הנושאים החמים
הנושאים החמים
הקרניים של פואד נגחו בעוצמה בפליק הקטן, ללא רחם, כמו שרק 'פואדים' יודעים לעשות. גם אחרי שפליק התגלגל על הרצפה כסמרטוט פואד המשיך לנסות לנעוץ בו את קרניו המרושעות.
זה היה מחזה שזעזע וניפץ לי את שארית האימון והביטחון שהיה בתוכי. עולם מרושע.
כל היום הלכתי עם התמונות המזעזעות בראשי, לא הצלחתי לאכול, לשתות, לקפוץ ולרקוד, פשוט נכנסתי להלם תרבות וגדילה, ולא הצלחתי להסיר מליבי הרך את הזעזוע.
נכנסתי איכשהוא לשגרה, אכלתי עשב, קפצתי בחצר, נשכתי את גיננדל והיא בעטה בי, גיננדל איימה שתזרוק את ה'דיכאוניסט' הזה - אותי, ליער, שיאכלו אותו הזאבים, ויגאל גונן על ה'מסכן' הזה - אני, וכך השגרה חזרה אט אט לעצמה.
יום אחד רקדתי וקפצתי, אירגנתי מלחמת מים, אספתי את כל הגדיים למחבוא שגיננדל לא תמצא, בעטתי בכל הגדיים בעדר. אבל, בסוף היום הרגשתי שרע לי, אין לי סיפוק ושמחה, משהו מציק לי.
ותמהתי,
מה מציק לי? עבר עלי יום מלא עשייה ברוכה, נלחמתי בגיננדל ה'שונאת ישראל', שיחקתי יפה, הייתי חברמן ואת כל הצומי שבעולם קיבלתי, אז מה מציק לי???
ואז נפל לי האסימון - (ככה אומרים, נכון?!?)
אני בדכאון! כי יש בתוכי שלוק קטן וגדי, ויש גם פואד גדול ונוגח והוא מכה בי חזק, מסית אותי לשטויות, נלחם בי וגורם לי להשתולל ואני באמת לא רוצה את זה.
בינגו!!!
במר ליבי וייאושי התחלתי לשוחח עם פואד שבתוכי.
"פואד, מה אתה רוצה ממני? תעזוב אותי. אני עדין, קטן ומתולתל צמר, מה אתה רוצה מחיי???"
"אבל אתה נהנה מזה".
"אני לא! אולי כן… כצת. אבל לא רוצה שתהיה בתוכי".
"אתה כן רוצה! אם אני אלך יהיה לך משעמ
"עם מי את מדבר, שלוק?" זינקתי בבהלה וראיתי את גיננדל עם שפתיים לועסות עומדת מעלי וממתינה לתשובה.
"עם פואד".
"פואד? איפה פואד? הוא בכלל לא פה ולא מדבר עם גדיים טיפשיים כמוך".
שתקתי. אם היא התחילה עם השטויות שלה אין טעם. שתקתי. גיננדל הלכה נאנחת.
בדק אחד אחד מאיתנו בקפדנות. בלש לי בתוככי הצמר, הביט לתוך הפרסות ואפילו הסתכל לתוך הפה והשיניים.
ואז היא באה, המרשעת, גיננדל באה עם חולצה מכותבת "לך" ואפה המתנשא, רכנה לאוזנו של יוסלה ולחשה לו דברים. הבנתי שהמצב אבוד, העסק מכור מראש, אני הולך ללכת הבייתה. זה הסוף שלי. הבנתי שהיא בוגדת בי. התחלתי לצעוק שהעסק מסריח ולא הוגן, תהליך מזוהם.
אף אחד לא הקשיב לי. כל היו עסוקים בנגיפים, במלונות של אפו דאפי, בהכל חוץ מזעקת האמת שלי. בושה.
"גזזת", הקריאה את הכותרת, "כולם איקס - שלילי".
"שפעת העיזים, כולם איקס - שלילי".
"העז המשוגעת, איקס".
חיכתי לפאנץ'. לא הייתי תמים. הבנתי שהיא חותרת לאיפשהוא.
"בהלת, איקס".
"סכיזופרניה - איקס פואד, איקס בשארה, איקס פליק, איקס חוסיין, איקס אבו דאבי - הבנתי שזה בא, כל שונאי ישראל האלו הם איקס, אלעק - איקס מאזן, איקס ביידן - ואז בקול חגיגי - וי שלוק".
מחר כבר רואיינתי לאראל סגלוביץ מ'קול הדיר' ודרכו סיפרתי לעולם על העוול העצום שנעשה לי ולפואד...
ואז, דובר העולם החופשי - אראל, מילמל בזעזוע, "וי שלוק, וי שלוק, אתם מבינים מה קורה פה... תתעוררו אנשים, תתעוררו. וי שלוק, וי שלוק..."
זה היה מחזה שזעזע וניפץ לי את שארית האימון והביטחון שהיה בתוכי. עולם מרושע.
כל היום הלכתי עם התמונות המזעזעות בראשי, לא הצלחתי לאכול, לשתות, לקפוץ ולרקוד, פשוט נכנסתי להלם תרבות וגדילה, ולא הצלחתי להסיר מליבי הרך את הזעזוע.
*
עברו כמה ימים.
נכנסתי איכשהוא לשגרה, אכלתי עשב, קפצתי בחצר, נשכתי את גיננדל והיא בעטה בי, גיננדל איימה שתזרוק את ה'דיכאוניסט' הזה - אותי, ליער, שיאכלו אותו הזאבים, ויגאל גונן על ה'מסכן' הזה - אני, וכך השגרה חזרה אט אט לעצמה.
*
ואז זה קרה.
יום אחד רקדתי וקפצתי, אירגנתי מלחמת מים, אספתי את כל הגדיים למחבוא שגיננדל לא תמצא, בעטתי בכל הגדיים בעדר. אבל, בסוף היום הרגשתי שרע לי, אין לי סיפוק ושמחה, משהו מציק לי.
ותמהתי,
מה מציק לי? עבר עלי יום מלא עשייה ברוכה, נלחמתי בגיננדל ה'שונאת ישראל', שיחקתי יפה, הייתי חברמן ואת כל הצומי שבעולם קיבלתי, אז מה מציק לי???
*
חשבתי וחשבתי וחשבתי, המוח שלי כבר כאב, מתוך טישטוש צפו בי התמונות של פואד ופליק, כמעט יכולתי לשמוע את נשיפות הזעם של פואד ולחזות בזעם שבעיניו.
ואז נפל לי האסימון - (ככה אומרים, נכון?!?)
אני בדכאון! כי יש בתוכי שלוק קטן וגדי, ויש גם פואד גדול ונוגח והוא מכה בי חזק, מסית אותי לשטויות, נלחם בי וגורם לי להשתולל ואני באמת לא רוצה את זה.
בינגו!!!
במר ליבי וייאושי התחלתי לשוחח עם פואד שבתוכי.
"פואד, מה אתה רוצה ממני? תעזוב אותי. אני עדין, קטן ומתולתל צמר, מה אתה רוצה מחיי???"
"אבל אתה נהנה מזה".
"אני לא! אולי כן… כצת. אבל לא רוצה שתהיה בתוכי".
"אתה כן רוצה! אם אני אלך יהיה לך משעמ
"עם מי את מדבר, שלוק?" זינקתי בבהלה וראיתי את גיננדל עם שפתיים לועסות עומדת מעלי וממתינה לתשובה.
"עם פואד".
"פואד? איפה פואד? הוא בכלל לא פה ולא מדבר עם גדיים טיפשיים כמוך".
שתקתי. אם היא התחילה עם השטויות שלה אין טעם. שתקתי. גיננדל הלכה נאנחת.
*
למחרת בשעה עשר הגיע יוסלה הוטרינר המחוזי, נכנס עם ים דפים, קלסרים ומשקפיים מיותרות שכל הזמן היה צריך להתאמץ להסתכל מעל המסגרת שלהם.
בדק אחד אחד מאיתנו בקפדנות. בלש לי בתוככי הצמר, הביט לתוך הפרסות ואפילו הסתכל לתוך הפה והשיניים.
ואז היא באה, המרשעת, גיננדל באה עם חולצה מכותבת "לך" ואפה המתנשא, רכנה לאוזנו של יוסלה ולחשה לו דברים. הבנתי שהמצב אבוד, העסק מכור מראש, אני הולך ללכת הבייתה. זה הסוף שלי. הבנתי שהיא בוגדת בי. התחלתי לצעוק שהעסק מסריח ולא הוגן, תהליך מזוהם.
אף אחד לא הקשיב לי. כל היו עסוקים בנגיפים, במלונות של אפו דאפי, בהכל חוץ מזעקת האמת שלי. בושה.
*
בצהריים כשאכלנו עשב טרי שיגאל 'נשמה' הביא לנו, גיננדל המרשעת עמדה מעל לראשנו והקריאה קבל צאן את תוצאות הבדיקה.
"גזזת", הקריאה את הכותרת, "כולם איקס - שלילי".
"שפעת העיזים, כולם איקס - שלילי".
"העז המשוגעת, איקס".
חיכתי לפאנץ'. לא הייתי תמים. הבנתי שהיא חותרת לאיפשהוא.
"בהלת, איקס".
"סכיזופרניה - איקס פואד, איקס בשארה, איקס פליק, איקס חוסיין, איקס אבו דאבי - הבנתי שזה בא, כל שונאי ישראל האלו הם איקס, אלעק - איקס מאזן, איקס ביידן - ואז בקול חגיגי - וי שלוק".
מחר כבר רואיינתי לאראל סגלוביץ מ'קול הדיר' ודרכו סיפרתי לעולם על העוול העצום שנעשה לי ולפואד...
ואז, דובר העולם החופשי - אראל, מילמל בזעזוע, "וי שלוק, וי שלוק, אתם מבינים מה קורה פה... תתעוררו אנשים, תתעוררו. וי שלוק, וי שלוק..."
נערך לאחרונה ב:
