הנושאים החמים
הנושאים החמים
עד לאחרונה לא סבלתי יותר מדי מהקורונה. במידה זהירה אפשר לומר שגם די נהניתי משלל השירותים שהונגשו עד הדלת. אפילו את השמחה הביאו לי הביתה במשאיות. הילדים נהנו, הבית תסס, הצחוקים לא הפסיקו, וגם המריבות וטיפוסי הקירות. היו מחירים, כמובן, אבל הכל בגדר הנסבל.
ואז הילדים חזרו ללימודים. ולאחר כשלושה שבועות, משהו התחיל להריח לי לא תקין.
בהתחלה כל התיאורים הצבעוניים של בתי על המתרחש בבית הספר היו נשמעים לי מוגזמים אך חינניים. המורה הלחוצה מעבר למחיצת שקף + מסכה, הצהרות הבריאות, צוותי הניקיון המתוגברים, הוראות הריחוק, מעמד היציאות האינדיווידואליות לנטילת ידיים שמתמשך כשעה ורבע מדי בוקר, ההפסקות בשעות המוזרות, חיטויי הידיים הכפייתיים בתחילת ובסוף כל הפסקה, בתחילת ובסוף כל שיעור, אחרי כל גיהוק ובתום כל חיטוט אף.
קצת הגזימו, חשבתי, אבל אף אחד הרי לא מת מזהירות יתר.
אבל כשלפני שבוע הילדה שלי, בכיתה א', שעד כה היתה מלאת שמחת חיים במובן הכי פשוט של המילה, שמחה ומאושרת ונטולת דאגות – התחילה להתנהג כמו מישהי אחרת, אמרתי, יש סיכוי שמשהו כאן משתבש. היא מתעוררת בלילות ובוכה בהיסטריה שהיא מפחדת, לא מצליחה להירדם אחר כך במשך שעות, מסרבת להוריד את המסכה גם בבית, לא רוצה ללכת לבית ספר, מפתחת הפרעת חיטוי חמורה, מבוהלת באופן קבוע ועוד. אם זאת השגרה, הרי שהיה מצופה ממנה הרבה הרבה יותר.
בימים האחרונים, הסיפורים מבית הספר מסמרים את שערותיי.
אני מבין את המוטיבציה של ההנהלה שלא להגיע לכותרות בתור המוסד שנסגר בגלל הדבקה המונית. אבל בגלל זה להרוס נפשית את התלמידות? להעמיד את כל המסכנות ששכחו היום להביא את הצהרת הבריאות בשורה בחוץ, תוך זעקות שבר "להתרחק שש בלטות" עד שיבוא ההורה המזניח עם ההצהרה? לעמוד על וורידי התלמידות לאורך היום שלא יזוזו חלילה וחס? שיתפחלצו? שלא ישחקו? שיחטאו עוד פעם את הידיים ואת השולחן סתם כי למה לא?
הפכו את החיים שלהם לסיוט. זה באמת שווה את זה? מישהו לוקח בחשבון את המחירים הכבדים?
בבית הקורונה היתה חוויה היסטורית שתיזכר לא רע, בבית ספר זה הפך להיות אסון ממשי. כאן ועכשיו.
צריך להיזהר, לא אומר שלא, אבל בגבולות הטעם וההיגיון. הסיכון הקטן לא מצדיק את ההיסטריה, את הלחץ ואת ההרס לטווח הארוך. גם אם יידבקו, לא סוף העולם. ההגזמה הפרועה הזו עלולה לעלות לעתיד שלנו ביוקר רב, הרבה יותר ממה שספק ההדבקה הרחוק יעלה.
ואם כבר, הייתי מצפה ממוסד חינוכי שאמון להקנות ערכים יהודיים גם לנצל את הזמן הזה לא רק בשביל לשנן את ההוראות שוב ושוב ולהפוך את כל הדור הבא לדור בהפרעה, אלא גם קצת להתייחס לתקופה בצורה יהודית. באמונה. בביטחון ובשמחה.
השתדלות זה חשוב, אבל זה בשום אופן לא חזות הכל. הרבה משתדלים נדבקו למרות הכל ולהיפך. בסוף, איך שלא יהיה, אנחנו זקוקים לרחמי שמים מרובים. אז למה להרוס בדרך את השפיות של הילדות? למה זה טוב?
הילדה בוכה. לילה טוב.
ואז הילדים חזרו ללימודים. ולאחר כשלושה שבועות, משהו התחיל להריח לי לא תקין.
בהתחלה כל התיאורים הצבעוניים של בתי על המתרחש בבית הספר היו נשמעים לי מוגזמים אך חינניים. המורה הלחוצה מעבר למחיצת שקף + מסכה, הצהרות הבריאות, צוותי הניקיון המתוגברים, הוראות הריחוק, מעמד היציאות האינדיווידואליות לנטילת ידיים שמתמשך כשעה ורבע מדי בוקר, ההפסקות בשעות המוזרות, חיטויי הידיים הכפייתיים בתחילת ובסוף כל הפסקה, בתחילת ובסוף כל שיעור, אחרי כל גיהוק ובתום כל חיטוט אף.
קצת הגזימו, חשבתי, אבל אף אחד הרי לא מת מזהירות יתר.
אבל כשלפני שבוע הילדה שלי, בכיתה א', שעד כה היתה מלאת שמחת חיים במובן הכי פשוט של המילה, שמחה ומאושרת ונטולת דאגות – התחילה להתנהג כמו מישהי אחרת, אמרתי, יש סיכוי שמשהו כאן משתבש. היא מתעוררת בלילות ובוכה בהיסטריה שהיא מפחדת, לא מצליחה להירדם אחר כך במשך שעות, מסרבת להוריד את המסכה גם בבית, לא רוצה ללכת לבית ספר, מפתחת הפרעת חיטוי חמורה, מבוהלת באופן קבוע ועוד. אם זאת השגרה, הרי שהיה מצופה ממנה הרבה הרבה יותר.
בימים האחרונים, הסיפורים מבית הספר מסמרים את שערותיי.
אני מבין את המוטיבציה של ההנהלה שלא להגיע לכותרות בתור המוסד שנסגר בגלל הדבקה המונית. אבל בגלל זה להרוס נפשית את התלמידות? להעמיד את כל המסכנות ששכחו היום להביא את הצהרת הבריאות בשורה בחוץ, תוך זעקות שבר "להתרחק שש בלטות" עד שיבוא ההורה המזניח עם ההצהרה? לעמוד על וורידי התלמידות לאורך היום שלא יזוזו חלילה וחס? שיתפחלצו? שלא ישחקו? שיחטאו עוד פעם את הידיים ואת השולחן סתם כי למה לא?
הפכו את החיים שלהם לסיוט. זה באמת שווה את זה? מישהו לוקח בחשבון את המחירים הכבדים?
בבית הקורונה היתה חוויה היסטורית שתיזכר לא רע, בבית ספר זה הפך להיות אסון ממשי. כאן ועכשיו.
צריך להיזהר, לא אומר שלא, אבל בגבולות הטעם וההיגיון. הסיכון הקטן לא מצדיק את ההיסטריה, את הלחץ ואת ההרס לטווח הארוך. גם אם יידבקו, לא סוף העולם. ההגזמה הפרועה הזו עלולה לעלות לעתיד שלנו ביוקר רב, הרבה יותר ממה שספק ההדבקה הרחוק יעלה.
ואם כבר, הייתי מצפה ממוסד חינוכי שאמון להקנות ערכים יהודיים גם לנצל את הזמן הזה לא רק בשביל לשנן את ההוראות שוב ושוב ולהפוך את כל הדור הבא לדור בהפרעה, אלא גם קצת להתייחס לתקופה בצורה יהודית. באמונה. בביטחון ובשמחה.
השתדלות זה חשוב, אבל זה בשום אופן לא חזות הכל. הרבה משתדלים נדבקו למרות הכל ולהיפך. בסוף, איך שלא יהיה, אנחנו זקוקים לרחמי שמים מרובים. אז למה להרוס בדרך את השפיות של הילדות? למה זה טוב?
הילדה בוכה. לילה טוב.
