סיפור בהמשכים כשפים

  • הוסף לסימניות
  • #1
באמצע הדרך התרחב השביל לכדי רחבה קטנה בתוך סבך העצים. על האדמה היו מונחים מספר נרות נשמה דלוקים במעגל, ובמרכזו דמות - חנניה ישב שם על הרצפה, מוקף נרות, סכין ויקטורינוקס בימינו, וידו השמאלית מאוגרפת באוויר, וממנה נוטף דם לתוך כלי מתכת.
מכשף - הכתה בי ההבנה בשקט מוזר. כמו דומיית שלג אחרי סערת רוחות עזה. חלקי פאזל משונים הסתדרו לתמונה ברורה. ומבעיתה. שורטת אותי בטפריה החדים מאונות המח עד הבהונות.
הפחד שיתק אותי מלברוח. המקום היה רע, האויר הרגיש טמא, רעיל.
מכשף. חנניה מכשף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
בררר...
פרק מותח ומרתק במיוחד (אם כי קצת יותר מדי קצר לטעמי). מצפים להמשך...
אכן קצר מדי, במכוון. זהו פרק נסיון לראות מה מדת ההתעניינות בו. ההמשך בהתאם לביקוש :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אכן קצר מדי, במכוון. זהו פרק נסיון לראות מה מדת ההתעניינות בו. ההמשך בהתאם לביקוש :)
וכי איזה קטע שמתאר מכשף יהודי לא יזכה למידה גדושה של התעניינות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בסוף התעמתתי איתו.
זה כישוף! עבירה! אסור! – לחשתי בצעקה כשישבנו על הנדנדות בגינת המשחקים, צלויית השמש של אחרי צהריים.

חנניה הביט בי במבט מזוגג. בורר, כמו תמיד, את המילים הכי מדויקות, מילים כמו כפפות איגרוף.
מי אתה, אברימי?!
פתיחה דרמטית, משתקת. זה הוא.

ואז, בתנועות ידיים חינניות מדי, הוא המשיך:
אתה כלום. אף אחד לא רואה אותך, לא סופר אותך, לא מקשיב למה שיש לך לומר או לתרום. אבל אתה יודע שזה לא נכון... – קולו האט, התארך, לגלגני –
...אם רק היית קצת יותר מוערך, אם היו מקשיבים לך אפילו קמצוץ – הו-הו, אז היית פורח! כולם היו מכירים בערך שלך.

הוא הטה את ראשו, גביניו מתקמרים למראה ילדותי, כמעט מדמיין:
ואתה מסתפק בזה. בצדקנות הסגפנית הזו, ש’השם יודע’, ש’טוב לך ככה’...

שקט. כזה שמפנים. יותר מאלף מילים.

ואז —
אבל אתה טועה.
הפעם בקול רך־זועם.
אתה באמת אפס. כלום. אוויר. לא חכם מספיק, לא מקושר מספיק, לא חברותי, בלי קסם, בלי ניצוץ. אפור כמו תמרור...

תמיד היו לו הדימויים הכי הזויים – מסיחים ומהפנטים באותה נשימה.

...תמרור! ולא של 'אין כניסה' או 'חד-סטרי'. אתה תמרור של ‘זהירות בעלי חיים חוצים’ – מיותר. כזה שאם יעקרו אותו וישימו במקומו דגל של משיח, אף אחד לא ישים לב.

שוב שקט.
ושוב – אגרוף מדויק.

הייתי שם איתך - קולו ירד טון, גופו נרכן קלות לעברי, ואז שב והזדקף - ואז קיבלתי גישה. לכוח. עצום.

אבל... - גמגמתי. המילים נמרחו מבפנים, מוחי מוצף, מפורק –
...מה זה קשור? זה אסור, חנניה! זו עבירה!

אלף, מי אמר לך? בית, אתה מדבר לשון הרע כל הזמן ומביא רעב לעולם. ואל תספר לי שאתה משתדל. אתה לא עושה כלום בעניין. אפילו לא מנסה. מה ההיתר שלך? ש'כולם עושים'? אז זה מה שקובע עכשיו, מה מקובל?!


השוויון שבו דיבר על עשיית עבירה, כאילו יש כאן משוואה מוסרית, טמטם אותי.
מה עובר עליו?
או שאולי הוא צודק.
אולי אני מרשה לעצמי להיות צדיק כי הכישוף זר לי.
ואם הוא היה נפוץ – הייתי גם אני מדמם לקערות בין פטפוט אחד של לשון הרע למשנהו?
אולי זו בכלל לא עבירה. אולי לא לזה התכוונו...

כאב ראש.
כאב ראש ממחשבות.
אוף. תמיד זה קורה לי.

אתה יודע כמה דברים טובים אני עושה עם הכוחות שלי? – קולו קטע את השרעפים - כמה תיקונים? צדק? חשבת אולי איך העניינים הרפואיים של אמא שלך הסתדרו לאחרונה?

בום.

העיניים שלי התעגלו. בטוח. הרגשתי אותן כמעט נופלות מהארובות.

אתה יודע מה? - המשיך, רך, בטוח בניצחונו. כמו תמיד. כמו סיומת במשחק שחמט. רק כמה צעדים לסיום.

אני אראה לך. ברמת התיאוריה בלבד. אל תדאג. לא תעשה שום דבר שלא תרצה.

כמעט נכנעתי. לאיש שהכיר אותי כל כך לעומק, עד שידע בדיוק מתי לדבר, ואיך.

אבל הייתה בתוכי לחישה צרודה. עתיקה. קרבית. שאמרה:
לא. אל תיכנע.

נכנעתי.

אוקיי. רק תיאוריה! וברגע ש-אני מחליט שמספיק – זה נגמר! - התריתי באצבע מורמת.

חנניה חייך.
חיוך של מי שיודע שגם אני לא מתרשם מעצמי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #15
שוב הגענו לקרחת היער. הפעם יחד.
חנניה הלך מאחורַי — תיק שחור ביד ימין, וכף שמאלו תומכת בגבי כמו מדריך שמנסה להרגיע ילד לפני טיפוס חבל.

התיישבנו בצילם של עצי האורן. מוזר — לא היו מחטים, לא אצטרובלים. האדמה הייתה חלקה מדי.
אולי הרוח העיפה אותם.
אולי... לא יודע.

ניסיתי להיראות רגוע. כאילו אני באמת סומך על ההבטחה של חנניה: 'רק תיאוריה'.
אבל בפנים רעדתי.
זה הרגיש כמו לסמוך על מוסכניק ערבי.
"סמוך עלי יא אַפְ'רֵימִי, האוטו שלך יסע יופי יופי".
ברור אחמד, בטח. גיי אין ערד אריין. בטח שסומך עליך יא אחמד.

חנניה שלף מתוך התיק קערת מתכת והציץ בי בזווית עין. שתקתי.
אחר כך הוציא ספרון דקיק, דפים מצהיבים, בלי כריכה.
הוא הפנה אלי את דף השער החשוף -

"אלפא ביתא דהרי בתר – מאת אלכסנדריס"

הכתב היה מסתלסל, במבט חטוף היה אפשר לטעות שהוא כתוב בשפה זרה.

'זה המבוא!' חייך חנניה. כמו מדריך טיולים בנחלי גיהנום.

'אני רואה שאתה צמא', אמר, אמפתי כתמיד, תוך כדי שליפת בקבוק ג'אמפ ענבים מהתיק.
הייתי באמת צמא. והשמש הרגישה כמו לפיד מעליי — למרות שישבנו בצל.
כנראה הלחץ.

אבל זה לא היה ענבים.
זה היה כהה מדי. כמעט שחור לחלוטין.

'חנניה… זה לא ענבים. מה שמת פה?' שאלתי, יד אחת כבר נשלחת אל האדמה להתייצב לקראת קימה.

'תירגע', הוא אמר ברוך, אבל העיניים שלו הבריקו. 'וואי, אתה לחוץ כמו קפיץ. בטח שזה ענבים. מה נראה לך, שיקוי קסם? הרגת אותי...'
הוא צחקק, ושלף כוס חד־פעמית. ממלא חצי.

מטומטם אני. עושה פדיחות.
מלמלתי ברכה בלי לחשוב — ושתיתי.

***

תבר-אאאאאאח!
הצווחה של חנניה קרעה את האוויר.
"הם כא-אאאאן!"

התעוררתי והתרוממתי באבחה. מבולבל.
מה זה "הם"?! מי הם?!
איפה אני בכלל?
אה, נכון. חנניה. לעזאזל, חנניה.

קפצתי על הרגליים והתחלתי לרוץ.

***

רצתי כמו משוגע. רקותיי הלמו כמו תופי מלחמה.
השביל התפתל תחת רגליי, עצים לא צפופים מדי, ירוקים בכל גוון אפשרי — ירוק־כהה, ירוק־אפור, ירוק של הזיה.

לרוחב השביל נפרשה שמיכת צמר בגוני בורדו־צהוב, כמו זו שיש בכל ישיבה.
רגע — מה היא עושה פה?
לא. אין זמן. לא מעניין עכשיו.

אבל כשרגלי דרכה עליה — היא התרוממה.
לא רק היא — גם אני.
נזרקתי מעלה, מאבד שיווי משקל, השמיכה מסתחררת סביבי כמו טלית של מתעטף חסר התחשבות בסביבתו.

'תּוֹפַסְתִּייי!'
הצעקה פילחה את האוויר רגע לפני שידיים חסונות אחזו בי.
היינו שנינו באוויר, שניות לפני הנפילה.

הוא ליפף אותי חלקית בשמיכה, ריח חריף של נפטלין צרב לי את האף.
הצייד הביט בי.
העיניים שלו היו חרוכות, חכמות מדי, כאילו לא ראה אותי — אלא את מה שבתוכי.

'רוֹשֶׁע מְרוּשֶׁע, אהא!'
הוא ירק את המילים כמו פסק דין.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
מי אני שאתן ביקורת? אז כתבתי מה שאני באמת חושבת...
לא נראה שזו פעם ראשונה! (זה מחמאה! כן?...)
הכתיבה חלקה וזורמת
וגם הקטע מחולק טוב! הוא אוורירי וכיף לקרוא את זה ככה...
מה שכן, לא הבנתי את זה:
היינו שנינו באוויר, שניות לפני הנפילה.
מי זה שנינו? אברימי והצייד?
כי לפני זה הכל כתוב בלשון יחיד...
יכול להיות שזו הערה קטנונית, אבל לי זה הפריע...
מחכה להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
מי זה שנינו? אברימי והצייד?
כי לפני זה הכל כתוב בלשון יחיד...
יכול להיות שזו הערה קטנונית, אבל לי זה הפריע...
אכן זאת היתה הכוונה.
אני באמת שם לב לחוסר בהירות. תודה על ההערה.
אוסיף עוד ש'שניות' זה יותר מדי בשביל נפילה מגובה חצי מטר באויר, זה צריך להיות שברירי שניה.
תודה.

אשמח לעוד הארות והערות, וכן בנושאי העלילה (מעניינת/רדומה/ילדותית/מוזרה/צפויה/מפתיעה), הדמויות (האם הן מאופיינות מספיק לעת עתה, האם להוסיף עוד דמויות) וכו'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אשמח לעוד הארות והערות, וכן בנושאי העלילה (מעניינת/רדומה/ילדותית/מוזרה/צפויה/מפתיעה), הדמויות (האם הן מאופיינות מספיק לעת עתה, האם להוסיף עוד דמויות) וכו'.
חושבת שמוקדם לדעת עכשיו לגבי הדמויות, כל עוד העלילה לא הניעה מספיק גלגלים (או שזה סיפור קצר?)
בכל אופן - אותי הוא מעניין מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
הצייד היה נראה כמו פרוש הבן. לא הוא בעצמו, כן? רק מזכיר אותו — חסון, גבוה־יותר־מדי, המצח הגדול, השפתיים המלאות.
טיפוס שאם הוא שם עליך יד - אתה בצרות.
הוא לא שם עלי יד. הוא שם שתי ידיים.
זה כבר צרות צרורות.

הוא הניף אותי כמו תרמיל.
מאוזן. על הכתף. והחל ללכת.

זה לא היה נעים.
בגילי, להיסחב כמו תינוק בן שנה זה בעיקר... מעליב.
ונורא כואב.

ניסיתי להתחנן, בסגנון:
"אני אצעד איתך, מבטיח, רק תן לי ללכת על הרגליים, בבקשה... זה פשוט לא... לא כל כך נוח לי ככה..."

"חררררר..." הוא נהם. "כולכם אותו דבר.
חושבים שאני לא מכיר את המגבלות שלכם.
אצלי - אף מכשף לא נוגע באדמה!"

אמר וחתם.

הוא דחף אותי לתוך פולקסווגן עתיקה.
חלונות אטומים. פנים הרכב עמוס בקמעות, חמסות, שיני שום, פיטומי קטורת.
הוא התיישב לצידי.
מושב הנהג היה ריק.

ישבנו.
שקט.
אני שותק.
מודד את המציאות.
והיא, עכשיו, בורחת לי מהידיים.

ואז הוא הגיע.
השותף.

נכנס בשקט, התיישב, זרק עליי מבט, מקמץ מצח.
הפנים צרובות־השמש, המשקפיים שחוצים את הפאות, הקמטים שזזים כמו סימני אזהרה, המבט הרדוף.
משהו זז לי בזיכרון. מוכר.
אבל חמקמק.

"ניקח אותו לחסן", אמר פתאום המגודל שלידי בקול רם מדי. "חסן יטפל בך!"
והביט בי במבט שהיה אמור להפחיד.
לא הצלחתי לפחד.

זה הרגיש כמו איום מתאמץ.
פוזה.
לא מספיק בשביל לשבור אותי.

הנהג, זה שדומה למישהו, הביט בי דרך המראה.
"היי", הוא אמר פתאום, כמעט במנגינה, "על מה אתה חושב, הא?"

בום.

מוטק'ה בלוי.
לא מאה אחוז, אבל מספיק כדי לגרום לי לגמגם:

"אתה... אתה רב מוטקה בלוי... במקרה?"

הוא חייך חצי חיוך עקום.
"דומה, אבל שונה" - אמר, בקצב הזה, שכל מילה בו מקבלת במה משלה.

"עכשיו", הוא הוסיף, "בא תסביר לי...
מה בחור צעיר כמוך עושה עם חבר'הלך כאלה? עם כל הטומאה והכשופים שלהם, הא?!"

הקול שלו היה כמו סליבוביץ'.

סיפרתי.
הסברתי.
שכנעתי.
נשברתי.

שקט.
שניהם הסתכלו עלי.
בוחנים אותי כאילו אני לא באמת כאן.

ואז מוטקה שאל, כאילו הוא רק התחיל לחשוב על זה:

"אז עוד לא פגשת את מתילדה?"

"מי... מי זאת מתילדה?" גמגמתי.

הכפיל של מוטקה הטה את ראשו לאחור, עיניים מצועפות, אוחז בהגה כאילו הוא מבקש להיאחז במשהו.

העוג הושיט לי את יד שמאל.
קמיצה חסרה.

"זה, מתילדה עשתה לי".
הקול שלו היה חלול.

מוטקה מלמל, סידר את הכיפה בקדמת הראש, חשף קרחת, ויצא מהרכב.
הוא פתח את הדלת בצד שלי, מחווה לי לצאת.
עוג התכווץ.
מוטקה סימן לו בעיניים.
היה ברור מי פה המפקד.

"מתילדה", הוא אמר, "היא מכשפה רשעית מרושעת. קליפה נוראה. בת אחר בת לחואנה המשוגעת".

רציתי לשאול... אבל לא העזתי להפר את הרצף.
המשכתי לשתוק.

אבל בכל זאת —
"מי זו חואנה המשוגעת?" שאלתי בשקט, כאילו זה בסוגרים.

הוא הביט בי, בעיניים גדולות מדי.

"הבת של איזבלה מספרד. 'מח'שמה.
מטרונא חזקה מאוד. ראש המטרונות בזמנה".

שתקתי.

הוא קלט את המבט שלי.

"מכשפה. אחת שעוסקת במלחמות כישוף, שליטה, ניהול העולם".

"מכשפות", הוא אמר בקול עמוק, "נחלשות כש-ה-ן נוגעות במים.
אז היא המציאה את השתייה השחורה.
תערובת של צמחים, ומרעין בישין, וכל כוחות הטומאה".

"זה... כשר?" שאלתי, בקול של ילד בגן.

"כ'ווייס נישט" הוא אמר. "לא יודע.
לא יודע".

שלף סיגריה. הצית.
הציע לי — סירבתי.

"בכל אופן..." ענן עשן.
"היא שלחה אותו.
שייתן לך לשתות.
היא סימנה אותך".

עוד עשן.
מבט מהצד.

"וזה טוב לנו!"
הגבות התרוממו.

"א...איך טוב?! מה טוב בזה??" כמעט צעקתי.

"הו... היא לא תרפה.
ואנחנו נתפוס אותה...
שם. במפגש הבא."

"אני הפתיון, נכון?!"

"היי, אל תסתכל עלי ככה," הוא אמר. "אתה שתית את זה.
לא אני."

"אם אנחנו לא נהיה שם - היא תשעבד אותך. אתה תהיה עבד נרצע שלה. של הסטרא אחרא. סמרטוט כמו חנניה החבר שלך".

הענק הביט בי.
עיניו מרחמות.
משהו כמו הבנה והזדהות.

נאנחתי.
הסכמתי.
כי מה עוד נשאר לי?

***

הגינה השכונתית.
שעת בוקר מאוחרת.
ריקה. שלווה.
כמו תפאורה תמימה למחזה מפחיד.

אני על הספסל.
מחכה.

חנניה הגיע.
מאחור.
בלי להסתכל לי בעיניים.
טוב שהוא מתבייש.

שתיקה.
בליעת רוק.

"אתה צריך לבוא איתי. עכשיו".

"אני מבין".
אמרתי.
בלי רגש. בלי כוח.

ניסאן מיקרה.
סיטי קאר.
יצאנו מהעיר.

כביש 38.
פנינו לחירבת מדרס.
חנינו.
צעדנו בשתיקה.

ואז, שמאלה.
אל תוך מערה עצומה, בקירותיה מחורצים משולשים קטנים.
הייתי בהלם. מה זה? חשבתי לעצמי.

"קולומבריום" ענה חנניה. "לגידול יונים.
ככה מעריכים הארכאולוגים".

הוא חייך.

"אבל האמת...
זו זירה.
זירת כשפים".

"הצופים יושבים במשולשים" הוסיף, והחווה בידו סביב.

"צופים?!"
"המשולשים בגודל של קופסת נעליים!"

"חחמממ..." חנניה גיחך. "הצופים הם לאו דווקא בני אדם..."

משהו מבחוץ קטע את השיחה.

אישה.
שיער שחור קצוץ.
משקפי שמש עצומים.
מעיל שחור.
כפפות שחורות.
מגפיים שחורים.
צעד בטוח.

מתילדה.

אני מרגיש את הפחד נוזל לי מהראש לגוף.
העור שלי מיובש וקר.

אבל מה שנכנס אחריה...
גרם לי לצרוח.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה