הנושאים החמים
הנושאים החמים
היום כולם מכירים אותי בתור הבורר, המגשר, המפשר והמתווך.
המגזין האמריקאי היוקרתי ההוא, מרח אותי על עמוד השער עם הכותרת 'יעשה שלום עלינו'.
רוב הציבור החרדי, זוכר אותי כמובן מסתתר מאחורי הקלעים, בהשכנת השלום ההיסטורית בין בעלזא-יוקנעם לינוקא מפקיעין. כמובן שאני לא אאשר ולא אכחיש, על הקשר שהיה לי בהליך הגישור בישיבת חדרה-גדרה.
הישראלי שטיפה מתעניין, ייזכר בי בזכות במהלך הדרמטי, זה שסיים את הסכסוך ארוך השנים בין הפועל בית שאן להפועל תל אביב.
וכמובן, כל הבלה בלה הרגיל על הפסקת האש בין איטליה לפינלנד, והמיזוג בין תשלובת מורגן לנטפליקס.
בקיצור ה'מושך בחוטים'. זה מחמיא בהחלט.
אבל הייתי רוצה שכולם ידעו איך הכול התחיל. מתי בעצם הבנתי שיש לי את זה?
הייתי בחור בגיל שמקבלים דירה. בערב מהביל למדי, מצאתי את עצמי נדחס עם כמה חברים מבושמים במיצובישי לנסר בדרך לוורט של חיימקה שפליכט. כל הדרך לא הפסקנו להשתומם, איך דווקא חיימקה שעליו המציאו את האמרה 'מי תיקח אותו לעזאזל?!', דווקא הוא עקף את כולם בסיבוב.
בסיבוב החלטתי, שבטח זה הצ'אנס היחיד של חיימקה להתחתן. וחשוב להתפלל שגם אם יהיו מכשולים, חיימקה ייגבר עליהם.
תפילה עושה מחצה. המכשולים כבר נערמו. פשוט הגענו קצת מוקדם מידי. וההורים, עדיין ישבו...
החתן והכלה המלבלבים התבקשו להמשיך את הסיבוב בחוץ. מצאו את עצמם באמצע גינה מודיעין עליתית. מצד שידוכניקים על סף שברי צלחת, עומדים ומייחלים שהצדדים יתרצו.
הצדדים התבצרו בעמדותיהם. זה מה שהיה ניכר, כשפרצנו בשירת 'ישיש עליך' אדירה לתוך הסלון הקריית ספרי.
הצלוחיות עם הכיבוד עמדו בצד מבוישות. האבות תקעו זה בזה מבטים עוינים. שפת הגוף שלהם שידרה פוטיניות. האימהות השפילו מבט.
כולנו קלטנו שהכול עומד להישבר חוץ מצלחת, החבר'ה תפסו רגליים לאיזה חנות פלאפל בברכפלד שסיפרו עליה נצורות.
אני הבנתי שאם אין אני. אז פשוט אין. ועכשיו.
ניגשתי בצעד בוטח לספה המקולפת, ביקשתי מאבא שפליכט שיזוז קצת, התיישבתי בביטחון. "תקשיבו חברים" תפסתי בעדינות בידו של אבא גרוזבוים. "אני קצת חדש כאן, ולא בטוח מהי בדיוק נקודת המחלוקת, אבל הרגע ראיתי את חיימקה והחדשה שלו בגינה, וזה נראה שמבחינתם כבר אפשר לדהור לעבר השקיעה."
אבא גרוזבוים, התורני יותר, הזעיף לעברי גבות. אך אני המשכתי בלהט, בעודי חופן בוטנים מהצלוחית הגדושה.
"תראו את אגוז האדמה הנפלא הזה! שני חצאים שהצליחו להתחבר לבוטן שלם. ומה הם מבקשים?" הנפתי את הבוטן למול עיני ההורים ההמומים, "רק קליפה דקה, שקצת תגן עליהם. לקליפה הזאת נקרא לצורך העניין דירה בקריית גת.
אז אבא אחד יבין שהוא יתן קצת קליפה. והאבא השני יקלף עוד כמה דולרים מהכיס. בסוף הקליפות הולכות לפח ונשארנו רק עם בוטן טעים."
סיימתי את הנאום, ניערתי מעלי את קליפות הבוטנים והזדקפתי. הבחנתי בדמעות מנצנצות בעיניה של אהובה גרוזבוים-מתכנתת בכירה בטבע. והבנתי באינסטיקט של זבוב קייצי, שעלי לתת להם לעכל את הדברים.
הדלת נפתחה בסערה. החדשה והאחרונה של חיימקה, בדיוק פרצה לבית. חיימקה אחריה במבט נזוף משהו.
"אמא את לא מאמינה" היא צווחה בהיסטריה, חוץ מהסמארטפון שיש לו, הוא גם רגיש לבוטנים..."
הצלוחית שבידי ממני כירסמתי בטונים בפינה נפלה ונשברה.
"אני מצטער הרב גרוזבוים" אבא ואמא שפליכט מיהרו לקום. אני אשמור את המיליון שלי לכלה שתסכים לקחת את חיימקה שלנו"
מאז בעצם הכול התחיל. אני התחתנתי עם דבורי גרוזבוים, תיווכתי לאבא שפליכט פסיכיאטר טוב שיטפל בחיימקה השבור...
זהו. זה הכול. אפשר רק את החמאת בוטנים שם?
המגזין האמריקאי היוקרתי ההוא, מרח אותי על עמוד השער עם הכותרת 'יעשה שלום עלינו'.
רוב הציבור החרדי, זוכר אותי כמובן מסתתר מאחורי הקלעים, בהשכנת השלום ההיסטורית בין בעלזא-יוקנעם לינוקא מפקיעין. כמובן שאני לא אאשר ולא אכחיש, על הקשר שהיה לי בהליך הגישור בישיבת חדרה-גדרה.
הישראלי שטיפה מתעניין, ייזכר בי בזכות במהלך הדרמטי, זה שסיים את הסכסוך ארוך השנים בין הפועל בית שאן להפועל תל אביב.
וכמובן, כל הבלה בלה הרגיל על הפסקת האש בין איטליה לפינלנד, והמיזוג בין תשלובת מורגן לנטפליקס.
בקיצור ה'מושך בחוטים'. זה מחמיא בהחלט.
אבל הייתי רוצה שכולם ידעו איך הכול התחיל. מתי בעצם הבנתי שיש לי את זה?
הייתי בחור בגיל שמקבלים דירה. בערב מהביל למדי, מצאתי את עצמי נדחס עם כמה חברים מבושמים במיצובישי לנסר בדרך לוורט של חיימקה שפליכט. כל הדרך לא הפסקנו להשתומם, איך דווקא חיימקה שעליו המציאו את האמרה 'מי תיקח אותו לעזאזל?!', דווקא הוא עקף את כולם בסיבוב.
בסיבוב החלטתי, שבטח זה הצ'אנס היחיד של חיימקה להתחתן. וחשוב להתפלל שגם אם יהיו מכשולים, חיימקה ייגבר עליהם.
תפילה עושה מחצה. המכשולים כבר נערמו. פשוט הגענו קצת מוקדם מידי. וההורים, עדיין ישבו...
החתן והכלה המלבלבים התבקשו להמשיך את הסיבוב בחוץ. מצאו את עצמם באמצע גינה מודיעין עליתית. מצד שידוכניקים על סף שברי צלחת, עומדים ומייחלים שהצדדים יתרצו.
הצדדים התבצרו בעמדותיהם. זה מה שהיה ניכר, כשפרצנו בשירת 'ישיש עליך' אדירה לתוך הסלון הקריית ספרי.
הצלוחיות עם הכיבוד עמדו בצד מבוישות. האבות תקעו זה בזה מבטים עוינים. שפת הגוף שלהם שידרה פוטיניות. האימהות השפילו מבט.
כולנו קלטנו שהכול עומד להישבר חוץ מצלחת, החבר'ה תפסו רגליים לאיזה חנות פלאפל בברכפלד שסיפרו עליה נצורות.
אני הבנתי שאם אין אני. אז פשוט אין. ועכשיו.
ניגשתי בצעד בוטח לספה המקולפת, ביקשתי מאבא שפליכט שיזוז קצת, התיישבתי בביטחון. "תקשיבו חברים" תפסתי בעדינות בידו של אבא גרוזבוים. "אני קצת חדש כאן, ולא בטוח מהי בדיוק נקודת המחלוקת, אבל הרגע ראיתי את חיימקה והחדשה שלו בגינה, וזה נראה שמבחינתם כבר אפשר לדהור לעבר השקיעה."
אבא גרוזבוים, התורני יותר, הזעיף לעברי גבות. אך אני המשכתי בלהט, בעודי חופן בוטנים מהצלוחית הגדושה.
"תראו את אגוז האדמה הנפלא הזה! שני חצאים שהצליחו להתחבר לבוטן שלם. ומה הם מבקשים?" הנפתי את הבוטן למול עיני ההורים ההמומים, "רק קליפה דקה, שקצת תגן עליהם. לקליפה הזאת נקרא לצורך העניין דירה בקריית גת.
אז אבא אחד יבין שהוא יתן קצת קליפה. והאבא השני יקלף עוד כמה דולרים מהכיס. בסוף הקליפות הולכות לפח ונשארנו רק עם בוטן טעים."
סיימתי את הנאום, ניערתי מעלי את קליפות הבוטנים והזדקפתי. הבחנתי בדמעות מנצנצות בעיניה של אהובה גרוזבוים-מתכנתת בכירה בטבע. והבנתי באינסטיקט של זבוב קייצי, שעלי לתת להם לעכל את הדברים.
הדלת נפתחה בסערה. החדשה והאחרונה של חיימקה, בדיוק פרצה לבית. חיימקה אחריה במבט נזוף משהו.
"אמא את לא מאמינה" היא צווחה בהיסטריה, חוץ מהסמארטפון שיש לו, הוא גם רגיש לבוטנים..."
הצלוחית שבידי ממני כירסמתי בטונים בפינה נפלה ונשברה.
"אני מצטער הרב גרוזבוים" אבא ואמא שפליכט מיהרו לקום. אני אשמור את המיליון שלי לכלה שתסכים לקחת את חיימקה שלנו"
מאז בעצם הכול התחיל. אני התחתנתי עם דבורי גרוזבוים, תיווכתי לאבא שפליכט פסיכיאטר טוב שיטפל בחיימקה השבור...
זהו. זה הכול. אפשר רק את החמאת בוטנים שם?
