• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

דרוש מידע לא מסוגלים לעזוב את ירושלים

מצב
הנושא נעול.

בקבוק מים

משתמש פעיל
ברור שירושלים היא עיר מדהימה אבל הרבה לא יכולים לרכוש דירות או דירות פיציות
צריך לחשב רווח מול הפסד. ועדיף לעבור כמה שיותר מהר כשהילדים קטנים ולא במוסדות ואתם צעירים ובנויים לשינויים
אני גרה בבית שמש ומאוד נהנית מהאוירה
 

יעית

משתמש פעיל
אני גרה בירושלים ורק מחכה לעזוב
נורא יקר, מלא פקקים
וברגע שעוברים מוצאים מקומות לימוד ועבודה איפה שגרים, וזה נהיה הכי קרוב לך
מעניין שאני עברתי מירושלים לקרית ספר ועדיין לא מצאתי עבודה
ובירושלים התחננו שאני אבוא לעבוד אצלם(גננת)
 

תמר קרביץ

משתמש חדש
בבית שמש יש את רוב הדברים, אפשר להישאר בעיר כמה חודשים בלי לצאת, זה לא כמו תושבי שכונות בירושלים שבשביל (כמעט) כל דבר נוסעים למרכז ירושלים (אגב גם מירושלים נוסעים מדי פעם לגוש דן, בתי חולים במרכז יותר טובים וכו')
אבי דווקא נסע מחיפה להדסה עין כרם לעבור ניתוח (בהמלצת הרב פירר והרב בנימין פישר) כך שהבתי חולים במרכז יותר טובים, נו נו
 

ייד

משתמש מקצוען
בבית שמש יש את רוב הדברים, אפשר להישאר בעיר כמה חודשים בלי לצאת, זה לא כמו תושבי שכונות בירושלים שבשביל (כמעט) כל דבר נוסעים למרכז ירושלים (אגב גם מירושלים נוסעים מדי פעם לגוש דן, בתי חולים במרכז יותר טובים וכו')
אתה מרבה מדי לצטט חלקי אמיתות של מחקרים למיניהם,
אין לי מושג מה המדד לבית חולים טוב
אבל אני לא מכיר הרבה אנשים שנוסעים ללידות או מיון מירושלים למרכז
ולמקרים סבוכים וספציפיים לכל בית חולים יש את החוזקות והחולשות שלו
יש דברים שבמקרה ימליצו לך ליסוע לירושלים ויש שלצפון/דרום/מרכז
אף בית חולים הוא לא טוב בהכל.
אבל להגיד ש״תושבי ירושלים״ נוסעים למרכז לבית חולים?! זה משפט לא נכון
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
אבל באמת יש לירושלים חסרונות רבים
מה שאי אפשר לומר על ערים אחרות חרדיות...

חבר'ה באשכול,
מתי תפסיקו לרדת על ירושלים עיר מכורתי,
לחפש בנרות את חסרונותיה להתעלם מהדרה הנוצץ,
להנמיך את קומתה הטבעית, ולהקדיר את פניה הבהירות,

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ,
אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
ואולי בעצם, זה למה "אין לה מנחם"..

כל חתן מתחת לחופתו מצהיר בפה מלא,
'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי',
לא בית שמש, ולא ביתר,
לא תל ציון, ולא אלעד,
לא רכסים, ולא עמנואל,
לא מודיעין עילית, ואפילו לא בני ברק,

אלא רק קריה נאמנה ירושלים עיר הקודש ת"ו,
מוזכרת ברגעי השיא של כולנו!

ומי שלא נוח לו עם העובדה הזו,
ונזכר לרגע, בפקקים, בעומס, בערבים,
ביוקר המאמיר, בקדושה המעומעמת,
בתשתיות הרקובות, באג'ואים ובמתיים שקל,
בכ"ז לא לצקצק בלשון, צצצצצצ,
כי יש המשך לפסוק,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי!

הבה נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו !

בחז"ל כתוב שאסור להוציא לעז על יופייה של ארץ ישראל,
ומהי עצם הלוז של ארץ ישראל אם לא ירושלים?

פרופורציות בבקשה.
 

פרוסטיץ

משתמש צעיר
גרתי בגאולה במשך 3שנים,
זמינות לכל דבר, קופ"ח, בנק, כל סוגי החנויות שרק אפשר להעלות על הדעת,
אתה יוצא להליכה בלילה אז אתה לא מרגיש בכפר או מושב, הרבה אנשים גם בשעות הקטנות של הלילה,
ובפרט לפני החגים אתה מרגיש שערב חג, אי אפשר לפספס שחג מגיע,
מקווה שעזרתי,
אתם מדברים על מרכז ירושלים אבל יש בירושלים המון שכונות מרוחקות (נוה יעקב גילה ועוד המון)
וגם שם אנשים לא מסוגלים לחשוב על לעבור לפריפריה למרות שהם ממש רחוקים מהכל...
חוץ מזה את הזמינות והרעש בשעות הקטנות של הלילה זה יש בבני ברק הרבה יותר מירושלים.....
לא זה הגדולה של ירושלים וממש לא בגלל זה אנשים לא רוצים לעזוב אותה.
 

מחזיק מפתחות

משתמש מקצוען
חבר'ה באשכול,
מתי תפסיקו לרדת על ירושלים עיר מכורתי,
לחפש בנרות את חסרונותיה להתעלם מהדרה הנוצץ,
להנמיך את קומתה הטבעית, ולהקדיר את פניה הבהירות,

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ,
אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
ואולי בעצם, זה למה "אין לה מנחם"..

כל חתן מתחת לחופתו מצהיר בפה מלא,
'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי',
לא בית שמש, ולא ביתר,
לא תל ציון, ולא אלעד,
לא רכסים, ולא עמנואל,
לא מודיעין עילית, ואפילו לא בני ברק,

אלא רק קריה נאמנה ירושלים עיר הקודש ת"ו,
מוזכרת ברגעי השיא של כולנו!

ומי שלא נוח לו עם העובדה הזו,
ונזכר לרגע, בפקקים, בעומס, בערבים,
ביוקר המאמיר, בקדושה המעומעמת,
בתשתיות הרקובות, באג'ואים ובמתיים שקל,
בכ"ז לא לצקצק בלשון, צצצצצצ,
כי יש המשך לפסוק,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי!

הבה נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו !

בחז"ל כתוב שאסור להוציא לעז על יופייה של ארץ ישראל,
ומהי עצם הלוז של ארץ ישראל אם לא ירושלים?

פרופורציות בבקשה.
מדוייק!!
אני עברתי מירושלים בגלל מבט כלכלי ענייני
אבל ליבי שם
זו עיר שכל מה שקורה בה- מעניין כל יהודי בארץ ובעולם
אל תוציאו לעז
האשכול הזה חוטא לאמת
 

בעל בעמיו

משתמש פעיל
בכל אופן 1 מכל 4 חרדים בארץ בחר לשלם את המחיר הזה...
זה עיוות של הנתונים.
ההורים שלי [כמו רוב תושביה החרדים של ירושלים] לא בחרו לגור בה "ולשלם את המחיר הזה".
כשהם קנו שם דירה מרווחת, היא עלתה פחות ממחיר של דירה דומה בפריפריה כיום.
העיר היתה פחות סואנת, יותר נוחה ויותר מתאימה לחנך בה ילדים טהורים.
זה שונה בתכלית מהמצב של המיעוט שנאחזים בה כיום בציפורניהם, משלמים הון ומוותרים על איכות חיי ילדיהם.
 

בעל בעמיו

משתמש פעיל
אה באמת?
תושבי בית שמש אף פעם לא נוסעים לקניות בי-ם?
יש לכם הכל הכל בשכונות החרדיות של ב"ש?
כולל רפואה טובה?
כי אם לא- אתם גם מגיעים בדיוק לאותם מקומות כמו הירושלמים רק אחרי נסיעה ארוכה יותר
למה שילד בית וגני שנוסע לגאולה התקלקל יותר מילד מבית שמש שנוסע לאותו מקום בדיוק?
גם אם בבית שמש כולם חרדים צנועים וצדיקים
אי אפשר להסתדר בלי לצאת מהעיר...
גרתי 25 שנה בירושלים ועוד 15 בבית שמש.
אני לא מצליח להיזכר בנסיעה לירושלים לצורך קניות או רפואה [למעט לידות, שאנו תקווה שבקרוב יבנה כאן בית החולים המתוכנן, ואז גם לזה לא נצטרך].
לא חושב שבעשור האחרון.
 

גימפעל

משתמש מקצוען
חבר'ה באשכול,
מתי תפסיקו לרדת על ירושלים עיר מכורתי,
לחפש בנרות את חסרונותיה להתעלם מהדרה הנוצץ,
להנמיך את קומתה הטבעית, ולהקדיר את פניה הבהירות,

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ,
אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
ואולי בעצם, זה למה "אין לה מנחם"..

כל חתן מתחת לחופתו מצהיר בפה מלא,
'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי',
לא בית שמש, ולא ביתר,
לא תל ציון, ולא אלעד,
לא רכסים, ולא עמנואל,
לא מודיעין עילית, ואפילו לא בני ברק,

אלא רק קריה נאמנה ירושלים עיר הקודש ת"ו,
מוזכרת ברגעי השיא של כולנו!

ומי שלא נוח לו עם העובדה הזו,
ונזכר לרגע, בפקקים, בעומס, בערבים,
ביוקר המאמיר, בקדושה המעומעמת,
בתשתיות הרקובות, באג'ואים ובמתיים שקל,
בכ"ז לא לצקצק בלשון, צצצצצצ,
כי יש המשך לפסוק,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי!

הבה נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו !

בחז"ל כתוב שאסור להוציא לעז על יופייה של ארץ ישראל,
ומהי עצם הלוז של ארץ ישראל אם לא ירושלים?

פרופורציות בבקשה.
ירושלים שאנחנו מקווים לה ומתפללים עליה היא ירושלים של בית המקדש של מלכות בית דוד וכו'

לא ירושלים של מרכז העיר, יפו או גאולה, ולא ירושלים של שש שלוש, ושל משה ליאון.
 

חני בנני

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
גרתי 25 שנה בירושלים ועוד 15 בבית שמש.
אני לא מצליח להיזכר בנסיעה לירושלים לצורך קניות או רפואה [למעט לידות, שאנו תקווה שבקרוב יבנה כאן בית החולים המתוכנן, ואז גם לזה לא נצטרך].
לא חושב שבעשור האחרון.
אני גרה בבית שמש שנתיים
וכבר נסעתי הרבה מאד לרופאים מחוץ לעיר
בעיקר במרכז וקצת בירושלים,
הרפואה בבית שמש זוועה,
בכל הקופות
בדגש על רופאים מומחים!!!
 

BIZZARC- עשירה

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
אני כן חושבת שכדאי חצי שנה לגור ליד ההורים כדי לא להרגיש כל החים שהפסדנו
זה המלצה נכונה, אבל רק לדייק שלא כל אחד ירגיש כל החיים הפסד אם הוא לא יגור ליד ההורים בתחילת הנישואין.
 

בעל בעמיו

משתמש פעיל
אני גרה בבית שמש שנתיים
וכבר נסעתי הרבה מאד לרופאים מחוץ לעיר
בעיקר במרכז וקצת בירושלים,
הרפואה בבית שמש זוועה,
בכל הקופות
בדגש על רופאים מומחים!!!
לכן כתבתי עשור, למרות שאני גר בה עשור וחצי.
אכן, גם אחרי שילידי ירושלים מצליחים להיחלץ ממנה, לוקח כמה שנים להתבגר ולהשתחרר מהמחשבה המגבילה, שיש לירושלים מה להציע שאין לבית שמש.
אני מאוד מרוצה ממצב הרפואה של בית שמש, ושומע מהוריי ומאחיותי על "מצב הרפואה הזוועתי בירושלים"...
כמובן שאי אפשר להקיש ממקרה למשנהו, אני ב"ה לא נזקקתי לרפואה מסובכת ומורכבת שהצריכה מומחים בעלי שם עולמי.

אבל הדיון כעת לא על בית שמש, אלא אם יש לירושלים מה להציע שאין למקומות אחרים.
 
נערך לאחרונה ב:

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
ירושלים שאנחנו מקווים לה ומתפללים עליה היא ירושלים של בית המקדש של מלכות בית דוד וכו'

לא ירושלים של מרכז העיר, יפו או גאולה, ולא ירושלים של שש שלוש, ושל משה ליאון.
כמובן. וזה לא סותר שגם כעת קדושת ירושלים גדולה משאר הערים. ואאל"ט זה גם מעוגן הלכתית.
טרקלין של מלך נשאר טרקלין מלך, גם אם קצת הרבה לכלכו אותו.
 

כדורסלנית

משתמש צעיר
אבל הדיון כעת לא על בית שמש, אלא אם יש לירושלים מה להציע שאין למקומות אחרים.
אני חושבת שזה שיש לה מה להציע על פני מקומות אחרים זה נתון קיים
השאלה פה אם זה שווה את כל מה שמסביב( דירה קטנה וחנוקה, רמת חיים מאודד גבוה וכו).
 

בעל בעמיו

משתמש פעיל
אני חושבת שזה שיש לה מה להציע על פני מקומות אחרים זה נתון קיים
חושבני שיש ויכוח על הנתון הזה.
אלו שלא טעמו, וכן רבים מאלו שטעמו והצליחו להשתחרר, לא מסכימים שיש לה מה להציע על פני מקומות אחרים.
עזבו מיסטיקה, בזה אני לא מבין. מדבר על נתוני ואיכות חיים.
 

yudit10

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
באשכול הזה רואים עד כמה רחוקים דברי חז"ל "חן המקום על יושביו"
אין ספק שבית שמש זולה מירושלים
בכל שאר הנתונים- אין שום העדפה לבית שמש על פני ירושלים.
ויש נתונים שיש להם מעלות וחסרונות לכאן או לכאן.

אנסה לתת נתונים מעט יותר אוביקטיביים:

גודל הדירה- בבית שמש כמו בירושלים יש דירות גדולות יותר וקטנות יותר (שוב - בלי להתיחס למחיר) ויש גם משפחות שמצטופפות עשרה נפשות ויותר בדירת 3 חדרים. יש דירות לעורף מוצלחות פחות וכו'.

הסביבה- האמת שבכל פעם שאני מגיעה לבית שמש אני מתחלחלת מהמראה של העיר מבחינת הזנחה של התושבים למראה החיצוני המון לכלוך, תוספות בניה לא תמיד מאושרות ומכוערות, הרבה זבל משאריות בניה וכו'. אפילו בשכונות החדשות יותר המצב רחוק מלהיות מזהיר. שוב, כמו בירושלים, יש מקומות מוזנחים יותר ויש פחות. יש בנינים נקיים ומטופחים ויש כאלה ש... אין הבדל בין הערים.

גינות משחקים- כמו בירושלים, יש מקומות שיש שם יותר גינות ויש שפחות.
מה שכן - בבית שמש יש יותר פארקים גדולים נגישים, כמו פארק ירמות. בירושלים אין פארק כזה.

רפואה- השירות המקומי והפשוט זהה. רפואה מתקדמת יותר, מיון, שר"פ- לא קיים בבית שמש.

תעסוקה- יש יותר בירושלים

תח"צ לכל הארץ- יש יותר בירושלים. (לדוג- תח"צ למודיעין עילית / אשדוד / מירון וכו')

תחבורה בכללי- צריך לבדוק באשכול התלונות על התחבורה בבית שמש

חברה לילדים- בבית שמש יש יותר חברה קרובה, ולזה יש מעלות וחסרונות. (המעלות: הרבה חברה, החסרונות: צמצום בהכרת קהלים נוספים, מקומות רחוקים יותר, וכו' אפשר למצוא עוד...)

מזג אוויר- נעים יותר בירושלים

רמת חיים- כמובן שהרמה בירושלים גבוהה בהרבה (ובעיני רבים מדובר בחיסרון משמעותי)

תחרותיות- יש יותר בבית שמש, ירושלים כעיר מתבגרת גורמת בד"כ לפיזור של הזוגות בני אותו גיל מה שגורר פחות תחרות. (ותחרות זה לא רק בוגבו כן או לא. יש עוד נתונים שאפשר להשוות בין משפחות באותם גילאים)

יש עוד, אני מנסה קצת להרחיב את הראש...
 

YHN

משתמש פעיל
עיצוב גרפי
באשכול הזה רואים עד כמה רחוקים דברי חז"ל "חן המקום על יושביו"
אין ספק שבית שמש זולה מירושלים
בכל שאר הנתונים- אין שום העדפה לבית שמש על פני ירושלים.
ויש נתונים שיש להם מעלות וחסרונות לכאן או לכאן.

אנסה לתת נתונים מעט יותר אוביקטיביים:

גודל הדירה- בבית שמש כמו בירושלים יש דירות גדולות יותר וקטנות יותר (שוב - בלי להתיחס למחיר) ויש גם משפחות שמצטופפות עשרה נפשות ויותר בדירת 3 חדרים. יש דירות לעורף מוצלחות פחות וכו'.

הסביבה- האמת שבכל פעם שאני מגיעה לבית שמש אני מתחלחלת מהמראה של העיר מבחינת הזנחה של התושבים למראה החיצוני המון לכלוך, תוספות בניה לא תמיד מאושרות ומכוערות, הרבה זבל משאריות בניה וכו'. אפילו בשכונות החדשות יותר המצב רחוק מלהיות מזהיר. שוב, כמו בירושלים, יש מקומות מוזנחים יותר ויש פחות. יש בנינים נקיים ומטופחים ויש כאלה ש... אין הבדל בין הערים.

גינות משחקים- כמו בירושלים, יש מקומות שיש שם יותר גינות ויש שפחות.
מה שכן - בבית שמש יש יותר פארקים גדולים נגישים, כמו פארק ירמות. בירושלים אין פארק כזה.

רפואה- השירות המקומי והפשוט זהה. רפואה מתקדמת יותר, מיון, שר"פ- לא קיים בבית שמש.

תעסוקה- יש יותר בירושלים

תח"צ לכל הארץ- יש יותר בירושלים. (לדוג- תח"צ למודיעין עילית / אשדוד / מירון וכו')

תחבורה בכללי- צריך לבדוק באשכול התלונות על התחבורה בבית שמש

חברה לילדים- בבית שמש יש יותר חברה קרובה, ולזה יש מעלות וחסרונות. (המעלות: הרבה חברה, החסרונות: צמצום בהכרת קהלים נוספים, מקומות רחוקים יותר, וכו' אפשר למצוא עוד...)

מזג אוויר- נעים יותר בירושלים

רמת חיים- כמובן שהרמה בירושלים גבוהה בהרבה (ובעיני רבים מדובר בחיסרון משמעותי)

תחרותיות- יש יותר בבית שמש, ירושלים כעיר מתבגרת גורמת בד"כ לפיזור של הזוגות בני אותו גיל מה שגורר פחות תחרות. (ותחרות זה לא רק בוגבו כן או לא. יש עוד נתונים שאפשר להשוות בין משפחות באותם גילאים)

יש עוד, אני מנסה קצת להרחיב את הראש...

נכון חלקית ושוב את רואה את הדברים מנקודת מבטך בלבד כמו כולם

גינות ופארקים בירושלים יש המון המון כמו גן סאקר פארק סנהדרין וכו'
הזנחה בבית שמש ממש לא תלוי איפה את גרה לא דומה רמה ב' לשכונות החדשות וכו'
מבחינת תשתיות נהיגה ,חניה, ניקוז ,הכל חדש עובד ונוסע לא כמו בירושלים
לזוגות צעירים יש הרבה יותר חברה בבית שמש מאשר בירושלים

בענין תחבורה ציבורית תעסוקה ורפואה צודקת!
 

y&m

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מזג אוויר- נעים יותר בירושלים
זה נקודה לדיון.
דווקא כמי שחושבת שאין על מזג האוויר של ירושלים, זה לא חד ערכי.
המציאות שאין צורך לכרבל ילדים בחורף, ומזג האוויר ממוצע ולא מזיע מאד בקיץ. (אם כי אכן יותר חם, אין חולק, אבל יש מזגן) היא גם מעלה לא רק חיסרון.
שלא לדבר על כך, שברמות ד' וג' שהמערב שלהם פתוח לחלוטין, יש אוויר מצוין ממש.
גם בשיא הקיץ.
לא כמו ירושלים, אבל לא מאד רחוק, וכן גם לא כמו ירושלים בחורף...
תחרותיות- יש יותר בבית שמש, ירושלים כעיר מתבגרת גורמת בד"כ לפיזור של הזוגות בני אותו גיל מה שגורר פחות תחרות. (ותחרות זה לא רק בוגבו כן או לא. יש עוד נתונים שאפשר להשוות בין משפחות באותם גילאים)
גם סימן שאלה.
בפועל רואה משפחות צעירות בי-ם, רמת המושגים שמושפעת מאוכלוסיית תצו"ח, בהחלט מעלה את התחרותיות שתושבי בי"ש צופים בה מהצד ומשפשפים עיניים.

יחסית בבי"ש בהחלט אין את הקטע הרהבתני, ומצוי מאד שאנשים חיים לפי רמת המושגים של עצמם.
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת להבה / אלגוריה.
להבה - אלגוריה.
הרחק מגלקסיית שביל החלב, במערכת כוכבים שלא נצפתה מעולם, שכן לו כוכב אחד – כחלחל ויפהפה, מואר ונעים. הכוכב היה מרהיב עין, היו בו מים ואדמה, צמחייה עשירה ואוסף בלתי נגמר של בעלי חיים, ואפילו בני אדם.

במרכזו של הכוכב, בין הרים נישאים ופראיים, בתוך נוף מסתורי – שאיש לא עמד על סודו מעולם, נוף שלעיתים נדמה כמו ערבה ולעיתים כמו לבה רותחת. לעיתים כמו ים, ולעיתים כמו לוע פעור של אריה שואג, בתוך אותו נוף שאיש לא ידע אם הוא חומר או רוח, אם יש בו ממשות או שהוא תעתוע מסחרר – בערה הלהבה.

הם, יושבי הכוכב, קראו לה להבה – רק כי לא היה שם שמסוגל לתאר אותה. זה היה כינוי חיוור, קלוש, שלא היה בו די כדי להבין את תכונותיה. היא אמנם בערה, בעירה בלתי מובנת – אש שחורה על גבי אש לבנה, אבל היא לא הייתה אש במהותה. היא דמתה יותר למים. שקטה, נובעת, לא מתייהרת.

בתחילה, כשהיא התגלתה, ידעו כולם – שהיא הכוח שמחייה את החומר. היא האש, והיא המים. היא הרוח, והיא האוויר. היא החיבור אל כל מה שקיים, אבל לא נראה. נמצא, אבל לא מורגש. היא השביל שבין היצירה והיוצר, היא המפתח לסודות העמוקים ביותר שמעולם לא נחשפו.

כשקיבלו ראשוני בני האדם את הזכות לטעום ממנה, הם הסתנוורו מעוצמתה. כשגילו שהיא שלהם, שהיא כאן כדי להישאר, הם ניסו לחדור אליה, לשאוב ממנה, להתקיים מכוחה. הם רצו זאת, בכל נים ונים ממיתרי ליבם. הם היו מוכנים ללכת במדבר, לנטוש כל מימד של חיים גשמיים על פני האדמה.

אולם אז, הם גילו את המחיצה...

מחיצה בלתי נראית, בלתי ניתנת לתחושה. מחיצה שהיא לא אבן ולא פלדה, לא עצם ולא יהלום. מחיצה שדחתה את כל מי שהתקרב, מנעה ממנו לגעת בלהבה, להריח את ריחה, להתעצם מכוחה.

בדורות הראשונים, עוד נלחמו הרוב לחדור אל מאחורי המחיצה. קרבות קשים, מתסכלים, מעוררי ייאוש. הדורות הללו ניצחו, הם חדרו פנימה והוארו מכוח הלהבה. היא בערה בליבם, והם הורשו ליטול ממנה. באמצעות שליחיה, היא שלחה אבוקות אל כל קצוות תבל. היא הלהיטה כל עיר וכל ארץ, והיא עצמה... לא חסרה דבר.

השליחים הנאמנים, נושאי האבוקות, היו לאגדה. הם התרוממו מעל כל יצור חי, הם זכו לכבוד והערצה. כולם ידעו את קושי המלחמה. כולם הבינו את המאמץ הכביר שנדרש מהם, מאמץ שהוא מעל ליכולותיו של בן תמותה.

לא קל היה להם, לנושאי האבוקה. הם נדרשו לשמור על עצמם, על האבוקה שהם נושאים איתם, מכול לכלוך ומכל פגם. הם הבינו היטב את גודל האחריות, וידעו – שאם תתערב הלהבה בחומר ותתלכלך בעפר, היא תתלהט ותשרוף. היא תכלה ותשמיד.

במשך מאות ואלפי שנים, נשמר הכבוד אל הלהבה ואל נושאיה. במשך מאות ואלפי שנים, נשמרה ההערצה לאלו שהקדישו את חייהם לתכלית הגדולה מכול – אלו שחדרו מבעד למחיצה, למרות האתגרים והדחיות. אלו שהתאחדו עם הלהבה, והיא נעשתה לחלק בלתי נפרד מהם.

אולם אז, ימים אפורים הופיעו. סופות, גזירות, מלחמות. נושאי האבוקה התפזרו, לא היה בכוחם להגן על סביבתם. הם התמעטו, כוחם – שתמיד היה באחדותם, הלך והתפורר. אבוקות רבות כבו, ערים ומדינות הוחשכו. רק הלהבה המקורית נותרה לבעור. היא שם מאז ומתמיד, והיא תהיה שם לנצח נצחים. היא אינה משתנה, אינה מושפעת, אינה דועכת לעולם.

במציאות העצובה שהתגבשה אחרי דורות רבים של מלחמות, כבר לא הייתה הלהבה נחשקת. בעולם שבו כל דבר נקנה בהון תועפות, היא נותרה בקרן זווית, מושלכת, מופקרת. בני אנוש חלפו לצידה, ולא העיפו לעברה מבט. אוי להם לבריות מעלבונה...

האבוקות כבר אינן מאירות בכל כפר ובכל בית. הלהבה אינה בוערת בכל חלון ובכל מגדל. החשש מפני כיבוי האבוקות האחרונות מעולם לא היה מוחשי יותר. אם היה החשש מתאמת – הרי שהתוצאה הייתה הרת אסון. בלי הלהבה, לא יוכל החומר להתקיים. הוא יתפרק, ימס, יזל, יתכנס לתוך עצמו ויעלם כלא היה...

העולם הלך והוחשך. הקור והערפל כיסו כל חלקה טובה. האנושות חלתה, ולא היה לה מושג במה היא חולה. הנפשות גססו, דרשו את הלהבה, ולא ידעו מה הן רוצות.

מנהיגים רדודים צצו מכל פינה. הם הבטיחו להילחם באפלה. הם הבטיחו להקים מערכות תאורה, לחמם את הבתים, אבל אלו לא הצליחו לגרש את הלילה הבלתי נגמר, את הקור הפנימי – שלא הושפע במאומה.

שרלטנים הבטיחו הצלחות. הם סחפו אחריהם אלפים, גררו אותם אל נהרות מזוהמים, שלמשך רגעים ספורים נתנו תחושה כאילו הלהבה בוערת. הציבור החולה נהה אחריהם כעדר, מחפש למלא את הצורך, אבל לא מוכן להתמודדות מול המלחמה הגדולה. הם שתו והקיאו, שתו והתעלפו. הם נפלו שדודים, חסרי כוח, חסרי כול.

מעטים שמרו אז על האבוקות. מעטים, שלא יכולים היו להושיע את חבריהם הנמקים. בודדים מהם נטשו את מקומם, והשתמשו במעיינות הידע שלהם כדי לרפא באופן חלקי את אלו שמזלם לא שפר עליהם. בודדים אחרים, יצאו לשכנע את החולים לגשת אל המקום היחיד בו תהיה להם רפואה.

אולם הרוב המכריע, נותר לשמור על האבוקות. לחזק את הלהבה, לשתות ממימי הידע שזרמו תחתיה. זו הייתה הדרך היחידה בה ניתן היה להציל את העולם. ככל והתחזקה הלהבה, הלכה השפעתה והתרחבה. היא יצרה סביבה מטריית הגנה. הגנה מפני החולי, מפני הכאב, מפני החוסר שאינו מתמלא לעולם.

אולם אז, אירעה הטרגדיה הגדולה מכולן.

קבוצות שונות, שהעבירו בחשכה את ימיהן, הבינו את הטעות. הם הבינו שהאבוקה חסרה להם, הם הבינו שהם מוכרחים להתחבר אל המעיין שבו מוסתרים הסודות הגדולים. הם ביקשו להתקרב, אבל הם היו חלשים מכדי להילחם.

הם רצו לקעקע את המחיצה בלי להתאמץ. הם רצו גישה אל הלהבה, אבל הם לא כיבדו אותה, ובוודאי שלא אהבו אותה. הם ניסו לכבות אותה, במחשבה שניתן יהיה להשתמש בגחלים שלה – כאשר מעטפת ההגנה כבר לא תעמוד לה.

גם כשלא אירע דבר למעטפת החיצונית, הם לא התייאשו. הם השתמשו בכל דרך אפשרית. הם גזלו את האבוקות מידי אלו שהגנו עליהן לאורך אלפי שנים. הם ניסו ללבות אותן, אבל גילו שהאבוקות רק דועכות. הם שברו, הרסו, לכלכו, טינפו, הם התמרדו, אבל לאורך ימים ושנים התבררה להם האמת. האבוקות אינן פועלות לבד. הן מחוברות לשורש אחד, ואת השורש אי אפשר לנתק.

המלחמה האחרונה, מצאה את העולם במצב נורא. האבוקות נזנחו, הושלכו בכל פינה. המנהיגים המאוכזבים דרסו אותן, השפילו את מי שאחז בהן. אף אחד לא העז לספר בקול שהוא חושק להיות נושא אבוקה. החושך הלך והעמיק. ההגנות אבדו. אסונות נוראיים היכו את העולם. מלחמות נגד אויבים מבחוץ, שבלא הגנה – כילו הכול. נדמה היה שהמציאות הולכת אל קריסה.

אולם, דוקא ברגעים החשוכים הללו, זרח אור קלוש של תקווה. אור של מיעוט שבמיעוט, שסירב להיכנע. שסירב לבזות את כוחן של נושאי האבוקות. אור שהלך והתפשט.

שוב, חזרו המודעות הגדולות אל הכיכרות, קוראות למתנדבים שייצאו אל המאבק. שוב, החלו צעירים נלהבים בניסיון לפצח אותה, לחדור את מחיצתה. הם נלחמו על עצמם, על עתידם, על עתיד העולם. הם נלחמו, כי לא הייתה להם ברירה. הם נלחמו מלחמת חרמה, כדי שהיא לא תישכח...

הם נלחמו וניצחו. הם פיצחו את המחיצה וחדרו מבעד לה. הם גילו שם אושר והנאה. הם אהבו אותה, והיא השיבה להם אהבה עשרת מונים. הם לא היו נקיים וטהורים כמו בני הדורות הראשונים. הם לא ידעו איך ללבות אותה, כפי שעשו זאת הקדמונים. אבל בתקופה העצובה ההיא, הם היו כל מה שהיה לה, והיא הייתה כל מה שיש להם בעולמם.

הם ריחפו בעולם החשוך, מאירים כל פינה בכוחם. הם הביטו בבוז על בני אדם שהסתובבו סביבם, על בני אדם שהיו מוכנים לשפוך את כל ממונם בשביל להשיג טיפת אושר, בזמן שקרוב אליהם מאוד, נמצאת פסגת האושר הנצחי, תלויה רק בפיהם ובלבבם. הם ניסו לשכנע, להסביר. הם ניסו להיטיב, לקבל. אולם מעטים כל כך השתכנעו לנסות, והרוב המכריע – ניסה להכות במחיצה העבה, והתייאש מיד.

אבל נושאי האבוקות לא התייאשו.

הם חינכו את בניהם להכות במחיצה בלי להתייאש. הם לימדו את תלמידיהם כיצד ניתן לעשות זאת. פתאום, ניתן היה לראות ברחובות צעירים שבתוכם דולק ניצוץ קטן, להבה מזערית, התחלה של התלהטות.

שוב החל העולם להאיר.

האור גדל, ערים שלמות התמלאו בנושאי אבוקות. אור גדול הלך והתרחב, חומות בלתי נראות הפרידו בין נושאי האבוקות לבין הסכנות שבחוץ. המנהיגים הנוכחיים, נכדיהם וניניהם של מי שהיו נושאי אבוקות בעצמם, חששו להיכנס אל מעטפת האור, פן ייראה הלכלוך הנורא על בגדיהם ועל נשמתם. ועם זאת, הייתה בהם ההגינות – שלא לחזור על טעויותיהם של קודמיהם. הם בזו בליבם, וכיבדו בשפתיהם. הם זממו רעות, אבל לא הוציאו אל הפועל את מחשבותיהם.

דומה היה שהעולם מתחלק אט – אט לשתי קבוצות. הקבוצה המוארת, זו שלכל הפחות ניסתה להתמודד מול הקושי שבחדירה אל הלהבה, מול הקבוצה שהעדיפה את החושך. הקבוצה שהכירה והעריכה את אלו שעמדו באתגר, שפרצו פנימה, מול זו שבזה לעצם המאמץ וגיחכה בילדותיות מולו.

ואז, הגיעה זמנה של המלחמה האחרונה.

דווקא כשנראה היה שאין מי שימנע מכל מי שיחפוץ להתמודד מול האתגר – לצאת אל המאבק הגדול של חייו, דווקא כשנדמה היה שיותר ויותר בני אנוש מתקרבים, בחשאי או בפרהסיה אל האור הגדול, דווקא אז – הגיעה המלחמה, שאמנם לא הייתה הקשה ביותר או המסוכנת ביותר, אבל בהחלט הייתה המטופשת והמיותרת ביותר.

אלו שהניעו את המלחמה, לא היו מעוניינים בכיבוי הלהבה, משום שהיא לא הייתה חשובה בעיניהם. הם עסוקים היו בלשכנע את עצמם שהם מאושרים. הם בזו לנושאי האבוקה, מבלי להכיר ומבלי לדעת דבר על אודות הלהבה, ומה היה עמה ועם נושאיה במהלך ההיסטוריה. הם בטוחים היו, שהם המשכילים מכולם, שהם אלו שהצליחו לפצח ולהבין סודות עמוקים. הם התעקשו לנסות וללבות במאמץ אדיר את זנבות הגחלים שהותירו קודמיהם, זנבות גחלים שהיטנפו, הושחתו, ואיבדו את תכונתם. להם היה נר, לחבריהם הייתה שמש. להם היו טיפות, לחבריהם היה מעיין.

ודווקא אז, כשהם היו עסוקים בהצלחתם ובגאוותם, החליטו כמה מהם ללחום. בלי שום עומק, בלי שום אסטרטגיה. מלחמה עבור תשומת לב. מלחמה, כי כמה ממסתופפי האבוקות לא היו אהודים עליהם. מלחמת חורמה, מלחמת שיסוי איש ברעהו. עדר מוסת, ששוכנע בלא שום טענה – שהלהבה אינה טובה בעבורו. מלחמה של חושך באור. מלחמה בעד הסרת ההגנה, במסווה של שמירה עליה.

עצוב היה לנושאי האבוקות ולאלו שציפו להיות כאלו - באותם ימים אפלים. מצד אחד, הם נאלצו להחזיק מעמד מול האתגר הבלתי פוסק, האתגר של חייהם. ומצד שני, הם נאלצו להתמודד מול הקושי ומול העוני. מול הלחץ ומול הסחיטה הרגשית. היו מהם שלא היו חזקים דיים. הם שקעו אל האפלה, רק כדי לגלות מאוחר מדי – שהם למעשה בחושך.

היו מנושאי האבוקות שחיפשו תשובות, היו מאלו שעדיין לא הגיעו אל התכלית – שניסו להבין. הם הביטו בלהבה, אהבתם ומושא כמיהתם. הם שאלו אותה, בלי קול, למה?! למה זה כל כך קשה?!

והיא רק הביטה בהם, ושתקה.

הבעירה, חיממה, מילאה, אבל שתקה...

-

בלילה אחד, הוא יצא מן העיר. נער צעיר, בודד. נער שהשקיע את כל חייו בניסיון לחדור פנימה, והשיג עד כה מעט מאוד. נער שברגעים אלו היה מבולבל ותוהה, נער שהסתובב סחור – סחור סביבה, שותק את שרצה לומר, חושש מפני המחשבות שחשב, רועד מפניה – אבל רוצה את קרבתה.

״למה זה כל כך קשה?!״ הוא הגה.

ואז, מבלי שום תכנון מוקדם, מבלי שום הבנה כיצד זה ייתכן, ומדוע דווקא הוא הצליח היכן שכולם כשלו, בהפתעה מוחלטת – הדהד קול בין ההרים. קול מדבר, בשפה שאינה מילים. אותיות פורחות שחדרו אל הבנתו.​
האש התגברה, והוא התקשה להבין מה הוא רואה. אבל אז פרשה הלהבה כנפיים, וסוככה עליו. הוא חש שלווה שמעולם לא חווה. שלווה שהתפשטה בכל איבריו. דמעות עמדו בקצה עיניו.

״למה?!״ הוא שאל שוב.

והיא השיבה. מילים קצרות, שחדרו אל תוך מוחו וסחררו אותו.

״זו אני,״ היא אמרה. ״בגללי הם משפילים אותך״.

״הלהבה בוערת בך״, המשיך הקול והדהד. ״משהו ממני – רסיס לוהט, שנושא את הכוח שלי. אור שמופרד ממני, אבל מקושר אליי ואל מקור הכוח שלי.

״הם רואים בך אותי, ולכן הם מתייחסים אליך – באותה המידה שהם מתייחסים אליי. הם השליכו אותי להתפלש בעפר, ולכן הם משליכים גם אותך. הם לא מסוגלים להכיל אותי, ולכן הם אינם מכילים אותך. הם מסתנוורים מהאור שלי, ולכן הם מנסים לכבות את האור שלך״.

העצב שבמילים היה נורא, והוא התקשה להכיל אותו. הדמעות זלגו על עיניו, המחשבות פרצו ממנו – כאובות, שבורות. ״מה יהיה בסוף?!״ הוא שאל. ״איך אפשר לשכנע אותם?! איך אפשר להסביר להם, אם הם לא רוצים לשמוע?! אם הלב שלהם אטום?!״

רגע אחד של דממה, והקול הרעיד את היקום מסביבו. קול עוצמתי, שונה כל כך מהקול המלטף ששמע קודם לכן:

״יום יבוא,״ הכריז הקול, ״יום שבו האור יזרח ולא ישקע. יום יבוא, ובו תיפול החומה, כאילו הייתה אבק. ביום ההוא, הקושי יתפוגג בן רגע, החסמים כולם יסתלקו, והמעיין יכסה את הבריאה כולה. יום יבוא, והם יתכנסו לכאן כולם. הם ישאבו בדליים, ובכוסות, ובידיים, וינסו למלא את המאגרים. אז, אהיה אני היכן שנועדתי להיות. אז, כל אלו שהתפלשו איתי בעפר, שהתלכלכו איתי, שנרמסו כמוני במגפיהם של העוברים והשבים, יהיו סביבי. אז, יכבדו אותם – בגללי. יעריצו אותם – בגלל החלק ההוא מתוכי, החלק הלוהט ההוא - שבגללו הם הושפלו והוכו״.

הוא חש תחושה של רוגע. רוגע אמיתי. ״ומה יהיה עד אז?!״ שאל.

הקול השיב לו, חזק ועוצמתי. ״עד אז,״ התלהטה הלהבה, ״כל זמן שאין רשות לפרוץ את המחיצות, כל זמן שתהיו זקוקים לי ולהגנתי, לאורך כל הזמן הזה – אתן לכם להתגונן מאחורי המחיצה שלי. היא תלווה אתכם, היא תגן עליכם.

הם יכאיבו לכם, יבזו וישפילו אתכם. הם יפגעו בכבוד שלכם, בזכות שלכם להאמין. הם יקשו עליכם את ההתנהלות, הם יפעילו עליכם לחצים כבירים...

אבל הם ישרטו רק את הקליפה.

הלהבה שם, והיא לא תדעך. היא תמשיך לבעור, למרות הכול, אם רק תרצו, אם רק תמשיכו להאמין. מים רבים לא יוכלו לכבות אותה, ונהרות לא ישטפוה...״

=

הוא פקח את עיניו, שמש חמימה ליטפה את פניו.

״זה חלום...״ עלתה בו מחשבה מאוכזבת.

אבל אז, רטטה הלהבה שבתוכו. הוא הניח את כף ידו על ליבו, חיוך של רוגע עולה על פניו.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה