הנושאים החמים
הנושאים החמים
פסח ה'תשע"ח, בני ברק.
שמעון סקר בעיניו את שולחן הסדר שלפניו. שעות מרוממות עברו עליו ועל משפחתו מתחילת הסדר ועד עכשיו. ברוך ה', קיימו בהידור את מצוות הלילה, אכילת מצה, סימני הסדר, וגם שלוש כוסות כבר מאחוריהם.
מהשולחן הערוך בפאר והדר לא נותר הרבה, כלי השולחן נערמו בחוסר סדר כששאריות מצה וחסה עם שלוליות קטנות של יין מתגוללות ביניהם. על הספה שכבו שנים מילדיו הקטנים רדומים במחלצות החג, ורק רעייתו ושלושה מילדיו הגדולים הסבו עדיין לשולחן הסדר.
החלק הקשה עדיין לפניהם.
מילדותו חקוק בו זכר ההלל הנשגב שנאמר על ידי אביו זכרונו לברכה בליל הסדר.
נאמר, אמרנו?
הושר. הזדמר. נשאג!
לא ישכח לעולם את מראה פניו נוראות ההוד של אביו הצדיק כששר את ההלל, בכיסופין, בסילודין, ברגש עז שהמיס כל צער ויגון, העלה את כולם לפסגות מרוממות בלילה הקדוש הזה.
לפני תחילת ההלל חזר אביו שוב ושוב על המימרא 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.
"חייב!"
"כאילו הוא יצא!"
"הלאה כל הדאגות, כל המתחים! בני חורין אנחנו!!"
שמעון לא מסוגל.
איך ירגיש בן חורין, איך יודה ויהלל בלב שלם, בלב הומה ורוגש, כשלשולחן מסבה שמוטה וחיוורת, בתו הגדולה, זו שהרופאים קצבו לה חודשים ספורים לחיות?!
ויאיר, בנו האהוב – והמיוחד – לשעבר??
שמתהולל ברגעים אלו במועדון אפלולי במחוזות אחרים, רוקד שיכור לאור תאורה משוגעת ולצלילי מוזיקה אפלה...
מביט הוא בעיניה של רעייתו, מבטו חודר מבעד לעיגולים השחורים שסביב עיניה, תוצאת לילות ארוכים ללא שינה ובכיה אין קץ, ומגלה בפנים תהומות של צער....
והיא מביטה בו, יודעת בדיוק מה עובר בראשו של אישה, ולוחשת לו 'שמעון, תתחיל....'
הוא אוזר את כוחותיו, מזדקף וקורא בקול גדול 'הללויה, הללו עבדי ד'.... יהי שם ד' מבורך...' והמילים נשמעות לו כמו צידוק הדין...
קולו נשבר...
פסח ה'תשע"ט, ירושלים.
שמעון סוקר בעיניו את שולחן הסדר שלפניו. עשרות מבני החבורה יושבים שם זה לצד זה, דנים בלהט בהלכות הפסח.
זה עתה סיימו את אכילת הפסח בקדושה ובטהרה, אכילה שקדמו לה הכנה ויגיעה אין סוף. הכול היה חדש כל כך, כמו הרבה דברים בשבועות האחרונים, מאז ריחם השם על עמו ושלח להם את משיחו לגאלם ולהביא פדות נפשם.
לידו ניצב בגו זקוף יאיר, בנו היקר והאהוב, כשכיפה גדולה לראשו וזיפי זקן טרי מעטרים את לחייו. שמעון העיף מבט לעזרת הנשים, שם ישבה בתו, זו שהיתה עד לא מכבר בשערי מוות, וכעת משוחחת בערנות עם אמה.
העביר מבט אוהב על כל ילדיו, ותלה את מבטו באביו הקדוש שישב בראש השולחן, אפוף בשרעפי קודש.
האב המתין עד שאחרוני המכוונים יסיימו את ברכת המזון, לפני שנעמד ברטט וקרא בקול רוגש:
"ילדי היקרים.
בכל שנה, במשך שנים ארוכות, קראנו את ההלל מתוך שמחה גדולה, שהרי חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
כאילו.
כל אחד היה צריך להתגבר על צרותיו ומועקותיו, על הקשיים הקטנים והגדולים, להודות ולהלל לשמו הגדול על כל טובותיו וחסדיו. וזה היה קשה.
ילדיי היקרים והאהובים!
זכינו למה שלא זכו יהודים אלפי שנים. למה שלא זכו גולי בבל ורומי, נרדפי מסעי הצלב ואנוסי האינקווזיציה, נדכאי הגלויות ושרופי הכבשנים, וכן, גם אלו שרק טרדות היום יום העכירו את שמחתם והקשו על תחושת ההודאה.
זכינו לעמוד כאן היום, בירושלים הבנויה, יחד עם מלך המשיח, עם משה רבינו ואהרון הכהן, עם האבות הקדושים ושבטי י-ה, עם שופטי ומלכי ישראל, התנאים והאמוראים וכל גדולי הדורות, ולומר הלל שלם – בלב שלם!!
הבה, ילדים יקרים, נעלה על הגג ונצטרף לרבבות מליוני בני ישראל, ונשיר, נרקוד את ההלל!!"
טיפסו בני החבורה על גג הבית, אחריהם עולות נשות ובנות המשפחה, ומולם נגלה מחזה שלא מהעולם הזה:
ירושלים במלוא הודה ותפארתה, כשרבבות גגות מוארים מנקדים אותה כיהלומים, בית המקדש ניצב כארי משקיף על העיר ושולח נגוהות קדושה, כשהירח המלא מאיר בעוז.
על הגגות עמדו בני ישראל, איש איש ובני חבורתו, עטופים בגדי שיראין צחים כשלג, עומדים שקטים ודוממים, ממתינים לאות.
בעיר העליונה עמד דוד המלך, נעים זמירות ישראל, כשלידו משה רבינו גואלם של ישראל, בניד ראש רמז למלך ישראל, שפצח בקול אדיר:
'ה-ל-ל-ו-י-ה - - - '
ומשם התגלגל הרעם על פני ירושלים בגלים של הדף, כשריבואות ריבואות יהודים שרים בלב מתרונן את מילות ההלל.....
וזה היה הלל שלם, ההלל הגדול - - -
שמעון סקר בעיניו את שולחן הסדר שלפניו. שעות מרוממות עברו עליו ועל משפחתו מתחילת הסדר ועד עכשיו. ברוך ה', קיימו בהידור את מצוות הלילה, אכילת מצה, סימני הסדר, וגם שלוש כוסות כבר מאחוריהם.
מהשולחן הערוך בפאר והדר לא נותר הרבה, כלי השולחן נערמו בחוסר סדר כששאריות מצה וחסה עם שלוליות קטנות של יין מתגוללות ביניהם. על הספה שכבו שנים מילדיו הקטנים רדומים במחלצות החג, ורק רעייתו ושלושה מילדיו הגדולים הסבו עדיין לשולחן הסדר.
החלק הקשה עדיין לפניהם.
מילדותו חקוק בו זכר ההלל הנשגב שנאמר על ידי אביו זכרונו לברכה בליל הסדר.
נאמר, אמרנו?
הושר. הזדמר. נשאג!
לא ישכח לעולם את מראה פניו נוראות ההוד של אביו הצדיק כששר את ההלל, בכיסופין, בסילודין, ברגש עז שהמיס כל צער ויגון, העלה את כולם לפסגות מרוממות בלילה הקדוש הזה.
לפני תחילת ההלל חזר אביו שוב ושוב על המימרא 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.
"חייב!"
"כאילו הוא יצא!"
"הלאה כל הדאגות, כל המתחים! בני חורין אנחנו!!"
שמעון לא מסוגל.
איך ירגיש בן חורין, איך יודה ויהלל בלב שלם, בלב הומה ורוגש, כשלשולחן מסבה שמוטה וחיוורת, בתו הגדולה, זו שהרופאים קצבו לה חודשים ספורים לחיות?!
ויאיר, בנו האהוב – והמיוחד – לשעבר??
שמתהולל ברגעים אלו במועדון אפלולי במחוזות אחרים, רוקד שיכור לאור תאורה משוגעת ולצלילי מוזיקה אפלה...
מביט הוא בעיניה של רעייתו, מבטו חודר מבעד לעיגולים השחורים שסביב עיניה, תוצאת לילות ארוכים ללא שינה ובכיה אין קץ, ומגלה בפנים תהומות של צער....
והיא מביטה בו, יודעת בדיוק מה עובר בראשו של אישה, ולוחשת לו 'שמעון, תתחיל....'
הוא אוזר את כוחותיו, מזדקף וקורא בקול גדול 'הללויה, הללו עבדי ד'.... יהי שם ד' מבורך...' והמילים נשמעות לו כמו צידוק הדין...
קולו נשבר...
פסח ה'תשע"ט, ירושלים.
שמעון סוקר בעיניו את שולחן הסדר שלפניו. עשרות מבני החבורה יושבים שם זה לצד זה, דנים בלהט בהלכות הפסח.
זה עתה סיימו את אכילת הפסח בקדושה ובטהרה, אכילה שקדמו לה הכנה ויגיעה אין סוף. הכול היה חדש כל כך, כמו הרבה דברים בשבועות האחרונים, מאז ריחם השם על עמו ושלח להם את משיחו לגאלם ולהביא פדות נפשם.
לידו ניצב בגו זקוף יאיר, בנו היקר והאהוב, כשכיפה גדולה לראשו וזיפי זקן טרי מעטרים את לחייו. שמעון העיף מבט לעזרת הנשים, שם ישבה בתו, זו שהיתה עד לא מכבר בשערי מוות, וכעת משוחחת בערנות עם אמה.
העביר מבט אוהב על כל ילדיו, ותלה את מבטו באביו הקדוש שישב בראש השולחן, אפוף בשרעפי קודש.
האב המתין עד שאחרוני המכוונים יסיימו את ברכת המזון, לפני שנעמד ברטט וקרא בקול רוגש:
"ילדי היקרים.
בכל שנה, במשך שנים ארוכות, קראנו את ההלל מתוך שמחה גדולה, שהרי חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
כאילו.
כל אחד היה צריך להתגבר על צרותיו ומועקותיו, על הקשיים הקטנים והגדולים, להודות ולהלל לשמו הגדול על כל טובותיו וחסדיו. וזה היה קשה.
ילדיי היקרים והאהובים!
זכינו למה שלא זכו יהודים אלפי שנים. למה שלא זכו גולי בבל ורומי, נרדפי מסעי הצלב ואנוסי האינקווזיציה, נדכאי הגלויות ושרופי הכבשנים, וכן, גם אלו שרק טרדות היום יום העכירו את שמחתם והקשו על תחושת ההודאה.
זכינו לעמוד כאן היום, בירושלים הבנויה, יחד עם מלך המשיח, עם משה רבינו ואהרון הכהן, עם האבות הקדושים ושבטי י-ה, עם שופטי ומלכי ישראל, התנאים והאמוראים וכל גדולי הדורות, ולומר הלל שלם – בלב שלם!!
הבה, ילדים יקרים, נעלה על הגג ונצטרף לרבבות מליוני בני ישראל, ונשיר, נרקוד את ההלל!!"
טיפסו בני החבורה על גג הבית, אחריהם עולות נשות ובנות המשפחה, ומולם נגלה מחזה שלא מהעולם הזה:
ירושלים במלוא הודה ותפארתה, כשרבבות גגות מוארים מנקדים אותה כיהלומים, בית המקדש ניצב כארי משקיף על העיר ושולח נגוהות קדושה, כשהירח המלא מאיר בעוז.
על הגגות עמדו בני ישראל, איש איש ובני חבורתו, עטופים בגדי שיראין צחים כשלג, עומדים שקטים ודוממים, ממתינים לאות.
בעיר העליונה עמד דוד המלך, נעים זמירות ישראל, כשלידו משה רבינו גואלם של ישראל, בניד ראש רמז למלך ישראל, שפצח בקול אדיר:
'ה-ל-ל-ו-י-ה - - - '
ומשם התגלגל הרעם על פני ירושלים בגלים של הדף, כשריבואות ריבואות יהודים שרים בלב מתרונן את מילות ההלל.....
וזה היה הלל שלם, ההלל הגדול - - -
