיניו, ולהפתעתי – הן מלאות דמעות.

״למעלה מעשר פעמים מסרתי שיעורים על המעשה של רבי עקיבא,״ הוא משתף אותי ברגע נדיר של גילוי לב. ״כשמוסרים שיעורים, חייבים ללמוד טוב. אז למדתי את שתי הסוגיות בעיון עשרות פעמים. למדתי ראשונים ואחרונים, חשבתי שאין מה לחדש לי בסוגיא הזו״.

דמעות זולגות מעיניו. ״אף על פי כן,״ הוא לוחש. ״מעולם לא הבנתי את המעשה הזה בכזו צורה. אף פעם לא חשבתי בכזה אופן על המאמץ, על הקושי, על הכאב. אילולי היית מחדש לי, אילולי היית מאיר את עיניי, לעולם לא הייתי מקבל מושג בגדלות הנפש של רבי עקיבא״.

הוא מביט אל תוך עיניי, מבטו חודר. ״ואתה אמרת...״ הוא אומר לי בקול מתרעם, ״שאין לך חידוש...״

לא קיבלתי תשובה לשאלות ששאלתי. אבל נראה לי שאני לא צריך תשובה. כשאני נכנס לישיבה משהו בתוכי מתעורר לחיים, משהו שהיה רדום כבר מזמן.

מחר, אני מבטיח לעצמי, אקום מוקדם לפני כולם.

אקום מוקדם, ואלמד לעומק את כל האגדות הללו שמושכות אותי כל כך. אקום מוקדם כדי לכתוב עליהן מילים פשוטות, יפות, כאלו שאולי אחרים ייהנו לקרוא.

המחשבה על כך עושה לי טוב, ופתאום אני מגלה שלראשונה - אני מחכה לקום מוקדם ולהיכנס לבית המדרש.

ובלילה, לפני השינה, אני מרשה לעצמי לחתוך לעצמי פיסת עוגה, אחת כזו שנאפתה עבור לומדי תורה...

==
הסיפור פורסם כמאמר, ואני מפרסם אותו כאן כדי לקבל גם ביקורת מקצועית.
אז בבקשה, אל תחסכו את שבט לשונכם.
משתמשים שאין להם הרשאה ונתקלו במקרה בסיפור דווקא כאן - הנה הקישור למאמר, כדי שתוכלו גם אתם להגיב.
אשמח לקבל תגובות וביקורת.
שיתוף - לביקורת לחתן בת

השבוע היתה אצלנו שמחה גדולה, בגדול זה לחיות את החלום.
אני מניח שזה אחד הרגעים הגדולים והמרגשים ביותר במסע ההורות.
אז מה זה בעצם אומר לחתן בת?

לחתן בת זה לדאוג לכסף, כמובן. להרבה כסף, כזה שאחרי שכבר דאגתם למלא כסף, מלא, אתם הולכים לבנק, מבקשים הלוואה של מאה אלף ₪, ואחרי יומיים אתם בודקים ואתם שוב במינוס. בסדר, זה ברור.
לחתן בת גם אומר לדאוג לדירה שהיא תגור בה אחרי החתונה, ללכת איתה לחפש יחידה שהיא לא קטנה מידי שיהיה מקום גם לריב, ולא יקרה מידי, שיש בה מרפסת קטנה ואוויר, ואוויר, שייצא הריח של החביתה שנשרפה בלילה הקודם.
כמובן אחר כך גם למלא את הבית הזה, לקנות הכל מהתחלה, ממספריים לציפורנים ועד קולפן וקרש חיתוך, לא כולל בגדים שהיא קונה בלי סוף לאירועים וליומיום. היא דווקא בסדר עם המחירים ולא משתגעת.
לחתן בת זה לדאוג לתלבושות לשמונה מאות בנות אותו דבר, שגם לאמא יהיה תואם וגם העניבות של הבנים צריך באותו גוון כמו החליפה של בן השמונה. כמובן שזה לא שלי, אני לא דאגתי לגזרה ולעיצוב, לא בדקתי בכמה גמח"ים ומכירות ביתיות להשכרת שמלות ערב שמקבלים בשעות ובימים מאוד מסוימים ולא נסעתי (כמעט) לבני ברק אשדוד וקריית שמונה לחפש, אבל להביא אותם ולהחזיר אותם ולבדוק שכל התחתיות נמצאות במשלוח מהתופרת זה גם קצת עליי.
לחתן בת זה לוודא שהעניין עם האולם סגור, מספר מוזמנים בסעודה, וסוגי פשטידות ושניצלונים בבר הבשרי או הפרווה לבחירתכם, וכמובן גם עיצוב כיסא הכלה והפרחים ושליחה הלוך חזור של טיוטת ההזמנה לחתונה, עד שכולם יהיו מרוצים מהגרפיקה, ולגלות בסוף שחסר 'ר' בשם של סבא מצד אמא.
לחתן בת זה כמובן להסתדר עם הצד השני שהיו אחלה, אין לי מילים, זרמו והכל דפק נהדר, לא תמיד זה ככה.
לחתן בת זה אומר לרוץ ברגע האחרון לשלוח חתן עם רכב אחד לקנות חגורה בדרך לצילומים ואת החתן השני למצוא ציצית מוכנה לאבא.
כמובן לא להספיק ללכת איתה לכותל לילה קודם ולהרגיש החמצה על אינספור שיחות שכבר לא יתקיימו, אבל גם לא לשכוח להודות על כל מה שהספקנו.
לחתן בת זה לחייך מלא ולהגיד לכל אחד שאומר מזל טוב 'פששש אה', -בשמחות אצלכם, ובעיקר להנהן ולהסכים שזה בכלל לא אנחנו זה הקב"ה חיתן.
וזה לא כולל שבת שבע ברכות וערכות ודירות וקייטרינג ומלצרים ובירות ופיצוחים ומנות אחרונות ומליון דרשות.
לחתן בת זה לשמוע מלא שבחים על החתן שלך ולדעת שעשית את המקסימום להכין אותה לחיים ומכאן ללמוד לשחרר, לדעת שזה החיים שלהם.
לחתן בת זה לחזור אחרי החתונה ולראות שאריות של חומוס שהיא קנתה לילה קודם ואין על מי לצעוק שהיא לא זרקה את זה לפח, ואין גם מי שיסיים את זה מחר בבוקר.
לחתן בת זה לעשות סיבוב בלילה ולוודא שכל המיטות מלאות, כולם חזרו, מכוסים ונינוחים ולגלות שהיא לא נמצאת.
לחתן בת זה להמשיך להתאמן בלשחרר ולהבין שהילדים הם לא שלך, אתה רק המעטפת ומשתדל לא להרוס.
לחתן בת זה להתמלא אושר אין קץ, להיות מוצף בהודיה, ולהתאבל בקטע טוב.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה