פנטזיה בסגנון כזה:
"אליוואן!" קמנהי שאג לו מרחוק. קולו מבועת. אלייוואן הפיל את הקברואי שמולו ותקע בו את חרבו. משתיק אותו לנצח.
הוא הפנה את מבטו אל עבר קמנהי, ונשימתו נעתקה.
קמנהי היה מוקף בחמישה קברואים ענקיים, כשאותם מנהיג דמות מטושטשת, לא אנושית. הוא נאבק בהם בסכין קטנה בלבד. חרבו מושלכת הרחק.
אלייוואן בלע את רוקו ושעט לכיוונם. מנסה לאזן חץ על קשת תוך כדי תנועה. "אני בא, קמנהי. תחזיק מעמד!" הוא הביט סביבו. צבאו עסוק עד עומק בלחימה. איש לא שם את ליבו למצוקתם. אין ברירה. זה רק שניהם, מול חמישה קברואים. וצל. אבל הם רחוקים. ודקה תמימה תעבור בטרם יצליח להגיע לחיכוך איתם. מה יהיה עד אז?
קמנהי נלחם יפה, דווקא. אולם הכוחות אינם שווים.
מכה מכוונת היטב בגבו הפילה אותו ארצה. שומטת את סכינו.
הצל המטושטש תופס את קמנהי המבועת ומחייך חיוך שטני כשרואה את שר הצבא השועט לעברם. "הוא חשוב לך?" הוא לא חיכה לתשובה. "אז קבל אותו."
והוא זרק את קמנהי מהצוק הגבוה מטה.
אלייוואן קפא על מקומו.
מביט כמו בחלום רע, בגופו החסון של חברו הטוב נופל מטה.
החרב בוערת בידו. כמו מכריחה אותו לפעול. הזעם מסמא את עיניו. משתק כל רגש אחר מלבד נקמה עוצמתית.
גוש עולה בגרונו. קמנהי.
שאגה יוצאת מפיו. הזעם מסתדר לכדי סדרת פעולות מוכתבת מראש.
הוא יוצא להלחם לבדו מול חמישה הרי אדם. אכזריים.
אבל הנקמה. הכעס. ההלם.
הכל מפעפע בו.
על החיים ועל המוות. הכל כבר לא משנה עכשיו. זה קמנהי.
הוא נלחם בהם. הראשון הוא הנמוך ביותר. אך האמיץ ביניהם. הזעם קורע את צווארו של הראשון.
השני נלחם יפה. השלישי מצטרף אליו.
הכעס הודף אותם. משאיר אותו מול המנהיג. הם נלחמים. המנהיג גבוה ממנו בראש. וכוחותיו אינם אנושיים. אבל אלייוואן עיוור מנקמה.
היא שורטת את קולו. מכתיבה לו תנועות מדוייקות.
המנהיג שולף צמד סכיני פרפר. בוערים באש. ירוקה, מכשפת.
אלייואן את חרבו הארוכה.
תנועותיהם מדוייקות. המנהיג פראי כמו חיה.
אלייוואן נואש.
אבל לא מספיקה תשוקה. לבסוף היה גם אלייוואן שרוע על הרצפה תחת רגלו החונקת של המנהיג העוצמתי.
"אתה פוחד. אה?
ברור. ראית את חברך." הוא הצמיד את סכיניו בהצלבה לצווארו. מחייך בזחיחות. מתרחק.
אבל כאילו יד נעלמה המשיכה מצמידה אותו אל הרצפה. חונקת את גרונו.
הצל צחק. רואה את נסיונותיו הנואשים של אלייוואן להשתחרר, וכמו צוחק על אזלת היד של בני האנוש.
"אבל לא.
אני לא אתן לך את העונג בלמות. אני אשאיר אותך בחיים כדי שתמשיך לסבול כל יום מחדש את יסורי המצפון. את הידיעה שבגללך מת חברך הטוב.
נראה מה יצא מיורש הממלכה כששגעון של ייסורי מצפון כוססים את נשמתו. זה יקל עליי את העבודה.
ברגע שתעלה על כס המלוכה, ממלכתך תתפורר לבד. ללא כל צורך להשקיע חיים רבים כל כך."
הוא הביט שוב באלייוואן וחיוכו גווע.
"אתן לך תזכורת לכך. שתזכיר לך כמה רופס אתה, וחסר אונים. אפילו את חיי חבריך הטובים אינך מצליח לשמור. אז איך אתה חושב שתצליח להנהיג עם שלם?"
הוא סימן בידו תנועה לא ברורה וידו של אלייוואן בערה.
הצל הותיר בו סימן אפל בכתבו המוזר.
דמו של אלייואן נזל סביב בטיפות ענקיות, והוא התרומם. "זכור"
אלייוואן התרומם והביט כמכושף באמת ידו. הכוויה עוד פועמת. טריה.
המילים מהדהדות בגזע מוחו.
בגללך. לא יכלת לשמור על חייו של חברך הטוב.
קמנהי.
הוא רץ מטה. במורד ההר. מחפש. נואש.
גופו של קמנהי היה זרוק בין הסלעים.
הוא בדק בנשימות קטועות את דופקו.
הוא חי. אבל בקושי.
אין הרבה סיכויים שזה יישאר ככה.
אלייוואן קרס על ידו. ידיו תומכות על מצחו.
סלח לי חבר.
מרחוק נשמע קולותיהם של חייליו המחפשים אותו. אולם הוא לא נע.
סליחה, חבר.
אני שונא את עצמי. הלוואי והיינו מחליפים.
זה מגיע לי. לא לך. אתה לא קשור.
הוא מביט בסימן על אמת ידו, ועצם את עיניו.
סליחה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
