סיפור בהמשכים כשפים

[דיונון]

באמצע הדרך התרחב השביל לכדי רחבה קטנה בתוך סבך העצים. על האדמה היו מונחים מספר נרות נשמה דלוקים במעגל, ובמרכזו דמות - חנניה ישב שם על הרצפה, מוקף נרות, סכין ויקטורינוקס בימינו, וידו השמאלית מאוגרפת באוויר, וממנה נוטף דם לתוך כלי מתכת.
מכשף - הכתה בי ההבנה בשקט מוזר. כמו דומיית שלג אחרי סערת רוחות עזה. חלקי פאזל משונים הסתדרו לתמונה ברורה. ומבעיתה. שורטת אותי בטפריה החדים מאונות המח עד הבהונות.
הפחד שיתק אותי מלברוח. המקום היה רע, האויר הרגיש טמא, רעיל.
מכשף. חנניה מכשף.

 

[אוראל סולטן]

בררר...
פרק מותח ומרתק במיוחד (אם כי קצת יותר מדי קצר לטעמי). מצפים להמשך...

 

[דיונון]

בררר...
פרק מותח ומרתק במיוחד (אם כי קצת יותר מדי קצר לטעמי). מצפים להמשך...

אכן קצר מדי, במכוון. זהו פרק נסיון לראות מה מדת ההתעניינות בו. ההמשך בהתאם לביקוש

 

[דוכסוסטוס]

אכן קצר מדי, במכוון. זהו פרק נסיון לראות מה מדת ההתעניינות בו. ההמשך בהתאם לביקוש

וכי איזה קטע שמתאר מכשף יהודי לא יזכה למידה גדושה של התעניינות?

 

[צלולה]

פרק? נכון יותר לומר טיזר...
מסקרן , מפתיע וכתוב נהדר.
מחכה להמשך!

 

[סבתא חביבה]

בררררר
אכן קצר, שלא לומר קצרצר

סכין ויקטורינוקס

אהבתי

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

נשארתי בפה פעור. תיאור ססגוני, ממש מסקרן אותי לדעת מה קורה שם הלאה.

חלקי פאזל משונים הסתדרו לתמונה ברורה

משונים? או שהתכוונתם למשוננים?

 

[דיונון]

משונים? או שהתכוונתם למשוננים?

משונים. רצף של התרחשויות קודמות שהיו נראות בזמנו תמוהות, ועכשיו מתבהרות ומתחברות.

 

[דיונון]

בסוף התעמתתי איתו.
זה כישוף! עבירה! אסור! – לחשתי בצעקה כשישבנו על הנדנדות בגינת המשחקים, צלויית השמש של אחרי צהריים.

חנניה הביט בי במבט מזוגג. בורר, כמו תמיד, את המילים הכי מדויקות, מילים כמו כפפות איגרוף.
מי אתה, אברימי?!
פתיחה דרמטית, משתקת. זה הוא.

ואז, בתנועות ידיים חינניות מדי, הוא המשיך:
אתה כלום. אף אחד לא רואה אותך, לא סופר אותך, לא מקשיב למה שיש לך לומר או לתרום. אבל אתה יודע שזה לא נכון... – קולו האט, התארך, לגלגני –
...אם רק היית קצת יותר מוערך, אם היו מקשיבים לך אפילו קמצוץ – הו-הו, אז היית פורח! כולם היו מכירים בערך שלך.

הוא הטה את ראשו, גביניו מתקמרים למראה ילדותי, כמעט מדמיין:
ואתה מסתפק בזה. בצדקנות הסגפנית הזו, ש’השם יודע’, ש’טוב לך ככה’...

שקט. כזה שמפנים. יותר מאלף מילים.

ואז —
אבל אתה טועה.
הפעם בקול רך־זועם.
אתה באמת אפס. כלום. אוויר. לא חכם מספיק, לא מקושר מספיק, לא חברותי, בלי קסם, בלי ניצוץ. אפור כמו תמרור...

תמיד היו לו הדימויים הכי הזויים – מסיחים ומהפנטים באותה נשימה.

...תמרור! ולא של 'אין כניסה' או 'חד-סטרי'. אתה תמרור של ‘זהירות בעלי חיים חוצים’ – מיותר. כזה שאם יעקרו אותו וישימו במקומו דגל של משיח, אף אחד לא ישים לב.

שוב שקט.
ושוב – אגרוף מדויק.

הייתי שם איתך - קולו ירד טון, גופו נרכן קלות לעברי, ואז שב והזדקף - ואז קיבלתי גישה. לכוח. עצום.

אבל... - גמגמתי. המילים נמרחו מבפנים, מוחי מוצף, מפורק –
...מה זה קשור? זה אסור, חנניה! זו עבירה!

אלף, מי אמר לך? בית, אתה מדבר לשון הרע כל הזמן ומביא רעב לעולם. ואל תספר לי שאתה משתדל. אתה לא עושה כלום בעניין. אפילו לא מנסה. מה ההיתר שלך? ש'כולם עושים'? אז זה מה שקובע עכשיו, מה מקובל?!

השוויון שבו דיבר על עשיית עבירה, כאילו יש כאן משוואה מוסרית, טמטם אותי.
מה עובר עליו?
או שאולי הוא צודק.
אולי אני מרשה לעצמי להיות צדיק כי הכישוף זר לי.
ואם הוא היה נפוץ – הייתי גם אני מדמם לקערות בין פטפוט אחד של לשון הרע למשנהו?
אולי זו בכלל לא עבירה. אולי לא לזה התכוונו...

כאב ראש.
כאב ראש ממחשבות.
אוף. תמיד זה קורה לי.

אתה יודע כמה דברים טובים אני עושה עם הכוחות שלי? – קולו קטע את השרעפים - כמה תיקונים? צדק? חשבת אולי איך העניינים הרפואיים של אמא שלך הסתדרו לאחרונה?

בום.

העיניים שלי התעגלו. בטוח. הרגשתי אותן כמעט נופלות מהארובות.

אתה יודע מה? - המשיך, רך, בטוח בניצחונו. כמו תמיד. כמו סיומת במשחק שחמט. רק כמה צעדים לסיום.

אני אראה לך. ברמת התיאוריה בלבד. אל תדאג. לא תעשה שום דבר שלא תרצה.

כמעט נכנעתי. לאיש שהכיר אותי כל כך לעומק, עד שידע בדיוק מתי לדבר, ואיך.

אבל הייתה בתוכי לחישה צרודה. עתיקה. קרבית. שאמרה:
לא. אל תיכנע.

נכנעתי.

אוקיי. רק תיאוריה! וברגע ש-אני מחליט שמספיק – זה נגמר! - התריתי באצבע מורמת.

חנניה חייך.
חיוך של מי שיודע שגם אני לא מתרשם מעצמי.

 

[לוצ'י]

דחוף עוד!

 

[לוצ'י]

למה ההדגשות? קראתי בלי והיה מעולה

 

[דיונון]

למה ההדגשות? קראתי בלי והיה מעולה

לא עדיף להדגיש את קטעי המלל?
זה לא עוזר לשטף הקריאה?

 

[ח.ד. וחלק]

לא עדיף להדגיש את קטעי המלל?
זה לא עוזר לשטף הקריאה?

למה לא להכניס במירכאות?

 

[לוצ'י]

לא עדיף להדגיש את קטעי המלל?
זה לא עוזר לשטף הקריאה?

בעיני לא
הקריאה שטפה בלי הדגשות

 

[דיונון]

שוב הגענו לקרחת היער. הפעם יחד.
חנניה הלך מאחורַי — תיק שחור ביד ימין, וכף שמאלו תומכת בגבי כמו מדריך שמנסה להרגיע ילד לפני טיפוס חבל.

התיישבנו בצילם של עצי האורן. מוזר — לא היו מחטים, לא אצטרובלים. האדמה הייתה חלקה מדי.
אולי הרוח העיפה אותם.
אולי... לא יודע.

ניסיתי להיראות רגוע. כאילו אני באמת סומך על ההבטחה של חנניה: 'רק תיאוריה'.
אבל בפנים רעדתי.
זה הרגיש כמו לסמוך על מוסכניק ערבי.
"סמוך עלי יא אַפְ'רֵימִי, האוטו שלך יסע יופי יופי".
ברור אחמד, בטח. גיי אין ערד אריין. בטח שסומך עליך יא אחמד.

חנניה שלף מתוך התיק קערת מתכת והציץ בי בזווית עין. שתקתי.
אחר כך הוציא ספרון דקיק, דפים מצהיבים, בלי כריכה.
הוא הפנה אלי את דף השער החשוף -

"אלפא ביתא דהרי בתר – מאת אלכסנדריס"

הכתב היה מסתלסל, במבט חטוף היה אפשר לטעות שהוא כתוב בשפה זרה.

'זה המבוא!' חייך חנניה. כמו מדריך טיולים בנחלי גיהנום.

'אני רואה שאתה צמא', אמר, אמפתי כתמיד, תוך כדי שליפת בקבוק ג'אמפ ענבים מהתיק.
הייתי באמת צמא. והשמש הרגישה כמו לפיד מעליי — למרות שישבנו בצל.
כנראה הלחץ.

אבל זה לא היה ענבים.
זה היה כהה מדי. כמעט שחור לחלוטין.

'חנניה… זה לא ענבים. מה שמת פה?' שאלתי, יד אחת כבר נשלחת אל האדמה להתייצב לקראת קימה.

'תירגע', הוא אמר ברוך, אבל העיניים שלו הבריקו. 'וואי, אתה לחוץ כמו קפיץ. בטח שזה ענבים. מה נראה לך, שיקוי קסם? הרגת אותי...'
הוא צחקק, ושלף כוס חד־פעמית. ממלא חצי.

מטומטם אני. עושה פדיחות.
מלמלתי ברכה בלי לחשוב — ושתיתי.

***

תבר-אאאאאאח!
הצווחה של חנניה קרעה את האוויר.
"הם כא-אאאאן!"

התעוררתי והתרוממתי באבחה. מבולבל.
מה זה "הם"?! מי הם?!
איפה אני בכלל?
אה, נכון. חנניה. לעזאזל, חנניה.

קפצתי על הרגליים והתחלתי לרוץ.

***

רצתי כמו משוגע. רקותיי הלמו כמו תופי מלחמה.
השביל התפתל תחת רגליי, עצים לא צפופים מדי, ירוקים בכל גוון אפשרי — ירוק־כהה, ירוק־אפור, ירוק של הזיה.

לרוחב השביל נפרשה שמיכת צמר בגוני בורדו־צהוב, כמו זו שיש בכל ישיבה.
רגע — מה היא עושה פה?
לא. אין זמן. לא מעניין עכשיו.

אבל כשרגלי דרכה עליה — היא התרוממה.
לא רק היא — גם אני.
נזרקתי מעלה, מאבד שיווי משקל, השמיכה מסתחררת סביבי כמו טלית של מתעטף חסר התחשבות בסביבתו.

'תּוֹפַסְתִּייי!'
הצעקה פילחה את האוויר רגע לפני שידיים חסונות אחזו בי.
היינו שנינו באוויר, שניות לפני הנפילה.

הוא ליפף אותי חלקית בשמיכה, ריח חריף של נפטלין צרב לי את האף.
הצייד הביט בי.
העיניים שלו היו חרוכות, חכמות מדי, כאילו לא ראה אותי — אלא את מה שבתוכי.

'רוֹשֶׁע מְרוּשֶׁע, אהא!'
הוא ירק את המילים כמו פסק דין.

 

[דיונון]

אשמח לבקורות ניתוח על הכתיבה.
לא יצא לי כמעט לכתוב ספורת. וסיפור מתמשך זו לי פעם ראשונה.

 

[הכל כבר תפוס]

מי אני שאתן ביקורת? אז כתבתי מה שאני באמת חושבת...
לא נראה שזו פעם ראשונה! (זה מחמאה! כן?...)
הכתיבה חלקה וזורמת
וגם הקטע מחולק טוב! הוא אוורירי וכיף לקרוא את זה ככה...
מה שכן, לא הבנתי את זה:

היינו שנינו באוויר, שניות לפני הנפילה.

מי זה שנינו? אברימי והצייד?
כי לפני זה הכל כתוב בלשון יחיד...
יכול להיות שזו הערה קטנונית, אבל לי זה הפריע...
מחכה להמשך!

 

[דיונון]

מי זה שנינו? אברימי והצייד?
כי לפני זה הכל כתוב בלשון יחיד...
יכול להיות שזו הערה קטנונית, אבל לי זה הפריע...

אכן זאת היתה הכוונה.
אני באמת שם לב לחוסר בהירות. תודה על ההערה.
אוסיף עוד ש'שניות' זה יותר מדי בשביל נפילה מגובה חצי מטר באויר, זה צריך להיות שברירי שניה.
תודה.

אשמח לעוד הארות והערות, וכן בנושאי העלילה (מעניינת/רדומה/ילדותית/מוזרה/צפויה/מפתיעה), הדמויות (האם הן מאופיינות מספיק לעת עתה, האם להוסיף עוד דמויות) וכו'.

 

[ת.עקבי]

אשמח לעוד הארות והערות, וכן בנושאי העלילה (מעניינת/רדומה/ילדותית/מוזרה/צפויה/מפתיעה), הדמויות (האם הן מאופיינות מספיק לעת עתה, האם להוסיף עוד דמויות) וכו'.

חושבת שמוקדם לדעת עכשיו לגבי הדמויות, כל עוד העלילה לא הניעה מספיק גלגלים (או שזה סיפור קצר?)
בכל אופן - אותי הוא מעניין מאד.

 

[דיונון]

הצייד היה נראה כמו פרוש הבן. לא הוא בעצמו, כן? רק מזכיר אותו — חסון, גבוה־יותר־מדי, המצח הגדול, השפתיים המלאות.
טיפוס שאם הוא שם עליך יד - אתה בצרות.
הוא לא שם עלי יד. הוא שם שתי ידיים.
זה כבר צרות צרורות.

הוא הניף אותי כמו תרמיל.
מאוזן. על הכתף. והחל ללכת.

זה לא היה נעים.
בגילי, להיסחב כמו תינוק בן שנה זה בעיקר... מעליב.
ונורא כואב.

ניסיתי להתחנן, בסגנון:
"אני אצעד איתך, מבטיח, רק תן לי ללכת על הרגליים, בבקשה... זה פשוט לא... לא כל כך נוח לי ככה..."

"חררררר..." הוא נהם. "כולכם אותו דבר.
חושבים שאני לא מכיר את המגבלות שלכם.
אצלי - אף מכשף לא נוגע באדמה!"

אמר וחתם.

הוא דחף אותי לתוך פולקסווגן עתיקה.
חלונות אטומים. פנים הרכב עמוס בקמעות, חמסות, שיני שום, פיטומי קטורת.
הוא התיישב לצידי.
מושב הנהג היה ריק.

ישבנו.
שקט.
אני שותק.
מודד את המציאות.
והיא, עכשיו, בורחת לי מהידיים.

ואז הוא הגיע.
השותף.

נכנס בשקט, התיישב, זרק עליי מבט, מקמץ מצח.
הפנים צרובות־השמש, המשקפיים שחוצים את הפאות, הקמטים שזזים כמו סימני אזהרה, המבט הרדוף.
משהו זז לי בזיכרון. מוכר.
אבל חמקמק.

"ניקח אותו לחסן", אמר פתאום המגודל שלידי בקול רם מדי. "חסן יטפל בך!"
והביט בי במבט שהיה אמור להפחיד.
לא הצלחתי לפחד.

זה הרגיש כמו איום מתאמץ.
פוזה.
לא מספיק בשביל לשבור אותי.

הנהג, זה שדומה למישהו, הביט בי דרך המראה.
"היי", הוא אמר פתאום, כמעט במנגינה, "על מה אתה חושב, הא?"

בום.

מוטק'ה בלוי.
לא מאה אחוז, אבל מספיק כדי לגרום לי לגמגם:

"אתה... אתה רב מוטקה בלוי... במקרה?"

הוא חייך חצי חיוך עקום.
"דומה, אבל שונה" - אמר, בקצב הזה, שכל מילה בו מקבלת במה משלה.

"עכשיו", הוא הוסיף, "בא תסביר לי...
מה בחור צעיר כמוך עושה עם חבר'הלך כאלה? עם כל הטומאה והכשופים שלהם, הא?!"

הקול שלו היה כמו סליבוביץ'.

סיפרתי.
הסברתי.
שכנעתי.
נשברתי.

שקט.
שניהם הסתכלו עלי.
בוחנים אותי כאילו אני לא באמת כאן.

ואז מוטקה שאל, כאילו הוא רק התחיל לחשוב על זה:

"אז עוד לא פגשת את מתילדה?"

"מי... מי זאת מתילדה?" גמגמתי.

הכפיל של מוטקה הטה את ראשו לאחור, עיניים מצועפות, אוחז בהגה כאילו הוא מבקש להיאחז במשהו.

העוג הושיט לי את יד שמאל.
קמיצה חסרה.

"זה, מתילדה עשתה לי".
הקול שלו היה חלול.

מוטקה מלמל, סידר את הכיפה בקדמת הראש, חשף קרחת, ויצא מהרכב.
הוא פתח את הדלת בצד שלי, מחווה לי לצאת.
עוג התכווץ.
מוטקה סימן לו בעיניים.
היה ברור מי פה המפקד.

"מתילדה", הוא אמר, "היא מכשפה רשעית מרושעת. קליפה נוראה. בת אחר בת לחואנה המשוגעת".

רציתי לשאול... אבל לא העזתי להפר את הרצף.
המשכתי לשתוק.

אבל בכל זאת —
"מי זו חואנה המשוגעת?" שאלתי בשקט, כאילו זה בסוגרים.

הוא הביט בי, בעיניים גדולות מדי.

"הבת של איזבלה מספרד. 'מח'שמה.
מטרונא חזקה מאוד. ראש המטרונות בזמנה".

שתקתי.

הוא קלט את המבט שלי.

"מכשפה. אחת שעוסקת במלחמות כישוף, שליטה, ניהול העולם".

"מכשפות", הוא אמר בקול עמוק, "נחלשות כש-ה-ן נוגעות במים.
אז היא המציאה את השתייה השחורה.
תערובת של צמחים, ומרעין בישין, וכל כוחות הטומאה".

"זה... כשר?" שאלתי, בקול של ילד בגן.

"כ'ווייס נישט" הוא אמר. "לא יודע.
לא יודע".

שלף סיגריה. הצית.
הציע לי — סירבתי.

"בכל אופן..." ענן עשן.
"היא שלחה אותו.
שייתן לך לשתות.
היא סימנה אותך".

עוד עשן.
מבט מהצד.

"וזה טוב לנו!"
הגבות התרוממו.

"א...איך טוב?! מה טוב בזה??" כמעט צעקתי.

"הו... היא לא תרפה.
ואנחנו נתפוס אותה...
שם. במפגש הבא."

"אני הפתיון, נכון?!"

"היי, אל תסתכל עלי ככה," הוא אמר. "אתה שתית את זה.
לא אני."

"אם אנחנו לא נהיה שם - היא תשעבד אותך. אתה תהיה עבד נרצע שלה. של הסטרא אחרא. סמרטוט כמו חנניה החבר שלך".

הענק הביט בי.
עיניו מרחמות.
משהו כמו הבנה והזדהות.

נאנחתי.
הסכמתי.
כי מה עוד נשאר לי?

***

הגינה השכונתית.
שעת בוקר מאוחרת.
ריקה. שלווה.
כמו תפאורה תמימה למחזה מפחיד.

אני על הספסל.
מחכה.

חנניה הגיע.
מאחור.
בלי להסתכל לי בעיניים.
טוב שהוא מתבייש.

שתיקה.
בליעת רוק.

"אתה צריך לבוא איתי. עכשיו".

"אני מבין".
אמרתי.
בלי רגש. בלי כוח.

ניסאן מיקרה.
סיטי קאר.
יצאנו מהעיר.

כביש 38.
פנינו לחירבת מדרס.
חנינו.
צעדנו בשתיקה.

ואז, שמאלה.
אל תוך מערה עצומה, בקירותיה מחורצים משולשים קטנים.
הייתי בהלם. מה זה? חשבתי לעצמי.

"קולומבריום" ענה חנניה. "לגידול יונים.
ככה מעריכים הארכאולוגים".

הוא חייך.

"אבל האמת...
זו זירה.
זירת כשפים".

"הצופים יושבים במשולשים" הוסיף, והחווה בידו סביב.

"צופים?!"
"המשולשים בגודל של קופסת נעליים!"

"חחמממ..." חנניה גיחך. "הצופים הם לאו דווקא בני אדם..."

משהו מבחוץ קטע את השיחה.

אישה.
שיער שחור קצוץ.
משקפי שמש עצומים.
מעיל שחור.
כפפות שחורות.
מגפיים שחורים.
צעד בטוח.

מתילדה.

אני מרגיש את הפחד נוזל לי מהראש לגוף.
העור שלי מיובש וקר.

אבל מה שנכנס אחריה...
גרם לי לצרוח.