שוב הגענו לקרחת היער. הפעם יחד.
חנניה הלך מאחורַי — תיק שחור ביד ימין, וכף שמאלו תומכת בגבי כמו מדריך שמנסה להרגיע ילד לפני טיפוס חבל.
התיישבנו בצילם של עצי האורן. מוזר — לא היו מחטים, לא אצטרובלים. האדמה הייתה חלקה מדי.
אולי הרוח העיפה אותם.
אולי... לא יודע.
ניסיתי להיראות רגוע. כאילו אני באמת סומך על ההבטחה של חנניה: 'רק תיאוריה'.
אבל בפנים רעדתי.
זה הרגיש כמו לסמוך על מוסכניק ערבי.
"סמוך עלי יא אַפְ'רֵימִי, האוטו שלך יסע יופי יופי".
ברור אחמד, בטח. גיי אין ערד אריין. בטח שסומך עליך יא אחמד.
חנניה שלף מתוך התיק קערת מתכת והציץ בי בזווית עין. שתקתי.
אחר כך הוציא ספרון דקיק, דפים מצהיבים, בלי כריכה.
הוא הפנה אלי את דף השער החשוף -
"אלפא ביתא דהרי בתר – מאת אלכסנדריס"
הכתב היה מסתלסל, במבט חטוף היה אפשר לטעות שהוא כתוב בשפה זרה.
'זה המבוא!' חייך חנניה. כמו מדריך טיולים בנחלי גיהנום.
'אני רואה שאתה צמא', אמר, אמפתי כתמיד, תוך כדי שליפת בקבוק ג'אמפ ענבים מהתיק.
הייתי באמת צמא. והשמש הרגישה כמו לפיד מעליי — למרות שישבנו בצל.
כנראה הלחץ.
אבל זה לא היה ענבים.
זה היה כהה מדי. כמעט שחור לחלוטין.
'חנניה… זה לא ענבים. מה שמת פה?' שאלתי, יד אחת כבר נשלחת אל האדמה להתייצב לקראת קימה.
'תירגע', הוא אמר ברוך, אבל העיניים שלו הבריקו. 'וואי, אתה לחוץ כמו קפיץ. בטח שזה ענבים. מה נראה לך, שיקוי קסם? הרגת אותי...'
הוא צחקק, ושלף כוס חד־פעמית. ממלא חצי.
מטומטם אני. עושה פדיחות.
מלמלתי ברכה בלי לחשוב — ושתיתי.
***
תבר-אאאאאאח!
הצווחה של חנניה קרעה את האוויר.
"הם כא-אאאאן!"
התעוררתי והתרוממתי באבחה. מבולבל.
מה זה "הם"?! מי הם?!
איפה אני בכלל?
אה, נכון. חנניה. לעזאזל, חנניה.
קפצתי על הרגליים והתחלתי לרוץ.
***
רצתי כמו משוגע. רקותיי הלמו כמו תופי מלחמה.
השביל התפתל תחת רגליי, עצים לא צפופים מדי, ירוקים בכל גוון אפשרי — ירוק־כהה, ירוק־אפור, ירוק של הזיה.
לרוחב השביל נפרשה שמיכת צמר בגוני בורדו־צהוב, כמו זו שיש בכל ישיבה.
רגע — מה היא עושה פה?
לא. אין זמן. לא מעניין עכשיו.
אבל כשרגלי דרכה עליה — היא התרוממה.
לא רק היא — גם אני.
נזרקתי מעלה, מאבד שיווי משקל, השמיכה מסתחררת סביבי כמו טלית של מתעטף חסר התחשבות בסביבתו.
'תּוֹפַסְתִּייי!'
הצעקה פילחה את האוויר רגע לפני שידיים חסונות אחזו בי.
היינו שנינו באוויר, שניות לפני הנפילה.
הוא ליפף אותי חלקית בשמיכה, ריח חריף של נפטלין צרב לי את האף.
הצייד הביט בי.
העיניים שלו היו חרוכות, חכמות מדי, כאילו לא ראה אותי — אלא את מה שבתוכי.
'רוֹשֶׁע מְרוּשֶׁע, אהא!'
הוא ירק את המילים כמו פסק דין.


Reactions: לוצ'י, עמוק - תחקיר ספרותי, שמואלזון ועוד 14 משתמשים17 //