ישועות, הפחדות או רגש?

[max]

כבר כמה שנים שהארגונים עושים קמפיינים גדולים, בהתחלה זה היה יותר בסגנון הרגש, מספיק היה להביא ויזואל של ילד חמוד ליד מקרר ריק בשביל לשחק ברגש..
עם הזמן עברנו לפסים אחרים והתקדמנו והשתכללנו, רק שהקמפיינים לא התמקדו במטרת הנצרך אלא הלך יותר לכיוון הישועות..
מבלי להיכנס לשמות, אחד סחף את השני והדמגוגיות עלו שלב אחרי שלב בהבטחות...
אני טענתי לאחרונה שאנחנו לפני השלב הבא שיהיה הפחדות, ז"א אם לא תתרום יקרה לך כך וכך חלילה...
מתי שהוא אנחנו נחזור לרגש כי ככל שעולים שלב זה מתחיל להימאס על הקהל בבית והוא מפתח ציניות...
לאחרונה עלו פה 2 קמפיינים שדיברו על המטרה ולא על הסגולה...
לאן אתם חושבים שאנחנו צועדים? לכיוון ההפחדות או לכיוון הרגש?

 

[ארבע]

מבחינת תורמים פוטנציאליים- מסתייעים הרבה ברגש, הן בתוכן המילולי והן במסרים הויזואליים (ילד דומע בסמוך למקרר ריק, חדר שריהוטו דל ורעוע, תינוק מתו&#1511. הפחדה תרתיע, מקסימום תתאים לקהל יעד ספציפי ביותר.

 

[פעיל]

לידיעתך! מבלי להזכיר שמות ארגונים, אנו כבר באמצע תקופת ההפחדות. בשבועיים שלפני ואחרי ראש השנה, היה ממש מפחיד למי שלא תרם לקופה מסויימת, להסתובב ברחוב.

לדעתי אם כל מעלת הצדקה, זה כבר קצת יותר מידי - בשביל פרסום. הרבנים הפכו לניירות המושלכים על הריצפה, מילות תפילה הפכו לפליירים, כבוד האדם (הנצר&#1498 מזולזל ביותר. אמנם עברנו כבר (יחסי&#1514 את תקופת פרסום תמונות הנפטרים / ההלויות וכו', אך עדיין אני לא חושב שיתום שנכנס לביהכנ"ס לומר קדיש, אמור לראות חוברות עם שם אביו בגדול ותיאור "כמה אני מסכן". אומרים שבפולין בתחילת המלחמה אנשים נפטרו מבושה ולא מרעב. אמנם לא היה להם מה לאכול, אך עם קצת פחות בושה, הם היו יכולים לבקש ממי שיש לו. אני לא חושב שצריך להגיע לכזה מצב, אבל אני כן חושב שלא מתאים שבחורים בני 14-15 כבר לא מבינים מה הבעיה בלהיות "שנורר". היכן הוא מאמר חז"ל "פשוט נבילה בשוק, ואל תצטרך לבריות"?

 

[ארבע]

בנוגע לכבוד האדם- מסכימה בהחלט. בפראפזה ניתן לומר 'מתוך שלשמה הגיעו שלא לשמה'... אין צורך להיות יתום או אביון בכדי לבוש ולהסמיק. די לי בפרסומות ובפליירים המתרימים את המוני בית ישראל, רחמנים בני רחמים (באמת, ובלי ציניו&#1514, לטובת ארגונים שמטרתם לסייע לחשוכי ילדים. פיסה מלבי מחולקת בתיבות הדואר, ומרוחה בגווניים נוגים על דפי העיתון. הרבה יותר ממביש- זה כואב. כאב עמוק שאין לתאר.

 

[פעיל]

מטרת הארגונים היא אכן להכאיב, מתוך תקוה שהכאב יגבר על כאב הממון....

 

[ארבע]

בשכונה מעורבת ראיתי כי התושבים החרדיים מדביקים על תיבת הדואר שלהם, מדבקה המבקשת שלא ישלשלו לתיבה את המקומון. ושמא גם היתומים וחשוכי הילדים יבקשו כדבר הזה- אל תפצעו אותנו בכל פעם מחדש, אל תנחיתו עלינו פלייר שיוסיף ליגוננו בכל איסוף של דואר או קריאת עיתון?

 

[אברימי]

בנוגע ליתומים ובכדי למנוע את הבושה הזו - הוקמה תכנית "ערבים". שהיא מעין תוכנית ביטוח מהפכנית.
בנוגע לשאר הצדקות - בחורים בני 14 15 שעוסקים במצוה, הם לא "שנוררים". אני הייתי מאד שמח לפתח בלב בני את הרגש של הירתמות לסיוע למאן דהו במצוקה, ואם נגזר עליו אי פעם לפשוט יד - עדיף שיעשה זאת עבור אחרים ולא עבור עצמו.
הפליירים הצבעוניים והפרופוגנדה מסביב הצדקה - הינם פועל יוצא של תקופה ותרבות הפרסום האגרסיבית בה אנו חיים. אין מה לעשות, והדבר מוכיח את עצמו בעולם הפירסום: ככל שהגימיק שלך "חזק יותר" התוצאות בשטח טובות יותר.
אני לא סבור שמישהו מושפע מהשמתות הקללות האיומים וכו', (מזכיר בחירות אה?) אלא באיזשהו מקום חבוי בלב מעוניין אף הוא להיכלל ב"הזכרת שמו במקומות הקדושים על ידי הרבנים וכו'".
אולי קשה לנו להשלים עם זה שדבר כה מובן מאליו - שצריך לתמוך בעניים בארגוני חסד כאלה ואחרים לא מתבצע, והם צריכים "לפשוט נבילה בשוק" כדי להתקיים, ובעצם הם עושים את העבודה עבורנו שאלולא הם - היינו אנו מחוייבים לעזוב את המקלדת ולצאת להתרים או לתרום מממוננו עברו אותם מקרים. אז יישר כוחם!

 

[ארבע]

יש מקומות שעובדים יעיל, ובשקט. בלי צלצולים מיותרים, מכאיבים, מפאת היותם מודעים לרגישות הנושא.

 

[פעיל]

לא התכוונתי ח"ו להתריס נגד קופות הצדקה הקדושות, אלא להביע את כאבי בצורת הפרסום והשיטה. אם אכן ברצונך לפתוח בלב בנך את רגש הרחמנות, יש עוד צורות לעשות זאת כמו התנדבות במקומות הנצרכים (כשרים למהדרין כמוב&#1503 עזרה לשני בגוף וכדו'. במצב הנוכחי אנשים אולי מתחילים לאסוף כסף בשביל אחרים, אך רואים זאת לבסוף ב"עבודה" די משתלמת....

ועוד לא דיברנו על הנעמדים על הבימה בביהכנ"ס, ומכריזים: "עומד כאן לידי חתן/אב לחתן/אב לילד חולה/חולה (מחק את המיותר [או יותר נכון: הכל אמת - לצערינו]) וכו' וכו'"

אני מצטרף לדברי ארבע: יש הרבה ארגונים העושים את הפעילות הזו ללא פרסומת / עם פרסומת לא בצורה כזו אלא יותר מחושבת ומתחשבת...

 

[מבינים]

הארגונים שעושים זאת ללא פרסומות ובשקט, לא רואים עשירית מהכסף של ועדות הצדקה.
ובתאם גם לא מתקרבים לאלפי המשפחות, ולסכומי העתק שועדות הצדקה מחלקות.

 

[ארבע]

ככל שאתה הופך להמוני יותר, חשוף יותר, מדובר ומקומפן יותר- הרגישות נשחקת. בתחומים שלעיל נזקקים להמון רגישות. לפעמים, הצורך בה עולה על הצורך בכסף.

 

[גרף]

הרעיון של קופות הצדקה פשוט. אם זה מביא יותר כסף, זה עוזר ליותר אנשים (כמע&#1496 הכל כשר למען המטרה הנעלה ביותר!

כל זמן שאני לא ישלים להם את הסכום אני לא יכול לבוא אליהם בטענות!

לאחרונה קמו עוד כמה קופות צדקה שאינני מבין בשביל מה הם הוקמו כשיש כבר כמה קופות גדולות, ויצאו עם קמפיינים שבמרכזם תמונה של תינוק בוכה וכו'. אותי התמונות הללו לא מרגשות בכלל, כי זה תמונה מאייסטוק, ולא איכפת לי שהתינוק הזה ימשיך לבכות.

לאחרונה, היה קמפיין עם סלוגן ''זה הקטן גדול יהיה?", פשוט מפחיד. אם לא תתרמו, הקטן הזה כבר לא יגדל! מדוע? כי הוא לא יקבל מטרנה מהארגון הזה והזה. ואני לא מבין, אם יהיה לו מטרנה והוא יגדל, מאיפה ההורים שלו יגדלו? הם ימותו מרעב? הרי הארגון הזה מחלק רק מטרנות לתינוקים (אחרת הם לא יגדלו!) ומה עם ההורים? כנראה הם מקבלים כבר מארגון צדקה אחר שדואג להם, אז מי שנתן להורים לחם יתן לתינוק מטרנה!

אני כבר לא יודע מה לחשוב, אבל עולות לי מחשבות כפירה שאולי יש כאן איזה ביזנס מאחורי זה.

ושלא תהיה לכם טעות, אני תורם די כבד לועדות הצדקה המרכזיות, שאני מאמין בהם. אני רק לא מבין בשביל מה צריכים עוד ועוד ועדות בנוסח "אבא, עוד פרוסה אחת!" עם פרצוף קורע לב, את מי זה מרגש בדיוק?

 

[פעיל]

קופות נוספות מוקמות כשעסקן רואה שיש כמה משפחות שצריכות את הסיוע ולא מקבלות. זה קורה מפני קריטריונים של הקופות הגדולות או מפני חוסר בתקציב חוסר בזמן וכדו'.

הבעיה היא אכן שכל קופה מתחילה את דרכה בפרסום מהתחלה, כך שכולם מתחילים עם התמונות המנסות לרגש / להכאיב / לצבוט לנו.

 

[ארבע]

ציטוט שלי, מפורום אחר: אין אדם בעולם שלא נתקל בסבל ובמכאוב, נכון?, אז אם אתם מודעים לכאב וליגון, מה דעתכם לנסות למנוע אותו מאחרים? דוד המלך אמר : "צרות לבבי הרחיבו". אז כשטוב לנו, נודה לד' ע"י עזרה למתייסרים, וכשרע לנו, אדרבה- ננסה לעזור לאחרים שגם הם חווים מצוקה.

פליירים צבעוניים לא מחנכים לרגישות, נקודה. קצת דומעים בעקבות קריאה בהם, מזדעזעים, וכפי מידת הזעזוע- גודל התרומה... אבל אחר שניה שוכחים מכל הסיפור.

 

[פעיל]

וכפי מידת הזעזוע- גודל התרומה...

לקופה אין שום ענין בזכירת הסיפור, ברגע של "גודל התרומה" היא הרויחה את מטרתה......

 

[גרף]

וכפי מידת הזעזוע- גודל התרומה... אבל אחר שניה שוכחים מכל הסיפור.

העניין הוא שכבר השחיתו לנו את סף הרגישות. מי שרגיל ללכת בלי נעליים, כבר לא מפריע לו לדרוך על חצץ. מי מתרגש היום מתמונה? בפרט שיודעים שזה פוטושופ ואייסטוק וכו'...

סיפור טוב במיוחד, בפרט אם הוא אמיתי וכתוב בסגנון איכותי ולא מטופש, עוד יכול לרגש ולעורר לתרום, התמונות המזעזעות והכותרות האדומות כבר לא עושות לנו כלום.

ועוד מעט זה יהיה גם עם תמונות גדולי ישראל ו''מעמדים נוראי הוד, מסמרי שיער, נדירים, מרטיטים, בלעדיים ומרגשים עד אימה''...

וחבל.

אבל איך הם אומרים? "עובדה שזה מביא כסף והרבה, אז מה אפשר לעשות?" זו גם הסיבה שגדולי ישראל שליט"א מסכימים להתבזות על מנת להכניס עוד כמה מליונים לקופות הצדקה שעושות עבודת קודש.

בעבר אמנם לא היו פרסומים כאלו, וגם לא חולקו סכומים אגדיים כמו שמחלקים היום! עם זה אי אפשר להתווכח.

השאלה היא רק אם אכן אין דרך אחרת או יותר יעילה.

ימים יגידו.

 

[מכלול]

בתכל'ס, כמו שכבר אמרו כאן, זה מביא תרומות. ולכן המטרה מקדשת את האמצעים וזה הכל.

אבי שליט"א הוא אחד הרבנים מגבאי הצדקות (של כל הקופות; ועד הרבנים, קופת העיר, בוני עולם, עזר מציון, ועוד. אין לו נגיעות אישיות למי ומה לתרום יותר), אבל הוא ראה הבדל כמה אנשים תורמים לפי הפירסום של כל קופה.
לדוג', כבר לפני תקופה, התחילה אחת הקופות עם קופסאות קרטון גדולות, בצורת בית, בתור קופת צדקה, אבי קיבל ג"כ כזאת קופסא והניח אותה בערב יו"כ באחד הבתי כנסת (דוקא של דת"ל, שלא חשופים לכל הקמפיינים כמו קוראי המודיע ויתד), ובאמת, אח"כ מספירת מלאי, הוא ראה שבעיני האנשים זה כנראה יותר מוצא חן, והתרומות גדלו בצורה משמעותית בקופה עם הקופסא המרשימה, לעומת השנים הקודמות, ולעומת קופה 'מתחרה' שעמדה לצידה, שהיתה בסה"כ בצלחת פשוטה, עם פתק שתלוי מעליה.

ניסו להבטיח ישועות וברכות הרבנים, ראו שזה מביא תרומות, והמשיכו ונסחפו עם זה. ההצלחה היא שגרמה לתחרות הזאת. וכשיש תחרות הפרסומאים מחפשים רעיונות חדשים כל הזמן, ולא שמים לב כמה הם נסחפים.

 

[ארבע]

מיכל- ממתי השקפת היהדות היא שהמטרה מאצילה קדושה על האמצעים? כשמדברים על עניים באופן כוללני- ניחא, אך כשמתארים משפחה ספציפית כאומללה וכנזקקת, והזרקורים מופנים לכוונה- זהו חוסר רגישות.

תארו לעצמכם כי ארגון המתיימר לסייע לנזקקים, ינהג בגסות בפונים אליו, בשל שחיקה והכרת אינספור מקרים מצמררים. התנהגות שכזו מוכיחה כי המטרה הוחטאה. כנ"ל גם פרסום חסר רגישות, שמכאיב ופוצע. הרי מטרת הארגון היא מתן סיוע, הלא כן?

 

[מכלול]

מיכל- ממתי השקפת היהדות היא שהמטרה מאצילה קדושה על האמצעים?

התכוונתי לאמצעי ההבטחות, לא להפחדות.

לא אמרתי שדעתי האישית היא בעד הדברים האלה, ואם הובנתי כך, אז זה ממש לא נכון. אבל עובדה שזה הולך - מבטיחים שהרבנים יברכו את התורמים, אז אנשים תורמים ומוסרים את שמותיהם. ומפרטים אחד לאחד את הישועות שזקוקים להם. והגר"ח קניבסקי מניח ידו על רשימת התורמים הארוכה ואומר בקצרה "ברכה והצלחה לכולם" וזהו. הסיפור לא כ"כ קשה לביצוע, התרומות גדלות. אז למה לא? למה לא לארגן מסעות לקברי גדולי ישראל בארץ ובחו"ל (בלי לזלזל באף אחד, ובשום תפילה) אם מקבלים מכך יותר תרומות? רואים שזה עובד, המטרה הושגה, אז הרי האמצעים מקודשים.

 

[ארבע]

לא נראה לי שמישהו נפגע באם מתארגנת טיסה לחו"ל, בה משתטחים על קברי גדולים. טענתי היא, שחשיפה גסה ובלתי רגישה של מושאי התרומות- פסולה.