עזרה מנסה לעזור במה שאני יכולה. מוזמנים לשלוח בקשות לסיפורים.

[הקה]

צודקת, כל הכבוד.
אז הוא מבקש סיפור על ילד מהעיירה, אם אפשר.
תודה רבה!

בל"נ בהקדם
דרך אגב לילד ההסטוריון שלך- ממליצה על ספרי מאיר ברעם

 

[HennyS]

בל"נ בהקדם
דרך אגב לילד ההסטוריון שלך- ממליצה על ספרי מאיר ברעם

תודה!
יודע את כולם כמעט בעל פה

 

[הקה]

תודה!
יודע את כולם כמעט בעל פה

חשבתי שילדים היום לא קוראים את זה. בכל אופן לא זורם לי עכשיו משהו נורמאלי אולי מחר

 

[כל שם שתרצה]

אבני הדומינו היו סדורות בטור מתפתל על השולחן בסלון. יוסי סדר את האחרונה בזהירות ופסע פסיעה אחורנית...

תודה רבה!!
סיפרתי להם.
היו מרותקים מדאי.
בסוף שאלו איך מנחם ידע מה זה דומינו? מה, גם הוא אח של יוסי?..

xxxxxxx xxxxxxxxxxx/ xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xxx xxxxxx xxx xxx xxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxxx xxx xxxxxx xxxxxxxx xxxxx xx xx xxxxxx xx xxxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxxx...

דוקא הסיפור הארוך הזה היה להם קצת משעמם..
מדאי הרבה איקסים.. (ליתר דיוק: 7562).
או בלשון אחרת: למה חסמו את הסיפור? המסר לא מתאים לגיל הזה?..

 

[שיבת ציון]

תודה רבה!!
סיפרתי להם.
היו מרותקים מדאי.
בסוף שאלו איך מנחם ידע מה זה דומינו? מה, גם הוא אח של יוסי?..

תודה! איזה כיף!

דוקא הסיפור הארוך הזה היה להם קצת משעמם..
מדאי הרבה איקסים.. (ליתר דיוק: 7562).

יש מצב שגם אם היו 7562 אותיות (מספר יפה דווקא, לא טרחתי לספור אבל מאמינה לך) הוא היה להם משעמם, הפעם זה סיפור על בנות...

או בלשון אחרת: למה חסמו את הסיפור? המסר לא מתאים לגיל הזה?..

האמת- אין לי מושג. אם למישהו זה לא חסום והוא ידע לקרוא ולהגיד לי מה הבעיה אני אשמח. כי באמת אני לא יודעת.

ודרך אגב, אם לילדים שלך יש העדפה מסוימת לסגנון סיפור, עלילה או שמות לגיבורים, אשמח לדעת!

 

[כל שם שתרצה]

יש מצב שגם אם היו 7562 אותיות (מספר יפה דווקא, לא טרחתי לספור אבל מאמינה לך) הוא היה להם משעמם, הפעם זה סיפור על בנות...

א. גם אני לא טרחתי. הטרחתי את מיסטר וורד. כנראה שהמפר מדויק.
ב. דוקא את זה סיפרתי לבנות..

ודרך אגב, אם לילדים שלך יש העדפה מסוימת לסגנון סיפור, עלילה או שמות לגיבורים, אשמח לדעת!

לא מצוי כל כך שהם שומעים/ות סיפור, אז אין להם את הפינוק הזה. מבחינתם, כל מה שנספר להם יהיה מעולה.
אבל הריתוק והשקט המבורך הם בזכות התוכן של הסיפור!
מסתבר שהבנים אוהבים יותר אקשן, והבנות יותר סיפורי רגש.

 

[Sped]

ולסיפור הבא:

מילים/ יהודית הילסון​

בס"ד

שרהלה חזרה מנטילת הידיים ונכנסה לכיתה. כבר מהפתח היא הבחינה במקומה שבשולחן השני- מלא בדפים, צבעים ומחברות. אוף! שוב השולחן שלה ושל ציפי מבולגן. כמו תמיד בתחילת שיעור אוכל, כשציפי מחפשת את הכריך שלה בילקוט ובינתיים פורסת את כל תכולתו על השולחן.

היא התיישבה, ברכה: "המוציא" ולאחר שבלעה את הנגיסה הראשונה אמרה: "אוף, ציפי. את מסכימה לסדר כאן קצת? אני לא יכולה שכל יום את מבלגנת את השולחן".

"סליחה, סליחה" ציפי מלמלה וסוף סוף הוציאה את הכריך והניחה על השולחן. היא גרפה חזרה לילקוט את שאר החפצים ומהרה ללכת ליטול ידיים לפני שתגמר ההפסקה. שרהלה המשיכה ללעוס את הכריך בחוסר חשק, למה המורה הושיבה אותה ליד ציפי המבולגנת הזאת?! כל יום היא תצטרך לבקש ממנה לסדר?!

. . .​

"א- סור להשאיר את החבל ריק, א- סור להשאיר את החבל ריק, א- סור להשאיר את החבל ריק". שרהלה גלגלה וגלגלה והביטה בריקי ובשיפי הקופצות במרץ. "הי, ריקי נפסלה! זו הייתה קפיצת מספריים" היא קראה. ריקי יצאה מהחבל ונגשה לקחת את קצהו ממרימי.

"אני חוזרת לכיתה" הודיעה מרימי, "אמרתי לרינה שאחליף אתה מדבקות, ועוד כמה דקות תגמר ההפסקה". מרימי הלכה, ושיפי נשארה לקפוץ.

"א- סור להשאיר את החבל ריק, א- סור להשאיר את החבל ריק". שיפי קפצה וקפצה, לא נפסלת ולא מתעייפת. 'אוף' חשבה שרהלה בשקט, 'למה היא לא נפסלת?! עוד רגע באמת תגמר ההפסקה ובקושי הספקתי לקפוץ', שרהלה שכחה שבתחילת ההפסקה היא קפצה כמעט ארבע דקות ברצף. עכשיו נמאס לה לגלגל, מתי שיפי כבר תיקח ממנה את החבל?!

"הי, נפסלת!" היא קראה כשנראה היה לה ששיפי דלגה. "את דלגת, אסור!". "אמרנו שמשחקים עם דילוגים" טענה שיפי, "לא נכון!" שרהלה כמעט צעקה, "אין כזה דבר: עם דילוגים, אסור וזהו!".

"באמת אמרנו: עם דילוגים" אמרה ריקי, שאחזה בקצה השני, בשקט: "וחוץ מזה, כשאת קפצת בהתחלה עשית המון דילוגים והמשכת לקפוץ, רק עכשיו זה מפריע לך?".

"את קופצת כבר מלא זמן" התעצבנה שרהלה: "ואני לא זוכרת מה עשיתי כשקפצתי כי זה היה מזמן. ואם אתן לא רוצות לשחק בלי- דילוגים, אני הולכת. אתן משחקות כמו ילדות קטנות" והיא עזבה את החבל והלכה לכיתה.

"מי שמדברת" לחשה שוב ריקי, אבל שרהלה שמעה. אוף, למה הילדות בכיתה כאלו מעצבנות?

. . .​

"בנות יקרות" הודיעה המורה בתחילת השיעור השלישי בחיוך, "בעזרת ה', ביום שלישי הקרוב יתקיים בוקר חברותי".

"יששש!" קריאות שמחה נשמעו בחלל הכיתה, המורה חייכה והמשיכה: "לקראת הבוקר החברותי נחלק את הכיתה לארבע קבוצות. קבוצת כיבוד- שתדאג להביא כיבוד ולערוך אותו יפה, קבוצת תוכנית- שתכין לכולנו תכנית יפה לבוקר החברותי, קבוצת הצגה וקבוצת ארגון ותפאורה. כל בת יכולה עכשיו להגיד לי באיזו קבוצה היא רוצה להשתתף". הדסה הצביעה, "כן, הדסה" קראה לה המורה. "המורה, רחלי, בתיה ואני רוצות להיות ביחד בארגון ותפאורה, בסדר?".

"ואני רוצה להיות עם ברכי!" קראה אפרת.

"חני, שיפי, שירה ואני רוצות ביחד בהצגה" ריקי.

"ואנחנו בתפאורה" צעקה חיהלה ושלבה ידיים עם מיכל.

המורה רשמה הכל. עד סוף השיעור כולן הצביעו וצעקו ובקשו להיות עם בנות מסוימות. שרהלה ישבה בשילוב ידיים והסתכלה על הרצפה. אף אחת לא צעקה: "המורה, אני רוצה להיות עם שרהלה", אף אחת לא שאלה אותה באיזו קבוצה היא כדי להצטרף אליה.

למה אף אחת לא רוצה להיות אתה?

. . .​

"אבא, מתי מגיעים?" שאל שוב דודי ונענע רגליים במושב של המכונית.

"פחות שתי דקות מהפעם הקודמת ששאלת" צחק אבא ועצר ברמזור אדום. "עוד שמונה דקות, בעזרת ה'".

שרהלה חייכה וצבטה לדודי בלחי, היא כל כך חכתה למפגש הדודים השנתי שנערך כל שנה כשדוד נחומי ודודה מינדי מגיעים עם הילדים שלהם מאמריקה. גם את בנות הדודות שלה מהארץ היא לא ראתה מאז פסח והיא ממש מתגעגעת אליהן. כמה טוב שהיום המפגש.

. . .​

"יש! ניצחתי!" שרהלה שמחה. "עוד פעם?" צחקה מלכי, "טוב, נמאס לי. באנה נאסוף ונחפש משחק אחר".

"וואו, שרהלה, את ממש אלופה!" זהבי חייכה אליה "פעם שלישית שאת מנצחת". הן אספו את הקלפים ביחד והכניסו לקופסא.

"רוצות לראות ציור שציירתי במטוס?" שאלה אותן מלכי, וכבר מהרה להוציא מהתיק הקטן שהביאה איתה דף בריסטול ארוך. הדף כולו היה צבוע בתכלת בכל מיני גוונים ועליו טיילו עננים לבנים ואפורים, גם כן בהרבה גוונים שונים.

"צבעתי את זה בצבעים החדשים שאבא ואמא שלי קנו לי לטיסה" היא ספרה, "מצויר כאן מה שראיתי מהחלון של המטוס, רק יותר בקטן". היא הביאה את הדף לזהבי שעמדה במרכז, ושלושתן הסתכלו. "איזה יפה!" התלהבה זהבי "את ממש ציירת, מלכי. איזה מדויק!".

מלכי חייכה, קורנת משמחה.

. . .​

"אני רוצה לשבת ליד זהבי!" קראו ביחד שרהלה, מלכי ויוכי כשהתיישבו כולם לארוחת ערב משותפת.

"מי מוותרת?" ביררה סבתא בנחת.

"אני" אמרה יוכי לאחר מחשבה, "אני אשב מול זהבי".

אחרי שהן עזרו לסבתא ולדודות להגיש את האוכל, טעמה זהבי ואמרה: "וואי, סבתא, איזה טעים זה! תודה!".

"נכון, תודה, סבתא" אמרו גם מלכי, יוכי ושרהלה. שרהלה קצת התביישה שהיא לא זכרה להגיד קודם, טוב שזהבי זכרה והזכירה לה.

. . .​

בכל זמן הנסיעה חזור שרהלה חשבה על זהבי. לאורך כל המפגש כולן רצו להיות לידה, לשחק איתה ולשבת לידה. למרות שזהבי היא כמעט הכי קטנה מבניהן, והיא, שרהלה, הכי גדולה.

גם היא בעצמה אוהבת לשחק עם זהבי ולדבר אתה. תמיד טוב ונעים לה להיות ליד זהבי. היא בטוחה שגם בכיתה שלה כולן רוצות להיות חברות שלה ולהיות אתה באותה קבוצה.

שרהלה הרגישה שהיא חייבת לדעת- מה זהבי עושה שכל כך נעים להיות לידה? איך זה שאתה, עם שרהלה, כמעט אף אחת לא אוהבת לשחק- ועם זהבי כולן רוצות?

היא חשבה וחשבה עד שהגיעה למסקנה.

. . .​

שרהלה חזרה לכיתה מנטילת הידיים ומיהרה למקום, רואה את ציפי עורמת במרץ מעורב בחוסר אונים את תכולת הילקוט על השולחן. שרהלה נשכה שפתיים והתיישבה, מברכת: "המוציא" ובולעת את הנגיסה הראשונה.

על קצה הלשון עמד לה: "אוף, ציפי. כל הזמן את מבלגנת", אבל היא בלעה את זה במאמץ ביחד עם הנגיסה השניה. ציפי נאנחה והוציאה מהתיק עוד מחברת, מניחה בראש הערמה ומתכופפת חזרה לילקוט.

המחברת התגלגלה לקצה השולחן ונפתחה בעמוד הראשון. בשער היו מצוירות מבחנות במגוון גדלים המכילות נוזלים בצבעים שונים, באמצע הכל היה כתוב: "טבע" באותיות גדולות ויפות. "ציפי, את מציירת מאד יפה, את יודעת?" שרהלה התפעלה, "את מרשה לי להסתכל בעוד שערים של מחברות שלך?".

"תודה" ציפי חייכה בביישנות ושלפה סוף- סוף מהילקוט את הכריך שלה. "אני הולכת עכשיו ליטול ידיים, את יכולה להסתכל בשאר המחברות אם את רוצה. ואל תדאגי, אני אסדר אחר כך".

. . .​

"אלוף שני. אחת, שתיים, שלוש" נחמי זרקה את הכדור בתנופה לגובה. שרהלה רצה אליו, היא עוד לא הפסילה אף אחת מתחילת המשחק.

היא כמעט רצתה לומר: "זה לא פייר! בנות זורקות רק אל נחמי, אז ברור שהיא עושה 'אלופים', אלי בקושי זורקים". ברגע האחרון היא נזכרה בזהבי, נגשה לנחמי תוך כדי משחק ולחשה לה: "וואו, את אלופה. אני צריכה שתלמדי אותי איך את עושה את זה". נחמי חייכה ותפסה את הכדור שרחלי זרקה לכוונה באותה השניה.

ההפסקה הסתיימה, ולמרות ששרהלה לא הצליחה לתפוס את הכדור ולו פעם אחת, היא חזרה לכיתה עם הרגשה טובה מאד.

. . .​

"אני לא יודעת מה לעשות!" קראה שירה, המחופשת לנערה מאמריקה של לפני 120 שנה, בדרמטיות. "מה לבחור! מה להחליט! אם רק הייתה כאן סבתא שלי שתעודד אותי ותגיד לי מה נכון לעשות...". שיפי, המחופשת לבוס קשוח, דפקה על שעונה בעצבנות: "מהרי, אין לי את כל הזמן שבעולם". "החלטתי" שירה הרימה את ראשה בפאתוס: "אני עומדת בניסיון! לעולם לא אחלל את השבת!", "את מפוטרת!" הרעימה שיפי בקולה.

חני, שעמדה על ברכיה וכיפה וציצית מאלבד שיוו לה מראה של ילד, משכה לשירה בחצאיתה: "מינדה'לה" היא יללה, "לא יהיה לנו יותר מה לאכול?". "אל תדאג, אחי היקר" שירה נתנה לחני יד, "משמירת שבת- לעולם לא מפסידים!".

לפתע, מאחורי הקלעים המאולתרים שהקימו מארגנות ההצגה, התפרצה ריקי, המחופשת לסבתא קשישה. "מינדה'לה, מנחמקה שלי!" קראה בקול נרגש: "כמה שנים חיפשתי אתכם, והנה אתם פה!", היא קנחה את עיניה בממחטת בד. "שמעתי מהחלון קול של נערה ולא הייתי בטוחה אם האמנם זו את, נכדתי האהובה. התלבטתי, ומיד כששמעתי שאמרת שלא תעבדי בשבת- ידעתי שזו את, מינדה'לה שלי. היה לי ברור שהילדה של שורקה, זכרונה לברכה, לעולם לא תסכים לעבוד בשבת. אז מיהרתי ונכנסתי לפה. את רואה, מינדה'לה, בזכות שמירת השבת מצאתי אתכם סוף- סוף". חני התרוממה על רגליה וקדה יחד עם שירה, ריקי ושיפי בתיאום כמעט מושלם. "סוף" ריקי אמרה, "ההצגה הייתה על סיפור אמיתי שקרה לסבתה של אמא של חני".

המורה ובנות הכיתה מחאו כפיים והשחקניות הנבוכות מיהרו להוריד את התלבושות ולחזור לבגדיהן הרגילים.

"איזו הצגה מושקעת!" פתאום שרהלה גלתה שזה יוצא לה מהפה אפילו בלי לחשוב או להיזכר בהחלטה שלה, "ואתן מציגות כל כך יפה". שיפי קצת הסמיקה והתיישבה ליד שרהלה. "נראה לי שיצא לי גרוע" שתפה אותה, "שכחתי כמעט חצי ממה שהייתי אמורה להגיד, ופשוט המצאתי".

"המצאת באותו הרגע?!" שרהלה התפעלה באמת, "זה ממש כישרון. קוראים לזה: 'אילתור', נראה לי. ועשית את זה בצורה שאפילו לא שמו לב שלא תכננת מראש להגיד את מה שאמרת". "כן?" שיפי שמחה, "תודה. ותגידי, שרהלה" היא שנתה נושא, "עם מי את לומדת למבחן בחשבון? רוצה איתי?". שרהלה כמעט רצתה לשפשף את האוזניים, אף nexho! עדיין לא הציעה לה אף אחת ללמוד איתה למבחן.

"אני אשמח, כן" היא חייכה, מבינה שבאמת עשתה שינוי. "רוצה לבוא אלי היום בארבע?".

תודה! ממש מקסים וכזה השקעה!
תזכו למצוות

 

[כל שם שתרצה]

אם אפשר להזמין סיפור, הוא מבקש סיפור מימי בית המקדש, על הבן של הכהן הגדול. (ילד בן 11)

המשפט הזה עשה לי חשק לכתוב משהו.
אולי ציפייה לגאולה הקרובה.
טוב, אנסה. בלי הבטחה להצלחה, להכנס לדמות ולתקופה.
אבל אף פעם לא מזיק לנסות.

הנוסח הוא מיומנו של יהוידע, הבן של 'אבא שאול' הכהן הגדול.
נכתב בערך לפי התקופה, אז במילים מסויימות יידרש תרגומון קל לילד.

שָׁלוֹם לְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר!
נֶשֶׁף טוֹב!
הֲלֹא תַּכִּירֵנִי, מֵהֶעָלִים הַקּוֹדְמִים אֲשֶׁר חָרַטְתִּי בְּךָ.
וּבְכָל זֹאת, מִפְּאַת כְּבוֹדְךָ אַזְכִּיר שׁוּב אֶת שְׁמִי.
שְׁמִי יְהוֹיָדָע, בֵּן לְאָבִי הַנִּכְבָּד שָׁאוּל, וּלְאִמִּי הַכְּבוּדָּה קְצִיעָה.
הַלַּיְלָה רָצִיתִי לְשׂוֹחֵחַ עִמְּךָ עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים.

הֲלֹא יָדוּעַ לְךָ עִנְיַן הַמַּשָּׂא הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר הִטִּילוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל עַל אָבִי, מוֹרִי וְרַבִּי, אַבָּא שָׁאוּל.
וְהוּא לֹא חָפַץ בּוֹ, אֲבִי הַנִּכְבָּד, הוּא הַגֶּבֶר הוּקַם עַל, לְרֹב עַנְוָתוֹ הַמְרֻבָּה. אָמְנָם מִפְּנֵי אֲשֶׁר נִקְבְּצוּ בּוֹ כָּל הַדְּבָרִים הַנִּצְרָכִים לְמַשָּׂא זֶה, לֹא הָיָה יָכוֹל שֶׁלֹּא לִשְׁעוֹת לְתַחֲנוּנֵיהֶם וְהַפְצָרוֹתֵיהֶם וּבַקָּשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל מְאוֹרֵי הַדּוֹר, וְנַעֲנָה.
וּמֵאָז, מִזֶּה כַּמָּה שָׁנִים מְשַׁמֵּשׁ הוּא בַּקֹּדֶשׁ בְּבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ.
הַגַּע בְּעַצְמְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר, שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ! אָבִי הוּא הַיָּחִיד מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא לְבַדּוֹ מִכָּל שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִכְנָס אֶל הַמָּקוֹם הַמְּקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר, בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים!!
עַד כָּאן יָדַעְתָּ, כִּי הֶאֱזַנְתָּ לְמִכְתָּמַי אֲשֶׁר חָרַטְתִּי בְּעָלֶיךָ הַקְּדוּמִים.
אָמְנָם לְשֵׁמַע אֹזֶן אֲשֶׁר אַשְׁמִיעֲךָ בַּלַּיְלָה הַזֶּה - גַּם אַתָּה, הַמְלַוֶּה אוֹתִי זֶה עִדָּן וְעִדָּנִים, לֹא תּוּכַל לְהִוָּתֵר חֲרוּט-עֵת בִּלְבַד, גַּם בְּךָ תָּגִיל הַשִּׂמְחָה, תָּשׂוּשׂ הַצַּהֲלָה. יָבוֹאוּ בְּךָ כַּנְפֵי רוּחַ וְתִדְאֶה רוּחֲךָ אֶל עַל, עַד אֲשֶׁר תַּצְמִיחַ לְךָ קוּלְמוֹס לַחֲרֹט בּוֹ רַחֲשֵׁי לִבְּךָ עַל חֲרוּט-עֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא בַּאֲשֶׁר תִּמְצָא!
"וּבְכֵן, מָה הֱבִיאֲךָ הֲלוֹם?", בֶּטַח תִּשְׁאָלֵנִי. "מַדּוּעַ זֶה מִהַרְתָּ לַהֲעִירֵנִי?", בִּתְמִיהָתְךָ תְּצִיקֵנִי.
עַתָּה - מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ, דְּבָרִים מֵהַחֲדָרִים הַפְּנִימִיִּים אֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם.

הִנֵּה עוֹד פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ יָמִים מַגִּיעַ הַיּוֹם הָאַדִּיר בַּשָּׁנָה, יוֹם כַּבִּיר בִּקְדֻשָּׁתוֹ וְגָדוֹל בַּעֲבוֹדָתוֹ.
וְכָל הָעֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ כֻּלָּן - אֵינָן מֻטָּלוֹת אֶלָּא עַל אָבִי לְבַדּוֹ.
כָּל שְׁאָר הַכֹּהֲנִים הַנִּכְבָּדִים אֵינָם אֶלָּא מְשַׁמְּשִׁים לוֹ לְעֵזֶר בִּמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ.

זָכֹר אֶזְכֹּר אֵיךְ לִוִּינוּהוּ לְאָבִי בְּיוֹם הָאֶתְמוֹל לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין.
זָכֹר אֶזְכֹּר וְגַם אֲסַפֵּר לְךָ, כִּי חַשְׁתִּי בִּרְצוֹנְךָ לֵדַע, חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְתִּי.

עִם שַׁחַר, הִשְׁכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ וְהָלַכְנוּ לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, לְאַחַר שֶׁקָּרָאנוּ קְרִיאַת שְׁמַע עִם אַנְשֵׁי מַעֲמָד, קְרִיאָה מְיֻחֶדֶת זוֹ הָיְתָה קֹדֶם זְמַנָּהּ, כִּי הָיְתָה נִקְבַּעַת לְפִי נִיצוֹצֵי הַזֹּהַר שֶׁל נִבְרֶשֶׁת הַזָּהָב הַמְהֻלֶּלֶת הַנִּצֶּבֶת בְּפִתְחוֹ שֶׁל הַהֵיכָל, נִבְרֶשֶׁת מְיֻחֶדֶת אֲשֶׁר תָּרְמָה בְּנִדְבַת לִבָּהּ הִילְנִי הַמַּלְכָּה, אִמּוֹ שֶׁל מֻנְבַּז מַלְכֵּנוּ יָרוּם הוֹדוֹ וְתִנָּשֵׂא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר הַיּוֹם הַזֶּה אָנוּ מוֹנִים שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְמַלְכוּתוֹ.

אַךְ מַה לִי לְכַלְכֵּל דְּבָרַי שֶׁלֹּא בְּמִשְׁפָּט, וּלְתָאֵר בַּשֶּׂרֶד אֶת נִבְרֶשֶׁת הַזָּהָב, בְּעוֹד אֲשֶׁר עִקָּרָם שֶׁל דְּבָרִים לְפָנַי, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. וּבְכֵן, אַנִּיחַ לָהּ לְנִבְרֶשֶׁת זוֹ, וְאַמְשִׁיךְ בְּתֵאוּר מַעֲשֵׂינוּ.

לְאַחַר תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וּקְרִיאַת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּמַעֲמָד נוֹרָא הוֹד, הֻכְנַס אָבִי בְּרוֹב כָּבוֹד וְהָדָר לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין.
שָׁם הִזּוּ עָלָיו לָרִאשׁוֹנָה מֵאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה.
וְאַל תְּדַמֶּה בְּנַפְשְׁךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר, כִּי אָבִי נִטְמָא אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג בְּאֵיזוֹ מִיתָה, וְלָכֵן הֻצְרַךְ הוּא לְהַזָּאָה זוֹ, חָלִילָה לְךָ מִלַּחְשֹׁב כֵּן, שֶׁהֲרֵי אָסוּר הוּא אָבִי לְהִטַּמֵּא לְכָל מֵת, וַאֲפִלּוּ לְאָבִיו וְאִמּוֹ, אֶלָּא הַזָּאָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, כְּדֵי לְטַהֲרוֹ מִכָּל חֲשַׁשׁ וְנִדְנוּד טֻמְאָה, מִכָּל שֶׁמֶץ מַדְמֵנָה, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לֶאֱלֹקֵינוּ, וְהַנִּכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים טָעוּן הוּא טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה בְּכֶפֶל כִּפְלַיִם מִכָּל יִשְׂרָאֵל. עַל כֵּן בָּאָה אֵלָיו הַטְּבִילָה הַזֹּאת.

"וּמֵהֵיכָן נָטְלוּ אֶת הָאֵפֶר?", שׁוֹאֵל הִנְּךָ.
נְטָלוּהוּ מִצִּנְצֶנֶת קְטַנָּה אֲשֶׁר בָּהּ מְשַׁמְּרִים אֵפֶר הַפָּרָה לְדוֹרוֹת. אֶת הָאֵפֶר מְעָרְבִים עִם מַיִם, בְּהַקְפָּדָה יְתֵרָה עַל הֲלָכוֹת רַבּוֹת הַכְּרוּכוֹת בְּעִנְיָן הַגָּדוֹל הַזֶּה, וּלְאַחַר מִכֵּן מַזִּים עָלָיו. טִפָּה אַחַת מִן הַמַּיִם וְהוּא נִטְהָר מִטֻּמְאָתוֹ.
כָּכָה יַעֲשׂוּ לַאֲבִי שִׁבְעַת יָמִים, מִלְּבַד יוֹם הַשַּׁבָּת.

וּבְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים הַלָּלוּ, אֲבִי מִתְכּוֹנֵן בְּכֹבֶד רֹאשׁ, אֵינוֹ יוֹצֵא מִלִּשְׁכָּתוֹ - לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין, אֵינוֹ מְוַתֵּר אֲפִלּוּ עַל עֲבוֹדָה אַחַת מֵעֲבוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ, שְׁחִיטַת הַפָּרִים וְהַכְּבָשִׂים, הַקְרָבַת אֵיבְרֵיהֶם. וְלֹא שֶׁהַדָּבָר זָר לוֹ כְּלָל, הֵן הָיָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנַּת הֶדְיוֹט שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְגִּילוֹ שׁוּב לִקְרַאת הַיּוֹם הַנִּכְבָּד.

וּבְלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוֹ, מַה נוֹרָא הָיָה הַמַּחֲזֶה! כַּמָּה הִתְרַגְּשׁוּת גָּאֲתָה בְּלִבִּי!
וּבְסֵתֶר לִבִּי, אַף תְּחוּשַׁת גַּאֲוָה קַלָּה בִּצְבְּצָה בִּי, עַל הֱיוֹתִי בֵּן לְאָבִי וְנֵצֶר לְמִשְׁפַּחְתִּי, "מִשְׁפַּחַת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל".
חֲשַׁשׁ יֵשׁ לִי שֶׁנִּלְכַּדְתִּי בָּהּ שׁוּב, בְּרִשְׁתּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר, הִיא מִכְמֹרֶת הַגַּאֲוָה. וְקוֹל אַחֵר קוֹרֵא כְּנֶגְדִּי כִּי אֵין זוֹ גַּאֲוָה, כִּי אִם גַּבְהוּת הַלֵּב בְּדַרְכֵי ה', וּמִדָּה חֲמוּדָה וְנֶאֱצָלָה הִיא.
אֶלָּא שֶׁלִּבִּי עֲדַיִן מְהַסֵּס בַּדָּבָר, וּכְבָר אֲנִי מַבְטִיחַ לְעַצְמִי כִּי אֲבָרֵר עִנְיָן זֶה אֵצֶל רֹאשׁ הַסַּנְהֶדְרִין, אֶדְרוֹשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ ה', וְאוּלַי יוֹדִיעֵנִי מִשְׁפָּטִי. שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ לְהַקְרִיב קָרְבָּן עוֹלָה עַל הִרְהוּר לִבִּי. וְאִם אֱמֶת יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה, אֲנַסֶּה לִמְצוֹא אֵיזֶה יוֹם שֶׁאָבִי אֵינוֹ נִמְצָא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁלֹּא יִשְׁאָלֵנִי עַל דְּבַר הַקָּרְבָּן וּפָנַי יֶחֱוָרוּ בִּכְלִמָּתִי עַל רַחֲשֵׁי לִבִּי הַזֵּידוֹנִים.

הִנֵּה שׁוּב הִפְלַגְתִּי לִי מִן הַתֵּאוּר. עַתָּה אָשׁוּב לְעִנְיַן הַלַּיְלָה.

בְּלֵיל זֶה, לֵיל הַהֲכָנָה לִקְרַאת הַיּוֹם, עַד חֲצוֹת הַלַּיִל אֵין שׁוּם עֲבוֹדָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מִלְּבַד שִׁיּוּרֵי הַחֲלָבִים וְהָאֵיבָרִים אֲשֶׁר קָרְבוּ לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה, אֵין מַקְרִיבִים קָרְבָּן נוֹסָף.
וּמָה יֵשׁ לוֹ לְאָבִי לַעֲשׂוֹת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ?
וּבְכֵן, יוֹשֵׁב הוּא וְלוֹמֵד, עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אוֹ מְאַמֵּן יָדוֹ לַחֲפִינַת הַקְּטֹרֶת, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
וּבְלַיְלָה זֶה אָסוּר לוֹ לִישֹׁן כְּלָל, לֹא יִתֵּן שֵׁנָה לְעֵינָיו וְלֹא תְּנוּמָה לְעַפְעַפָּיו.
וּכְבָר זָכוּר אֲנִי בְּאֶשְׁתָּקַד, שֶׁבָּהּ הָיָה אָבִי מְנַמְנֵם קִמְעָא.
וְלֹא מִפְּנֵי אֲשֶׁר הִרְבָּה בַּמַּאֲכָל בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי, כִּי אַף שֶׁמִּצְוָה הִיא לְכָל יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בַּאֲכִילָה בַּתְּשִׁיעִי כְּיוֹם טוֹב, מֵאָבִי הָיוּ מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ רִבּוּי מַאֲכָל, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי שֵׁנָה.
אֶלָּא תְּנוּמָה זוֹ קָפְצָה עָלָיו מֵחֲמַת חֻלְשָׁתוֹ. כִּי יָדַע שֶׁכָּל יוֹם הַמָּחָר תָּלוּי הוּא בּוֹ לְבַדּוֹ. כָּל כְּלַל יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְיַרְבּוּ תַּחֲנוּנִים, אֲבָל הָעֲבוֹדָה בַּבַּיִת הַמְּקֻדָּשׁ אֵינָהּ תְּלוּיָה אֶלָּא עַל כְּתֵפָיו הַגְּדוֹלוֹת. וְאַחְרָיוּת נִשְׂגָּבָה זוֹ הֵמִיטָה עָלָיו תְּנוּמָה זוֹ.
אֶלָּא שֶׁיַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וְחַבְרֵיהֶם, פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה הָעוֹמְדִים לְפָנָיו, לֹא הִנִּיחוּ לוֹ לִשְׁקֹעַ בִּתְנוּמָה זוֹ כְּלָל וְעִקָּר.
בַּתְּחִלָּה הִכּוּ לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע, הִשְׁמִיעוּ קוֹל גָּדוֹל עַד שֶׁהָיְתָה הָעֲזָרָה כֻּלָּהּ נִרְגֶּשֶׁת וּמִזְדַּעֲזַעַת. וּכְשֶׁרָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר מַסְפִּיק כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ יוֹתֵר, בִּקְשׁוּ הֵימֶנּוּ לְהַרְאוֹת לָהֶם צוּרָתָהּ שֶׁל קִדָּה. וְאַל יְהִי דָּבָר זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ, כִּי מְלָאכָה קָשָׁה הִיא וְדוֹרֶשֶׁת כֹּחַ גָּדוֹל.
הַדָּבָר סִיֵּעַ מְאוֹד לְאָבִי, שֶׁכֵּן הוּא נִנְעַר מִמְּקוֹם מוֹשָׁבוֹ וְהֵחֵל לָקֹד קִדָּה אַחַר קִדָּה, לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם, עַד שֶׁהָעֲיֵפוּת סָרָה מִמֶּנּוּ לִצְמִיתוּת.
לְאַחַר מִכֵּן הֵחֵל אָבִי לִקְרוֹת לִפְנֵיהֶם וְלִדְרוֹשׁ בַּמִּקְרָא, וְהָיָה פּוֹתֵחַ בַּמִּקְרָא וְעוֹבֵר לַנָּבִיא שְׁמוּאֵל, וּמִשָּׁם לִמְגִלַּת שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר בַּכְּתוּבִים, הוֹלֵךְ וְחוֹרֵז הַמִּקְרָא עִם הַהֲלָכָה הַנִּקְרֵאת מִשְׁנָה, וּמוֹסִיף לֶקַח וּפִלְפּוּל הַמְכֻנֶּה תַּלְמוּד, וּמִפִּיו יוֹצְאִים גַּחֲלֵי אֵשׁ וּמְלַהֲטִים כָּל סְבִיבוֹתָיו, מַסְעִירִים כָּל שׁוֹמְעָיו. וְהָיוּ הַדְּבָרִים שְׂמֵחִים כִּנְתִינָתָן מִסִּינַי, וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם הַהוּא עוֹמְדִים נִפְעָמִים וּמִשְׁתָּאִים, מְלַחֲשִׁים זֶה לָזֶה בְּאֵימָה: שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים. אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לְכֹהֵן גָּדוֹל אֲשֶׁר כָּזֶה.
וּבִי, בְּלִבִּי, שׁוּב הִתְגַּנְּבָה לָהּ הַהַרְגָּשָׁה הָאֲמוּרָה, וּלְאַחֲרֶיהָ שׁוּב הִזְדַּנֵּב לוֹ הַסָּפֵק אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, אִם יָשָׁר בְּעֵינַי ה' דַּרְכִּי אִם לֹא.
וּלְפִי שֶׁרָאִיתִי כִּי הַדְּבָרִים חוֹזְרִים וְשָׁבִים אֶצְלִי, גָּמְלָה הַהַחְלָטָה בְּלִבִּי, מָנוּי וְגָמוּר עִמָּדִי כִּי עוֹד הַלַּיְלָה אֵצֵא לְרֶגַע מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְבַקֵּשׁ אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל הַנָּשִׂיא, בְּוַדַּאי כְּבָר קָם הוּא מִשְּׁנָתוֹ, הֵן חֲצוֹת הַלַּיְלָה קָרֵב וּבָא, וְהִגִּיעָה עִתּוֹ לִשְׁקֹד עַל תַּלְמוּדוֹ. אֶעֱשֶׂה לִי רַב וְאֶסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאִם אֲמַהֵר בְּהִלּוּכִי אֶפְשָׁר שֶׁעוֹד אָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה הָרִאשׁוֹנָה בְּלַיִל קָדוֹשׁ זֶה: מְלֶאכֶת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן.

עַד כָּאן פָּתַחְתִּי בְּתֵאוּר הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ.

אֶלָּא שֶׁכְּבָר עָיַפְתִּי לִי מִן הַכְּתִיבָה.
אֲבַקֵּשׁ אֶת רְשׁוּתְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר, בִּטּוּי-רַחַשׁ נִכְבָּד, לְהַמְשִׁיךְ בָּהּ בְּעֵת אַחֶרֶת.


לפי המצב כעת, לא בטוח שתהיה 'עת אחרת'.
מוזמנים/ות להמשיך את העלילה..

 

[חפצי הירסטיילינג]

אלופה @שיבת ציון
כל הכבוד לך על היוזמה

 

[שיבת ציון]

אלופה @שיבת ציון
כל הכבוד לך על היוזמה

תודה!

המשפט הזה עשה לי חשק לכתוב משהו.
אולי ציפייה לגאולה הקרובה.
טוב, אנסה. בלי הבטחה להצלחה, להכנס לדמות ולתקופה.
אבל אף פעם לא מזיק לנסות.

הנוסח הוא מיומנו של יהוידע, הבן של 'אבא שאול' הכהן הגדול.
נכתב בערך לפי התקופה, אז במילים מסויימות יידרש תרגומון קל לילד.

שָׁלוֹם לְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר!
נֶשֶׁף טוֹב!
הֲלֹא תַּכִּירֵנִי, מֵהֶעָלִים הַקּוֹדְמִים אֲשֶׁר חָרַטְתִּי בְּךָ.
וּבְכָל זֹאת, מִפְּאַת כְּבוֹדְךָ אַזְכִּיר שׁוּב אֶת שְׁמִי.
שְׁמִי יְהוֹיָדָע, בֵּן לְאָבִי הַנִּכְבָּד שָׁאוּל, וּלְאִמִּי הַכְּבוּדָּה קְצִיעָה.
הַלַּיְלָה רָצִיתִי לְשׂוֹחֵחַ עִמְּךָ עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים.

הֲלֹא יָדוּעַ לְךָ עִנְיַן הַמַּשָּׂא הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר הִטִּילוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל עַל אָבִי, מוֹרִי וְרַבִּי, אַבָּא שָׁאוּל.
וְהוּא לֹא חָפַץ בּוֹ, אֲבִי הַנִּכְבָּד, הוּא הַגֶּבֶר הוּקַם עַל, לְרֹב עַנְוָתוֹ הַמְרֻבָּה. אָמְנָם מִפְּנֵי אֲשֶׁר נִקְבְּצוּ בּוֹ כָּל הַדְּבָרִים הַנִּצְרָכִים לְמַשָּׂא זֶה, לֹא הָיָה יָכוֹל שֶׁלֹּא לִשְׁעוֹת לְתַחֲנוּנֵיהֶם וְהַפְצָרוֹתֵיהֶם וּבַקָּשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל מְאוֹרֵי הַדּוֹר, וְנַעֲנָה.
וּמֵאָז, מִזֶּה כַּמָּה שָׁנִים מְשַׁמֵּשׁ הוּא בַּקֹּדֶשׁ בְּבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ.
הַגַּע בְּעַצְמְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר, שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ! אָבִי הוּא הַיָּחִיד מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא לְבַדּוֹ מִכָּל שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִכְנָס אֶל הַמָּקוֹם הַמְּקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר, בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים!!
עַד כָּאן יָדַעְתָּ, כִּי הֶאֱזַנְתָּ לְמִכְתָּמַי אֲשֶׁר חָרַטְתִּי בְּעָלֶיךָ הַקְּדוּמִים.
אָמְנָם לְשֵׁמַע אֹזֶן אֲשֶׁר אַשְׁמִיעֲךָ בַּלַּיְלָה הַזֶּה - גַּם אַתָּה, הַמְלַוֶּה אוֹתִי זֶה עִדָּן וְעִדָּנִים, לֹא תּוּכַל לְהִוָּתֵר חֲרוּט-עֵת בִּלְבַד, גַּם בְּךָ תָּגִיל הַשִּׂמְחָה, תָּשׂוּשׂ הַצַּהֲלָה. יָבוֹאוּ בְּךָ כַּנְפֵי רוּחַ וְתִדְאֶה רוּחֲךָ אֶל עַל, עַד אֲשֶׁר תַּצְמִיחַ לְךָ קוּלְמוֹס לַחֲרֹט בּוֹ רַחֲשֵׁי לִבְּךָ עַל חֲרוּט-עֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא בַּאֲשֶׁר תִּמְצָא!
"וּבְכֵן, מָה הֱבִיאֲךָ הֲלוֹם?", בֶּטַח תִּשְׁאָלֵנִי. "מַדּוּעַ זֶה מִהַרְתָּ לַהֲעִירֵנִי?", בִּתְמִיהָתְךָ תְּצִיקֵנִי.
עַתָּה - מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ, דְּבָרִים מֵהַחֲדָרִים הַפְּנִימִיִּים אֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם.

הִנֵּה עוֹד פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ יָמִים מַגִּיעַ הַיּוֹם הָאַדִּיר בַּשָּׁנָה, יוֹם כַּבִּיר בִּקְדֻשָּׁתוֹ וְגָדוֹל בַּעֲבוֹדָתוֹ.
וְכָל הָעֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ כֻּלָּן - אֵינָן מֻטָּלוֹת אֶלָּא עַל אָבִי לְבַדּוֹ.
כָּל שְׁאָר הַכֹּהֲנִים הַנִּכְבָּדִים אֵינָם אֶלָּא מְשַׁמְּשִׁים לוֹ לְעֵזֶר בִּמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ.

זָכֹר אֶזְכֹּר אֵיךְ לִוִּינוּהוּ לְאָבִי בְּיוֹם הָאֶתְמוֹל לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין.
זָכֹר אֶזְכֹּר וְגַם אֲסַפֵּר לְךָ, כִּי חַשְׁתִּי בִּרְצוֹנְךָ לֵדַע, חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְתִּי.

עִם שַׁחַר, הִשְׁכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ וְהָלַכְנוּ לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, לְאַחַר שֶׁקָּרָאנוּ קְרִיאַת שְׁמַע עִם אַנְשֵׁי מַעֲמָד, קְרִיאָה מְיֻחֶדֶת זוֹ הָיְתָה קֹדֶם זְמַנָּהּ, כִּי הָיְתָה נִקְבַּעַת לְפִי נִיצוֹצֵי הַזֹּהַר שֶׁל נִבְרֶשֶׁת הַזָּהָב הַמְהֻלֶּלֶת הַנִּצֶּבֶת בְּפִתְחוֹ שֶׁל הַהֵיכָל, נִבְרֶשֶׁת מְיֻחֶדֶת אֲשֶׁר תָּרְמָה בְּנִדְבַת לִבָּהּ הִילְנִי הַמַּלְכָּה, אִמּוֹ שֶׁל מֻנְבַּז מַלְכֵּנוּ יָרוּם הוֹדוֹ וְתִנָּשֵׂא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר הַיּוֹם הַזֶּה אָנוּ מוֹנִים שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְמַלְכוּתוֹ.

אַךְ מַה לִי לְכַלְכֵּל דְּבָרַי שֶׁלֹּא בְּמִשְׁפָּט, וּלְתָאֵר בַּשֶּׂרֶד אֶת נִבְרֶשֶׁת הַזָּהָב, בְּעוֹד אֲשֶׁר עִקָּרָם שֶׁל דְּבָרִים לְפָנַי, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. וּבְכֵן, אַנִּיחַ לָהּ לְנִבְרֶשֶׁת זוֹ, וְאַמְשִׁיךְ בְּתֵאוּר מַעֲשֵׂינוּ.

לְאַחַר תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וּקְרִיאַת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּמַעֲמָד נוֹרָא הוֹד, הֻכְנַס אָבִי בְּרוֹב כָּבוֹד וְהָדָר לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין.
שָׁם הִזּוּ עָלָיו לָרִאשׁוֹנָה מֵאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה.
וְאַל תְּדַמֶּה בְּנַפְשְׁךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר, כִּי אָבִי נִטְמָא אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג בְּאֵיזוֹ מִיתָה, וְלָכֵן הֻצְרַךְ הוּא לְהַזָּאָה זוֹ, חָלִילָה לְךָ מִלַּחְשֹׁב כֵּן, שֶׁהֲרֵי אָסוּר הוּא אָבִי לְהִטַּמֵּא לְכָל מֵת, וַאֲפִלּוּ לְאָבִיו וְאִמּוֹ, אֶלָּא הַזָּאָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, כְּדֵי לְטַהֲרוֹ מִכָּל חֲשַׁשׁ וְנִדְנוּד טֻמְאָה, מִכָּל שֶׁמֶץ מַדְמֵנָה, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לֶאֱלֹקֵינוּ, וְהַנִּכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים טָעוּן הוּא טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה בְּכֶפֶל כִּפְלַיִם מִכָּל יִשְׂרָאֵל. עַל כֵּן בָּאָה אֵלָיו הַטְּבִילָה הַזֹּאת.

"וּמֵהֵיכָן נָטְלוּ אֶת הָאֵפֶר?", שׁוֹאֵל הִנְּךָ.
נְטָלוּהוּ מִצִּנְצֶנֶת קְטַנָּה אֲשֶׁר בָּהּ מְשַׁמְּרִים אֵפֶר הַפָּרָה לְדוֹרוֹת. אֶת הָאֵפֶר מְעָרְבִים עִם מַיִם, בְּהַקְפָּדָה יְתֵרָה עַל הֲלָכוֹת רַבּוֹת הַכְּרוּכוֹת בְּעִנְיָן הַגָּדוֹל הַזֶּה, וּלְאַחַר מִכֵּן מַזִּים עָלָיו. טִפָּה אַחַת מִן הַמַּיִם וְהוּא נִטְהָר מִטֻּמְאָתוֹ.
כָּכָה יַעֲשׂוּ לַאֲבִי שִׁבְעַת יָמִים, מִלְּבַד יוֹם הַשַּׁבָּת.

וּבְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים הַלָּלוּ, אֲבִי מִתְכּוֹנֵן בְּכֹבֶד רֹאשׁ, אֵינוֹ יוֹצֵא מִלִּשְׁכָּתוֹ - לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין, אֵינוֹ מְוַתֵּר אֲפִלּוּ עַל עֲבוֹדָה אַחַת מֵעֲבוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ, שְׁחִיטַת הַפָּרִים וְהַכְּבָשִׂים, הַקְרָבַת אֵיבְרֵיהֶם. וְלֹא שֶׁהַדָּבָר זָר לוֹ כְּלָל, הֵן הָיָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנַּת הֶדְיוֹט שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְגִּילוֹ שׁוּב לִקְרַאת הַיּוֹם הַנִּכְבָּד.

וּבְלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוֹ, מַה נוֹרָא הָיָה הַמַּחֲזֶה! כַּמָּה הִתְרַגְּשׁוּת גָּאֲתָה בְּלִבִּי!
וּבְסֵתֶר לִבִּי, אַף תְּחוּשַׁת גַּאֲוָה קַלָּה בִּצְבְּצָה בִּי, עַל הֱיוֹתִי בֵּן לְאָבִי וְנֵצֶר לְמִשְׁפַּחְתִּי, "מִשְׁפַּחַת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל".
חֲשַׁשׁ יֵשׁ לִי שֶׁנִּלְכַּדְתִּי בָּהּ שׁוּב, בְּרִשְׁתּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר, הִיא מִכְמֹרֶת הַגַּאֲוָה. וְקוֹל אַחֵר קוֹרֵא כְּנֶגְדִּי כִּי אֵין זוֹ גַּאֲוָה, כִּי אִם גַּבְהוּת הַלֵּב בְּדַרְכֵי ה', וּמִדָּה חֲמוּדָה וְנֶאֱצָלָה הִיא.
אֶלָּא שֶׁלִּבִּי עֲדַיִן מְהַסֵּס בַּדָּבָר, וּכְבָר אֲנִי מַבְטִיחַ לְעַצְמִי כִּי אֲבָרֵר עִנְיָן זֶה אֵצֶל רֹאשׁ הַסַּנְהֶדְרִין, אֶדְרוֹשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ ה', וְאוּלַי יוֹדִיעֵנִי מִשְׁפָּטִי. שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ לְהַקְרִיב קָרְבָּן עוֹלָה עַל הִרְהוּר לִבִּי. וְאִם אֱמֶת יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה, אֲנַסֶּה לִמְצוֹא אֵיזֶה יוֹם שֶׁאָבִי אֵינוֹ נִמְצָא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁלֹּא יִשְׁאָלֵנִי עַל דְּבַר הַקָּרְבָּן וּפָנַי יֶחֱוָרוּ בִּכְלִמָּתִי עַל רַחֲשֵׁי לִבִּי הַזֵּידוֹנִים.

הִנֵּה שׁוּב הִפְלַגְתִּי לִי מִן הַתֵּאוּר. עַתָּה אָשׁוּב לְעִנְיַן הַלַּיְלָה.

בְּלֵיל זֶה, לֵיל הַהֲכָנָה לִקְרַאת הַיּוֹם, עַד חֲצוֹת הַלַּיִל אֵין שׁוּם עֲבוֹדָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מִלְּבַד שִׁיּוּרֵי הַחֲלָבִים וְהָאֵיבָרִים אֲשֶׁר קָרְבוּ לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה, אֵין מַקְרִיבִים קָרְבָּן נוֹסָף.
וּמָה יֵשׁ לוֹ לְאָבִי לַעֲשׂוֹת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ?
וּבְכֵן, יוֹשֵׁב הוּא וְלוֹמֵד, עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אוֹ מְאַמֵּן יָדוֹ לַחֲפִינַת הַקְּטֹרֶת, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
וּבְלַיְלָה זֶה אָסוּר לוֹ לִישֹׁן כְּלָל, לֹא יִתֵּן שֵׁנָה לְעֵינָיו וְלֹא תְּנוּמָה לְעַפְעַפָּיו.
וּכְבָר זָכוּר אֲנִי בְּאֶשְׁתָּקַד, שֶׁבָּהּ הָיָה אָבִי מְנַמְנֵם קִמְעָא.
וְלֹא מִפְּנֵי אֲשֶׁר הִרְבָּה בַּמַּאֲכָל בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי, כִּי אַף שֶׁמִּצְוָה הִיא לְכָל יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בַּאֲכִילָה בַּתְּשִׁיעִי כְּיוֹם טוֹב, מֵאָבִי הָיוּ מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ רִבּוּי מַאֲכָל, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי שֵׁנָה.
אֶלָּא תְּנוּמָה זוֹ קָפְצָה עָלָיו מֵחֲמַת חֻלְשָׁתוֹ. כִּי יָדַע שֶׁכָּל יוֹם הַמָּחָר תָּלוּי הוּא בּוֹ לְבַדּוֹ. כָּל כְּלַל יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְיַרְבּוּ תַּחֲנוּנִים, אֲבָל הָעֲבוֹדָה בַּבַּיִת הַמְּקֻדָּשׁ אֵינָהּ תְּלוּיָה אֶלָּא עַל כְּתֵפָיו הַגְּדוֹלוֹת. וְאַחְרָיוּת נִשְׂגָּבָה זוֹ הֵמִיטָה עָלָיו תְּנוּמָה זוֹ.
אֶלָּא שֶׁיַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וְחַבְרֵיהֶם, פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה הָעוֹמְדִים לְפָנָיו, לֹא הִנִּיחוּ לוֹ לִשְׁקֹעַ בִּתְנוּמָה זוֹ כְּלָל וְעִקָּר.
בַּתְּחִלָּה הִכּוּ לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע, הִשְׁמִיעוּ קוֹל גָּדוֹל עַד שֶׁהָיְתָה הָעֲזָרָה כֻּלָּהּ נִרְגֶּשֶׁת וּמִזְדַּעֲזַעַת. וּכְשֶׁרָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר מַסְפִּיק כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ יוֹתֵר, בִּקְשׁוּ הֵימֶנּוּ לְהַרְאוֹת לָהֶם צוּרָתָהּ שֶׁל קִדָּה. וְאַל יְהִי דָּבָר זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ, כִּי מְלָאכָה קָשָׁה הִיא וְדוֹרֶשֶׁת כֹּחַ גָּדוֹל.
הַדָּבָר סִיֵּעַ מְאוֹד לְאָבִי, שֶׁכֵּן הוּא נִנְעַר מִמְּקוֹם מוֹשָׁבוֹ וְהֵחֵל לָקֹד קִדָּה אַחַר קִדָּה, לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם, עַד שֶׁהָעֲיֵפוּת סָרָה מִמֶּנּוּ לִצְמִיתוּת.
לְאַחַר מִכֵּן הֵחֵל אָבִי לִקְרוֹת לִפְנֵיהֶם וְלִדְרוֹשׁ בַּמִּקְרָא, וְהָיָה פּוֹתֵחַ בַּמִּקְרָא וְעוֹבֵר לַנָּבִיא שְׁמוּאֵל, וּמִשָּׁם לִמְגִלַּת שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר בַּכְּתוּבִים, הוֹלֵךְ וְחוֹרֵז הַמִּקְרָא עִם הַהֲלָכָה הַנִּקְרֵאת מִשְׁנָה, וּמוֹסִיף לֶקַח וּפִלְפּוּל הַמְכֻנֶּה תַּלְמוּד, וּמִפִּיו יוֹצְאִים גַּחֲלֵי אֵשׁ וּמְלַהֲטִים כָּל סְבִיבוֹתָיו, מַסְעִירִים כָּל שׁוֹמְעָיו. וְהָיוּ הַדְּבָרִים שְׂמֵחִים כִּנְתִינָתָן מִסִּינַי, וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם הַהוּא עוֹמְדִים נִפְעָמִים וּמִשְׁתָּאִים, מְלַחֲשִׁים זֶה לָזֶה בְּאֵימָה: שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים. אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לְכֹהֵן גָּדוֹל אֲשֶׁר כָּזֶה.
וּבִי, בְּלִבִּי, שׁוּב הִתְגַּנְּבָה לָהּ הַהַרְגָּשָׁה הָאֲמוּרָה, וּלְאַחֲרֶיהָ שׁוּב הִזְדַּנֵּב לוֹ הַסָּפֵק אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, אִם יָשָׁר בְּעֵינַי ה' דַּרְכִּי אִם לֹא.
וּלְפִי שֶׁרָאִיתִי כִּי הַדְּבָרִים חוֹזְרִים וְשָׁבִים אֶצְלִי, גָּמְלָה הַהַחְלָטָה בְּלִבִּי, מָנוּי וְגָמוּר עִמָּדִי כִּי עוֹד הַלַּיְלָה אֵצֵא לְרֶגַע מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְבַקֵּשׁ אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל הַנָּשִׂיא, בְּוַדַּאי כְּבָר קָם הוּא מִשְּׁנָתוֹ, הֵן חֲצוֹת הַלַּיְלָה קָרֵב וּבָא, וְהִגִּיעָה עִתּוֹ לִשְׁקֹד עַל תַּלְמוּדוֹ. אֶעֱשֶׂה לִי רַב וְאֶסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאִם אֲמַהֵר בְּהִלּוּכִי אֶפְשָׁר שֶׁעוֹד אָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה הָרִאשׁוֹנָה בְּלַיִל קָדוֹשׁ זֶה: מְלֶאכֶת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן.

עַד כָּאן פָּתַחְתִּי בְּתֵאוּר הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ.

אֶלָּא שֶׁכְּבָר עָיַפְתִּי לִי מִן הַכְּתִיבָה.
אֲבַקֵּשׁ אֶת רְשׁוּתְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר, בִּטּוּי-רַחַשׁ נִכְבָּד, לְהַמְשִׁיךְ בָּהּ בְּעֵת אַחֶרֶת.


לפי המצב כעת, לא בטוח שתהיה 'עת אחרת'.
מוזמנים/ות להמשיך את העלילה..

וואו, @כל שם שתרצה הלילה אמנם כבר בא ואנכי עייפתי ופניתי בואכה המיטה, לולא קורות אלו שכתבת ודלו מבין האבנים השחורות שתחת ידי עיגול זהוב האומר וחוזר ואומר: "וואו".

וברצינות, אלופה. לא קראתי את הכל מהסיבה האמורה לעיל, אבל אני מסמנת לי כדי לחזור לקרוא. ממה שכן קראתי התפעלתי ממש. אולי תכנסי בכל זאת לקהילת הכתיבה?

 

[כל שם שתרצה]

אולי תכנסי בכל זאת לקהילת הכתיבה?

כל דבר בעתו.
ותודה שנית על ההזמנה.
ולילה טוב!

ואשמח לבקורת.
ואולי גם להמשך שלך..

 

[HennyS]

שָׁלוֹם לְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר!
נֶשֶׁף טוֹב!
הֲלֹא תַּכִּירֵנִי, מֵהֶעָלִים הַקּוֹדְמִים אֲשֶׁר חָרַטְתִּי בְּךָ.
וּבְכָל זֹאת, מִפְּאַת כְּבוֹדְךָ אַזְכִּיר שׁוּב אֶת שְׁמִי.
שְׁמִי יְהוֹיָדָע, בֵּן לְאָבִי הַנִּכְבָּד שָׁאוּל, וּלְאִמִּי הַכְּבוּדָּה קְצִיעָה.
הַלַּיְלָה רָצִיתִי לְשׂוֹחֵחַ עִמְּךָ עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים.

וואו!
אני מחכה כבר שהוא יחזור מהחיידר ואראה לו את זה...

 

[שיבת ציון]

והפעם- - - שלושה סיפורים על שלושה ילדים מקסימים.

בס"ד

סִפּוּר עַל אֵלִי (לגיל 3)​

לְאֵלִי יֵשׁ הַרְבֵּה מִשְׂחָקִים.

יֵשׁ לוֹ מְכוֹנִיּוֹת עִם חַלּוֹנוֹת וְגַלְגַּלִּים, מְכוֹנִיּוֹת בְּכָל מִינֵי צְבָעִים: אָדֹם, כָּחֹל, יָרֹק וְצָהֹב. יֵשׁ לוֹ גַּם מְכוֹנִית שֶׁל מִשְׁטָרָה.

לְאֵלִי יֵשׁ גַּם קֻבִּיּוֹת מִשְׂחָק. קֻבִּיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, מְרֻבָּעוֹת וְגַם כָּאֵלּוּ בְּצוּרַת מַלְבֵּן.

יֵשׁ לוֹ גַּם צוּרוֹת שֶׁל מַגְנֵטִים. הוּא לוֹקֵחַ רִבּוּעַ צָהֹב, מְקָרֵב לְרִבּוּעַ כָּחֹל ו- הוֹפּ! הֵם מִתְחַבְּרִים.

אֵלִי אוֹהֵב לְשַׂחֵק בַּמִּשְׂחָקִים שֶׁלּוֹ. הוּא מַסִּיעַ אֶת הַמְּכוֹנִיּוֹת עַל הָרִצְפָּה בַּבַּיִת, וְלִפְעָמִים מַחְנֶה אוֹתָן בַּמּוּסָךְ.

הוּא בּוֹנֶה מֵהַקֻּבִּיּוֹת מִגְדָּלִים גְּבוֹהִים- גְּבוֹהִים, וְהוּא גַּם נֶהֱנֶה לְפָרֵק אוֹתָם בְּבַת אַחַת וְלִרְאוֹת אֵיךְ כָּל הַקֻּבִּיּוֹת נוֹפְלוֹת וְעוֹשׂוֹת רַעַשׁ.

גַּם מֵהַמַּגְנֵטִים הוּא אוֹהֵב לִבְנוֹת בָּתִּים וּבִנְיָנִים וּלְהַרְכִּיב לָהֶם גַּג מְשֻׁלָּשׁ בְּעֶזְרַת הַמַּגְנֵטִים הַמְּשֻׁלָּשִׁים.

אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁהוּא מְסַיֵּם לְשַׂחֵק בַּמְּכוֹנִיּוֹת, בַּקֻּבִּיּוֹת וּבַמַּגְנֵטִים, הוּא לֹא קָם וְהוֹלֵךְ. צָרִיךְ לֶאֱסֹף.

אִמָּא תָּמִיד אוֹמֶרֶת: "אֵלִי חָמוּד, אַחֲרֵי שֶׁמְּשַׂחֲקִים- אִי אֶפְשָׁר לָקוּם וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ אַחֵר, קֹדֶם צָרִיךְ לֶאֱסֹף". אֵלִי יֶלֶד טוֹב, הוּא שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל אִמָּא.

אַחֲרֵי שֶׁהוּא מְשַׂחֵק בַּמְּכוֹנִיּוֹת, הוּא אוֹסֵף אַחַת אַחַת וּמַחְזִיר לַקֻּפְסָא הַגְּדוֹלָה. אֶת הַמְּכוֹנִית הָאֲדֻמָּה וְאֶת הַמְּכוֹנִית הַכְּחֻלָּה, אֶת הַמְּכוֹנִית הַיְּרֻקָּה וְאֶת הַמְּכוֹנִית הַצְּהֻבָּה, וְגַם אֶת הַמְּכוֹנִית שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה. גַּם אֶת הַקֻּבִּיּוֹת וְהַמַּגְנֵטִים בְּכָל הַגְּדָלִים הוּא אוֹסֵף בַּיָּד וּמַנִּיחַ בַּקֻפְסָא שֶׁלָּהֶם.

אַחֲרֵי שֶׁאֵלִי מְסַיֵּם לְהַחְזִיר אֶת כָּל הַמִּשְׂחָקִים לַקֻּפְסָאוֹת, הוּא לוֹקֵחַ אֶת הַקֻּפְסָאוֹת וְגַם אוֹתָן שָׂם בַּמָּקוֹם.

אִמָּא גֵּאָה בְּאֵלִי, כִּי אֵלִי יֶלֶד גָּדוֹל וּמֵבִין. כָּכָה, כְּשֶׁהוּא מְסַדֵּר הַכֹּל בַּמָּקוֹם, הוּא יָכוֹל לְשַׂחֵק שׁוּב גַּם בַּפַּעַם הַבָּאָה.

 

[שיבת ציון]

בס"ד

סִפּוּר עַל דּוּדִי (לגיל 4)​

דּוּדִי מְאֹד אוֹהֵב לָלֶכֶת לַגַּן. בְּכָל בֹּקֶר, כְּשֶׁאִמָּא מְעִירָה אוֹתוֹ, הוּא קָם כְּמוֹ אַרִיֵה, מִתְאַרְגֵּן בִּזְרִיזוּת וּמִיָּד מִיָּד מוּכָן לָצֵאת.

הַיּוֹם בַּגַּן, הַגַּנֶּנֶת לִמְדָה אוֹתָם עַל: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם", זֶה הַשֶּׁבַח שֶׁאוֹמְרִים לַה', שֶׁמֵּשִׁיב אֶת הָרוּחַ וּמוֹרִיד לָנוּ גֶּשֶׁם מֵהַשָּׁמַיִם כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לִחְיוֹת.

אַחַר כָּךְ הַגַּנֶּנֶת חִלְּקָה לָהֶם דַּפִּים וְגַם גְּזִירֵי: "קְרֶפּ" בְּצֶבַע תְּכֵלֶת, וְכָל יֶלֶד צִיֵּר עֲנָנִים וְטִפּוֹת וְהִדְבִּיק בְּתוֹכָם גְּזִירֵי: "קְרֶפּ" מְכֻוָּצִים לְכַדּוּרִים קְטַנִּים.

בְּאֶמְצַע הַדַּף שֶׁל כָּל יֶלֶד הַגַּנֶּנֶת רָשְׁמָה: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וְיָפוֹת.

אַחַר כָּךְ הַגַּנֶּנֶת חִלְּקָה לְכָל אֶחָד עוּגִיָּה בְּצוּרַת עָנָן וְלִמְדָה אוֹתָם שִׁיר עַל הַגֶּשֶׁם.

בְּסוֹף הַיּוֹם כָּל הַיְּלָדִים לָקְחוּ אֶת הַיְּצִירוֹת שֶׁלָּהֶם וְהַגַּנֶּנֶת עָזְרָה לָהֶם לְהַכְנִיס אוֹתָן בִּזְהִירוּת לַתִּיקִים, כָּךְ שֶׁלֹּא תִּפָּגַמְנָה. דּוּדִי לֹא רָצָה לְהַכְנִיס אֶת הַיְּצִירָה לַתִּיק, הוּא הִמְשִׁיךְ לְהַחְזִיק אוֹתָהּ בַּיָּד. הוּא רָצָה לְהַרְאוֹת אוֹתָהּ לְאִמָּא מִיָּד כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַבַּיְתָה.

הוּא עָלָה לַהַסָּעָה יַחַד עִם כָּל הַיְּלָדִים שֶׁנּוֹסְעִים בָּהּ וְחִכָּה כָּל הַזְּמַן לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה.

כְּשֶׁהַהַסָּעָה עָצְרָה לְיַד הַבַּיִת שֶׁלּוֹ, דּוּדִי אָמַר תּוֹדָה לַמְּלַוֶּה וְיָרַד. אַבָּא חִכָּה לוֹ בַּתַּחֲנָה וְעָלָה יַחַד אִתּוֹ הַבַּיְתָה.

כְּשֶׁדּוּדִי נִכְנַס אֶל הַסָּלוֹן הוּא מִיָּד קָרָא: "אִמָּא", אֲבָל אִמָּא לֹא הָיְתָה בַּסָּלוֹן.

"אִמָּא נָחָה" רוּתִי הִסְבִּירָה לוֹ, "עַכְשָׁו אָסוּר לִצְעֹק וְאָסוּר לְהָעִיר אוֹתָהּ".

דּוּדִי הִתְאַכְזֵב. הוּא מַמָּשׁ רָצָה לְהַרְאוֹת אֶת הַיְּצִירָה לְאִמָּא.

הוּא כִּמְעַט רָץ לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת שֶׁל חֲדַר הַהוֹרִים, אֲבָל הוּא נָשַׁם עָמֹק וְהִצְלִיחַ לְהִתְגַּבֵּר. אָסוּר לְהָעִיר אֶת אִמָּא, זֶה לֹא כִּבּוּד הוֹרִים. דּוּדִי הוּא יֶלֶד גָּדוֹל, הוּא יוֹדֵעַ לְכַבֵּד הוֹרִים.

דּוּדִי הִנִּיחַ אֶת הַיְּצִירָה הַיָּפָה עַל הַשֻּׁלְחָן בִּזְהִירוּת, הוּא יְחַכֶּה בְּסַבְלָנוּת עַד שֶׁאִמָּא תָּקוּם, וּבֵינָתַיִם יִשְׁתַּדֵּל לִשְׁמֹר עַל הַשֶּׁקֶט כְּדֵי שֶׁהִיא לֹא תִּתְעוֹרֵר.

חֲצִי שָׁעָה לְאַחַר מִכֵּן אִמָּא קָמָה. דּוּדִי רָץ אֵלֶיהָ עִם הַיְּצִירָה. "תִּרְאִי, אִמָּא, אֶת מָה שֶׁהֵכַנְתִּי" הוּא הִרְאָה לָהּ. אִמָּא הִסְתַּכְּלָה וְהִתְפַּעֲלָה מְאֹד.

"וְאַתְּ יוֹדַעַת, אִמָּא?" רוּתִי סִפְּרָה לָהּ, "דּוּדִי מְאֹד רָצָה לְהַרְאוֹת לָךְ אֶת הַיְּצִירָה מִיָּד כְּשֶׁהוּא חָזַר, אֲבָל הוּא הִתְגַּבֵּר וְחִכָּה עַד עַכְשָׁו".

"בֶּאֱמֶת?" אִמָּא שָׂמְחָה וְהִתְפַּעֲלָה עוֹד יוֹתֵר, "אֲנִי מַמָּשׁ גֵּאָה בְּךָ, דּוּדִי".

אִמָּא הִתְכּוֹפְפָה וְנָתְנָה לְדוּדִי חִבּוּק, לַיֶּלֶד הַבּוֹגֵר שֶׁלָּהּ שֶׁמְּכַבֵּד הוֹרִים.

 

[שיבת ציון]

בס"ד

סִפּוּר עַל רוּתִי (לגיל 7)​

רוּתִי אוֹהֶבֶת בְּבֵית הַסֵּפֶר כָּל מִינֵי שִׁעוּרִים. הִיא אוֹהֶבֶת אֶת שִׁעוּר טֶבַע, אֶת שִׁעוּר חִנּוּךְ גּוּפָנִי וְגַם אֶת שִׁעוּר עִבְרִית. אֲבָל הֲכִי הֲכִי- רוּתִי אוֹהֶבֶת אֶת שִׁעוּר אֹמָּנוּת.

שְׁלוֹשָׁה שִׁעוּרֵי אֹמָּנוּת יֶשְׁנָם לְכִתָּתָהּ שֶׁל רוּתִי כָּל שָׁבוּעַ. שִׁעוּר אֶחָד בִּתְחִלַּת הַמַּעֲרֶכֶת שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן, וּשְׁנֵי שִׁעוּרִים נוֹסָפִים בְּסוֹף הַמַּעֲרֶכֶת שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי.

בְּשִׁעוּר אֹמָּנוּת הַמּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָן לְצַיֵּר צִיּוּרִים מְיֻחָדִים, לְקַפֵּל נְיָר לְצוּרוֹת מְעַנְיְנוֹת וְגַם לְהָכִין קִשּׁוּטִים מִדַּפִּים זוֹהֲרִים.

שָׁבוּעַ אֶחָד, רוּתִי לֹא הִרְגִּישָׁה טוֹב בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְלֹא יָכְלָה לָבוֹא לְבֵית הַסֵּפֶר. הִיא מְאֹד הִתְאַכְזְבָה שֶׁלֹּא בָּאָה וְלֹא הִשְׁתַּתְּפָה בְּשִׁעוּר אֹמָּנוּת, אֲבָל חִכְּתָה בְּסַבְלָנוּת לִשְׁנֵי הַשִּׁעוּרִים שֶׁבְּיוֹם שְׁלִישִׁי.

יוֹם שְׁלִישִׁי הִגִּיעַ וְרוּתִי שָׂמְחָה. בָּעֶרֶב הַקּוֹדֵם הִיא כְּבָר הִכְנִיסָה לַיַּלְקוּט אֶת מַחְבֶּרֶת הַצִּיּוּר בְּיַחַד עִם שְׁאַר סִפְרֵי הַלִּמּוּד הַנִּצְרָכִים לְיוֹם שְׁלִישִׁי, וּבַבֹּקֶר רַק הָיְתָה צְרִיכָה לְכָתֵף אֶת הַיַּלְקוּט וְלָלֶכֶת בְּשִׂמְחָה.

אֲבָל בְּבֵית הַסֵּפֶר חִכְּתָה לָהּ הַפְתָּעָה.

"בָּנוֹת יְקָרוֹת" הַמּוֹרָה הוֹדִיעָה בַּשִּׁעוּר הַחֲמִישִׁי, זֶה שֶׁלְּאַחֲרָיו מְשֻׁבָּץ בַּמַּעֲרֶכֶת שִׁעוּר אֹמָּנוּת. "הַמּוֹרָה לְאֹמָּנוּת לֹא יָכְלָה לְהַגִּיעַ הַיּוֹם. הַיּוֹם, בִּמְקוֹם לְהִשָּׁאֵר עַד הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם וָחֵצִי, אַתֶּן מְשֻׁחְרָרוֹת עַכְשָׁו. שִׁעוּר אֹמָּנוּת הִתְבַּטֵּל".

חֵלֶק מֵהַבָּנוֹת צָעֲקוּ: "יֵשׁ!", נֶחְמָד לַחְזֹר הַבַּיְתָה מֻקְדָּם מֵהַצָּפוּי. חֵלֶק הִתְאַכְזְבוּ, הֵן אוֹהֲבוֹת אֶת שִׁעוּר אֹמָּנוּת וּמִצְטַעֲרוֹת שֶׁהוּא הִתְבַּטֵּל. אֲבָל רוּתִי- כִּמְעַט בָּכְתָה. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה הִיא חִכְּתָה לַשִּׁעוּר הַזֶּה- מֵהַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, וּבַסּוֹף הוּא מִתְבַּטֵּל.

רִיקִי, חֲבֶרְתָּהּ שֶׁל רוּתִי שֶׁיּוֹשֶׁבֶת לְצִדָּהּ בַּכִּתָּה, רָאֲתָה עַד כַּמָּה קָשֶׁה לְרוּתִי וְאָמְרָה לָהּ: "אַתְּ יוֹדַעַת, רוּתִי? בְּשַׁבָּת אַבָּא שֶׁלִּי סִפֵּר לָנוּ עַל נַחוּם אִישׁ גַּמְּזוּ".

"נַחוּם אִישׁ גַּמְּזוּ?" לֹא הֵבִינָה רוּתִי, "מִי זֶה?".

"נַחוּם אִישׁ גַּמְּזוּ זֶה צַדִּיק שֶׁמְּסֻפָּר עָלָיו בַּגְּמָרָא, שֶׁעַל כָּל דָּבָר שֶׁקָּרָה לוֹ- גַּם אִם זֶה הָיָה נִרְאֶה רַע וְלֹא טוֹב, אָמַר: גַּם זוּ לְטוֹבָה. שֶׁזֶּה אוֹמֵר, שֶׁכָּל מָה שֶׁה' עוֹשֶׂה- זֶה מָה שֶׁהֲכִי טוֹב לָנוּ, גַּם אִם זֶה נִרְאֶה לָנוּ רַע".

רוּתִי הִקְשִׁיבָה לְרִיקִי, חָשְׁבָה וְהֵבִינָה. הָעֻבְדָּה שֶׁשִּׁעוּר אֹמָּנוּת הִתְבַּטֵּל- נִרְאֲתָה לָהּ מַמָּשׁ לֹא טוֹבָה, מְצַעֶרֶת וּמְאַכְזֶבֶת. אֲבָל בְּעֶצֶם, כָּל מָה שֶׁה' עוֹשֶׂה זֶה טוֹב. אָז גַּם זֶה שֶׁשִּׁעוּר אֹמָּנוּת הִתְבַּטֵּל- זֶה בְּוַדַּאי טוֹב בִּשְׁבִילָהּ.

הִיא חִיְּכָה וְקָמָה מֵהַמָּקוֹם, מְכַתֶּפֶת אֶת הַיַּלְקוּט וּמְרִימָה אֶת הַכִּסֵּא.

"תּוֹדָה, רִיקִי. לְהִתְרָאוֹת" הִיא אָמְרָה לְרִיקִי וְיָצְאָה מֵהַכִּתָּה, מְמַהֶרֶת הַבַּיְתָה.

בַּבַּיִת חִכְּתָה לָהּ הַפְתָּעָה נְעִימָה.

דּוֹד יִצְחָק וְדוֹדָה מִרְיָם הִגִּיעוּ לְבַקֵּר עִם הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם בְּהַפְתָּעָה!

"הוֹ, הִגַּעְתְּ" שָׂמְחָה לִקְרָאתָהּ נֵחַמִי, בַּת דּוֹדָתָהּ, "עָבַרְנוּ כָּאן וְעָלִינוּ לְבַקֵּר לְמַמָּשׁ קְצָת זְמַן. אִמָּא שֶׁלָּךְ אָמְרָה שֶׁהַיּוֹם אַתְּ מְסַיֶּמֶת בְּשָׁעָה שְׁתַּיִם וָחֵצִי, כְּבָר פָּחַדְתִּי שֶׁלֹּא תַּסְפִּיקִי וְנֵלֵךְ לִפְנֵי שֶׁתָּבוֹאִי. אֵיזֶה כֵּיף שֶׁהִגַּעְתְּ מֻקְדָּם יוֹתֵר!".

רוּתִי חִיְּכָה, בִּקּוּר שֶׁל הַדּוֹדִים שָׁוֶה לָהּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשִּׁעוּר אֹמָּנוּת שֶׁמִּתְקַיֵּם בְּכָל שָׁבוּעַ.

"הִתְבַּטֵּל לָנוּ הַיּוֹם שִׁעוּר אֹמָּנוּת" הִיא סִפְּרָה לְנֵחַמִי, "אֲבָל יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי שֶׁהַכֹּל זֶה לְטוֹבָה.".

 

[הלר]

למה את לא כותבת בעיתון ועושה מזה כסף

 

[שיבת ציון]

למה את לא כותבת בעיתון ועושה מזה כסף

אמן, בקרוב...
אתה מכיר עיתון שצריך כותבת? אני באמת מתכננת לשלוח, מתלבטת לאיפה.

 

[הלר]

בעיתון שאני עובד בו לא צריכים
אולי אני יברר

 

[שיבת ציון]

נשמח לקבל סיפור שהתרחש בג'ונג'ל הפרימיטיבי מלפני יובל שנים
תודה רבה

יש פרוט לבקשה?
מנסה לחשוב על משהו, ואם אתם רוצים משהו מסוים יותר, אשמח!
וכן אם תרצו שאציין את שמכם, ואם כן, מהו שמכם...

 

[כל שם שתרצה]

בשוב ה' את @שיבת ציון היינו כחולמים, היא כבר תדאג לממש את החלום..
תודה על שלשת הסיפורים האחרונים!!