סיפור בהמשכים כשפים

[מה שניחשת]

אני חייבת להגיד שמגניב שדמות הנבל שלך היא אישה.. זה לא קלאסי כל כך.
(אני חסידת הלא-קלאסיים, כן?) קיצר, סיפור מרתק ממש.. מחכים להמשך.

 

[דיונון]

עומרי היה הראשון שזקף אוזניים.

אחריו מתילדה הרימה ראש, קפואה בדריכות.

אנחנו — אני וחנניה — היינו האחרונים לשמוע.



הרעש התגבר, התקרב, הלם בקירות.

ואז הם פרצו בהמוניהם דרך הפתח העליון:



להקת ציפורים שחורות, עורבים, ינשופים, עטלפים, ועוד יצורי לילה שלא הצלחתי לזהות.

בלגן.

סערת כנפיים, קריאות צורמות, שריקות חדות.



הם הסתחררו בחלל, נזרקו זה אל זה, נלחמים על מקומות בתאים שבקירות.

לא סתם התקוטטות של יונים על גג אסבסט לפני שקיעה —

אלא קרבות קטנים, אלימים, נוטפי זעם.



ניסיתי לשמור על גב זקוף, אבל הראש שלי הלך ונשמט שוב ושוב, בכל פעם שעטלף או ינשוף חתכו את האוויר מעלי בצניחה חדה.

בסוף זה קצת נרגע. יחסית.



ואז ירד לי האסימון:

ה'ציפורים' האלה — הם לא בדיוק צאצאים של זוגות חמודים שדילגו לתוך תיבת נח.

יותר סביר שהם מבני שם חם ויפת...



המטורפת הזו הולכת להפוך אותי לזאב!

לא סתם זאב — זאב בשירות האופל.



נשמתי עמוק וקראתי:

"מתילדה! בו…בואי נרגיע. ומהר! מה השיגעון הזה?! אולי חנניה רוצה להפוך לזאב או לתן — מה אני קשור לסיפור הזה למען השם?!"



לא האמנתי שבאמת אמרתי את זה בקול.



המצפון שלי שלף גלימה נזירית והתחיל להצליף בי מכל עבר:

אני. נידבתי. את חנניה. במקומי.

כמו בסיפורים ההם על הקנטוניסטים — העניים נמסרו במקום ילדי העשירים.



אבל זה לא בדיוק ככה! ניסיתי להתגונן מול עצמי.

הרי חנניה הוא זה שגרר אותי לכל הטרפת הזאת מלכתחילה!



"לא!" פסקה מתילדה בקול חד.

"אתה מתאים. חנניה לא זאב. מקסימום חולדה… או ינשוף".



חנניה החוויר, אבל לא פצה פה ולא הסיט מבט.

ובאיזו פינה מטומטמת במוחי אפילו הרגשתי מוחמא.

אני, אברימי הקטן, ראוי להיות זאב.

חנניה? חולדה. חחחחח...



צחוק הגורל.

וצחוק הגורל השתלב בצחוק של עומרי, שכבר התרומם לעמידה.

ואני — הפסקתי לחשוב.



המוח שלי קפא, כמו נורה שנשרפה.

אין מחשבות, אין ניתוחים, אין הצלות.

רק רעש לב, בום-בום-בום, ותחושת חלל ריק בתוך הראש.



עומרי פסע צעד קדימה.

הטפרים שלו חרקו על האבן כמו מסמרים על לוח.

העיניים שלו נדלקו כאילו מישהו הדליק פנס מבפנים.



מתילדה סובבה אליי את פניה, לא כאל אדם — כאל חפץ.

“יש שאלות עדיין?!” שאלה-פסקה.

לא הסכמתי. אבל הראש שלי הנהן.

הרגליים רעדו, הידיים הזיעו, כל השרירים התכווצו כאילו מישהו לוחץ עליי מכל הכיוונים.



היא הרימה את ידה באוויר, אצבעותיה פרושות, והמוני הינשופים והעורבים שעל הקירות עצרו בבת אחת, שקט מתכתי נפל בחלל.

אפילו הכנפיים חדלו לפרפר.



“זה הרגע, אברימי”, היא לחשה.

“או שאתה מוסר לי את האנושיות שלך…

או שעומרי ייקח אותה ממך בכוח”.



עומרי הרים ראש, מתקרב, חיוך רחב שרטט את פניו המעוותות, ונשימתו המדיפה צחנת בשר רקוב ליטפה את עורי.

העולם כולו הצטמצם לשיניים הצהובות שלו, קרובות מדי.



אני לא יודע מה תפס אותי באותו רגע — פחד, טירוף או משהו אחר —

אבל במקום לברוח או להתחנן, שמעתי את עצמי אומר בקול שבור:

“ומה אם אין לי זאב בפנים?

ומה אם אני… כלום?”

מתילדה נעצה בי עיניים לשבריר שנייה.

העולם כולו קפא באותו מבט – כאילו היא שקלה אם אני שווה את המאמץ.



ואז פרץ ממנה צחוק מטורף.

"הא—הא—הא—הא!"

ראשה נזרק לאחור, שיערה מתפזר על פניה כמו טיפות גשם על שמשת מכונית דוהרת.

הצחוק פילח את חלל המערה, מתגלגל על הקירות ומחזיר הד צורם, כמעט בלתי אנושי.



ואז, באחת – שקט.

הצחוק נקטע, כאילו מישהו חתך אותו במספריים. קאט.

היא הורידה את ראשה לאט, מבטה חזר וננעץ בי, קר, ריק מרגש.



“כלום?” היא חזרה אחרי המילים שלי בלחישה.

“אוי, ילד… גם ה'כלום' הוא חיה. ואתה עוד תגלה איזו”.



עומרי נמתח מאחוריה, חיוכו רק התרחב, כאילו הוא מבין משהו שאני לא.



פסיעות שקטות.

דמות נכנסת פנימה — חולצה ירוקה של רשות הטבע והגנים, כובע מצחיה בז'.

בלי מילה הוא מושיט למתילדה קערת מתכת. ואז יוצא.



הקערה מוטחת ברצפה.

נוזל שחור ניגר פנימה, סמיך כמו זפת.



היא מתחילה ללחוש.

תחושת חנק נוראית מתהדקת סביבי — לוחצת, מוחצת.

כל נשימה שלי נגררת במאבק.



המנטרות מתרוממות בהדרגה.

בהתחלה חרישיות, ואז גוברות, גרוניות, לא מובנות.

ריש מתגלגלת, ספרדית שבורה, שפה שאין לה מקום בעולם הזה.



אני תופס מילה אחת: "פירודא".

ארמית.

הפירוד. הקריעה.



הקערה רועדת. עשן בוקע מתוכה.

לא זכור לי שהדליקה אש.

היא לא הדליקה אש!



ובכל זאת — עשן.

עשן שהופך סגול.

סגול עכור, סגול שמסרב להיות אור.



הטומאה באוויר כל כך חונקת.

תחושה דוחה, עזה פי מאה מהגועל שתוקף כשעוברים ליד כנסייה.

"השם, תציל אותי!"

זעקה בתוכי, לא יוצאת החוצה.



באותו רגע —

רכב שועט בחוץ, חריקת בלמים חדה קורעת את הטראנס.

 

[בובה בובה]

וואו
חובה פרק נוסף

 

[דיונון]

סליחה על ההקפצה
@במקום כהן , העד כדי כך העצבתיך?

 

[רפאל תבורי]

גיליתי עכשיו את הפוסט הזה וזה פשוט מדהים!
אני ממש שמח שגיליתי אותו עכשיו כי לא בטוח שהייתי שורד את המתח שבין הפרקים.
אז דחוף עוד!