שלום וברכה. אני בעיצומו של כתיבת ספר פנטזיה חדש וחשבתי שכדאי לשתף אתכם בחומרים ממנו.
אשמח לשמוע ביקורות, הערות והארות, טיפים וכדו'.
ובינתיים, קריאה מהנה.
פרולוג
הוא פרץ מדלת הבית הבוער כאחוז תזזית ופתח בריצה קדימה, ממוקד במטרה אחת.
להתרחק מכאן. וכמה שיותר מהר.
טרסיאר טס במהירות אדירה, חולף במרוצתו על פני בתים בוערים כשזעקות שבר נשמעות מכל כיוון. ריח חרוך של רוע וכאב מילא את האוויר, מלווה בקול פיצוח שבקע מקירות הבתים שקרסו תחת לשונות האש שאחזו בהם.
הוא מוכרח להגיע אל ליסה. שעות ההמתנה המתוחות שחלפו עליה לא היטיבו מן הסתם את מצבה הרגיש. יהיה זה פשע מצידו אם ישאיר אותה לבדה בשעות הקריטיות האלו, מבלי בעל שתוכל להישען עליו. ומלבד זאת, יש לו משימה למלא ועליו לסיים אותה עוד לפני רדת השמש.
הוא דילג במהירות מעל גזע עץ שרוף שאש עוד אחזה בקצהו. פניו וגופו היו מוכתמים בפיח ואבריו הפגועים דאבו, אך הוא לא הרגיש זאת. החבילה הגורלית הייתה טמונה בכיסו והדאגה שעוררה אצלו גימדה לעומתה את כל גלי הכאב שפעמו בגופו.
גם אם הורולון כבר נפלה, אסור לעולם שהנשק הזה יפול לידיהם. הוא טומן בחובו כוח הרסני שביכולתו להשמיד את כל הממלכה הזאת אם לא ישתמשו בו כראוי. והמחשבה על כך שהוא נושא אותו כעת על גביו בסביבה הזאת גרמה לטרסיאר להאיץ את מרוצתו ולחצות בחופזה את שעריה המובקעים של העיר.
הוא הביט לאחור בעמוד העשן שהיתמר מעל בתיה של הורולון. צביטת כאב חלפה בליבו. האסטרגוס לצערו כנראה ניצחו במערכה הזאת, אך למרות זאת, לעולם לא יתן להם לשים את ידם על האוצרות הללו.
הוא הלך והעמיק אל תוך היער. מועך במרוצתו זרדים ועלים יבשים שמילאו את הקרקע והפכו את ההליכה עליה למסורבלת. מכאן יקל עליו לקצר את הדרך אל טיזאר, מושבת הלייסטרס האחרונה שעוד נותרה עומדת על תילה, לפחות בינתיים, ולהזהיר את מי שעוד נותר מפני ההתקפה הקרבה.
לפתע נעצר בפתאומיות. חושיו המפותחים הקנו לו יכולת לחוש בסכנה עוד לפני שהיא מתפרצת, וזו בדיוק התחושה שמילאה את האוויר סביבו.
אינסטינקטיבית הושיט טריסאר את ידו לניצב חרבו והביט בחשדנות סביב. חולף במבטו על פני כל סלע, גומא בקרקע או ענף מעצי היער ובוחן כל גזע רחב וכל שיח שיכול להוות מקום מסתור פוטנציאלי לתוקפים.
חששו התאמת.
שתי דמויות חמושות זינקו לעברו לפתע מתוך השיחים, אחד נוסף יצא מאחורי גזע רחב ושניים נוספים נחתו מענפי העץ שניצב ממש בסמוך אליו, חגורים בחרבות, פגיונות וכידונים.
קול צחצוח מתכת קרע את האוויר כשטרסיאר שלף את חרבו. הסיכויים שלו פחותים כשהוא אחד מול חמישה, אך לא נראה שיש לו ברירה אחרת. לעולם לא יתן להם להניח את ידם על האוצר שהוא נושא עליו, גם במחיר חייו.
הם היו לבושים בגד עור בצבע חום שנחגר על גופם כמו שריון וענדו על זרועם באזור שריר הכתף מין צמיד שחור עם סימונים של נגיסות זאב, סמל פלוגת חייליו של הזקן השחור. הם כיתרו אותו מסביב, מונעים ממנו כל כיוון מילוט אפשרי. כל תקיפה שלו תאבד משמעות במצב הזה. אם הם היו כולם בכיוון אחד לפחות יכול היה לתקוף ולברוח, אך כעת כל תנועה שלו תגרור מתקפה מחמישה כיוונים.
אחד התוקפים עשה צעד אחד לעברו. הוא היה אדם מגודל ושעיר בעל שיער ארוך וזקן פרוע שנראו כאלה שלא נוקו זמן רב, שענד על צווארו שרשת שהיתה חרוזה משיני חיות שונים. היה נראה שהוא מנהיג הפלוגה. הוא פנה אל טרסיאר ואמר בקול קר ומאיים "תן לנו אותה".
טרסיאר לא ענה. הוא חש כמו כבשה אבודה שנפלה למלכודת מוות, ממתינה לרגע בו יזנק הזאב הראשון וישסע אותה. תחושת חוסר אונים החלה לחלחל בו. הוא היה מוכן למות אם היה יודע שבדרך זו לא יפול האוצר לידיהם, אך כעת בכל דרך שיבחר נראה שסיכוייו לשרוד ולשמור על האוצר אבודים.
"אני סופר עד שלוש" אמר האיש. "אחת..."
לא יכול להיות שזה קורה לו דווקא עכשיו, כשהצליח להחלץ מתוך הגהינום הבוער שבתוך העיר, אחרי כל הקורבנות הרבים שנפלו בשביל המשימה הזאת, וכעת הוא עומד לאבד את כל מה שטרחו להסתיר במשך עשרות דורות.
"שתים..."
חמשת התוקפים נדרכו במקומם. רק ינתן האות והם יסתערו לעברו, ישספו אותו לחתיכות וימלטו עם האוצר. ידו המזיעה של טרסיאר התהדקה סביב ניצב חרבו ומוחו התמלא מחשבות על ליסה שמחכה לו בבית בלי שום מושג על מצבו. הוא חייב לשרוד. בשביל הקרבנות. בשביל כל השבט שתולה בו תקוות רבות כל כך. בשביל ליסה. בשביל ממלכת ארלנטיס כולה.
"שלוש".
הרגעים הבאים קראו כמו הבזקים. טרסיאר תקף ראשון. הוא זינק קדימה ושיסף בחרבו במכה מלוכסנת את התוקף שעמד מולו, תוך שהוא מכניס את ידו השניה תחת זרועו של הברנש שעמד לשמאלו ומסית אותה הצידה, מפנה לעצמו נתיב בריחה ופותח בריצה קדימה.
כמעט.
מכת חרב מאחוריו הספיקה לפגוע בקצה קרסולו וגרמה לו למעוד הצידה לעבר מדרון ההר התלול.
טרסיאר צלל מטה, נחבל בקוצים וענפים שחתכו ושרטו את פניו שהתמלאו בדם. הוא עף ונתקל בסלע גדול שבלט מההר בכיוון חזהו, התגלגל ונחבט בראשו ובגבו, עד שנחת על האדמה הקשה פצוע, חבול ומדמם.
טרסיאר ניסה אינסטינקטיבית להתרומם ולברוח, אך גופו לא נשמע לו. כאב חד חלף תחת חזהו ובישר לו שכנראה שבר איזו צלע, מה שגרם לכך שכל נשימה שהוסיף רק העצימה את הכאב.
מעליו שמע קול של צעדים מתקרבים ומיד קלט אותם, יורדים לעברו בטיפוס מרכס ההר.
כשטעם דם ממלא את פיו הביט טרסיאר בחוסר אונים סביבו והבחין במרחק כמה מטרים ממנו בשיח קוצני עבה במיקום מוסתר יחסית לעיני היורדים מההר. אם הוא לא יזכה להנצל, לפחות שהאוצר יישמר מידיים זרות. במאמצים אדירים הוא גרר באמצעות רגליו את כל גופו על הקרקע הסלעית, כך שגם שאריות בגדיו שנותרו שלמים השתפשפו ונקרעו, עד שהגיע לעבר השיח.
הוא קלט בזווית עינו את החיילים היורדים מההר כבר ממש קרובים לקרקע. עוד רגע יפתחו בריצה לכיוונו וכל הסיפור הזה יגמר עם סוף לא ממש טוב. טריסאר ניסה להוציא במהירות עד כמה שיכל את החבילה מכיסו הפנימי, אך גופו לא שמע לו ולא חדל לשלוח איתותי כאב למוח שפקד על היד למרות זאת למשות את החבילה מהכיס, דבר שהביא אותו לסף עילפון.
הוא שומע צעדי ריצה מתקרבים. החבילה כבר נמצאת בידו. כל מה שעליו לעשות הוא רק להכניס אותה אל בין ענפי השיח. הוא לקח עוד נשימה עד שכבר הרגיש את רעותיו נקרעות. במאמץ עליון הושיט את ידו קדימה עד שראשה כבר היה עמוק בין העלים. אבל כשידו כבר מושטת וראשה נמצא עמוק בין העלים
פאףף!
רגל כבדה הונחתה בתנופה אדירה על זרועו. וסולית הברזל המגושמת שתחתיה ריסקה את עצם ידו של טרסיאר באנחת כאב.
"לא תצליח להימלט מאיתנו גם אם תהיה מאד מוכשר". האיש בעל שרשרת השניים חשף חיוך חסר שיניים.
טרסיאר לא ענה. כאב לו כל כך. ועוד יותר משכאב לו בגוף כאב לו בפנים, בנפש. כאב לו על כל אותם מאות אנשים שסובלים ברגעים אלה ונאחזים בתקווה שהוא נושא בידו, על אותם עשרות שמתו כדי שהחזון שנפל עליו להוביל יתגשם, על אותם אלפי אנשים שבמשך הדורות הבאים יבכו על מה שיכל לשנות את חייהם האומללים ונכשל.
"אין לך מה לדאוג" חייך אליו האיש בארסיות. "אני מבטיח לשמור לך עליה כאילו היה זה בנך הקטן והחמוד" ומיד פתח בצחוק צורם, נהנה מהבדיחה של עצמו.
"וכעת" פניו לפצע נהיו חמורי סבר ומבט של תיעוב נמרח עליהן, "נראה שסיימת את תפקידך על האדמה הזאת"
האיש הניף את חרבו באוויר מעל ראשו כשחודה מכוון מטה לעבר חזהו של טרסיאר.
טרסיאר עצם את עיניו והתכונן לסיים את רגעיו עלי אדמות, כשלפתע קול שריקה קרע את האוויר וברגע שלאחריו נפלו ארבעת החיילים על פניהם כשחיצים מזדקרים מגבם.
עיניו של טרסיאר נפערו בתדהמה. איך זה יתכן? מי עוד נמצא כאן?
ואז הוא הבחין בהם, עומדים על צלע המדרון וקשתות מורמות בידיהם.
"אנגוס, סרליק, מדריאט, רווג'ו, מה אתם עושים כאן?" קרא טרסיאר בקול חלוש שספק אם הגיע לאזניהם. הצלע השבורה לא אפשרה לו להגביה את קולו יתר על המידה.
"מסתבר שהגענו ממש בזמן" אמר אנגוס, מתבונן בחתכים שעיטרו את לחייו של טרסיאר ובפנס שהתנוסס על עינו השמאלית. אנגוס לא השתהה רגעים מיותרים וקפץ מהסלע שעליו עמד, כשבעקבותיו יורדים שלושת האחרים.
אנגוס הבחין בשלולית הדם שניקוותה תחת רגלו של טרסיאר, ומיד רכן לעברו וביצע חסם עורקים על האיזור, לעצור את זרימת הדם עד שיגעו למקום מבטחים שיאפשר להם לטפל בו כראוי.
"אנחנו מקווים שהחבילה אצלך" אמר רווג'ו.
"אצלי" אישר טרסיאר בקול חלוש.
"אם כך, כדאי שנזדרז, מחכה לנו עוד כברת דרך" אנגוס מעשי, ממוקד במשימה שעליו להשלים.
"ישנה רק בעיה אחת" דיבורו של טריסאר נקטע וגניחת כאב נפלטה מפיו, "כנראה ששברתי כמה עצמות ואין לי אפשרות לעמוד על הרגלים"
סרליק ספק את כפיו. "עם זה אפשר להסתדר" אמר ומיד לפי אות שנתן התפרסו ארבעתם סביב טרסיאר השוכב על הארץ.
אין ברירה, המצב של טרסיאר נראה גרוע ולא מאפשר להם לקחת סיכונים. הם יאלצו להשתמש בכוחות הלייסטרס שלהם.
הם הצמידו את כפות ידיהם זו לזו סמוך לליבם, ראשם היה מורכן ועיניהם היו עצומות כאילו ריכזו את מחשבתם בכל כחם. עד שכעבור כמה רגעים סילון של אור זהוב פרץ קדימה מבין ידיו של כל אחד מהם והתחבר עם זה שלצידו, עד שיצרו צורת מלבן הבנוי מחוטי אור זורחים שבקודקודיו עמדו ארבעתם.
הם התכופפו לקרקע לגובה שבו שכב טרסיאר והמלבן עשוי קרני האור ירד יחד איתם, מעביר בין צלעותיו זרמים זהובים. כשהגיעו לגובהו של טרסיאר דפנות המלבן החלו להצטמצם ולהיצמד לאט לגופו, כאילו זיהו את האדם השוכב על הקרקע. ממתין להם. כשנגעו בגופו פרץ מהם הבזק אור מסנוור שמילא את האיזור לרגע באור מסמא.
ברגע שלאחריו היה מוקף גופו של טרסיאר במין הילה זהובה והוא ריחף סנטימטרים ספורים מעל הקרקע, תלוי באוויר באמצעו שדה הכוח המחובר על ידי חוטי האור לידיו של כל אחד מהארבעה. הם התרוממו על רגליהם וטרסיאר התרומם יחד איתם לאוויר.
הם לא השתהו רגע נוסף ובין רגע פתחה החבורה בריצה קדימה לעבר ביתו של טרסיאר.
***
אחד הדברים שמדאיגים כל אישה שזה עתה מלאה לה שנה לנישואיה, זה העובדה שבעלה מתעכב מלחזור הביתה כבר במשך כמה שעות. וביחוד כשהוא נמנע מלספר לה בדיוק להיכן הוא הולך, מחשש שכל מיני אנשים ינסו לסחוט אותה ויכפו עליה לגלות זאת. ואם נוסיף גם את השמועות על הטבח הנורא שמתחולל בהורולון הרי שמכלול הדברים הללו יוצר תחושה לא נעימה בכלל. אך לליסה היתה סיבה נוספת לדכדוך שתקף אותה.
הלידה.
תשעה חודשים הם חיכו יחד בכליון עיניים לרגע הזה בו יתבשרו שניהם על שזכו להיות הורים, אבא ואמא רגילים כמו שאר באי עולם. וכעת בתוך כל הכאוס שמשתולל בחוץ, כשבנה הקטן שנולד לפני כמה דקות עטוף בזרועותיה של המיילדת ומשמיע יבבות בכי חנוקות, כל כך חסרה לה דמותו של טרסיאר עומד לצידה עם חיוכו האיתן ופניו שתמיד שידרו חוסן וחיזקו אותה בכל מצב עגום בו שרתה.
מי יודע היכן הוא עכשיו, מה מעוללים לו, האם הם יזכו אי פעם שוב להפגש.
דמיונות לא נעימים הציפו את ראשה, אך היא מיהרה לסלק אותם ממנה בנפנוף.
"את מידי חלשה, אסור לך לדאוג עכשיו" ניסתה להרגיע אותה המיילדת, "הוא בוודאי כבר בדרכו לכאן ותכף יבוא".
היא יודעת שאסור לה לדאוג, אבל מה לעשות שאין בכוחה של הידיעה הזו למנוע מטיפות קטנות ומלוחות לצוץ בזווית עיניה ולזלוג לאיטם במורד הלחיים.
קחי, זה יעשה לך טוב" אמרה המיילדת ודחפה לידה ספל עם מרקחת סמיכה.
ליסה החזיקה את הספל בידיה ובהתה בו מבלי לעשות דבר.
"אם את צריכה עזרה אני מוכנה להשקות אותך" אמרה המיילדת בטון מתרה.
לא נותרה לליסה ברירה. היא גמעה בכוח את המרקחת ומיד הרגישה כאילו מישהו תשתש את חושיה. הכאבים פחתו ויחד איתם תחושת הדאגה הלכה והתעמעמה. היא החלה לשקוע בתוך בועה שחורה של שינה, אך מבעד לעפעפיה שכמעת נעצמו היא הבחינה דרך החלון במספר דמיות הקרבות לבית. ורגע לפני שנרדמה, תחושת מרגוע בלתי מוסברת מילאה את ליבה, מבשרת לה כי בעלה חזר.
"אם אני זוכר נכון זה הבית הזה" אמר אנגוס שרץ בראש החבורה.
"אכן" אישר טרסיאר.
החבורה נכנסה אל תוך הבית כשטרסיאר מרחף בינהם בתוך ריבוע ההילה שיצרו עבורו. הם כיוונו אותו ברחיפה קלה לעבר הכיסא והושיבו אותו עליו, תוך שהם לא מפסיקים לתמוך בו משני צדדיו מחשש שגופו לא יהיה מספיק יציב בעקבות החבלות שספג.
"אוי מר ליס מה קרה לך? אתה נראה נורא!" קראה המיילדת המבוהלת שיצאה אליהם מהחדר הפנימי עם התינוק שעה שהבחינה בפניו החבולות ובגדיו הקרועים של טרסיאר.
טרסיאר לא ענה. עיניו היו פעורות לרווחה ונתלו על הדמות הזעירה ששכנה בין זרועותיה של המיילדת. שלמות וזכות עלומה היו טמונים בה. בבנו שלו.
"זה סיפור די ארוך" התערב אנגוס "ונראה שנוכל לספר אותו בנחת אחרי שנגמור כמה דברים חשובים שמוטלים עלינו כעת"
"מה שלום ליסה" שאל טרסיאר, מתנער מהמחשבות שפקדו אותו.
"היא תהיה בסדר" אמרה המיילדת. "היא מתחזקת, ובטוחני שכשתראה אותך כאן מצבה ישתפר בהרבה".
"היכן היא"
נחה כעת. מאמץ הלידה עם כל המאורעות מסביב התיש אותה, והדבר שהיא זקוקה לו כעת הכי הרבה הוא מנוחה, גם במובן הנפשי".
"ברשותך" אנגוס שהיה נראה די בהול קטע את השיחה, "אם תוכלי בבקשה להניח את התינוק על המיטה שלו"
המיילדת צייתה והניחה את התינוק על מיטה קטנה עשויה עץ שעמדה על רגליים גבוהות שניצבה בסמוך לטרסיאר.
טרסיאר הושיט את ידו והעביר את אצבעו על לחיו הרכה של התינוק שפניו היושנות היווה לו מראה של מלאך קטן. כל כך היה רוצה לחבוק אותו בין ידיו, אבל ידע שעם עצמותיו השבורות פעולה כזאת תסכן אותו ואת התינוק יחד.
הוא הכניס את ידו הבריאה לכיסו והוציא ממנה שקיק בד בצבע שחור. ארבעת הלוחמים האחרים התקבצו סביבו והביטו בטרסיאר מכניס את ידו לשקיק ושולה ממנו שרשרת קטנה עשויה טבעות קטנות וזהובות שהושחלו אחת בשניה. הוא רכן במאמץ לעבר בנו כשהשרשרת בידיו. "רווג'ו תרים לו מעט את הראש כדי שאוכל לענוד אותה עליו".
רווג'ו הרים בעדינות את ראש התינוק בזמן שטרסיאר ענד על צווארו את השרשרת.
בין רגע השרשרת החלה לבעור בלהבות שריקדו עליה במעגלים והסתחררו סביב צוואר התינוק. המיילדת המבוהלת עשתה צעד קדימה אך אנגוס החווה לה בידו כאומר שאין מקום לדאגה.
אחרי כמה רגעים של בעירה, האש נבלעה בגוף התינוק ונעלמה, והשרשרת שהייתה על צווארו נראתה כעת כמו סתם שרשרת ברזל אפורה ונטולת כל חן.
טרסיאר הסיר את השרשרת מצוואר בנו ותחת מקומה על העור צמח סימן כהה, כמין כתם בצורת קולר שסבב את צוואר התינוק.
טרסיאר העביר את ידו על פניו הישנות של בנו. "נוח ריילן שלי, עוד נכונו לך ימים גדולים".
הנושאים החמים
Reactions: כפיל, י"ג מידות, מוריופ ועוד 13 משתמשים16 //