הנושאים החמים
הנושאים החמים
אליהו נפל לי לחיים באמצע קנייה שגרתית בסופר.
אני ראיתי אותו ראשון. הוא נשען על מדף השימורים ובחן חבילת פיתות מכל כיון. הוא הפך את החבילה והתבונן שוב על תאריך הייצור, ואז הוא שלף את הטלפון. 'בטח מחשבון' אמרתי לעצמי. הוא חישב כמה דברים ואז עזב את הפיתות על מדף השימורים.
מיד תפסתי שאליהו חריג בנוף. לא ידעתי להגדיר במה הוא חריג, אבל אי שם בין אונתי השמאלית לימנית הרגשתי שהוא מוזר, מוזר מאוד.
בעצם אני בכלל לא בטוח שקוראים לו אליהו, אבל יש לי תחושה כזאת, גם היא אי שם במעמקי המוח. אני יקרא לו אליהו ויהי מה.
החנות הייתה מלאה כמו כל סוף שבוע. המזגנים לא עבדו כיאות ונאלצתי למחות את זעתי תוך כדי ניווט מרשים בין עגלות עמוסות שהופקרו לגורלן במעברים הצרים. הרמקול השמיע מבצעים שלא יחזרו, אבל הם שבו וחזרו על עצמם בלי סוף. ואז פתאום רוצים את אמיר בדחיפות במחלקת ירקות. ואני רק מייחל לאיזה רגע של שקט שאוכל לשמוע מה ריקי רוצה ממני.
"סליחה אפשר לעבור", ננעצה עגלה בצלעותי
בהתחלה ראיתי עגלה עמוסה, ואז ראיתי את אליהו. ב'קשה תעבור, חייכתי אליו. הוא הביט בי ברוגז וחלף בזריזות על פני. המשכתי לחייך לעומתו עד שפנה שוב לאזור הלחמים והפיתות.
אני לא יודע מה גורם לאנשים לחבב את נשוא מחשבתם, אבל גם אם הוא ינעץ בי את כל העגלות של הסופר אני לא יכעס. אליהו הוא כמו ילד, ועל ילד לא כועסים. למרות שאליהו הוא כעסן גדול.
אליהו בחור צעיר, התחתן לא מזמן. יש לו ילדה קטנה ועל זה יעידו המטרנות שבעגלתו. הוא ירא שמים גדול כי הוא עוד פעם גוחן מעל חבילת פיתות, ובטח גם אין לו רכב לחזור הביתה. מסכן! הוא הולך לסחוב את כל זה בחום הזה? לא! אני לא אזוז מכאן עד שאקפיץ אותו לביתו. בטח אשתו עובדת עד מאוחר, אני ראיתי! הוא לא התקשר אפילו לא פעם אחת. אז מי מוציא את הילדה מהגן? אה! כנראה היא אצל ההורים. אין דבר! אני אקפיץ אותו להורים ואז הביתה.
"סליחה! אתה עומד באמצע המעבר," עגלה ננעצה בי בשנית
זה לא אליהו.
בשביל מה יש לך פה הא? צעקתי על בעל העגלה. הוא לא הביט בי. הוא דחף עגלה אחת לשם וגם את השניה, ואז צלח את המעבר בזהירות. מיששתי את צלעותי ושבתי לשוחח אם ריקי.
"אז מה אמרת ריקי? לא שמעתי" התנצלתי
"אמרתי שאתה לא מקשיב לי..." היא צעקה לטלפון
"את לא מבינה" ניחמתיה. העיקר שיש לי דמות לספר.
אני ראיתי אותו ראשון. הוא נשען על מדף השימורים ובחן חבילת פיתות מכל כיון. הוא הפך את החבילה והתבונן שוב על תאריך הייצור, ואז הוא שלף את הטלפון. 'בטח מחשבון' אמרתי לעצמי. הוא חישב כמה דברים ואז עזב את הפיתות על מדף השימורים.
מיד תפסתי שאליהו חריג בנוף. לא ידעתי להגדיר במה הוא חריג, אבל אי שם בין אונתי השמאלית לימנית הרגשתי שהוא מוזר, מוזר מאוד.
בעצם אני בכלל לא בטוח שקוראים לו אליהו, אבל יש לי תחושה כזאת, גם היא אי שם במעמקי המוח. אני יקרא לו אליהו ויהי מה.
החנות הייתה מלאה כמו כל סוף שבוע. המזגנים לא עבדו כיאות ונאלצתי למחות את זעתי תוך כדי ניווט מרשים בין עגלות עמוסות שהופקרו לגורלן במעברים הצרים. הרמקול השמיע מבצעים שלא יחזרו, אבל הם שבו וחזרו על עצמם בלי סוף. ואז פתאום רוצים את אמיר בדחיפות במחלקת ירקות. ואני רק מייחל לאיזה רגע של שקט שאוכל לשמוע מה ריקי רוצה ממני.
"סליחה אפשר לעבור", ננעצה עגלה בצלעותי
בהתחלה ראיתי עגלה עמוסה, ואז ראיתי את אליהו. ב'קשה תעבור, חייכתי אליו. הוא הביט בי ברוגז וחלף בזריזות על פני. המשכתי לחייך לעומתו עד שפנה שוב לאזור הלחמים והפיתות.
אני לא יודע מה גורם לאנשים לחבב את נשוא מחשבתם, אבל גם אם הוא ינעץ בי את כל העגלות של הסופר אני לא יכעס. אליהו הוא כמו ילד, ועל ילד לא כועסים. למרות שאליהו הוא כעסן גדול.
אליהו בחור צעיר, התחתן לא מזמן. יש לו ילדה קטנה ועל זה יעידו המטרנות שבעגלתו. הוא ירא שמים גדול כי הוא עוד פעם גוחן מעל חבילת פיתות, ובטח גם אין לו רכב לחזור הביתה. מסכן! הוא הולך לסחוב את כל זה בחום הזה? לא! אני לא אזוז מכאן עד שאקפיץ אותו לביתו. בטח אשתו עובדת עד מאוחר, אני ראיתי! הוא לא התקשר אפילו לא פעם אחת. אז מי מוציא את הילדה מהגן? אה! כנראה היא אצל ההורים. אין דבר! אני אקפיץ אותו להורים ואז הביתה.
"סליחה! אתה עומד באמצע המעבר," עגלה ננעצה בי בשנית
זה לא אליהו.
בשביל מה יש לך פה הא? צעקתי על בעל העגלה. הוא לא הביט בי. הוא דחף עגלה אחת לשם וגם את השניה, ואז צלח את המעבר בזהירות. מיששתי את צלעותי ושבתי לשוחח אם ריקי.
"אז מה אמרת ריקי? לא שמעתי" התנצלתי
"אמרתי שאתה לא מקשיב לי..." היא צעקה לטלפון
"את לא מבינה" ניחמתיה. העיקר שיש לי דמות לספר.
נערך לאחרונה ב:
אבל קצת חסר כאן איזה פאנץ'
