הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשמצאתי את עצמי עומד איזה עשרים דקות בהמתנה לתורי, ידעתי שמדובר ברגע שיא בתוך מסע אישי רב תהפוכות.
מדי דקה חלף על פניי עוד מאושר אחד, מחזיק בגאווה קונוס נייר או שניים מלא בצ'יפס מהביל, ואני התקדמתי עוד צעד בדרך אל האושר.
ניצלתי את ההמתנה כדי לסכם ביני לביני את התקופה האחרונה, מאז החליט המופרע האלמוני לפתוח מסעדת צ'יפס בדיוק על הדרך הקבועה שלי.
תחילה כמובן גיחכתי על הרעיון המטומטם. בתור שריד לדור בו היו בעלי המכולות מחפשים למלא את מדפיהם בעוד ועוד מוצרים שאין להם שום קשר לליינאפ המוצרים המכולתי השגרתי, והיה הגיוני מבחינתם להציע אגזוזי הארלי דיווידסון לצד הלחם והמרגרינה, התקשיתי להתרגל לריאקציה הזו בתחום הצרכנות, שהגיעה עד לכדי פתיחת בתי עסק ייעודיים למוצר אחד שולי.
אבל ההרגל עשה את מה שעשה, ובעוד הגיחוך הלך ופחת, השתרבבו כל השיקולים האחרים. התורים המשתרכים מפתח ה'בוטיק' שרמזו על מרבץ תענוגות סודי, כמו ניחוחות הטיגון שהתפזרו למרחקים וערבבו את רוקי בריר סמיך, יחד עם הרעב המסורתי בשעות הערב הבינוניות, בצירוף מראות המאושרים מצודדים בכל מיני פינות וספסלים בקרבת מקום, שבולסים בתאווה רבה את השלל הצהוב שבאמתחתם, כל אלו הרכיבו את התהליך האבולוציוני שגרם לי לגבש את ההחלטה: לבדוק מקרוב מאוד את העניין הצ'יפסי המסתורי הזה.
לאחר ההמתנה הארוכה, שכדרכה הוסיפה נופך עסיסי לעונג הקרב ובא, פנה אלי הדייל במדי הרשת מבעד לדלפק המסוגנן ושאל מה בשבילך.
התבלבלתי. מה זאת אומרת מה בשבילי? צ'יפס בשבילי. כאילו, יש כאן עוד אופציות?
התברר לאחר מבוכה קצרה שכוונתו מה בשבילי מבחינת כמות.
אם כבר אז כבר. הכי גדול, אמרתי.
לאחר כמה רגעים הוא הגיש לי קונוס הפוך ענק וגדוש מנייר משומן. הכי גדול, הוא אומר. שישים וחמישה שקלים בבקשה. נדהמתי. אבל הלחץ מאחורי, והמבוכה מעצם המעמד, וגם הצורך הפנימי להציג את עצמי כבעל אמצעים כדמא בן נתינה בשעתו שהמחירים השערורייתיים הללו קטנים עליו מאוד, גרמו לי לשלם בהבעה של זקן ורגיל.
יצאתי החוצה כמנצח, והלכתי לחפש פינה נסתרת להסתער על השלל. הרי לא יעלה על הדעת לחזור עם כל המטען הזה הביתה, שם הרי ידרשו הסברים ותשובות לשאלות כמו: בשביל מה זה היה חסר? מה אין לנו תפוחי אדמה בבית? מה, מה שאני מכינה לך במסירות נפש זה לא מספיק? ובמיוחד: כמה זה עלה?
ובכן, מצאתי פינה. התחלתי להשחיל את הרצועות. בהתחלה, אולי בגלל הרעב, חלפה איזו צל קטן של מחשבה: הכל היה שווה. אבל זה התפוגג ברגע שהגבישים החלו להתקדם במורד בית הבליעה.
כמובן שהייתי יכול לסכם את החוויה במילה האלמותית הממצה והמדויקת כל כך: איכס. אולי אפילו להשביח את התיאור ב'פיכס' חזק וגרוני. אבל מתברר שצריך קצת יותר בשביל להוציא את הרעל מן העצבים.
עטיפת הנייר שנמסה על ידי המסכנה, היוותה עדות לכך שהתמיסה הרכרוכית, שכתמי העובש ויבלות הטחב נותרו בו בלי התנצלות, הגעילה אפילו אותה. מדהים איך בנגלה אחת הם הצליחו להוציא יבול שרוף בחלקו, קפוא בחלקו, מסריח ברובו, בואש בכולו, רטוב למחצה, דביק לשליש, נוזל לרביע.
עיסת הגושים התפלים הושלכה לפח הראשון, בתנופת זעם, ובעודי מתרחק יכולתי לשמוע את החתולים מקיאים את נשמתם בתוך הצפרדע.
בדרך הקצרה הביתה, טרם הספקתי לעבד את האירוע כראוי, קפץ הגמד העסקי בתוכי, והחל לנדנד בהגיון בלתי מבוטל.
הרי מדובר כאן בסטרטאפ רציני ביותר. אם אנשים חיים בשלום עם העובדה שיש חנות בגודל סביר שכל שהוא מציע הוא את התוספת הזולה ביותר בתפריט, למה שלא יקבלו בסבר פנים יפות את הצרכנייה באורך מלא לממכר אבקת אפייה בטעם וניל שאפתח בקרוב?
ואם כבר, מדוע שלא אלך על מרכז מסחרי בן שבעה מפלסים שכל מה שיציע הוא פונפונים אדומים לכובעי צמר מסריגה ביתית? או אזור תעשיה שתציע שירות VIP להידוק מסמכים משנת תשנ"א? או ניתוב יבשת עבדים מסחרית לייצור דיבל גבס מס' 8 בצבע ירוק?
הרעיונות הלכו וצברו תאוצה ככל שהתקרבתי לביתי. על סף הדלת התפוגגו כולם אל השטיח, ונכנסתי הביתה רעב כתמיד.
מדי דקה חלף על פניי עוד מאושר אחד, מחזיק בגאווה קונוס נייר או שניים מלא בצ'יפס מהביל, ואני התקדמתי עוד צעד בדרך אל האושר.
ניצלתי את ההמתנה כדי לסכם ביני לביני את התקופה האחרונה, מאז החליט המופרע האלמוני לפתוח מסעדת צ'יפס בדיוק על הדרך הקבועה שלי.
תחילה כמובן גיחכתי על הרעיון המטומטם. בתור שריד לדור בו היו בעלי המכולות מחפשים למלא את מדפיהם בעוד ועוד מוצרים שאין להם שום קשר לליינאפ המוצרים המכולתי השגרתי, והיה הגיוני מבחינתם להציע אגזוזי הארלי דיווידסון לצד הלחם והמרגרינה, התקשיתי להתרגל לריאקציה הזו בתחום הצרכנות, שהגיעה עד לכדי פתיחת בתי עסק ייעודיים למוצר אחד שולי.
אבל ההרגל עשה את מה שעשה, ובעוד הגיחוך הלך ופחת, השתרבבו כל השיקולים האחרים. התורים המשתרכים מפתח ה'בוטיק' שרמזו על מרבץ תענוגות סודי, כמו ניחוחות הטיגון שהתפזרו למרחקים וערבבו את רוקי בריר סמיך, יחד עם הרעב המסורתי בשעות הערב הבינוניות, בצירוף מראות המאושרים מצודדים בכל מיני פינות וספסלים בקרבת מקום, שבולסים בתאווה רבה את השלל הצהוב שבאמתחתם, כל אלו הרכיבו את התהליך האבולוציוני שגרם לי לגבש את ההחלטה: לבדוק מקרוב מאוד את העניין הצ'יפסי המסתורי הזה.
לאחר ההמתנה הארוכה, שכדרכה הוסיפה נופך עסיסי לעונג הקרב ובא, פנה אלי הדייל במדי הרשת מבעד לדלפק המסוגנן ושאל מה בשבילך.
התבלבלתי. מה זאת אומרת מה בשבילי? צ'יפס בשבילי. כאילו, יש כאן עוד אופציות?
התברר לאחר מבוכה קצרה שכוונתו מה בשבילי מבחינת כמות.
אם כבר אז כבר. הכי גדול, אמרתי.
לאחר כמה רגעים הוא הגיש לי קונוס הפוך ענק וגדוש מנייר משומן. הכי גדול, הוא אומר. שישים וחמישה שקלים בבקשה. נדהמתי. אבל הלחץ מאחורי, והמבוכה מעצם המעמד, וגם הצורך הפנימי להציג את עצמי כבעל אמצעים כדמא בן נתינה בשעתו שהמחירים השערורייתיים הללו קטנים עליו מאוד, גרמו לי לשלם בהבעה של זקן ורגיל.
יצאתי החוצה כמנצח, והלכתי לחפש פינה נסתרת להסתער על השלל. הרי לא יעלה על הדעת לחזור עם כל המטען הזה הביתה, שם הרי ידרשו הסברים ותשובות לשאלות כמו: בשביל מה זה היה חסר? מה אין לנו תפוחי אדמה בבית? מה, מה שאני מכינה לך במסירות נפש זה לא מספיק? ובמיוחד: כמה זה עלה?
ובכן, מצאתי פינה. התחלתי להשחיל את הרצועות. בהתחלה, אולי בגלל הרעב, חלפה איזו צל קטן של מחשבה: הכל היה שווה. אבל זה התפוגג ברגע שהגבישים החלו להתקדם במורד בית הבליעה.
כמובן שהייתי יכול לסכם את החוויה במילה האלמותית הממצה והמדויקת כל כך: איכס. אולי אפילו להשביח את התיאור ב'פיכס' חזק וגרוני. אבל מתברר שצריך קצת יותר בשביל להוציא את הרעל מן העצבים.
עטיפת הנייר שנמסה על ידי המסכנה, היוותה עדות לכך שהתמיסה הרכרוכית, שכתמי העובש ויבלות הטחב נותרו בו בלי התנצלות, הגעילה אפילו אותה. מדהים איך בנגלה אחת הם הצליחו להוציא יבול שרוף בחלקו, קפוא בחלקו, מסריח ברובו, בואש בכולו, רטוב למחצה, דביק לשליש, נוזל לרביע.
עיסת הגושים התפלים הושלכה לפח הראשון, בתנופת זעם, ובעודי מתרחק יכולתי לשמוע את החתולים מקיאים את נשמתם בתוך הצפרדע.
בדרך הקצרה הביתה, טרם הספקתי לעבד את האירוע כראוי, קפץ הגמד העסקי בתוכי, והחל לנדנד בהגיון בלתי מבוטל.
הרי מדובר כאן בסטרטאפ רציני ביותר. אם אנשים חיים בשלום עם העובדה שיש חנות בגודל סביר שכל שהוא מציע הוא את התוספת הזולה ביותר בתפריט, למה שלא יקבלו בסבר פנים יפות את הצרכנייה באורך מלא לממכר אבקת אפייה בטעם וניל שאפתח בקרוב?
ואם כבר, מדוע שלא אלך על מרכז מסחרי בן שבעה מפלסים שכל מה שיציע הוא פונפונים אדומים לכובעי צמר מסריגה ביתית? או אזור תעשיה שתציע שירות VIP להידוק מסמכים משנת תשנ"א? או ניתוב יבשת עבדים מסחרית לייצור דיבל גבס מס' 8 בצבע ירוק?
הרעיונות הלכו וצברו תאוצה ככל שהתקרבתי לביתי. על סף הדלת התפוגגו כולם אל השטיח, ונכנסתי הביתה רעב כתמיד.
)
