הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
בואי תתלבשי, אני קוראת לללי בת ה5.
ללי מגיעה זעופת פנים כתפיה עולות בהתרסה כלפי מעלה.
לא, היא קוראת בקול ומתפרצפת כששפתיה מתעקלות כלפי מטה.
אני רוצה לצלם אותה, ההבעה שלה כובשת אותי.
בואי מתוקה, אחת שתיים ומלבישים חולצה וסרפן.
הבכי מתפרץ, ללי קמה על צד שמאל, היא לא מוכנה לשים חולצה,
המרחק בין החולצה לללי הולך וגובר כמרחק שנות אור.
בלב שלי אני נחרצת, ללי צריכה להיות לבושה עכשיו, אבל הרגש שלי מביע חוסר אונים קל, עצבנות קלה ויש בי קול שמאמין לקושי הזה של ללי ולוקח אותו ברצינות יתרה מידי.
למחרת ללי קמה בצהלה, לפני שאני מספיקה לבקש ממנה להתלבש היא כבר לבושה ומחויכת.
בתוך ליבי אני שואלת את עצמי בפליאה, באמת, כל כך קל להתלבש?
בערב מחשבת את מחשבות יומי, ללי בת החמש מלמדת אותי לגבי הילל בן החמש עשרה, גם הוא מביע חוסר שביעות רצון מכל מיני דברים, גם הוא מוצא דרכים לאתגר את המצפון שלי, גם הוא שופע ביקורת הערות ודעות למכביר.
אולי ההבדל בין ללי להילל נעוץ בעובדה שללי שקופה יותר, לא מסתירה את כוונותיה, ואפילו מדברת עליהם במפורש, אבל הרי גם הילל אינו מסתיר את כוונותיו.
אולי ההתבגרות של הילל והעצמאות שלו הן אלה שמאיימות עלי?
במשך הזמן למדתי שיש מרחק גדול בין מה שנאמר לבין מה שקורה מתחת לפני השטח.
האמירה היא רק הרובד המכסה לרצון.
לפעמים הרצון של הילדים מבולבל והם משליכים עלינו את הבלבול שלהם.
אבל אנחנו כן יודעים מה אנחנו רוצים ויכולים להכיל את התהליך של הבירור.
אז כן, הילדים יפילו עלינו את הרגשות שלהם, ולא אנחנו לא מתעלמים מהרגשות של התסכול, אנחנו פשוט לא הם, ויודעים שלוקח זמן לרכוש סבלנות.
התנסינו בזה.
בסוף היא הלכה לגן לבושה מסורקת ומטופחת, ואף אחד לא יכול לנחש איזו סצנה התרחשה בתוך חדרי לבבי, כדי שזה אכן יקרה.
בואי תתלבשי, אני קוראת לללי בת ה5.
ללי מגיעה זעופת פנים כתפיה עולות בהתרסה כלפי מעלה.
לא, היא קוראת בקול ומתפרצפת כששפתיה מתעקלות כלפי מטה.
אני רוצה לצלם אותה, ההבעה שלה כובשת אותי.
בואי מתוקה, אחת שתיים ומלבישים חולצה וסרפן.
הבכי מתפרץ, ללי קמה על צד שמאל, היא לא מוכנה לשים חולצה,
המרחק בין החולצה לללי הולך וגובר כמרחק שנות אור.
בלב שלי אני נחרצת, ללי צריכה להיות לבושה עכשיו, אבל הרגש שלי מביע חוסר אונים קל, עצבנות קלה ויש בי קול שמאמין לקושי הזה של ללי ולוקח אותו ברצינות יתרה מידי.
למחרת ללי קמה בצהלה, לפני שאני מספיקה לבקש ממנה להתלבש היא כבר לבושה ומחויכת.
בתוך ליבי אני שואלת את עצמי בפליאה, באמת, כל כך קל להתלבש?
בערב מחשבת את מחשבות יומי, ללי בת החמש מלמדת אותי לגבי הילל בן החמש עשרה, גם הוא מביע חוסר שביעות רצון מכל מיני דברים, גם הוא מוצא דרכים לאתגר את המצפון שלי, גם הוא שופע ביקורת הערות ודעות למכביר.
אולי ההבדל בין ללי להילל נעוץ בעובדה שללי שקופה יותר, לא מסתירה את כוונותיה, ואפילו מדברת עליהם במפורש, אבל הרי גם הילל אינו מסתיר את כוונותיו.
אולי ההתבגרות של הילל והעצמאות שלו הן אלה שמאיימות עלי?
במשך הזמן למדתי שיש מרחק גדול בין מה שנאמר לבין מה שקורה מתחת לפני השטח.
האמירה היא רק הרובד המכסה לרצון.
לפעמים הרצון של הילדים מבולבל והם משליכים עלינו את הבלבול שלהם.
אבל אנחנו כן יודעים מה אנחנו רוצים ויכולים להכיל את התהליך של הבירור.
אז כן, הילדים יפילו עלינו את הרגשות שלהם, ולא אנחנו לא מתעלמים מהרגשות של התסכול, אנחנו פשוט לא הם, ויודעים שלוקח זמן לרכוש סבלנות.
התנסינו בזה.
בסוף היא הלכה לגן לבושה מסורקת ומטופחת, ואף אחד לא יכול לנחש איזו סצנה התרחשה בתוך חדרי לבבי, כדי שזה אכן יקרה.
