סיפור בהמשכים כשפים

[צלולה]

מה ההדגשות? קראתי בלי והיה מעולה

צודקת גם אני חשבתי כך

 

[דוכסוסטוס]

הלו?

 

[דיונון]

מה?
אה!
כן, כן, מישהו צורח כאן...
לא נטשתי חליל'וחס.

 

[רצתה]

וואו
סיפור מעניין ומותח, מזכיר לי צ'יזבט רק ביותר משוכלל
מחכה להמשך!

 

[דיונון]

לבינתיים

 

[נודד]

אחרי חודשים שלא דרכתי פה, נדדתי לכאן באקראי, ובתזמון מופלא והשגוחא פרטית של ממש בדיוק בזמן לזמן הביניים, נתקלתי בסיפור עם ניחוח ימי ביניימי, וממספר שכרגיל עושה את זה כמו שצריך.

מזה התמוגגתי

אז היא המציאה את השתייה השחורה.
תערובת של צמחים, ומרעין בישין, וכל כוחות הטומאה".

"זה... כשר?" שאלתי,

 

[yael305]

איך זה שרק עכשיו עליתי על האשכול הזה??
סיפור טובב

לבינתיים
צפה בקובץ המצורף 2034913

חסום

 

[דיונון]

חסום

עכשיו?

 

[yael305]

צפה בקובץ המצורף 2035125
עכשיו?

פתוח
וואו, לא דמיינתי את זה ככה כאילו לא כל כך הרבה משולשים.. אבל נראה טוב, רק תחשיכי ויהיה גם מסתורי...
איפה מתילדה מתחבאת בוא?

 

[דיונון]

צבוע.
עור צהבהב עם עיגולים שחורים, ראש כדורי, שיער דליל בעורף, פה מתוח במעין חיוך — וגדול. גדול מאוד.

יש דברים שאי אפשר לדמיין.
אפשר להגות את המילה "פחד".
אפשר להבין עקרונית מה זה "איבוד עשתונות".
אבל כשהמציאות בועטת לך בגרון — כל המילים נשארות מאחור.
השיתוק.
חוסר האונים.
כל מה שגורם לתפקוד שלך, ליציבה, לעור להיות תלוי כמו שצריך על הבשר — פשוט נמס.

פוף.
נשאר רק גוף בלי שליטה עצמית. רק קיום נקי.

אני עומד מול צבוע.

צבוע!

הוא כופף את ראשו, נעץ בי עיניים, ואז זקף את אוזניו.
שקט.
מוקפד.
כמו כלב מאולף.

חוץ מזה שהוא לא היה כלב.

נשימתי נעתקה.

"עומרי מבהיל אותך?"
מתילדה לחשה את זה כאילו היא שואלת אם קר לי.

"אל תדאג. עד סוף היום אתם תהיו חברים טובים".

בהיתי ב'עומרי'. בפה פתוח.
אולי פעור מדי. לא הצלחתי לסגור אותו.

"אני מחפשת זאב", אמרה פתאום.
"אולי אתה זאב?"

הראש שלה נטה הצידה — היא בחנה אותי בחינה של קצב, של צל, לא של בן אדם.
"מה אתה רוצה, אברימי? הא?"

לא הבנתי את השיח שלה.
אבל היה בו משהו שצרב.
לא המילים, אלא המנגינה.
המשפטים.
הקול.
הדרך שבה היא התיישבה לי בתודעה והתחילה להזיז רהיטים.

משהו התעורר בתוכי.
משהו מודחק.

מה אני רוצה?

לא, באמת — מה אני רוצה?
מה חסר לי שאני רוצה כל כך חזק, עד שאני מפחד להודות בזה אפילו בפני עצמי, כי אני יודע שזה בלתי מושג.
בלתי נסלח.

העיניים שלה כבר היו עלי.
לא סתם מבט.
חפירה.
היא כאילו חיכתה שאחשוב בדיוק את המחשבה הזו.

למה כולם משחקים בי?

למה?!

למה אני תמיד החוליה החלשה?
אני עד כדי כך... חלש?!

"אתה לא חלש" היא פסקה בקול דרמטי, נבואי.

השתתקתי.
היא... קראה לי מחשבות?

"הכול בהישג ידך", היא הוסיפה.
"רק תמסור לי אותה".

"את מה?!"
הקול שלי ברח מהפה בלי רשות.
העיניים שלי התעגלו.

"את האנושיות שלך".

ככה.
פשוט.
וזה הכל.

מה?!
מה היא אמרה עכשיו?

היא הסתכלה עלי כאילו ביקשה ממני להעביר לה את המלח.

דממה.

ואז היא התחילה לצעוד. ולנאום.
בנינוחיות של מוכרת בחנות חשמל:

"כל אחד ואחת הוא חיה.
חיה שמסתתרת מתחת לכסות אנושית.
כשהמעטפת נקרעת - אנחנו מתממשים.
המהות האמיתית פורצת.
ואנחנו מזדקקים - להיות מה שתמיד היינו".

מה זה הקשקושים האלה, למען השם?
ואיפה שני הליצנים האלו, שיבואו כבר, יתפסו אותה ויתנו לי לישון!
עמוק.
בלי חלומות.
בלי עומרי.

ובזמן שאני מגלגל את המחשבות בראש כמו כדור,
עומרי נשכב על הרצפה.
והתחיל להתגרד.

צמרמורת טיפסה לי בגב כמו ידים קרות מדי.
אני חייב להבין. משהו בתוכי לא נתן לה להכתיב לי את הסיפור.
הסתובבתי אל חנניה.

"מה זה... מה קורה פה? מה לעזאזל היא רוצה ממני?!"

הוא לא ענה.

"אתם צריכים אותי בשביל הטקס הזה", לחשתי את עצמי, והקול נשמע כאילו יצא ממישהו אחר.

הם לא אישרו, אבל גם לא הכחישו.
אפילו עומרי השפיל מבט.

הבטן שלי התהפכה.

"זה לא יקרה", סיננתי.

"אני לא נותן כלום. לא תמצית. לא טיפת דם. לא נשימה".

חנניה בלע רוק, הסתכל עלי סוף סוף — ונשבר:

"אברימי... זה כבר קרה".
קולו היה דק, מתנצל, חנוק.

"השתייה... פתחה אותך.
היא לא גרמה לזה.
היא רק חשפה".

"חשפה מה?"
הקול שלי רעד.
אני רעדתי.

"את מה שאתה מנסה להסתיר מעצמך", אמר חנניה.
"את מה שאתה באמת".

מתילדה פסעה קדימה, אצילית כמו מלכה רעה מאגדה.

"כל אדם הוא שער.
ומעבר לו מסתתרת חיה.
השאלה היא רק איזו".

"אני לא חיה", לחשתי.
"אני לא!"

"עוד לא", היא חייכה חיוך קטן מדי, קר מדי.
"וזה בסדר. אנחנו נגלה.
עם שיתוף הפעולה שלך, או בלעדיו".

ופתאום... עומרי הרים את עיניו.
המבט לא היה של טורף.
לא של נשלט.

זה היה מבט של קנאה.

 

[ת.עקבי]

נטפרי מאקסס

 

[דיונון]

נטפרי מאקסס

נסיון אחרון...

חורבת מדרס – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[ת.עקבי]

נסיון אחרון...

חורבת מדרס – המכלול

www.hamichlol.org.il

עולה אבל ציפיתי להמשך...

 

[דיונון]

עולה אבל ציפיתי להמשך...

סיפור בהמשכים - כשפים

מה ההדגשות? קראתי בלי והיה מעולה צודקת גם אני חשבתי כך

www.prog.co.il

 

[ת.עקבי]

סיפור בהמשכים - כשפים

מה ההדגשות? קראתי בלי והיה מעולה צודקת גם אני חשבתי כך

www.prog.co.il

זה עוד מאוקסס.
חשבתי שהעתקת את הויקי והוא התאקסס.

 

[דיונון]

אבל ציפיתי להמשך

הודעה #31

 

[ST.R]

הודעה #31

שחסומה..

 

[דיונון]

עכשיו?

 

[ST.R]

עכשיו?

פתוח..
כישוף?!

 

[ת.עקבי]

למה יש לי הרגשה שעוד שנייה הוא מגדל פרווה, יורד על ארבע ומיילל לירח?
אה, בגלל זה -

"אני מחפשת זאב", אמרה פתאום.
"אולי אתה זאב?"

צמררת כהוגן. יפה!