הרכב נע באיטיות. היא הדביקה את פניה לשמשה ובהתה בבניינים הישנים שהתקרבו, ונעלמו כלעומת שבאו.
"אתמול התראיינתי לדיילי טלגרף", הוא אמר כשהתארכה השתיקה.
"באמת?" היא שמחה ממש. ידעה כמה חשובות לו דקות התהילה הבודדות, רגעים קטנים של חום באור הזרקורים. "מה היה?"
וינסטון הניד בידו הימנית בביטול, בעוד זו השמאלית האוחזת במקל חבטה ברצפת הרכב: "השטויות הרגילות. כמובן שאלו גם על יום הכניעה".
"אוי", אמרה ספונטנית, ורק אז נשכה את שפתיה. הוא התעלם, אבל היא ידעה ששמע היטב. "מה אמרת?"
"מה אמרתי?" הוא עיווה את פניו. "מה יכולתי לומר חוץ מאת האמת לאמיתה, האמת המוחלטת? אמרתי שזו הייתה חרפה, כתם שלא ימחה מעל ההיסטוריה שלנו. אמרתי שאם אנחנו רוצים להבין למה ברית המועצות וגרמניה הן המעצמות המובילות באירופה, ולא האימפריה הבריטית, אנחנו צריכים להביט אל היום הזה. היום הנורא הזה".
"אוי", אמרה שוב, הפעם בלי קול. מדמיינת את הלעג על פניהם של המראיינים, שעמלים מן הסתם בדקות אלו ממש על כותרות מושחזות, שימרחו בהקדם על דפי העיתונים. "אתה טוען שזוהי חכמה שלאחר מעשה", הוסיפה בשקט, מנסה לרצות אותו.
"חכמה?" רטן, "שום חכמה. שום חכמה אין כאן. כסילות וכסילות בלבד".
והוא התכסה בשתיקה זועפת שהפר מידי פעם בלחישות "כסילות" זועמות.
הרכב האט עוד יותר, המוני אנשים מילאו את הרחובות הצפופים. חלקם אחזו בשלטים, חלקם התגודדו בהתרגשות והצביעו לכיוונם.
כשהרכב עצר בפתח האולם, הצעירים עטו עליו בהתרגשות. וינסטון יצא אליהם בחיוך, והם כיסו אותו בטבעת אנושית אוהדת. היא פסעה מאחור, מלווה אותם במבטה. מרוצה מהחיבוק החם והנדיר שבעלה זוכה לו, אך נעצבת כי הוא מקבל אותו דווקא מהקהל הזה.
הנחיל האנושי ליווה את וינסטון אל האולם. הוא צעד אל הבמה כפוף, אך מלא הדר. הצעירים השתתקו, נוכחותו מילאה אותם ביראת כבוד.
הוא עמד למעלה וסקר אותם במבט ארוך. היא הייתה בטוחה שבסתר ליבו הוא יודע כמוה כי מדובר בשולי שוליה של החברה. חבורת קונספירטורים הזויה ותימהונית, שמוצאת בו את הדמות הכריזמטית ומתאימה כדי לחזק את שורותיה.
"הם קבעו את היום הזה לדורות כ'יום הסובלנות'", פתח. הוא השתהה מעט, המתין לקריאות הבוז של הקהל. "יום הסובלנות? יום הכניעה, אני אומר. יום החרפה!"
הוא השתהה שוב, זוכה לתשואות רמות שהלכו וגברו. תמיד היה אמן המילים, והוא עודנו. בכך לפחות אין ספק. למה מכוונות מילותיו – זהו כבר נושא אחר לגמרי.
"אמרתי ואומר שוב, הסכם מינכן איננו אירוע מכונן של שלום ואחווה, אלא של כניעה וחרפה. אלמלי רצח אותו סטודנט במינכן את הפאשיסט הגרמני דאז, היינו נתונים כולנו במאבק ומלחמה כוללת, שהדיה לא היו שוכחים עד היום".
או שלא, השלימה בליבה. איש אינו יכול לדעת מה היה אילו.
"אותה תבוסתנות הובילה אותנו אל המצב שאנו עומדים בו כיום, כאשר ברית המועצות וגרמניה הן הן הכוחות המובילים באירופה", הוא העביר את מבטו באיטיות על הקהל. "בקרב בין הצוררים המסתתרים מאחורי מסך הברזל לבין המעצמה הגרמנית, אני אומר לממשלת הוד מלכותה: זהו הזמן. הבה נשיב את תפארת האימפריה הבריטית הקדומה. הבה נהווה כוח מאזן, אל מול אותם כוחות רוע השולטים היום, בעקבות אותה תבוסתנות היסטורית שאותה, רבותי, אנו מבכים היום".
בשנים שחלפו תהילתו הלכתה ופחתה ושמו הלך ונשכח. נותר מוכר רק כביטוי ושם נרדף לפוליטיקאי היפוכונדר, נביא זעם המהלך אימים על הציבור וחפץ לסחוף את ההמונים בכוח הפחד. גם אם לעולם לא יודה בכך, היא הייתה בטוחה שהוא מבין זאת היטב.
"עשרים שנה חלפו, ודבר לא השתנה." סיים, ורק היא זיהתה שהוא מתקשה לעמוד על רגליו. "רק כוחה של האימפריה הבריטית ההולך ונחלש, הולך ונמוג. זהו הזמן וזהו המקום לעמוד ולקרוא בקול גדול למנהיגים לפעול למען שינוי".
היא כבר המתינה חזרה ברכב כשהוא עוד נפרד בחיוך מעושה מאחרוני הצעירים הנלהבים. רק כשנסגרה הדלת מאחוריו הוא קרס אל המושב:
"צריך למהר לישון", אמר קצרות. ההבעה העירנית נעלמה והסיגר נשמט מאצבעותיו. "מחר יש לי פגישה עם עוד מו"ל. אולי הוא יסכים להוציא את היסטוריה של העמים דוברי האנגלית"
ואולי לא, ידעו שניהם. סביר להניח שהוא לא יביע נכונות להוציא את הספר, כפי שסירבו כל אלו שלפניו. אבל לא איש כוינסטון ייכנע.
"הצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד למשנהו בלי לאבד את ההתלהבות", הזכירה לו, מקווה לעלות חיוך פניו.
"אני אפילו לא יודע אם זה באמת נכון", על פניו לא נותר רמז של חיוניות, והוא דמה יותר מכל לזקן בודד וחסר ישע. מה שלמעשה היה.
"ודאי שזה נכון", אמרה בחום, "שמעתי את זה מפורשות מהאדם החכם בעולם".
האדם החכם בעולם היה שמוט על מושבו, שקוע בשינה עמוקה. פניו חרושות קמטים והבעתו מיוסרת.
נאנחה, והחזירה את מבטה אל השמשה. בניינים ישנים של בריטניה התקרבו, ונעלמו כלעומת שבאו.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
