מידע שימושי משל על בן מלך ש... | האם ישנו משל מקורי?

[~שפרה~]

דרושים לי משלים עוצמתיים על בני מלכים, גאולה וכו'.
עם מסר טוב טוב.
אם זה משל על בן מלך, שלא יהיה זה שכולנו מכירים מהגן...

דרושים מקוריים בלבד.


תודה!

 

[בן של מלך!]

פתח קומיקסבא

 

[אש קודש!]

יש לר' נחמן משלים רבים!
תחפשי בספרים.

 

[אש קודש!]

בן המלך שהשתגע (חשב שהוא תרנגול...).
בן המלך ובן השפחה.
בן המלך שהיה עשוי מאבנים טובות.

בטח יש עוד מלא.
זה מה שאני זוכרת כרגע.

נ.ב
אציין שאין לי מושג מה אני מכירה מהגן ומה מגיל גדול יותר...

 

[אש קודש!]

בן המלך שהשתגע (חשב שהוא תרנגול...).
בן המלך ובן השפחה.
בן המלך שהיה עשוי מאבנים טובות.

בטח יש עוד מלא.
זה מה שאני זוכרת כרגע.

נ.ב
אציין שאין לי מושג מה אני מכירה מהגן ומה מגיל גדול יותר...

אם יש סיפור שאינך מכירה, אכתוב בקצרה.

 

[~שפרה~]

בן מלך ובן שפחה
עשוי מאבנים טובות

לא מכירה.
אשמח .
תודה.

 

[~שפרה~]

פתח קומיקסבא

אכן כן קראתי, אבל זה די קיטש... (במובן של מה שביקשתי...)

אני רוצה משלים כאלה אבל שהמקרה שם יותר מקורי,
והבן לא היה שובב ולכן הוגלה וכו'.

 

[אש קודש!]

בן מלך ובן שפחה
עשוי מאבנים טובות

לא מכירה.
אשמח .
תודה.

ספוילר: בן המלך ובן השפחה (העתקתי מויקיטקסט, לא קראתי, תודיעי לי אם זה טוב. אם לא, אכתוב בעצמי)

מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו, שהיתה משמשת את המלכה.(ומסתמא מבשלת אינה רשאה לכנס אל המלך, אך היתה איזה שפחה משרתת קטנה במעלה), והגיע זמן לדתה של המלכה. וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לדתה באותו העת. והלכה המילדת והחליפה הולדות, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפל דבר. והחליפה הולדות, והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה. ואחר כך התחילו אלו הבנים להתגדל. ובן המלך( היינו זה שנתגדל אצל המלך, כי היו סוברים שהוא בן המלך), היו מגדלים אותו ממעלה למעלה, עד שהיה הולך וגדול, והיה "בריה" (זריז ומוצלח) גדולה. וגם אותו בן השפחה (היינו בן המלך באמת, אך נתגדל אצל השפחה כנ"ל), נתגדל בביתו. ושניהם היו לומדים יחד בחדר אחד. וזה הבן מלך האמתי, שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנימוס המלכות, אך שהיה נתגדל בבית העבד. ולהפך, בן השפחה, שנקרא בן המלך, היה טבעו נמשך לנימוס אחר, שלא כנימוס המלך, אך שהיה נתגדל בבית המלך, והיה מכרח להתנהג בנימוס המלכות, שהיו מגדלים אותו בנימוס זה:

והמילדת הנ"ל, מחמת שנשים דעתן קלות, הלכה וגלתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים כנ"ל, וחברא חברא אית לה, עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם, עד שהיו העולם מרננים בזה, איך שנחלף הבן מלך. אבל אין רשאים לדבר מזה, שלא יתגלה למלך, כי בודאי אין רשאים שידע המלך מזה, כי מה יעשה המלך בזה כי אין תקנה לזה, כי אי אפשר להאמין, אולי הוא שקר. ואיך אפשר לחזר ולהחליף? ועל כן בודאי אסור להם לגלות זאת למלך. רק העם היו מרננים ביניהם על זה: ויהי היום, והלך אחד וגלה הסוד באזני הבן מלך, איך שאומרים עליו שנחלף כנ"ל, אך אי אפשר לך לחקר על זה, כי אין זה כבודך, ואי אפשר לך לחקר זאת כלל. אך הודעתי לך זאת, כי אולי יהיה קשר כנגד המלוכה, ויוכל הקשר להתחזק על ידי זה, כי יאמרו שהם לוקחים לעצמם הבן מלך למלך, היינו אותו שאומרים עליו שהוא הבן מלך האמתי כנ"ל, על כן אתה צריך לחשב מחשבות על הבן הנ"ל להעבירו. (כל זה הוא דברי אותו האיש שגלה הסוד לבן השפחה, הנקרא בן המלך).

והלך זה הבן מלך היינו זה שנקרא בן מלך. והכלל: בכל מקום שנזכר כאן בן המלך סתם, הכונה על הנחלף, היינו שהוא באמת בן השפחה, רק שנקרא בן המלך, כי נתגדל אצל המלך כנ"ל. וכן בבן השפחה במקום שנזכר בן השפחה. רק במקום שנזכר בן המלך האמת או בן השפחה האמת, אז הכונה על האמת לאמתו, והתחיל לגרם רעות לאבי הבן הנ"ל (אשר באמת הוא אביו כנ"ל), ושם עינו להיות רובה בו רעות תמיד. והיה תמיד גורם לו רעות, רעה אחר רעה, כדי שיכרח לעקר עם בנו. וכל זמן שהיה המלך חי עדין, לא היה לו ממשלה כל כך, אף על פי כן היה גורם לו רעות. ואחר כך נזקן המלך ומת, ולקח הוא את המלוכה (היינו הבן השפחה שנחלף ונקרא עתה בן מלך כנ"ל), ואז עשה רעות יותר לאבי הבן הנ"ל, רעה אחר רעה. והיה עושה בדרך ערמה, באפן שלא יבינו העולם שהוא עושה לו רעות, כי אין זה נאה בפני ההמון, רק היה מעלים הדבר וגרם לו רעות תמיד.

xxxxx xxx xxx xx"x xxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xx"xx xxxx xxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xx xx xxx xxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxx xx xx xxxxxx xxxx xx xxx xx xxxxxx xxxx xxxxx xx xxx xxxxx xx xxx xxxx xxxxx xx xx xxxxxx xxxxx xxx xxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xx xxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxx xx xxxxxx xx xx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xx xxxx xx"x xxxxxx xx xxxxx xxx xxx xxxxx xx xxxx xxxx xxx xxxx xxxx xxxxxxx xxx xxxx xx xxx xxx xxx xxxxx xx xxx xxx xxxxxx xxx xx"x xxxx xxxx xxxx xx xxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxx xx xxxx xxxx xxx xx"x xxxx xxx xxxx xx xxxxxx xx xxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xx xxxxx xxxxxx xxx xxx xx xxxx xx xxx xxxxxxx xx xxx xx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xx xxxx xxx xxx xxx xx xxxxx xx xx xxxx xxxx xx xxx xxxxx xxxx xxxxx xx xx xxxxxxxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xx xxx xx xxxx xx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxx xx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xx"x xxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xx"xx xxx xxxxxx xxxxx xx xxxx xxxx xxxx xxxxx
ויהי היום, ונסע המלך עם שריו לתפס חיות שקורין "נאוולאוויע"(ציד) ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא. ועמדו שם לנוח ולטיל. והניח עצמו המלך לשכב, ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה, שגרש את הבן הנ"ל בחנם. כי ממה נפשך: אם הוא בן המלך, לא די שנתחלף ? מדוע יהיה נתגרש מכאן ? ואם אינו בן המלך, גם כן אין מגיע לו לגרשו, כי מה חטא. והיה המלך חושב בזה ומתחרט על החטא והעולה הגדולה הזאת שעשה, ולא ידע לתת עצה לנפשו, מה לעשות בזה, ואי אפשר לדבר מדבר כזה עם שום אדם להתיעץ עמו. ונתעצב בדאגה מאד. ואמר להשרים לשוב, כי מאחר שנפלה עליו דאגה, אין צריכין עוד לטיל. וחזרו לביתם, וכשחזר המלך לביתו, בודאי היו לו כמה ענינים ועסקים, ונתעסק בעסקיו, ועבר מדעתו ענין הנ"ל:

והבן הנ"ל שנתגרש (אשר הוא בן המלך באמת), ועשה מה שעשה ובזבז מעותיו. פעם אחת יצא לבדו לטיל והניח לשכב. ובא לו על דעתו מה שעבר עליו, וחשב: מה זאת עשה אלקים לי. אם אני הבן מלך, בודאי אינו ראוי לי זאת, ואם איני בן המלך גם כן אינו מגיע לי זאת, להיות בורח ומגרש. ונתישב בדעתו: אדרבא אם כן, שהשם יתברך יכול לעשות כזאת, להחליף את בן המלך, ושיעבר עליו כנ"ל, אם כן היתכן מה שעשיתי. וכי כך היה ראוי לי להתנהג כמו שעשיתי. והתחיל להצטער ולהתחרט מאד על המעשים רעים שעשה, ואחר כך חזר למקומו, וחזר אל השכרות, אך מחמת שכבר התחיל להתחרט, היה מבלבל אותו המחשבות של חרטה ותשובה בכל פעם. פעם אחת הניח עצמו לשכב, וחלם לו איך שבמקום פלוני יש יריד ביום פלוני, שילך לשם, ומה שיזדמן לו בראשונה איזה עבדות להשתכר יעשה אותו העבדות, אף אם אינו לפי כבודו. והקיץ והחלום הזה נכנס לו מאד במחשבתו. כי לפעמים עובר הדבר תכף מן המחשבה, אך דבר החלום הזה נכנס הרבה במחשבתו, אך אף על פי כן היה קשה בעיניו לעשות זאת, והלך יותר אל השתיה, וחלם לו יותר החלום הנ"ל כמה פעמים, ובלבל אותו מאד.

פעם אחת היו אומרים לו בחלום: אם אתה רוצה לחוס על עצמך, תעשה כנ"ל, והכרח לקים את החלום. והלך ונתן מותר המעות שהיה לו עדין על האכסניא, גם המלבושים חשובים שהיה לו הניח גם כן על האכסניא, והוא לקח לעצמו מלבוש פשוט של סוחרים, כגון "אפינטשע" , ונסע על היריד ובא לשם. והשכים והלך על היריד, ופגע בו סוחר אחד ואמר לו: רצונך להשתכר באיזה עבדות ? השיב לו: הן. אמר לו: אני צריך להוליך בהמות. תשכיר עצמך אצלי ? והוא לא היה לו פנאי לישב את עצמו בזה מחמת החלום הנ"ל, וענה ואמר תכף: הן! והסוחר שכרו תכף, ותכף התחיל לשמש עמו ולצוות עליו כדרך האדון על משרתיו, והוא התחיל להסתכל בעצמו מה עשה, כי בודאי אין ראוי לו עבדות כזה, כי הוא איש רך, ועתה יצטרך להוליך בהמות, ויכרח לילך רגלי אצל הבהמות, אך אי אפשר להתחרט. והסוחר מצוה עליו כדרך האדון, ושאל את הסוחר: איך אלך לבדי עם הבהמות ? השיב לו: יש עוד רועים מוליכי בהמות שלי, ותלך עמם, ונתן לו לידו איזה בהמות שיוליכם, והוליכם חוץ לעיר, ושם נתקבצו יחד שאר הרועים המוליכים הבהמות. והלכו יחד, והוליך את הבהמות, והסוחר היה רוכב על סוס והלך אצלם, והסוחר היה רוכב באכזריות, וכנגדו היה באכזריות יותר מאד, והוא היה מתפחד מאד מאד מן הסוחר, מחמת שראהו באכזריות גדול כנגדו, והיה מתירא פן יכה אותו הכאה אחת במקלו וימות תכף (היינו כי מרב דקותו, כי היה איש רך מאד, על כן נדמה לו כן). והיה הולך עם הבהמות, והסוחר אצלם. ובאו לאיזה מקום ולקחו השק שמנח בו הלחם של הרועים, ונתן להם (הסוחר), לאכל. ונתנו לו גם כן מלחם זה ואכל.

אחר כך היו הולכים אצל יער עב מאד היינו (שהאילנות הם רצופים ותכופים מאד זה אצל זה). והלכו ותעו שתי בהמות מהבהמות של זה הבן, שנעשה רועה אצל הסוחר כנ"ל, וצעק עליו הסוחר והלך אחריהם לתפסם, והם ברחו יותר, ורדף אחריהם, ומחמת שהיער היה רצוף ועב, תכף כשנכנס לתוך היער לא ראו זה את זה, ונתעלם מעיני החברים שלו מיד, והוא היה הולך ורודף אחרי הבהמות, והם בורחים; ורדף אחריהם הרבה, עד שבאו לתוך עבי היער, ונתישב: בין כך ובין כך אמות, כי אם אשוב בלי הבהמות, אמות על ידי הסוחר, כי היה נדמה לו מחמת פחד שהיה לו מן הסוחר, שימית אותו כשישוב בלי הבהמות, ואם אהיה כאן גם כן אמות על ידי חיות שביער, ולמה לי לשוב אל הסוחר, כי איך אוכל לבוא אליו בלי הבהמות, כי היה לו פחד גדול ממנו, והלך ורדף יותר אחרי הבהמות, והם בורחים. בתוך כך נעשה לילה, ודבר כזה עדין לא עבר עליו, שיצטרך ללון יחידי בלילה בתוך עבי היער כזה, ושמע קול נהמת החיות, שהומים כדרכם, ונתישב בדעתו, ועלה על איזה אילן ולן שם, ושמע קול החיות ששואגים כדרכם.

בבקר הסתכל וראה והנה הבהמות עומדים סמוכים אצלו וירד מן האילן והלך לתפסם וברחו להלן, והלך אחריהם יותר וברחו יותר, והיו הבהמות מוצאים שם איזה עשבים, ועמדו לרעות ולאכל, והיה הולך לתפסם וברחו, וכן היה הולך אחריהם, והם בורחים; הולך אחריהם והם בורחים, עד שבא בתוך עבי היער מאד, שהיה שם חיות שאינם מתיראים מאדם כלל, כי הם רחוקים מן הישוב, ושוב נעשה לילה, ושמע קול נהמת החיות, ונתירא מאד. וירא והנה עומד שם אילן גדול מאד מאד, ועלה על אותו האילן. בבואו על האילן, וירא והנה שוכב שם בן אדם, ונתירא. אך אף על פי כן היה לו לנחמה, מאחר שמצא כאן בן אדם. ושאלו זה את זה: מי אתה, בן אדם. מי אתה, בן אדם. מאין באת לכאן. ולא היה רצונו לספר לו מה שעבר עליו, והשיב לו: על ידי הבהמות, שהייתי רועה בהמות, ותעו שתי בהמות לכאן, ועל ידי זה באתי לכאן כנ"ל. ושאל הוא את האדם שמצא שם על האילן: מאין באת אתה לכאן ? השיב לו: אני באתי לכאן על ידי הסוס, שהייתי רוכב על הסוס ועמדתי לפוש, והלך הסוס ותעה בתוך היער, והייתי רודף אחריו לתפסו, והוא ברח יותר, עד שבאתי לכאן. ונתחברו שם יחד, שיהיה להם צותא חדא, ודברו ביניהם, שאפילו כשיבואו לישוב, יהיו גם כן ביחד בצותא חדא, ולנו שם שניהם, ושמעו קול נהמת החיות, שהומים ושואגים מאד.

לפנות בקר שמע קול חוכא (צחוק) גדולה מאד מאד על פני כל היער, שהיתה מתפשטת קול החוכא על כל היער, כי היתה חוכא גדולה מאד מאד, עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נתבהל ונתפחד מאד מאד מזה. ואמר לו השני (היינו זה האדם, שמצא שם על האילן, ששכב שם מקדם): שוב אין אני מתפחד כלל מזה, כי כבר אני לן כאן זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול החוכא הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. ונתבהל מאד, ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום הידועים (של השדים), כי בישוב לא נשמע קול חוכא כזה, כי מי שמע קול חוכא על כל העולם ? ואחר כך נעשה תכף יום, והסתכלו ויראו והנה הבהמות של זה עומדים, וגם הסוס של זה עומד, וירדו והתחילו לרדף, זה אחר הבהמות וזה אחר הסוס, והבהמות היו בורחים להלן יותר, והוא רודף וכו' כנ"ל, וכן השני רדף אחר הסוס, והסוס בורח, עד שנתרחקו ונתעו זה מזה. בתוך כך מצא שק עם לחם, וזה חשוב בודאי מאד מאד במדבר, ולקח השק על כתפו, והלך אחרי הבהמות.

בתוך כך פגע באדם אחד, ונתבהל מתחלה, אך אף על פי כן היה לו לנחמה קצת, מאחר שמצא כאן אדם. ושאל אותו האדם: איך באת לכאן ? חזר הוא ושאל את האדם הזה: איך באת אתה לכאן ? השיב לו: אני, אבותי ואבות אבותי נתגדלו כאן, אך אתה איך באת לכאן. כי לכאן לא יבוא כלל שום אדם מן הישוב. ונתבהל, כי הבין שאין זה אדם כלל, מאחר שאומר שאבות אבותיו נתגדלו כאן, ואדם מן הישוב אינו בא לכאן, על כן הבין, שבודאי אין זה אדם כלל, אך אף עלפי כן לא עשה לו כלל, וקרבו,( היינו שזה האדם היער לא עשה שום רעה לזה שהלך אחרי הבהמות, שהוא בן המלך האמת שנחלף כנ"ל), ואמר לו היינו אדם היער לבן המלך האמת: מה אתה עושה כאן ? השיב לו, שהוא רודף אחר הבהמות כנ"ל.

אמר לו האדם הנ"ל: חדל לך לרדף אחר העוונות! כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך. די לך! כבר קבלת את שלך, היינו הענש שלך כבר קבלת, ועתה חדל לך מלרדפם עוד. בוא עמי ותבוא למה שיאות לך, והלך עמו, ונתירא לדבר עמו ולשאלו, כי אדם כזה, פן יפתח פיו ויבלענו .(היינו שזה הבן המלך האמת הלך עם האדם היער הזה והיה מתירא לדבר עמו ולשאל אותו דבר פן יפתח פיו ויבלענו, כי הבין שאין זה אדם כלל),והלך אחריו.

בתוך כך פגע את חברו שרדף אחר הסוס כנ"ל, ותכף כשראהו רמז לו: תדע שאין זה אדם כלל, ולא תשא ותתן עמו כלל, כי אין זה אדם כלל, והלך מיד ולחש לו באזניו כל זה, שאין זה אדם כלל וכו' כנ"ל. והסתכל חברו (היינו האדם של הסוס), וירא והנה שק עם לחם על כתפו, והתחיל להתחנן לו: אחי! זה כמה ימים שלא אכלתי, תן לי לחם! השיב לו: כאן במדבר אין מועיל שום דבר, כי חיי קודמין, ואני צריך הלחם בשבילי. והתחיל להתחנן לו ולבקשו מאד: אתן לך מה שאתן. (אך בודאי אין מועיל שום מהר ומתן בעד לחם במדבר), השיב לו: מה תתן לי, כי מה תוכל לתת לי בעד לחם במדבר. השיב לו היינו (זה שבקש הלחם, שהוא האדם של הסוס, השיב לאדם של הבהמות, שהוא בן המלך האמת): אתן לך כל עצמי, שאמכר את עצמי לך בעד לחם. ונתישב (היינו האדם של הבהמות נתישב בעצמו): לקנות אדם כדאי לתן לו לחם! וקנה אותו לעבד עולם. ונשבע לו בשבועות, שיהיה לו עבד עולם גם כשיבואו לישוב, והוא יתן לו לחם, דהיינו שיאכלו יחד מן השק עד שיכלה הלחם.

והלכו יחד אחרי האדם היער הנ"ל, וזה העבד הולך אחריו, (היינו זה האדם של הסוס, שנמכר לעבד להאדם של הבהמות, הלך אחריו, אחרי האדם של הבהמות, ושניהם הלכו אחרי אדם היער), ועל ידי זה הקל עליו קצת. כשהיה צריך להגביה איזה דבר או איזה ענין אחר, היה מצוה על עבדו (היינו על זה האדם של הסוס, שנמכר לו לעבד), שיגביה לו ושיעשה לו חפצו. והלכו יחד אחרי אדם היער הנ"ל,ובאו למקום שהיו שם נחשים ועקרבים ונתפחד מאד. ומחמת הפחד שאל את האדם היער: איך נעבר כאן?! השיב לו: הלא גם זה יפלא,( אלא מאי), איך תכנס ותבוא לביתי ?! והראהו את ביתו שעומד באויר. ואיך תכנס בביתי ?! והלכו עם האדם היער הנ"ל, והעביר אותם בשלום, והכניסם לביתו, והאכילם והשקם, והלך לו. וזה (היינו בן המלך האמת, שהוא האדם של הבהמות), היה משמש עם עבדו הנ"ל ככל אשר היה צריך, וחרה להעבד מאד על אשר נמכר לעבד בשביל שעה אחת שהיה צריך לחם לאכל. כי עתה יש להם מה לאכל, ורק בשביל שעה אחת יהיה עבד עולם. והיה מתאנח וגונח: איך באתי למדה כזו להיות עבד. שאל לו (היינו בן המלך האמת, שהוא האדון שלו, שאל אותו): ובאיזה גדלה היית, שאתה מתאנח על שבאת למדה זו ? השיב לו וספר לו, איך שהוא היה מלך, והיו מרננים עליו שנחלף וכו' כנ"ל (כי באמת זה האדם של הסוס הוא הוא המלך הנ"ל, אשר באמת הוא בן השפחה כנ"ל), וגרש את חברו כנ"ל. ופעם אחת בא על דעתו, שלא טוב עשה, ונתחרט וכו'. והיו באים עליו חרטות תמיד על המעשה הרעה והעולה הגדולה שעשה נגד חברו.

פעם אחת חלם לו, שהתקון שלו הוא שישליך את המלוכה, וילך למקום שעיניו ישאו אותו, ובזה יתקן חטאו. ולא רצה לעשות כזאת, אך היו מבלבלין אותו תמיד חלומות הללו שיעשה כנ"ל, עד שנגמר בדעתו שיעשה כך, והשליך את המלוכה, והלך באשר הלך, עד שבא לכאן, ועתה יהיה עבד. וזה שמע את כל זה ושתק (היינו זה הבן מלך האמת, שהוא האדם של הבהמות, שמע כל זה שספר לו האדם של הסוס, שהוא עכשו עבדו ושתק), ואמר: אראה ואתישב איך לנהג עם זה. בלילה בא האדם היער הנ"ל ונתן להם לאכל ולשתות, ולנו שם. לפנות בקר שמעו קול החוכא הגדולה מאד כנ"ל, עד שכל האילנות היו רועשים ומזדעזעים כנ"ל. והסיתו (היינו העבד הסית את בן המלך האמת, שהוא אדונו), לשאל אתאדם היער מה זאת, ושאלו: מה קול החוכא הגדולה הזאת סמוך לבקר. השיב לו: זהו חוכא, שהיום שוחק מן הלילה, שהלילה שואלת את היום: מדוע כשאתה בא אין לי שם. ואזי היום שוחק ועושה חוכא גדולה, ואחר כך נעשה יום. וזהו קול החוכא הנ"ל. ונפלא בעיניו, כי זהו ענין פלא, שהיום שוחק מן הלילה.

בבקר חזר האדם היער והלך לו, והם היו אוכלים ושותים שם. בלילה חזר ובא, ואכלו ושתו ולנו בלילה. שמעו קול החיות, שכלם שואגים והומים בקולות משנות, שכל החיות והעופות, כלם נתנו בקולם: האריה היה שואג, והלביא הומה בקול אחר, והעופות מצפצפים ומקשקשים בקולם, וכן כלם הומים בקולות. ובתחלה נזדעזעו מאד, ולא הטו אזנם אל הקול מחמת הפחד. אחר כך הטו אזנם ושמעו שהוא קול נגינה וזמרה נפלאה ונוראה מאד, והטו אזנם יותר, ושמעו, שהוא קול זמרה ונגינה נפלא מאד מאד, שהוא תענוג נפלא ועצום מאד לשמע זאת, שכל התענוגים של העולם, כלם כאין ואינם נחשבים ובטלים לגמרי נגד התענוג הנפלא הזה של הנגינה הזאת. ודברו ביניהם שישארו כאן, כי יש להם לאכל ולשתות, ומתענגים בתענוג נפלא כזה, שכל מיני תענוגים בטלים כנגד זה.

והסית העבד את האדון (היינו בן המלך האמת), לשאל אותו (את אדם היער), מה זאת, ושאלו. השיב לו, שזהו איך שהחמה עשה מלבוש להלבנה, ואמרו כל החיות של היער: היות שהלבנה עושה להם טובות גדולות, כי עקר ממשלתם הוא בלילה, כי לפעמים הם צריכין לכנס בישוב, וביום אין יכולים, ועקר ממשלתם בלילה, והלבנה עושה להם טובה כזו שמאירה להם, על כן הסכימו שיעשו נגון חדש לכבוד הלבנה, וזהו קול הנגינה שאתם שומעים (דהיינו שכל החיות והעופות מנגנים נגון חדש לכבוד הלבנה, שקבלה מלבוש מן החמה). וכששמעו שזהו נגון, הטו אזנם יותר, ושמעו שהוא נגון נפלא ונעים מאד מאד. ואמר להם האדם היער הנ"ל: מה זה חדוש אצלכם. הלא יש אצלי כלי, שקבלתי מאבותי, שהם ירשו מאבות אבותיהם, שהכלי עשויה עם עלים וצבעונים כאלו, שכשמניחים הכלי הזאת על איזה בהמה או עוף, אזי תכף מתחיל לנגן הנגון הזה.

אחר כך חזר ונעשה החוכא הנ"ל, ונעשה יום, והלך לו האדם היער הנ"ל. והוא (היינו בן המלך האמת), הלך לחפש אחר הכלי הנ"ל, וחפש בכל אותו החדר ולא מצא, ולהלן יותר היה מתירא לילך. והם, היינו האדון (שהוא בן המלך האמת), והעבד (שהוא בן השפחה באמת, שהיה מתחלה מלך כנ"ל), היו מתיראים לומר לאדם היער הנ"ל שיוליכם לישוב. אחר כך בא אדם היער הנ"ל ואמר להם שיוליכם לישוב, והוליך אותם לישוב, ולקח את הכלי הנ"ל ונתנה לבן המלך האמתי, ואמר לו: הכלי אני נותן לך, ועם האדם הזה (היינו העבד שלו, שהוא בן השפחה באמת, שהיה מלך תחלה מחמת החלוף כנ"ל), תדע איך להתנהג עמו. ושאלו אותו: להיכן נלך ? אמר להם, שישאלו וידרשו אחר המדינה שנקראת בשם הזה: המדינה טפשית והמלך חכם (דאס ניירישע לאנד און דער קלוגיר מלכות בזה הלשון ספר רבנו נרו יאיר). שאלו אותו: להיכן ולאיזה צד נתחיל לשאל אחר המדינה הזאת ? הראה להם בידו: לצד פלוני (כמראה באצבע). ואמר האדם היער להבן מלך האמתי: לך לשם, אל המדינה הנ"ל, ושם תבוא אל הגדלה שלך. והלכו להם; והיו הולכים בדרכם, והיו מתאוים מאד למצא איזה חיה או בהמה, לנסות את הכלי הנ"ל, אם תוכל לנגן כנ"ל, אך עדין לא היו רואים שום מין חיה. אחר כך באו יותר לישוב ומצאו איזה בהמה, והניחו הכלי עליה והתחילה לנגן כנ"ל. והיו הולכים ובאים, עד שבאו אל המדינה הנ"ל, ואותה המדינה, היתה חומה סביב לה, ואין נכנסין אליה, כי אם בשער אחד, וצריכים לסבב כמה פרסאות עד שבאין אל השער לכנס אל המדינה. והלכו וסבבו, עד שבאו אל השער. בבואם אל השער לא רצו להניח אותם לכנס, היות שהמלך של המדינה מת, ונשאר הבן מלך. והניח המלך צואה, באשר שעד עכשו היו קוראין את המדינה: דאס ניירישע לאנד און דער קלוגיר מלכות (מדינה טפשית ומלך חכם), עכשו יהא קוראין אותהלהפך: דאס קלוגע לאנד און דער ניירישער מלכות (מדינה חכמה ומלך טיפש). ומי שיחגר מתניו לזה, שיחזר השם לקדמותו, דהיינו שיהיו חוזרים וקוראים את המדינה בשם הראשון, דהיינו מדינה טפשית ומלך חכם, הוא יהיה מלך. על כן אין מניחין שום אדם לכנס אל המדינה כי אם מי שיחגר מתניו לזה. על כן לא רצו להניח אותו לכנס, ואמרו לו: האתה יכול לחגר מתניך לזה, להחזיר אל המדינה השם הראשון ? ובודאי אי אפשר להכניס עצמו לדבר כזה, ולא יכלו לכנס. והסיתו העבד הנ"ל שיחזרו לביתם. אך הוא לא רצה לחזר, מחמת שהאדם היער אמר לו שילך למדינה זו, ושם יבוא לגדלה שלו.

בתוך כך בא לשם עוד אדם אחד, שהיה רוכב על סוס, ורצה לכנס, ולא הניחו אותו גם כן לכנס מחמת הנ"ל. בתוך כך ראה שעומד הסוס של אותו האדם, ולקח הכלי הנ"ל והניחה על הסוס, והתחיל לנגן הנגון הנפלא מאד כנ"ל. ובקש מאד האדם של הסוס, שימכר לו הכלי הזאת ולא רצה למכרה, והשיב לו: מה תוכל לתן לי בעד כלי נפלאה כזו. אמר לו האדם של הסוס הנ"ל: מה תוכל לפעל עם הכלי הזאת ? (הלא הוא רק), שתעשה עמה קאמעדיא (משחק הצגה) ותקבל דינר, אבל אני יודע דבר שהוא טוב יותר מהכלי שלך. דהיינו, שאני יודע דבר שקבלתי מאבות אבותי, להיות מבין דבר מתוך דבר, היינו שאני יודע דבר כזה שקבלתי מאבות אבותי, שיכולים להיות על ידה מבין דבר מתוך דבר. שכשאחד אומר איזה דבור בעלמא, יכולים על ידי הקבלה הנ"ל שיש לי, להבין דבר מתוך דבר, ועדין לא גליתי זאת לשום אדם בעולם. בכן אני אלמד אותך הדבר הזה, ואתה תתן לי הכלי הזאת הנ"ל. ונתישב (הבן מלך האמת, שהיה לו הכלי הזאת כנ"ל), שבאמת הוא דבר נפלא להיות מבין דבר מתוך דבר, ונתן לו הכלי הנ"ל, והוא (היינו האדם של הסוס הנ"ל), הלך ולמדו הדבר הנ"ל להיות מבין דבר מתוך דבר:

והבן מלך האמת, מאחר שנעשה מבין דבר מתוך דבר, היה הולך שם אצל שער המדינה הנ"ל, והבין שהוא באפשר שיחגר מתניו לזה להחזיר להמדינה שם הראשון, כי כבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, על כן הבין שהוא באפשר, אף על פי שעדין אינו יודע איך ומה, איך יוכל לעשות זאת, אף על פי כן, מאחר שנעשה מבין דבר מתוך דבר, על כן הבין שהוא באפשר. ונתישב שיצוה להניח אותו לכנס, והוא יכניס עצמו לזה (היינו להחזיר להמדינה שם הראשון),ומה יפסיד בזה ? ואמר (לאותן האנשים, שלא רצו להניח לכנס שם שום אדם, כי אם מי שיחגר מתניו לענין הנ"ל), שיניחו אותו לכנס, והוא יחגר מתניו לענין הנ"ל להחזיר אל המדינה שם הראשון. והניחו אותו לכנס.

והודיעו אל השרים שנמצא איש כזה שרוצה לחגר מתניו לזה, להחזיר להמדינה שם הראשון. והביאוהו אל השרים של המדינה, ואמרו לו השרים: תדע שגם אנחנו אין אנו טפשים חס ושלום, רק שהמלך שהיה, היה חכם גדול, מפלג מאד, אשר כנגדו היינו כלנו נחשבים טפשים, ועל כן היתה המדינה נקראת מדינה טפשית ומלך חכם. ואחר כך נפטר המלך הנ"ל, ונשאר הבן מלך, וגם הוא חכם, אבל כנגדנו אינו חכם כלל, על כן נקראת המדינה( עכשו), להפך: מדינה חכמה ומלך טפש. והניח המלך צואה, שמי שימצא חכם כזה, שיוכל להחזיר להמדינה שם הראשון, הוא יהיה מלך, וצוה לבנו, שכשימצא איש כזה, יסתלק הוא מן המלוכה, ואותו האיש יהיה נעשה מלך. היינו, כשימצא חכם כזה, שיהיה מפלג בחכמה מאד מאד, עד שכנגדו יהיו כלם טפשים, הוא יהיה מלך, כי זה האיש יכול להחזיר להמדינה שם הראשון, כי יהיו חוזרים וקורין אותה מדינה טפשית ומלך חכם, כי הם כלם טפשים כנגדו, על כן תדע לאיזה דבר אתה מכניס עצמך.( כל זה אמרו לו השרים הנ"ל).

ואמרו לו (היינו גם כן השרים הנ"ל, כי כל זה הוא המשך דבריהם): הנסיון יהיה אם אתה חכם כזה; היות שיש כאן גן שנשאר מן המלך שהיה, שהוא היה חכם גדול מאד, והגן הוא נפלא מאד מאד, שגדלים בו כלי מתכות, כלי כסף וכלי זהב, והוא נפלא ונורא מאד, אך אי אפשר לכנס בו, כי כשנכנס בו אדם, אזי תכף מתחילין שם לרדפו, ורודפין אותו והוא צועק, והוא אינו יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו. וכך הם רודפין אותו עד שמבריחין אותו מן הגן, על כן נראה אם אתה חכם, אם תוכל לכנס אל הגן הזה. ושאל אם מכים את האדם הנכנס. אמרו לו, שהעקר שרודפין אותו, והוא אינו יודע כלל מי ומי רודף אותו, ובורח בבהלה גדולה מאד, כי כן ספרו להם בני אדם שנכנסו לשם.

והלך אל הגן (היינו זה הבן מלך האמת), וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים, כי בודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה, שעומד שם אצל הגן אדם, היינו שהיה מציר שם אדם, והסתכל וראה, שלמעלה מעל האדם יש דף שקורין "טאבליצע"(לוח), וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום. כי עד אותו המלך היו מלחמות, וכן אחריו היו מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום, והתבונן מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר כנ"ל, שהכל תלוי בזה האדם, שכשנכנסין לגן ורודפין אותו, אין צריכין לברח כלל, רק לעמד עצמו אצל האדם, ועל ידי זה ינצל. ויותר מזה, שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם לכנס בשלום אל הגן הזה.( כל זה הבין זה הבן מלך האמת על ידי שהיה מבין דבר מתוך דבר כנ"ל).והלך ונכנס אל הגן, ותכף כשהתחילו לרדפו, הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום בלי פגע כלל. כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם, היו בורחים בבהלה גדולה מאד, והיו מכים ונלקים על ידי זה, והוא יצא בשלום ושלוה על ידי שעמד עצמו אצל האדם הנ"ל. והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום. ואזי צוה (זה הבן מלך האמת), לקח את האדם הנ"ל ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן, וכן עשו. ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל.

אמרו לו השרים: אף על פי כן, אף על פי שראינו ממך דבר כזה, אף על פי כן, בשביל דבר אחד אין ראוי לתן לך המלוכה. ננסה אותך עוד בדבר אחד. אמרו לו: היות שיש כאן כסא מהמלך שהיה, והכסא גבוה מאד, ואצל הכסא עומדים כל מיני חיות ועופות של עץ (היינו שהם חתוכים ומתקנים מן עץ. בלע"ז: "אויסגשניצט"), ולפני הכסא עומד מטה, ואצל המטה עומד שלחן, ועל השלחן עומד מנורה. ומן הכסא יוצאים דרכים כבושים (שקורין "גשלאגיני וועגין"),והדרכים הם בנויים בבנין חומה (היינו "גימואירטי וועגין"), ואלו הדרכים יוצאים מן הכסא לכל צד, ואין אדם יודע כלל מה ענין הכסא הזה עם הדרכים הללו, ואלו הדרכים, כשהם יוצאים ומתפשטים להלן איזה שעור, עומד שם אריה של זהב, ואם ילך ויתקרב אצלו איזה אדם, אזי יפתח את פיו ויבלענו. ולהלן מן אותו האריה מתפשט הדרך עוד להלן יותר, וכן בשאר הדרכים היוצאים מן הכסא, היינו שגם הדרך השני היוצא מן הכסא לצד אחר, הוא גם כן כך. כשמתפשט ונמשך הדרך איזה שעור, עומד שם מין חיה אחר, כגון לביא של מיני מתכות, ושם גם כן אי אפשר להתקרב אליו כנ"ל. ולהלן מתפשט הדרך יותר, וכן בשאר הדרכים. ואלו הדרכים הם מתפשטים והולכים בכל המדינה כלה, ואין שום אדם יודע ענין הכסא הנ"ל עם כל הדברים הנ"ל עם הדרכים הנ"ל, על כן תתנסה בזה, אם תוכל לידע ענין הכסא עם כל הנ"ל.

והראו לו הכסא, וראה שהוא גבוה מאד וכו'. והלך אצל הכסא, והסתכל והתבונן, שזאת הכסא עשויה מן העץ של התבה הנ"ל (היינו הכלי הנ"ל, שנתן לו אדם היער כנ"ל). והסתכל וראה שחסר מן הכסא למעלה איזה שושנה (היינו "רייזילי"), ואם היה להכסא זאת השושנה, היה לה הכח שיש להתבה הנ"ל (היינו הכלי הנ"ל, שהיה לה כח לנגן כשהיו מניחין אותה על איזה מין חיה או בהמה או עוף כנ"ל). והסתכל יותר וראה, שזאת השושנה, שחסר למעלה מן הכסא, היא מונחת למטה בכסא, וצריכין לקח אותה משם ולהניחה למעלה, ואזי יהיה להכסא הכח של התבה הנ"ל. כי המלך שהיה, עשה כל דבר בחכמה, באפן שלא יבין שום אדם את הענין, עד שיבוא חכם מפלג, שיבין את הדבר ויוכל לכון להחליף ולסדר כל הדברים כראוי. וכן המטה, הבין שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת. וכן השלחן צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת. וכן המנורה, צריכין גם כן לנתקה קצת ממקומה. וכן העופות והחיות, צריכין גם כן לשנותם כולם ממקומם: לקח זה העוף ממקום זה ולהעמידו במקום זה וכן כולם, כי המלך עשה הכל בערמה ובחכמה, באפן שלא יבין שום אדם, עד שיבוא החכם שיוכל להתבונן לסדרם כראוי, וכן האריה שעומד שם (אצל התפשטות הדרך), צריכין להעמידו כאן, וכן כולם. וצוה לסדר הכל כראוי: לקח השושנה מלמטה ולתחבה למעלה, וכן כל הדברים הנ"ל, לסדר כלם בסדר הראוי כנ"ל. ואז התחילו כולם לנגן נגון הנפלא מאד, ועשו כולם הפעלה הראויה להם, ואז נתנו לו המלוכה. ענה ואמר הבן מלך האמת, שנעשה עתה מלך, אל בן השפחה האמת הנ"ל: עתה אני מבין, שאני בן המלך באמת, ואתה בן השפחה באמת:


(גם אלה דברי רבנו נרו יאיר. אחר שספר זאת המעשה, ענה ואמר דברים אלה): בדורות הראשונים, כשהיו מדברים ומשיחים קבלה, היו משיחים בלשון כזה. כי עד רבי שמעון בר יוחאי לא היו מדברים קבלה באתגליא, רק רבי שמעון בר יוחאי גלה קבלה באתגליא. ומקדם, כשהיו החברים מדברים קבלה,היו מדברים בלשון כזה: כשהניחו הארון על הפרות התחילו לשורר, והבן. כי יש חדתותי דסיהרא (חידוש הלבנה). כשהלבנה מקבלת חדושים מן השמש, וזה בחינת (שמואל א ו) כשנושאין הארון אל בית שמש, ואזי כל החיות נושאי הכסא עושין נגון חדש, בחינת "מזמור שירו לה' שיר חדש" (תהילים צ"ו), שזהו השיר, ששרו פרות הבשן. וזה בחינת מטה ושלחן וכסא ומנורה, הם תקונהא דשכינתא . ובחינת הגן, כי אדם הראשון נתגרש מן הגן, ושבת אגין עלוהי, כמובא (עין זהר שמות קלח). ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו, בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל שבת. והשאר לא באר:

(ענה ואמר אחר שספר המעשה הזאת בזה הלשון): המעשה הזאת היא הפלא גדול. והכל אחד. הבהמות וכו', והכסא וכו' והגן הכל אחד. פעם נקרא (הבחינה המרמזת בהספור) בשם זה ופעם בשם זה; הכל לפי הענין והבחינה: והדברים עמקים נפלאים ונוראים מאד מאד. גם אלה דברי רבנו נרו יאיר: ויש עוד ואין צריכין לגלות לכם. גם יש עוד מה שהמלך, שהיה בהמדינה הנ"ל, עשה דבר כנגד החמה ודבר כנגד הלבנה, (היינו שאלו הדברים היו מרמזים על חמה ולבנה), והלבנה היתה אוחזת נר בידה, וכשמגיע היום, אזי אין הנר מאיר, כי שרגא בטיהרא (נר בצהרים אינו מועיל) וכו', וזהו שאמרה הלילה אל היום: מפני מה כשאתה בא אין לי שם (כמבאר לעיל), כי ביום אין מועיל הנר כלל: פרוש המעשה הוא, כמו הכסא שעשה המלך כנ"ל שעקר החכמה שצריכין לדעת איך לסדר הדברים, כמו כן מי שבקי בספרים ולבו שלם, יוכל להבין הפרוש, אך צריכין לסדר הדברים היטב, כי פעם נקרא כך ופעם נקרא כך. וכן בשאר הדברים, היינו בפרוש של המעשה, לפעמים נקרא האדם של המעשה הנ"ל בשם זה ולפעמים בשם אחר, וכן בשאר הדברים. אשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמתתן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

(כל זה דברי רבנו הקדוש עליו השלום זכר צדיק לברכה.)

ספוילר: בן המלך שהיה עשוי מאבנים טובות (העתקתי מויקיטקסט, לא קראתי, תודיעי לי אם זה טוב. אם לא, אכתוב בעצמי)

מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים. והלך ועסק בדאקטורים (רופאים), כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים, ולא הועילו לו. וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיה לו בנים. והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיה לו בנים. ובקשו ומצאו צדיק גנוז. ואמרו לו שיתפלל שיהיה להמלך בנים. וענה שאינו יודע כלל. והודיעו להמלך. ושלח המלך פקדתו (שקורין "אוקאז") אחריו, והביאו אותו להמלך. והתחיל המלך לדבר עמו בטוב: הלא אתה יודע, שהיהודים הם בידי לעשות בהם כרצוני, על כן אני מבקש ממך בטוב שתתפלל שיהיה לי בנים. והבטיח לו שיהיה לו באותה שנה ולד, והלך למקומו. וילדה המלכה בת, והיתה אותה הבת מלכה יפת תאר מאד. וכשהיתה בת ארבע שנים היתה יכולה כל החכמות ולזמר בכלי שיר והיתה יודעת כל הלשונות והיו נוסעים מלכים מכל המדינות לראותה, והיה שמחה גדולה על המלך. אחר כך נכסף המלך מאד שיהיה לו בן, כדי שלא תהיה מוסבת מלכותו לאיש זר וגזר שוב על היהודים שיתפללו שיהיה לו בן. והיו מבקשים ומחפשים את הצדיק הנ"ל, ולא מצאו אותו כי כבר נפטר. ובקשו עוד ומצאו עוד צדיק גנוז, ואמרו לו שיתן להמלך בן. ואמר שאינו יודע כלל. והודיעו להמלך ואמר לו המלך גם כן כנ"ל: הלא היהודים בידי וכו' כנ"ל. אמר לו החכם, (היינו זה הצדיק הנ"ל): תוכל לעשות מה שאצוה. אמר המלך: הן. אמר לו החכם: אני צריך שתביא כל המיני אבנים טובות, כי כל אבן טוב יש לו סגלה אחרת, כי יש אצל המלכים ספר שכתוב בו כל מיני האבנים טובות. אמר המלך: אני אוציא חצי מלכותי כדי שיהיה לי בן. והלך והביא לו כל מיני האבנים טובות ולקחם החכם והדקם. ולקח כוס יין ונתנם לתוכו ונתן חצי הכוס להמלך לשתות וחציה להמלכה. ואמר להם שיהיה להם בן שיהיה כלו מאבנים טובות ויהיה בו כל הסגלות של כל האבנים טובות. והלך למקומו. וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך. והבן הנולד לא היה מאבנים טובות. כשהיה הבן בן ארבע שנים היה יפה תאר מאד וחכם גדול בכל החכמות והיה יודע כל הלשונות. והיו נוסעים מלכים לראותו. והבת מלכה ראתה שאינה חשובה כל כך ונתקנאה בו. רק זאת היתה נחמתה: באשר שאותו הצדיק אמר שיהיה כלו מאבנים טובות, טוב שאינו מאבנים טובות.

פעם אחד היה הבן מלך מחתך עצים ונקף באצבעו. ורצתה הבת מלכה לכרך את אצבעו, וראתה שם אבן טוב. ונתקנאה בו מאד ועשתה עצמה חולה. ובאו כמה דוקטורים ולא היו יכולים לעשות לה רפואה. וקראו למכשפים. והיה שם מכשף. וגלתה לו האמת שהיא עשתה עצמה חולה כנ"ל. ושאלה אותו אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצרע. אמר: הן. אמרה לו: אולי יבקש מכשף שיבטל הכשוף ויתרפא. אמר המכשף: אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלו לבטלו עוד . ועשתה כן, והשליכה הכשוף אל המים. ונעשה הבן מלך מצרע מאד, (והיה לו) על חטמו צרעת ועל פניו ועל שאר גופו. ועסק המלך בדאקטורים ובמכשפים ולא הועילו. וגזר על היהודים שיתפללו. ובקשו הצדיק הנ"ל, והביאו אותו למלך. והצדיק הנ"ל היה מתפלל תמיד להשם יתברך באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כלו מאבנים טובות, ולא היה כן. והיה טוען להשם יתברך: האם עשיתי זאת בשביל כבודי?! לא עשיתי כי אם בשביל כבודך, ועכשו לא נתקים כמו שאמרתי! ובא הצדיק להמלך. והיה מתפלל ולא הועיל. והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים. ובא הצדיק והודיע להמלך שהוא כשוף, ושהשליכו הכשוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים. אמר המלך: אני נותן לך כל המכשפים להשליכם למים כדי שיתרפא בני. ונתיראה הבת מלכה. ורצתה אל המים להוציא הכשוף מן המים, כי היתה יודעת היכן מנח הכשוף, ונפלה אל המים. ונעשה רעש גדול שהבת מלך נפלה אל המים. ובא אותו הצדיק הנ"ל ואמר להם שהבן מלך יתרפא. ונתרפא, ונתיבש הצרעת ונפל ונקלף כל העור ממנו ונעשה מאבנים טובות כלו. והיה לו כל הסגלות של כל האבנים טובות, (היינו כי אחר שנקלף העור אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כלו מאבנים טובות כאשר אמר הצדיק הנ"ל):

 

[~שפרה~]

ספוילר: בן המלך ובן השפחה (העתקתי מויקיטקסט, לא קראתי, תודיעי לי אם זה טוב. אם לא, אכתוב בעצמי)

מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו, שהיתה משמשת את המלכה.(ומסתמא מבשלת אינה רשאה לכנס אל המלך, אך היתה איזה שפחה משרתת קטנה במעלה), והגיע זמן לדתה של המלכה. וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לדתה באותו העת. והלכה המילדת והחליפה הולדות, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפל דבר. והחליפה הולדות, והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה. ואחר כך התחילו אלו הבנים להתגדל. ובן המלך( היינו זה שנתגדל אצל המלך, כי היו סוברים שהוא בן המלך), היו מגדלים אותו ממעלה למעלה, עד שהיה הולך וגדול, והיה "בריה" (זריז ומוצלח) גדולה. וגם אותו בן השפחה (היינו בן המלך באמת, אך נתגדל אצל השפחה כנ"ל), נתגדל בביתו. ושניהם היו לומדים יחד בחדר אחד. וזה הבן מלך האמתי, שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנימוס המלכות, אך שהיה נתגדל בבית העבד. ולהפך, בן השפחה, שנקרא בן המלך, היה טבעו נמשך לנימוס אחר, שלא כנימוס המלך, אך שהיה נתגדל בבית המלך, והיה מכרח להתנהג בנימוס המלכות, שהיו מגדלים אותו בנימוס זה:

והמילדת הנ"ל, מחמת שנשים דעתן קלות, הלכה וגלתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים כנ"ל, וחברא חברא אית לה, עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם, עד שהיו העולם מרננים בזה, איך שנחלף הבן מלך. אבל אין רשאים לדבר מזה, שלא יתגלה למלך, כי בודאי אין רשאים שידע המלך מזה, כי מה יעשה המלך בזה כי אין תקנה לזה, כי אי אפשר להאמין, אולי הוא שקר. ואיך אפשר לחזר ולהחליף? ועל כן בודאי אסור להם לגלות זאת למלך. רק העם היו מרננים ביניהם על זה: ויהי היום, והלך אחד וגלה הסוד באזני הבן מלך, איך שאומרים עליו שנחלף כנ"ל, אך אי אפשר לך לחקר על זה, כי אין זה כבודך, ואי אפשר לך לחקר זאת כלל. אך הודעתי לך זאת, כי אולי יהיה קשר כנגד המלוכה, ויוכל הקשר להתחזק על ידי זה, כי יאמרו שהם לוקחים לעצמם הבן מלך למלך, היינו אותו שאומרים עליו שהוא הבן מלך האמתי כנ"ל, על כן אתה צריך לחשב מחשבות על הבן הנ"ל להעבירו. (כל זה הוא דברי אותו האיש שגלה הסוד לבן השפחה, הנקרא בן המלך).

והלך זה הבן מלך היינו זה שנקרא בן מלך. והכלל: בכל מקום שנזכר כאן בן המלך סתם, הכונה על הנחלף, היינו שהוא באמת בן השפחה, רק שנקרא בן המלך, כי נתגדל אצל המלך כנ"ל. וכן בבן השפחה במקום שנזכר בן השפחה. רק במקום שנזכר בן המלך האמת או בן השפחה האמת, אז הכונה על האמת לאמתו, והתחיל לגרם רעות לאבי הבן הנ"ל (אשר באמת הוא אביו כנ"ל), ושם עינו להיות רובה בו רעות תמיד. והיה תמיד גורם לו רעות, רעה אחר רעה, כדי שיכרח לעקר עם בנו. וכל זמן שהיה המלך חי עדין, לא היה לו ממשלה כל כך, אף על פי כן היה גורם לו רעות. ואחר כך נזקן המלך ומת, ולקח הוא את המלוכה (היינו הבן השפחה שנחלף ונקרא עתה בן מלך כנ"ל), ואז עשה רעות יותר לאבי הבן הנ"ל, רעה אחר רעה. והיה עושה בדרך ערמה, באפן שלא יבינו העולם שהוא עושה לו רעות, כי אין זה נאה בפני ההמון, רק היה מעלים הדבר וגרם לו רעות תמיד.

xxxxx xxx xxx xx"x xxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xx"xx xxxx xxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xx xx xxx xxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxx xx xx xxxxxx xxxx xx xxx xx xxxxxx xxxx xxxxx xx xxx xxxxx xx xxx xxxx xxxxx xx xx xxxxxx xxxxx xxx xxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xx xxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxx xx xxxxxx xx xx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xx xxxx xx"x xxxxxx xx xxxxx xxx xxx xxxxx xx xxxx xxxx xxx xxxx xxxx xxxxxxx xxx xxxx xx xxx xxx xxx xxxxx xx xxx xxx xxxxxx xxx xx"x xxxx xxxx xxxx xx xxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxx xx xxxx xxxx xxx xx"x xxxx xxx xxxx xx xxxxxx xx xxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xx xxxxx xxxxxx xxx xxx xx xxxx xx xxx xxxxxxx xx xxx xx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xx xxxx xxx xxx xxx xx xxxxx xx xx xxxx xxxx xx xxx xxxxx xxxx xxxxx xx xx xxxxxxxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xx xxx xx xxxx xx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxx xx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xx"x xxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xx"xx xxx xxxxxx xxxxx xx xxxx xxxx xxxx xxxxx
ויהי היום, ונסע המלך עם שריו לתפס חיות שקורין "נאוולאוויע"(ציד) ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא. ועמדו שם לנוח ולטיל. והניח עצמו המלך לשכב, ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה, שגרש את הבן הנ"ל בחנם. כי ממה נפשך: אם הוא בן המלך, לא די שנתחלף ? מדוע יהיה נתגרש מכאן ? ואם אינו בן המלך, גם כן אין מגיע לו לגרשו, כי מה חטא. והיה המלך חושב בזה ומתחרט על החטא והעולה הגדולה הזאת שעשה, ולא ידע לתת עצה לנפשו, מה לעשות בזה, ואי אפשר לדבר מדבר כזה עם שום אדם להתיעץ עמו. ונתעצב בדאגה מאד. ואמר להשרים לשוב, כי מאחר שנפלה עליו דאגה, אין צריכין עוד לטיל. וחזרו לביתם, וכשחזר המלך לביתו, בודאי היו לו כמה ענינים ועסקים, ונתעסק בעסקיו, ועבר מדעתו ענין הנ"ל:

והבן הנ"ל שנתגרש (אשר הוא בן המלך באמת), ועשה מה שעשה ובזבז מעותיו. פעם אחת יצא לבדו לטיל והניח לשכב. ובא לו על דעתו מה שעבר עליו, וחשב: מה זאת עשה אלקים לי. אם אני הבן מלך, בודאי אינו ראוי לי זאת, ואם איני בן המלך גם כן אינו מגיע לי זאת, להיות בורח ומגרש. ונתישב בדעתו: אדרבא אם כן, שהשם יתברך יכול לעשות כזאת, להחליף את בן המלך, ושיעבר עליו כנ"ל, אם כן היתכן מה שעשיתי. וכי כך היה ראוי לי להתנהג כמו שעשיתי. והתחיל להצטער ולהתחרט מאד על המעשים רעים שעשה, ואחר כך חזר למקומו, וחזר אל השכרות, אך מחמת שכבר התחיל להתחרט, היה מבלבל אותו המחשבות של חרטה ותשובה בכל פעם. פעם אחת הניח עצמו לשכב, וחלם לו איך שבמקום פלוני יש יריד ביום פלוני, שילך לשם, ומה שיזדמן לו בראשונה איזה עבדות להשתכר יעשה אותו העבדות, אף אם אינו לפי כבודו. והקיץ והחלום הזה נכנס לו מאד במחשבתו. כי לפעמים עובר הדבר תכף מן המחשבה, אך דבר החלום הזה נכנס הרבה במחשבתו, אך אף על פי כן היה קשה בעיניו לעשות זאת, והלך יותר אל השתיה, וחלם לו יותר החלום הנ"ל כמה פעמים, ובלבל אותו מאד.

פעם אחת היו אומרים לו בחלום: אם אתה רוצה לחוס על עצמך, תעשה כנ"ל, והכרח לקים את החלום. והלך ונתן מותר המעות שהיה לו עדין על האכסניא, גם המלבושים חשובים שהיה לו הניח גם כן על האכסניא, והוא לקח לעצמו מלבוש פשוט של סוחרים, כגון "אפינטשע" , ונסע על היריד ובא לשם. והשכים והלך על היריד, ופגע בו סוחר אחד ואמר לו: רצונך להשתכר באיזה עבדות ? השיב לו: הן. אמר לו: אני צריך להוליך בהמות. תשכיר עצמך אצלי ? והוא לא היה לו פנאי לישב את עצמו בזה מחמת החלום הנ"ל, וענה ואמר תכף: הן! והסוחר שכרו תכף, ותכף התחיל לשמש עמו ולצוות עליו כדרך האדון על משרתיו, והוא התחיל להסתכל בעצמו מה עשה, כי בודאי אין ראוי לו עבדות כזה, כי הוא איש רך, ועתה יצטרך להוליך בהמות, ויכרח לילך רגלי אצל הבהמות, אך אי אפשר להתחרט. והסוחר מצוה עליו כדרך האדון, ושאל את הסוחר: איך אלך לבדי עם הבהמות ? השיב לו: יש עוד רועים מוליכי בהמות שלי, ותלך עמם, ונתן לו לידו איזה בהמות שיוליכם, והוליכם חוץ לעיר, ושם נתקבצו יחד שאר הרועים המוליכים הבהמות. והלכו יחד, והוליך את הבהמות, והסוחר היה רוכב על סוס והלך אצלם, והסוחר היה רוכב באכזריות, וכנגדו היה באכזריות יותר מאד, והוא היה מתפחד מאד מאד מן הסוחר, מחמת שראהו באכזריות גדול כנגדו, והיה מתירא פן יכה אותו הכאה אחת במקלו וימות תכף (היינו כי מרב דקותו, כי היה איש רך מאד, על כן נדמה לו כן). והיה הולך עם הבהמות, והסוחר אצלם. ובאו לאיזה מקום ולקחו השק שמנח בו הלחם של הרועים, ונתן להם (הסוחר), לאכל. ונתנו לו גם כן מלחם זה ואכל.

אחר כך היו הולכים אצל יער עב מאד היינו (שהאילנות הם רצופים ותכופים מאד זה אצל זה). והלכו ותעו שתי בהמות מהבהמות של זה הבן, שנעשה רועה אצל הסוחר כנ"ל, וצעק עליו הסוחר והלך אחריהם לתפסם, והם ברחו יותר, ורדף אחריהם, ומחמת שהיער היה רצוף ועב, תכף כשנכנס לתוך היער לא ראו זה את זה, ונתעלם מעיני החברים שלו מיד, והוא היה הולך ורודף אחרי הבהמות, והם בורחים; ורדף אחריהם הרבה, עד שבאו לתוך עבי היער, ונתישב: בין כך ובין כך אמות, כי אם אשוב בלי הבהמות, אמות על ידי הסוחר, כי היה נדמה לו מחמת פחד שהיה לו מן הסוחר, שימית אותו כשישוב בלי הבהמות, ואם אהיה כאן גם כן אמות על ידי חיות שביער, ולמה לי לשוב אל הסוחר, כי איך אוכל לבוא אליו בלי הבהמות, כי היה לו פחד גדול ממנו, והלך ורדף יותר אחרי הבהמות, והם בורחים. בתוך כך נעשה לילה, ודבר כזה עדין לא עבר עליו, שיצטרך ללון יחידי בלילה בתוך עבי היער כזה, ושמע קול נהמת החיות, שהומים כדרכם, ונתישב בדעתו, ועלה על איזה אילן ולן שם, ושמע קול החיות ששואגים כדרכם.

בבקר הסתכל וראה והנה הבהמות עומדים סמוכים אצלו וירד מן האילן והלך לתפסם וברחו להלן, והלך אחריהם יותר וברחו יותר, והיו הבהמות מוצאים שם איזה עשבים, ועמדו לרעות ולאכל, והיה הולך לתפסם וברחו, וכן היה הולך אחריהם, והם בורחים; הולך אחריהם והם בורחים, עד שבא בתוך עבי היער מאד, שהיה שם חיות שאינם מתיראים מאדם כלל, כי הם רחוקים מן הישוב, ושוב נעשה לילה, ושמע קול נהמת החיות, ונתירא מאד. וירא והנה עומד שם אילן גדול מאד מאד, ועלה על אותו האילן. בבואו על האילן, וירא והנה שוכב שם בן אדם, ונתירא. אך אף על פי כן היה לו לנחמה, מאחר שמצא כאן בן אדם. ושאלו זה את זה: מי אתה, בן אדם. מי אתה, בן אדם. מאין באת לכאן. ולא היה רצונו לספר לו מה שעבר עליו, והשיב לו: על ידי הבהמות, שהייתי רועה בהמות, ותעו שתי בהמות לכאן, ועל ידי זה באתי לכאן כנ"ל. ושאל הוא את האדם שמצא שם על האילן: מאין באת אתה לכאן ? השיב לו: אני באתי לכאן על ידי הסוס, שהייתי רוכב על הסוס ועמדתי לפוש, והלך הסוס ותעה בתוך היער, והייתי רודף אחריו לתפסו, והוא ברח יותר, עד שבאתי לכאן. ונתחברו שם יחד, שיהיה להם צותא חדא, ודברו ביניהם, שאפילו כשיבואו לישוב, יהיו גם כן ביחד בצותא חדא, ולנו שם שניהם, ושמעו קול נהמת החיות, שהומים ושואגים מאד.

לפנות בקר שמע קול חוכא (צחוק) גדולה מאד מאד על פני כל היער, שהיתה מתפשטת קול החוכא על כל היער, כי היתה חוכא גדולה מאד מאד, עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נתבהל ונתפחד מאד מאד מזה. ואמר לו השני (היינו זה האדם, שמצא שם על האילן, ששכב שם מקדם): שוב אין אני מתפחד כלל מזה, כי כבר אני לן כאן זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול החוכא הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. ונתבהל מאד, ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום הידועים (של השדים), כי בישוב לא נשמע קול חוכא כזה, כי מי שמע קול חוכא על כל העולם ? ואחר כך נעשה תכף יום, והסתכלו ויראו והנה הבהמות של זה עומדים, וגם הסוס של זה עומד, וירדו והתחילו לרדף, זה אחר הבהמות וזה אחר הסוס, והבהמות היו בורחים להלן יותר, והוא רודף וכו' כנ"ל, וכן השני רדף אחר הסוס, והסוס בורח, עד שנתרחקו ונתעו זה מזה. בתוך כך מצא שק עם לחם, וזה חשוב בודאי מאד מאד במדבר, ולקח השק על כתפו, והלך אחרי הבהמות.

בתוך כך פגע באדם אחד, ונתבהל מתחלה, אך אף על פי כן היה לו לנחמה קצת, מאחר שמצא כאן אדם. ושאל אותו האדם: איך באת לכאן ? חזר הוא ושאל את האדם הזה: איך באת אתה לכאן ? השיב לו: אני, אבותי ואבות אבותי נתגדלו כאן, אך אתה איך באת לכאן. כי לכאן לא יבוא כלל שום אדם מן הישוב. ונתבהל, כי הבין שאין זה אדם כלל, מאחר שאומר שאבות אבותיו נתגדלו כאן, ואדם מן הישוב אינו בא לכאן, על כן הבין, שבודאי אין זה אדם כלל, אך אף עלפי כן לא עשה לו כלל, וקרבו,( היינו שזה האדם היער לא עשה שום רעה לזה שהלך אחרי הבהמות, שהוא בן המלך האמת שנחלף כנ"ל), ואמר לו היינו אדם היער לבן המלך האמת: מה אתה עושה כאן ? השיב לו, שהוא רודף אחר הבהמות כנ"ל.

אמר לו האדם הנ"ל: חדל לך לרדף אחר העוונות! כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך. די לך! כבר קבלת את שלך, היינו הענש שלך כבר קבלת, ועתה חדל לך מלרדפם עוד. בוא עמי ותבוא למה שיאות לך, והלך עמו, ונתירא לדבר עמו ולשאלו, כי אדם כזה, פן יפתח פיו ויבלענו .(היינו שזה הבן המלך האמת הלך עם האדם היער הזה והיה מתירא לדבר עמו ולשאל אותו דבר פן יפתח פיו ויבלענו, כי הבין שאין זה אדם כלל),והלך אחריו.

בתוך כך פגע את חברו שרדף אחר הסוס כנ"ל, ותכף כשראהו רמז לו: תדע שאין זה אדם כלל, ולא תשא ותתן עמו כלל, כי אין זה אדם כלל, והלך מיד ולחש לו באזניו כל זה, שאין זה אדם כלל וכו' כנ"ל. והסתכל חברו (היינו האדם של הסוס), וירא והנה שק עם לחם על כתפו, והתחיל להתחנן לו: אחי! זה כמה ימים שלא אכלתי, תן לי לחם! השיב לו: כאן במדבר אין מועיל שום דבר, כי חיי קודמין, ואני צריך הלחם בשבילי. והתחיל להתחנן לו ולבקשו מאד: אתן לך מה שאתן. (אך בודאי אין מועיל שום מהר ומתן בעד לחם במדבר), השיב לו: מה תתן לי, כי מה תוכל לתת לי בעד לחם במדבר. השיב לו היינו (זה שבקש הלחם, שהוא האדם של הסוס, השיב לאדם של הבהמות, שהוא בן המלך האמת): אתן לך כל עצמי, שאמכר את עצמי לך בעד לחם. ונתישב (היינו האדם של הבהמות נתישב בעצמו): לקנות אדם כדאי לתן לו לחם! וקנה אותו לעבד עולם. ונשבע לו בשבועות, שיהיה לו עבד עולם גם כשיבואו לישוב, והוא יתן לו לחם, דהיינו שיאכלו יחד מן השק עד שיכלה הלחם.

והלכו יחד אחרי האדם היער הנ"ל, וזה העבד הולך אחריו, (היינו זה האדם של הסוס, שנמכר לעבד להאדם של הבהמות, הלך אחריו, אחרי האדם של הבהמות, ושניהם הלכו אחרי אדם היער), ועל ידי זה הקל עליו קצת. כשהיה צריך להגביה איזה דבר או איזה ענין אחר, היה מצוה על עבדו (היינו על זה האדם של הסוס, שנמכר לו לעבד), שיגביה לו ושיעשה לו חפצו. והלכו יחד אחרי אדם היער הנ"ל,ובאו למקום שהיו שם נחשים ועקרבים ונתפחד מאד. ומחמת הפחד שאל את האדם היער: איך נעבר כאן?! השיב לו: הלא גם זה יפלא,( אלא מאי), איך תכנס ותבוא לביתי ?! והראהו את ביתו שעומד באויר. ואיך תכנס בביתי ?! והלכו עם האדם היער הנ"ל, והעביר אותם בשלום, והכניסם לביתו, והאכילם והשקם, והלך לו. וזה (היינו בן המלך האמת, שהוא האדם של הבהמות), היה משמש עם עבדו הנ"ל ככל אשר היה צריך, וחרה להעבד מאד על אשר נמכר לעבד בשביל שעה אחת שהיה צריך לחם לאכל. כי עתה יש להם מה לאכל, ורק בשביל שעה אחת יהיה עבד עולם. והיה מתאנח וגונח: איך באתי למדה כזו להיות עבד. שאל לו (היינו בן המלך האמת, שהוא האדון שלו, שאל אותו): ובאיזה גדלה היית, שאתה מתאנח על שבאת למדה זו ? השיב לו וספר לו, איך שהוא היה מלך, והיו מרננים עליו שנחלף וכו' כנ"ל (כי באמת זה האדם של הסוס הוא הוא המלך הנ"ל, אשר באמת הוא בן השפחה כנ"ל), וגרש את חברו כנ"ל. ופעם אחת בא על דעתו, שלא טוב עשה, ונתחרט וכו'. והיו באים עליו חרטות תמיד על המעשה הרעה והעולה הגדולה שעשה נגד חברו.

פעם אחת חלם לו, שהתקון שלו הוא שישליך את המלוכה, וילך למקום שעיניו ישאו אותו, ובזה יתקן חטאו. ולא רצה לעשות כזאת, אך היו מבלבלין אותו תמיד חלומות הללו שיעשה כנ"ל, עד שנגמר בדעתו שיעשה כך, והשליך את המלוכה, והלך באשר הלך, עד שבא לכאן, ועתה יהיה עבד. וזה שמע את כל זה ושתק (היינו זה הבן מלך האמת, שהוא האדם של הבהמות, שמע כל זה שספר לו האדם של הסוס, שהוא עכשו עבדו ושתק), ואמר: אראה ואתישב איך לנהג עם זה. בלילה בא האדם היער הנ"ל ונתן להם לאכל ולשתות, ולנו שם. לפנות בקר שמעו קול החוכא הגדולה מאד כנ"ל, עד שכל האילנות היו רועשים ומזדעזעים כנ"ל. והסיתו (היינו העבד הסית את בן המלך האמת, שהוא אדונו), לשאל אתאדם היער מה זאת, ושאלו: מה קול החוכא הגדולה הזאת סמוך לבקר. השיב לו: זהו חוכא, שהיום שוחק מן הלילה, שהלילה שואלת את היום: מדוע כשאתה בא אין לי שם. ואזי היום שוחק ועושה חוכא גדולה, ואחר כך נעשה יום. וזהו קול החוכא הנ"ל. ונפלא בעיניו, כי זהו ענין פלא, שהיום שוחק מן הלילה.

בבקר חזר האדם היער והלך לו, והם היו אוכלים ושותים שם. בלילה חזר ובא, ואכלו ושתו ולנו בלילה. שמעו קול החיות, שכלם שואגים והומים בקולות משנות, שכל החיות והעופות, כלם נתנו בקולם: האריה היה שואג, והלביא הומה בקול אחר, והעופות מצפצפים ומקשקשים בקולם, וכן כלם הומים בקולות. ובתחלה נזדעזעו מאד, ולא הטו אזנם אל הקול מחמת הפחד. אחר כך הטו אזנם ושמעו שהוא קול נגינה וזמרה נפלאה ונוראה מאד, והטו אזנם יותר, ושמעו, שהוא קול זמרה ונגינה נפלא מאד מאד, שהוא תענוג נפלא ועצום מאד לשמע זאת, שכל התענוגים של העולם, כלם כאין ואינם נחשבים ובטלים לגמרי נגד התענוג הנפלא הזה של הנגינה הזאת. ודברו ביניהם שישארו כאן, כי יש להם לאכל ולשתות, ומתענגים בתענוג נפלא כזה, שכל מיני תענוגים בטלים כנגד זה.

והסית העבד את האדון (היינו בן המלך האמת), לשאל אותו (את אדם היער), מה זאת, ושאלו. השיב לו, שזהו איך שהחמה עשה מלבוש להלבנה, ואמרו כל החיות של היער: היות שהלבנה עושה להם טובות גדולות, כי עקר ממשלתם הוא בלילה, כי לפעמים הם צריכין לכנס בישוב, וביום אין יכולים, ועקר ממשלתם בלילה, והלבנה עושה להם טובה כזו שמאירה להם, על כן הסכימו שיעשו נגון חדש לכבוד הלבנה, וזהו קול הנגינה שאתם שומעים (דהיינו שכל החיות והעופות מנגנים נגון חדש לכבוד הלבנה, שקבלה מלבוש מן החמה). וכששמעו שזהו נגון, הטו אזנם יותר, ושמעו שהוא נגון נפלא ונעים מאד מאד. ואמר להם האדם היער הנ"ל: מה זה חדוש אצלכם. הלא יש אצלי כלי, שקבלתי מאבותי, שהם ירשו מאבות אבותיהם, שהכלי עשויה עם עלים וצבעונים כאלו, שכשמניחים הכלי הזאת על איזה בהמה או עוף, אזי תכף מתחיל לנגן הנגון הזה.

אחר כך חזר ונעשה החוכא הנ"ל, ונעשה יום, והלך לו האדם היער הנ"ל. והוא (היינו בן המלך האמת), הלך לחפש אחר הכלי הנ"ל, וחפש בכל אותו החדר ולא מצא, ולהלן יותר היה מתירא לילך. והם, היינו האדון (שהוא בן המלך האמת), והעבד (שהוא בן השפחה באמת, שהיה מתחלה מלך כנ"ל), היו מתיראים לומר לאדם היער הנ"ל שיוליכם לישוב. אחר כך בא אדם היער הנ"ל ואמר להם שיוליכם לישוב, והוליך אותם לישוב, ולקח את הכלי הנ"ל ונתנה לבן המלך האמתי, ואמר לו: הכלי אני נותן לך, ועם האדם הזה (היינו העבד שלו, שהוא בן השפחה באמת, שהיה מלך תחלה מחמת החלוף כנ"ל), תדע איך להתנהג עמו. ושאלו אותו: להיכן נלך ? אמר להם, שישאלו וידרשו אחר המדינה שנקראת בשם הזה: המדינה טפשית והמלך חכם (דאס ניירישע לאנד און דער קלוגיר מלכות בזה הלשון ספר רבנו נרו יאיר). שאלו אותו: להיכן ולאיזה צד נתחיל לשאל אחר המדינה הזאת ? הראה להם בידו: לצד פלוני (כמראה באצבע). ואמר האדם היער להבן מלך האמתי: לך לשם, אל המדינה הנ"ל, ושם תבוא אל הגדלה שלך. והלכו להם; והיו הולכים בדרכם, והיו מתאוים מאד למצא איזה חיה או בהמה, לנסות את הכלי הנ"ל, אם תוכל לנגן כנ"ל, אך עדין לא היו רואים שום מין חיה. אחר כך באו יותר לישוב ומצאו איזה בהמה, והניחו הכלי עליה והתחילה לנגן כנ"ל. והיו הולכים ובאים, עד שבאו אל המדינה הנ"ל, ואותה המדינה, היתה חומה סביב לה, ואין נכנסין אליה, כי אם בשער אחד, וצריכים לסבב כמה פרסאות עד שבאין אל השער לכנס אל המדינה. והלכו וסבבו, עד שבאו אל השער. בבואם אל השער לא רצו להניח אותם לכנס, היות שהמלך של המדינה מת, ונשאר הבן מלך. והניח המלך צואה, באשר שעד עכשו היו קוראין את המדינה: דאס ניירישע לאנד און דער קלוגיר מלכות (מדינה טפשית ומלך חכם), עכשו יהא קוראין אותהלהפך: דאס קלוגע לאנד און דער ניירישער מלכות (מדינה חכמה ומלך טיפש). ומי שיחגר מתניו לזה, שיחזר השם לקדמותו, דהיינו שיהיו חוזרים וקוראים את המדינה בשם הראשון, דהיינו מדינה טפשית ומלך חכם, הוא יהיה מלך. על כן אין מניחין שום אדם לכנס אל המדינה כי אם מי שיחגר מתניו לזה. על כן לא רצו להניח אותו לכנס, ואמרו לו: האתה יכול לחגר מתניך לזה, להחזיר אל המדינה השם הראשון ? ובודאי אי אפשר להכניס עצמו לדבר כזה, ולא יכלו לכנס. והסיתו העבד הנ"ל שיחזרו לביתם. אך הוא לא רצה לחזר, מחמת שהאדם היער אמר לו שילך למדינה זו, ושם יבוא לגדלה שלו.

בתוך כך בא לשם עוד אדם אחד, שהיה רוכב על סוס, ורצה לכנס, ולא הניחו אותו גם כן לכנס מחמת הנ"ל. בתוך כך ראה שעומד הסוס של אותו האדם, ולקח הכלי הנ"ל והניחה על הסוס, והתחיל לנגן הנגון הנפלא מאד כנ"ל. ובקש מאד האדם של הסוס, שימכר לו הכלי הזאת ולא רצה למכרה, והשיב לו: מה תוכל לתן לי בעד כלי נפלאה כזו. אמר לו האדם של הסוס הנ"ל: מה תוכל לפעל עם הכלי הזאת ? (הלא הוא רק), שתעשה עמה קאמעדיא (משחק הצגה) ותקבל דינר, אבל אני יודע דבר שהוא טוב יותר מהכלי שלך. דהיינו, שאני יודע דבר שקבלתי מאבות אבותי, להיות מבין דבר מתוך דבר, היינו שאני יודע דבר כזה שקבלתי מאבות אבותי, שיכולים להיות על ידה מבין דבר מתוך דבר. שכשאחד אומר איזה דבור בעלמא, יכולים על ידי הקבלה הנ"ל שיש לי, להבין דבר מתוך דבר, ועדין לא גליתי זאת לשום אדם בעולם. בכן אני אלמד אותך הדבר הזה, ואתה תתן לי הכלי הזאת הנ"ל. ונתישב (הבן מלך האמת, שהיה לו הכלי הזאת כנ"ל), שבאמת הוא דבר נפלא להיות מבין דבר מתוך דבר, ונתן לו הכלי הנ"ל, והוא (היינו האדם של הסוס הנ"ל), הלך ולמדו הדבר הנ"ל להיות מבין דבר מתוך דבר:

והבן מלך האמת, מאחר שנעשה מבין דבר מתוך דבר, היה הולך שם אצל שער המדינה הנ"ל, והבין שהוא באפשר שיחגר מתניו לזה להחזיר להמדינה שם הראשון, כי כבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, על כן הבין שהוא באפשר, אף על פי שעדין אינו יודע איך ומה, איך יוכל לעשות זאת, אף על פי כן, מאחר שנעשה מבין דבר מתוך דבר, על כן הבין שהוא באפשר. ונתישב שיצוה להניח אותו לכנס, והוא יכניס עצמו לזה (היינו להחזיר להמדינה שם הראשון),ומה יפסיד בזה ? ואמר (לאותן האנשים, שלא רצו להניח לכנס שם שום אדם, כי אם מי שיחגר מתניו לענין הנ"ל), שיניחו אותו לכנס, והוא יחגר מתניו לענין הנ"ל להחזיר אל המדינה שם הראשון. והניחו אותו לכנס.

והודיעו אל השרים שנמצא איש כזה שרוצה לחגר מתניו לזה, להחזיר להמדינה שם הראשון. והביאוהו אל השרים של המדינה, ואמרו לו השרים: תדע שגם אנחנו אין אנו טפשים חס ושלום, רק שהמלך שהיה, היה חכם גדול, מפלג מאד, אשר כנגדו היינו כלנו נחשבים טפשים, ועל כן היתה המדינה נקראת מדינה טפשית ומלך חכם. ואחר כך נפטר המלך הנ"ל, ונשאר הבן מלך, וגם הוא חכם, אבל כנגדנו אינו חכם כלל, על כן נקראת המדינה( עכשו), להפך: מדינה חכמה ומלך טפש. והניח המלך צואה, שמי שימצא חכם כזה, שיוכל להחזיר להמדינה שם הראשון, הוא יהיה מלך, וצוה לבנו, שכשימצא איש כזה, יסתלק הוא מן המלוכה, ואותו האיש יהיה נעשה מלך. היינו, כשימצא חכם כזה, שיהיה מפלג בחכמה מאד מאד, עד שכנגדו יהיו כלם טפשים, הוא יהיה מלך, כי זה האיש יכול להחזיר להמדינה שם הראשון, כי יהיו חוזרים וקורין אותה מדינה טפשית ומלך חכם, כי הם כלם טפשים כנגדו, על כן תדע לאיזה דבר אתה מכניס עצמך.( כל זה אמרו לו השרים הנ"ל).

ואמרו לו (היינו גם כן השרים הנ"ל, כי כל זה הוא המשך דבריהם): הנסיון יהיה אם אתה חכם כזה; היות שיש כאן גן שנשאר מן המלך שהיה, שהוא היה חכם גדול מאד, והגן הוא נפלא מאד מאד, שגדלים בו כלי מתכות, כלי כסף וכלי זהב, והוא נפלא ונורא מאד, אך אי אפשר לכנס בו, כי כשנכנס בו אדם, אזי תכף מתחילין שם לרדפו, ורודפין אותו והוא צועק, והוא אינו יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו. וכך הם רודפין אותו עד שמבריחין אותו מן הגן, על כן נראה אם אתה חכם, אם תוכל לכנס אל הגן הזה. ושאל אם מכים את האדם הנכנס. אמרו לו, שהעקר שרודפין אותו, והוא אינו יודע כלל מי ומי רודף אותו, ובורח בבהלה גדולה מאד, כי כן ספרו להם בני אדם שנכנסו לשם.

והלך אל הגן (היינו זה הבן מלך האמת), וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים, כי בודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה, שעומד שם אצל הגן אדם, היינו שהיה מציר שם אדם, והסתכל וראה, שלמעלה מעל האדם יש דף שקורין "טאבליצע"(לוח), וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום. כי עד אותו המלך היו מלחמות, וכן אחריו היו מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום, והתבונן מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר כנ"ל, שהכל תלוי בזה האדם, שכשנכנסין לגן ורודפין אותו, אין צריכין לברח כלל, רק לעמד עצמו אצל האדם, ועל ידי זה ינצל. ויותר מזה, שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם לכנס בשלום אל הגן הזה.( כל זה הבין זה הבן מלך האמת על ידי שהיה מבין דבר מתוך דבר כנ"ל).והלך ונכנס אל הגן, ותכף כשהתחילו לרדפו, הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום בלי פגע כלל. כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם, היו בורחים בבהלה גדולה מאד, והיו מכים ונלקים על ידי זה, והוא יצא בשלום ושלוה על ידי שעמד עצמו אצל האדם הנ"ל. והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום. ואזי צוה (זה הבן מלך האמת), לקח את האדם הנ"ל ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן, וכן עשו. ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל.

אמרו לו השרים: אף על פי כן, אף על פי שראינו ממך דבר כזה, אף על פי כן, בשביל דבר אחד אין ראוי לתן לך המלוכה. ננסה אותך עוד בדבר אחד. אמרו לו: היות שיש כאן כסא מהמלך שהיה, והכסא גבוה מאד, ואצל הכסא עומדים כל מיני חיות ועופות של עץ (היינו שהם חתוכים ומתקנים מן עץ. בלע"ז: "אויסגשניצט"), ולפני הכסא עומד מטה, ואצל המטה עומד שלחן, ועל השלחן עומד מנורה. ומן הכסא יוצאים דרכים כבושים (שקורין "גשלאגיני וועגין"),והדרכים הם בנויים בבנין חומה (היינו "גימואירטי וועגין"), ואלו הדרכים יוצאים מן הכסא לכל צד, ואין אדם יודע כלל מה ענין הכסא הזה עם הדרכים הללו, ואלו הדרכים, כשהם יוצאים ומתפשטים להלן איזה שעור, עומד שם אריה של זהב, ואם ילך ויתקרב אצלו איזה אדם, אזי יפתח את פיו ויבלענו. ולהלן מן אותו האריה מתפשט הדרך עוד להלן יותר, וכן בשאר הדרכים היוצאים מן הכסא, היינו שגם הדרך השני היוצא מן הכסא לצד אחר, הוא גם כן כך. כשמתפשט ונמשך הדרך איזה שעור, עומד שם מין חיה אחר, כגון לביא של מיני מתכות, ושם גם כן אי אפשר להתקרב אליו כנ"ל. ולהלן מתפשט הדרך יותר, וכן בשאר הדרכים. ואלו הדרכים הם מתפשטים והולכים בכל המדינה כלה, ואין שום אדם יודע ענין הכסא הנ"ל עם כל הדברים הנ"ל עם הדרכים הנ"ל, על כן תתנסה בזה, אם תוכל לידע ענין הכסא עם כל הנ"ל.

והראו לו הכסא, וראה שהוא גבוה מאד וכו'. והלך אצל הכסא, והסתכל והתבונן, שזאת הכסא עשויה מן העץ של התבה הנ"ל (היינו הכלי הנ"ל, שנתן לו אדם היער כנ"ל). והסתכל וראה שחסר מן הכסא למעלה איזה שושנה (היינו "רייזילי"), ואם היה להכסא זאת השושנה, היה לה הכח שיש להתבה הנ"ל (היינו הכלי הנ"ל, שהיה לה כח לנגן כשהיו מניחין אותה על איזה מין חיה או בהמה או עוף כנ"ל). והסתכל יותר וראה, שזאת השושנה, שחסר למעלה מן הכסא, היא מונחת למטה בכסא, וצריכין לקח אותה משם ולהניחה למעלה, ואזי יהיה להכסא הכח של התבה הנ"ל. כי המלך שהיה, עשה כל דבר בחכמה, באפן שלא יבין שום אדם את הענין, עד שיבוא חכם מפלג, שיבין את הדבר ויוכל לכון להחליף ולסדר כל הדברים כראוי. וכן המטה, הבין שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת. וכן השלחן צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת. וכן המנורה, צריכין גם כן לנתקה קצת ממקומה. וכן העופות והחיות, צריכין גם כן לשנותם כולם ממקומם: לקח זה העוף ממקום זה ולהעמידו במקום זה וכן כולם, כי המלך עשה הכל בערמה ובחכמה, באפן שלא יבין שום אדם, עד שיבוא החכם שיוכל להתבונן לסדרם כראוי, וכן האריה שעומד שם (אצל התפשטות הדרך), צריכין להעמידו כאן, וכן כולם. וצוה לסדר הכל כראוי: לקח השושנה מלמטה ולתחבה למעלה, וכן כל הדברים הנ"ל, לסדר כלם בסדר הראוי כנ"ל. ואז התחילו כולם לנגן נגון הנפלא מאד, ועשו כולם הפעלה הראויה להם, ואז נתנו לו המלוכה. ענה ואמר הבן מלך האמת, שנעשה עתה מלך, אל בן השפחה האמת הנ"ל: עתה אני מבין, שאני בן המלך באמת, ואתה בן השפחה באמת:


(גם אלה דברי רבנו נרו יאיר. אחר שספר זאת המעשה, ענה ואמר דברים אלה): בדורות הראשונים, כשהיו מדברים ומשיחים קבלה, היו משיחים בלשון כזה. כי עד רבי שמעון בר יוחאי לא היו מדברים קבלה באתגליא, רק רבי שמעון בר יוחאי גלה קבלה באתגליא. ומקדם, כשהיו החברים מדברים קבלה,היו מדברים בלשון כזה: כשהניחו הארון על הפרות התחילו לשורר, והבן. כי יש חדתותי דסיהרא (חידוש הלבנה). כשהלבנה מקבלת חדושים מן השמש, וזה בחינת (שמואל א ו) כשנושאין הארון אל בית שמש, ואזי כל החיות נושאי הכסא עושין נגון חדש, בחינת "מזמור שירו לה' שיר חדש" (תהילים צ"ו), שזהו השיר, ששרו פרות הבשן. וזה בחינת מטה ושלחן וכסא ומנורה, הם תקונהא דשכינתא . ובחינת הגן, כי אדם הראשון נתגרש מן הגן, ושבת אגין עלוהי, כמובא (עין זהר שמות קלח). ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו, בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל שבת. והשאר לא באר:

(ענה ואמר אחר שספר המעשה הזאת בזה הלשון): המעשה הזאת היא הפלא גדול. והכל אחד. הבהמות וכו', והכסא וכו' והגן הכל אחד. פעם נקרא (הבחינה המרמזת בהספור) בשם זה ופעם בשם זה; הכל לפי הענין והבחינה: והדברים עמקים נפלאים ונוראים מאד מאד. גם אלה דברי רבנו נרו יאיר: ויש עוד ואין צריכין לגלות לכם. גם יש עוד מה שהמלך, שהיה בהמדינה הנ"ל, עשה דבר כנגד החמה ודבר כנגד הלבנה, (היינו שאלו הדברים היו מרמזים על חמה ולבנה), והלבנה היתה אוחזת נר בידה, וכשמגיע היום, אזי אין הנר מאיר, כי שרגא בטיהרא (נר בצהרים אינו מועיל) וכו', וזהו שאמרה הלילה אל היום: מפני מה כשאתה בא אין לי שם (כמבאר לעיל), כי ביום אין מועיל הנר כלל: פרוש המעשה הוא, כמו הכסא שעשה המלך כנ"ל שעקר החכמה שצריכין לדעת איך לסדר הדברים, כמו כן מי שבקי בספרים ולבו שלם, יוכל להבין הפרוש, אך צריכין לסדר הדברים היטב, כי פעם נקרא כך ופעם נקרא כך. וכן בשאר הדברים, היינו בפרוש של המעשה, לפעמים נקרא האדם של המעשה הנ"ל בשם זה ולפעמים בשם אחר, וכן בשאר הדברים. אשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמתתן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

(כל זה דברי רבנו הקדוש עליו השלום זכר צדיק לברכה.)

ספוילר: בן המלך שהיה עשוי מאבנים טובות (העתקתי מויקיטקסט, לא קראתי, תודיעי לי אם זה טוב. אם לא, אכתוב בעצמי)

מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים. והלך ועסק בדאקטורים (רופאים), כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים, ולא הועילו לו. וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיה לו בנים. והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיה לו בנים. ובקשו ומצאו צדיק גנוז. ואמרו לו שיתפלל שיהיה להמלך בנים. וענה שאינו יודע כלל. והודיעו להמלך. ושלח המלך פקדתו (שקורין "אוקאז") אחריו, והביאו אותו להמלך. והתחיל המלך לדבר עמו בטוב: הלא אתה יודע, שהיהודים הם בידי לעשות בהם כרצוני, על כן אני מבקש ממך בטוב שתתפלל שיהיה לי בנים. והבטיח לו שיהיה לו באותה שנה ולד, והלך למקומו. וילדה המלכה בת, והיתה אותה הבת מלכה יפת תאר מאד. וכשהיתה בת ארבע שנים היתה יכולה כל החכמות ולזמר בכלי שיר והיתה יודעת כל הלשונות והיו נוסעים מלכים מכל המדינות לראותה, והיה שמחה גדולה על המלך. אחר כך נכסף המלך מאד שיהיה לו בן, כדי שלא תהיה מוסבת מלכותו לאיש זר וגזר שוב על היהודים שיתפללו שיהיה לו בן. והיו מבקשים ומחפשים את הצדיק הנ"ל, ולא מצאו אותו כי כבר נפטר. ובקשו עוד ומצאו עוד צדיק גנוז, ואמרו לו שיתן להמלך בן. ואמר שאינו יודע כלל. והודיעו להמלך ואמר לו המלך גם כן כנ"ל: הלא היהודים בידי וכו' כנ"ל. אמר לו החכם, (היינו זה הצדיק הנ"ל): תוכל לעשות מה שאצוה. אמר המלך: הן. אמר לו החכם: אני צריך שתביא כל המיני אבנים טובות, כי כל אבן טוב יש לו סגלה אחרת, כי יש אצל המלכים ספר שכתוב בו כל מיני האבנים טובות. אמר המלך: אני אוציא חצי מלכותי כדי שיהיה לי בן. והלך והביא לו כל מיני האבנים טובות ולקחם החכם והדקם. ולקח כוס יין ונתנם לתוכו ונתן חצי הכוס להמלך לשתות וחציה להמלכה. ואמר להם שיהיה להם בן שיהיה כלו מאבנים טובות ויהיה בו כל הסגלות של כל האבנים טובות. והלך למקומו. וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך. והבן הנולד לא היה מאבנים טובות. כשהיה הבן בן ארבע שנים היה יפה תאר מאד וחכם גדול בכל החכמות והיה יודע כל הלשונות. והיו נוסעים מלכים לראותו. והבת מלכה ראתה שאינה חשובה כל כך ונתקנאה בו. רק זאת היתה נחמתה: באשר שאותו הצדיק אמר שיהיה כלו מאבנים טובות, טוב שאינו מאבנים טובות.

פעם אחד היה הבן מלך מחתך עצים ונקף באצבעו. ורצתה הבת מלכה לכרך את אצבעו, וראתה שם אבן טוב. ונתקנאה בו מאד ועשתה עצמה חולה. ובאו כמה דוקטורים ולא היו יכולים לעשות לה רפואה. וקראו למכשפים. והיה שם מכשף. וגלתה לו האמת שהיא עשתה עצמה חולה כנ"ל. ושאלה אותו אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצרע. אמר: הן. אמרה לו: אולי יבקש מכשף שיבטל הכשוף ויתרפא. אמר המכשף: אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלו לבטלו עוד . ועשתה כן, והשליכה הכשוף אל המים. ונעשה הבן מלך מצרע מאד, (והיה לו) על חטמו צרעת ועל פניו ועל שאר גופו. ועסק המלך בדאקטורים ובמכשפים ולא הועילו. וגזר על היהודים שיתפללו. ובקשו הצדיק הנ"ל, והביאו אותו למלך. והצדיק הנ"ל היה מתפלל תמיד להשם יתברך באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כלו מאבנים טובות, ולא היה כן. והיה טוען להשם יתברך: האם עשיתי זאת בשביל כבודי?! לא עשיתי כי אם בשביל כבודך, ועכשו לא נתקים כמו שאמרתי! ובא הצדיק להמלך. והיה מתפלל ולא הועיל. והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים. ובא הצדיק והודיע להמלך שהוא כשוף, ושהשליכו הכשוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים. אמר המלך: אני נותן לך כל המכשפים להשליכם למים כדי שיתרפא בני. ונתיראה הבת מלכה. ורצתה אל המים להוציא הכשוף מן המים, כי היתה יודעת היכן מנח הכשוף, ונפלה אל המים. ונעשה רעש גדול שהבת מלך נפלה אל המים. ובא אותו הצדיק הנ"ל ואמר להם שהבן מלך יתרפא. ונתרפא, ונתיבש הצרעת ונפל ונקלף כל העור ממנו ונעשה מאבנים טובות כלו. והיה לו כל הסגלות של כל האבנים טובות, (היינו כי אחר שנקלף העור אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כלו מאבנים טובות כאשר אמר הצדיק הנ"ל):

תודה רבה!

לא בדיוק יכולה לקרוא את כל הטקטס.
אשמח אם תכתבו לי בקצרה כל סיפור (התחלה .אמצע .סוף)

 

[אש קודש!]

התחלתי לכתוב לך חלק, אבל זה עדיין יוצא מאוד ארוך. מה לעשות?

 

[~שפרה~]

אפשר גם ככה.
כאילו התחלה אמצע וסוף. אפשרי?
ממש תודה!

 

[אש קודש!]

אפשר גם ככה.
כאילו התחלה אמצע וסוף. אפשרי?
ממש תודה!

הכל נמחק לי
תתזכרי אותי מאוחר יותר ואכתוב מחדש.

 

[אש קודש!]

מצאתי את עיקרי הדברים כתובים, תגידי לי אם זה טוב לך (נראה לי שזה יותר קצר ממה שהייתי באמצע לכתוב) :

בסיפור "מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", מתאר רבי נחמן מהלך עמוק המתרחש בכל דור ודור. סיפור זה מתחיל כאשר המיילדת של המלכה מחליפה בחשאי את בן המלכה שכרגע נולד, עם בן שפחתה שכמוהו נולד כרגע. מתוך נקודת הנחה שמלכות איננה טכניקה של נימוסים וטכסיסים ויועצים אלא תכונה נפשית, בן המלך האמיתי ובן השפחה האמיתי נמצאים כעת במצב לא טבעי. בן השפחה מורגל בנימוסי מלכות לא לו מכוח ההכרח, ונטייתו הטבעית היא כנפשו של עבד – לדברים זולים ונמוכים, ולעומתו בן המלך מתנהג בנימוסי מלכות אף על האווירה הנמוכה של העבדות בה הוא גודל.

עיקרו של הסיפור עוסק בהתגלות האמת לאט-לאט, עד שבן המלך חוזר למלכות שבאמת מגיעה לו. לכאורה, התהליך אמור להיות פשוט. במוקדם או במאוחר העולם היה אמור להגיע למסקנה ברורה שמשהו כאן לא הגיוני, המלך הוא לא מלך, והעבד הוא לא עבד. אכן, מה שעומד בדרכו של בן המלך האמיתי לחזור למלכותו הוא הכוח שעומד לרשותו של בן השפחה שכעת מולך, אבל לא רק הכוח. בן השפחה, למרות שבטבעו היה רחוק מנימוסי המלכות, עדיין השתנה בבחינה מסוימת: "היו מגדלים אותו ממעלה למעלה, עד שהיה הולך וגדול, והיה "בֶּריה" [כינוי לזריז ומוצלח] גדולה". השקר לא היה כל כך ברור. העבד כן השיג גדלות מסוג מסוים, למרות שהוא תמיד נשאר עבד במהותו.

רבי נתן מבאר, שחילוף זה שבין בן המלך ובן השפחה הוא למעשה החילוף שבין האמת והשקר, שמתרחש בעולמנו. שיטות ומהלכי חיים שקריים נראים כעת כמולכים ומוליכים בעולם, כסיפור האמיתי שמאחורי העולם. הם מה שמניע את העולם, הם מה שבאמת מושג, ההתרחשות היא סביב הנושאים שהם קובעים. האמת נראית כעבד, כדבר משעבד ותו לא. היא לא שייכת למה שבאמת קורה כאן. השאלה שנשאלת כאן היא, איך השקר נתפס כדבר אמיתי? הרי השקר לא נותן את התוכן האמיתי. מה מוצאים בו אם כן? כמו בסיפור, בן השפחה מצליח למלוך בכוח – אבל גם עם גדלות מסוימת. כוחו של השקר ביצירת חיזיון שווא, המידמה לאמת.

מהו אותו מקום בו השקר מידמה לאמת? חז"ל אומרים כי הטומאה בפני הקדושה היא כקוף בפני אדם. קוף יכול לחקות את כל מה שהאדם עושה. ההבדל ביניהם מתגלה כשהם פותחים את הפה. מהאדם יוצאים דברי חכמה, ומהקוף לא יוצא כלום במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – הוא משמיע גיבובים והבלים. בהצלחה החיצונית, השקר שבעולם מידמה לקדושה ברובד היותר חיצוני. אם דבר מסוים אמיתי, הוא צריך להיות גם מניע ומשפיע. בהסתכלות כזאת הטומאה מצליחה אולי ליצור דמיון בו גם הם מצליחים, גם הם מולכים. אבל כשהם פותחים את הפה, רואים שהם לא מכוונים כלפי תוכן אמיתי. שרירות הלב ותאוותיהם מניעה אותם לצורת חיים שקרובה להנאות שלהם ולמשאלות ליבם. הם לא מנסים לתת פיתרון ותשובה למשמעות, להגדיר מקום מסוים בו כל מחשבותיי מעשיי ודיבוריי אינם נעלמים כלא היו.

בן השפחה הוא "בריה", מצליח וזריז. הוא יודע איך לנהל, איך להביע את עצמו. כלים יש לו – אבל אין לו מה לעשות איתם. עבד עם 'קלאסה', אבל עבד.

* * *

החילוף שבין בן המלך ובן השפחה קיים אצל כל אחד ואחד, במבחן האמת והשקר שלו. מה הכי אמיתי בשבילי, מה נותן את התשובה לכל המשמעות שלי. היצר מציג בעזרת החטאים שלנו את החיים הרוחניים כדבר לא פרקטי אצלנו. אולי נכון בכלליות, אולי טוב לאחרים, אבל לא אמיתי אצלי. מספיק לו שנאמר שהוא לא התשובה לכל המשמעות שלנו, לרצונות שלנו, לשאיפות שלנו בחיים. העיקר – שכאן זה לא התשובה האמיתית.

תראה איך אתה מלבלב בעולם המוחשי שאתה מכיר. אתה שמח כאן, נהנה, חוזר לעשות את אותם מעשים שוב ושוב. מתבטל מטוב, רוצה ברע. זה לא אתה. מה התשובה שלנו לכל זה? איך אנחנו מונעים את ההחלפה שהיצר רוצה לעשות בתוכנו, בין המהות שבתוכנו ובין הצרכים שלנו, בין האמת והשקר?

"בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון" (תהלים צב, ח). רשעים צומחים מהר, כמו עשב, פורחים ומציצים. ההצלחה שלהם מסחררת. אבל למה, באמת, העשב גודל כל כך מהר? מה לוקח לכל העצים האחרים שלו לא לוקח? והתשובה ברורה – הם בונים יסוד, שורשים, גזע, ומקור להמשכיות. הם בונים תוכן אמיתי, מגדלים פירות. דווקא בגלל שהעשב הוא ללא כל תוכן, בלי קשר לעבר ולעתיד, הוא צומח כל כך מהר. ומשום כך, ממשיך הפסוק – "להשמדם עדי עד". עצם הצמיחה שלהם היא זאת שמביאה לאובדנם. כמה שהם יותר עשב, ככה הם יותר נובלים כמו עשב. כמה שהחיות שלהם היא רק מההצלחה ולא מהתוכן, מהביטוי ולא מהרעיון שנמצא בו, ככה הם נעלמים כלא היו. אתמול הם היו מעניינים, היום הם כבר חלק מההיסטוריה.

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (שם, יג). לוקח לתמר זמן לגדול. אבל כשהוא גדל, הוא גדל באמת. ואת התוכן, אחרי ההמתנה, כולם יראו. וכמו הארז, גזעו יישאר קיים לעולם. בסיס אישיותו נטוע בנצח.

ההצלחה המדומה שלנו בחיים של חטא, לא מוכיחה דבר על אמיתותם ביחס לאישיותנו. לא השתנה שום דבר באמת. זה פשוט גדל וצמח כל כך מהר, כי עזבנו את ההשקעה בבניין האמיתי שלנו. העובדה שנהנינו והרגשנו שאנחנו עושים משהו, בתוך כל אותו הרע, לא אמורה לבלבל אותנו כשאנחנו בוחנים מי ומה אנחנו. היינו כמו עשב – דל וריקני. כל מה שהוא יודע זה לזוז, להשתנות.

בנין אמיתי לוקח זמן. הוא בעיקר מצריך אמונה, אמונה שאני שייך למשהו אחר לגמרי. במהותי אני שייך לקדושה. אנחנו לא מפחדים מהתמונה אותה היצר מצייר לנו אודות עצמנו. אנחנו יודעים שהוא מדבר על מישור אחר לגמרי. שם, הוא אולי צודק. אבל הוא בכלל לא מדבר על המהות שלנו. כולו חיצוניות, וזה מקור ההצלחה שלו. אנחנו יותר מזה, ומשם אנחנו מתחילים לבנות. לאט, באמונה, בהמתנה, ולא נבהלים מהעשבים שצומחים לידנו.

 

[ופרצת]

יש משל מאדמו"ר הזקן על בן המלך שחלה והרופאים נלאו מלמצוא לו תרופה, עד שהגיע חכם אחד ואמר שאם יקחו אבן יקרה מאד וישחקו אותה, יערבו אותה במים ויכניסו לתוך פיו של הבן - אז יש סיכוי שהוא יחלים.
המלך, באהבתו את בנו יחידו, ציוה לקחת את האבן שנמצאה בכתרו, על-אף שבה הי' תלוי יופי הכתר.
בהמשך, המלך והבן הם הקב"ה וכנסת ישראל. האבן היקרה - תורת החסידות.

 

[~שפרה~]

תודה לכולם, אשמח לעוד.