הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
הוא ישב רכון על המקלדת. מסביבו היו פזורים מסכים רבים. חלקם מנופצים, חלקם דלוקים וחלקם מהבהבים. לכולם היה חלק ותפקיד בפאזל.
עבודה חדשה נכנסה רק אתמול מבית ספר לחינוך מיוחד שהחליף את כל המחשבים. הם צריכים תשתית חדשה.
אבי סגר כמה קבצים פתוחים, ושלף את הכונן הקשיח מהמחשב. מחר יכנס לעומק העניין. כמה שעות טובות ומענגות בחברת האהובים עליו: המחשבים. ככה זה מוסדות שרוצים לחסוך ומשלמים ביוקר על הטכנאי. כמה מערכות הפעלה, אופיס, כרום וגישה לשולחן עבודה מרחוק. תענוג.
הטלפון צלצל. הוא הביט באנחה בצג. 'מיכל דודה'. לקח לו כמה שניות לענות, אבל זה לא היה קשה במיוחד. רק היה צריך להריץ במוחו את נאומיה הבלתי נגמרים. "מה זאת אומרת? אני גידלתי אתכם כל השנים! עכשיו אתה מסנן אותי בטלפון? מי החליף לך טיטול, אה?" תמיד הייתה מסיימת בכך, כאילו רצתה להזכיר לו את העובדה המבישה.
אז בסדר, הוא היה נזקק עד גיל שנתיים. זה הספיק לו, מאז הוא מסתדר כמו שצריך.
"אבי, כמה זמן לוקח לך לענות?! יכולתי לנסוע לאילת ולחזור שלוש פעמים בקצב הזה!"
"דודה מיכל, מה נשמע?" הוא הבליע חיוך ואנחה יחד. מין שילוב בלתי אפשרי שרק היא מצליחה להוציא ממנו.
"שום דודה ושום דבר, תקרא לי רק מיכל, אתה גורם לי להרגיש זקנה!"
"מה הפעם? מי הבחורה? מה הבעיה שלה?" הוא הטיח. נמאס לו פתאום.
"ככה, ישר לעניינים, בלי הקדמות? אהבתי ממש, אבי. אתה מתחיל להשתדרג. אבל הפעם אין שום בחורה. בסך הכל אני צריכה עזרה. יש לי דיסק אונקי ישן עם מלא חומר חשוב, עוד מעידן המילניום. הכנסתי אותו למחשב, והוא כותב לי לאתחל! מה אתה אומר, מה אני צריכה לעשות?"
הוא לא היה צריך לחשוב יותר מדי. "אל תאתחלי, ממש לא! תקפיצי לי אותו מחר, יש לי עבודה באזור. אני אטפל לך בזה, אל תדאגי". ככה הוא הכיר את עצמו. האחיין הנדיב שכל דודה הייתה גאה לאמץ.
"תודה, אבי. ידעתי למי להתקשר, אה? ואגב, נזכרתי בעוד עניין קטן..." הוא התכווץ, מכין עצמו למשפט הבא שיבוא.
"תצא מהתנוחה הקיפודית, הפעם באמת אין לי אף בחורה. יש לי תחושה שהמאגר מתחיל להיגמר, ואתה להזדקן. ובלי חפירות מיותרות, רק רציתי להזכיר לך להתקשר לאמא יותר, היא מרגישה זקנה ובודדה לאחרונה, וזה לא מוצא חן בעיני".
"צודקת, להתראות דודה". הוא ניתק את הטלפון מבלי לשמוע את מחאותיה. מספיק אינטרקציה אנושית להיום. גם ככה המצפון שלו די ערני לאחרונה.
הוא ישב רכון על המקלדת. מסביבו היו פזורים מסכים רבים. חלקם מנופצים, חלקם דלוקים וחלקם מהבהבים. לכולם היה חלק ותפקיד בפאזל.
עבודה חדשה נכנסה רק אתמול מבית ספר לחינוך מיוחד שהחליף את כל המחשבים. הם צריכים תשתית חדשה.
אבי סגר כמה קבצים פתוחים, ושלף את הכונן הקשיח מהמחשב. מחר יכנס לעומק העניין. כמה שעות טובות ומענגות בחברת האהובים עליו: המחשבים. ככה זה מוסדות שרוצים לחסוך ומשלמים ביוקר על הטכנאי. כמה מערכות הפעלה, אופיס, כרום וגישה לשולחן עבודה מרחוק. תענוג.
הטלפון צלצל. הוא הביט באנחה בצג. 'מיכל דודה'. לקח לו כמה שניות לענות, אבל זה לא היה קשה במיוחד. רק היה צריך להריץ במוחו את נאומיה הבלתי נגמרים. "מה זאת אומרת? אני גידלתי אתכם כל השנים! עכשיו אתה מסנן אותי בטלפון? מי החליף לך טיטול, אה?" תמיד הייתה מסיימת בכך, כאילו רצתה להזכיר לו את העובדה המבישה.
אז בסדר, הוא היה נזקק עד גיל שנתיים. זה הספיק לו, מאז הוא מסתדר כמו שצריך.
"אבי, כמה זמן לוקח לך לענות?! יכולתי לנסוע לאילת ולחזור שלוש פעמים בקצב הזה!"
"דודה מיכל, מה נשמע?" הוא הבליע חיוך ואנחה יחד. מין שילוב בלתי אפשרי שרק היא מצליחה להוציא ממנו.
"שום דודה ושום דבר, תקרא לי רק מיכל, אתה גורם לי להרגיש זקנה!"
"מה הפעם? מי הבחורה? מה הבעיה שלה?" הוא הטיח. נמאס לו פתאום.
"ככה, ישר לעניינים, בלי הקדמות? אהבתי ממש, אבי. אתה מתחיל להשתדרג. אבל הפעם אין שום בחורה. בסך הכל אני צריכה עזרה. יש לי דיסק אונקי ישן עם מלא חומר חשוב, עוד מעידן המילניום. הכנסתי אותו למחשב, והוא כותב לי לאתחל! מה אתה אומר, מה אני צריכה לעשות?"
הוא לא היה צריך לחשוב יותר מדי. "אל תאתחלי, ממש לא! תקפיצי לי אותו מחר, יש לי עבודה באזור. אני אטפל לך בזה, אל תדאגי". ככה הוא הכיר את עצמו. האחיין הנדיב שכל דודה הייתה גאה לאמץ.
"תודה, אבי. ידעתי למי להתקשר, אה? ואגב, נזכרתי בעוד עניין קטן..." הוא התכווץ, מכין עצמו למשפט הבא שיבוא.
"תצא מהתנוחה הקיפודית, הפעם באמת אין לי אף בחורה. יש לי תחושה שהמאגר מתחיל להיגמר, ואתה להזדקן. ובלי חפירות מיותרות, רק רציתי להזכיר לך להתקשר לאמא יותר, היא מרגישה זקנה ובודדה לאחרונה, וזה לא מוצא חן בעיני".
"צודקת, להתראות דודה". הוא ניתק את הטלפון מבלי לשמוע את מחאותיה. מספיק אינטרקציה אנושית להיום. גם ככה המצפון שלו די ערני לאחרונה.
