א. אני שמחה לקרוא שיש עוד כמה אנשים שחושבים כמוני שיש כאן פן של חילול ד'. (ומי שעיין בדיון באוצר החכמה ראה שאכן אין בזה איסור של ובחוקותינם)
ב. לענין ההזדהות עם רגשות הכאב ביום השואה.
אם שמתם לב, אני לא חושבת שיש בעיה עם הזדהות עם הדרך בה הם מנציחים את הכאב.
אבל אני חושבת שיש בעיה רצינית מאוד עם הכאב עצמו.
(וכן, יש לי חשש רציני שעוד מעט החרדים יתאבלו ביום השואה יותר ממה שהחילונים מתאבלים ביום הזה, כיוון שרוב הציבור בישראל אינו דור ראשון או שני לשואה)
זה נשמע מאוד הומני להזדהות עם כאב על מותם של 6 מליון,
אולם כדאי לדעת מה עומד מאחורי הכאב הזה.
האם שמעת פעם מה הם מדברים ביום השואה?
האם הקשבת פעם ל'כאב' שמובע ביום השואה?
האם את יודעת כמה מהאחוזים זהו כאב על 'הליכה כצאן לטבח', כלשונם?
כמה אחוזים זהו כאב על שלא היה לנו מדינה וצבא ובגלל זה רצחו בנו בלי רחם?
וכן, לא נעים לאמר, אבל כמה אחוזים מהכאב זה בעצם כעס שמופנה כלפי הקב"ה על 'איפה היה אלוקים בשואה'? (ל"ע)
אבל גם אם נניח, שאכן הכאב הוא על יענקל'ה ושורה'לה (או ג'ם ואנה) שנרצחו בלי כל סיבה,
יש כאן בעיה גדולה מאוד מבחינה יהודית ,שקרובה לכפירה.
וכאן אני רוצה לכתוב השקפה שכנראה לא תתקבל על דעת כולם, אבל כדאי לדעת אותה.
(ואני מעיזה לכתוב אותה כנכדה לניצולי שואה מכל הכיוונים)
יש הרבה כאלה שחוששים מאוד שעוד דור או שניים ישכחו את השואה ויתיחסו אליה כמו שמתיחסים לגזירות ת"ח ות"ט. כמשהו רחוק.
אני כלל לא חוששת מזה.
כי אין כל ענין שיזכרו את השואה יותר מאת אשר כל מאורע עצוב אחר בהיסטוריה היהודית. אין ענין כזה.
(וזה גם הסיבה למה לדעתי אין צורך להוסיף שיעורים על השואה בבית הספר. לענ"ד עדיף להוסיף שיעורים על בית המקדש)
האמת, שלא הייתי צריכה להביא כל הוכחות והסברים, מכיוון שאם גדו"י לא ראו לנכון להנציח את השואה ביום מסוים, זה אומר שאין צורך ביום כזה.
אולם בכ"ז אסביר.
ביהדות אין כל ענין להנציח כאב על טרגדיה. משום כיוון.
דיני האבל על אב ואם חמורים בהרבה מדיני האבל על פטירת ילד, אף שברוב המקרים פטירת אב ואם איננה טרגדיה שזהו דרך העולם, ופטירת ילד זהו טרגדיה גדולה הרבה יותר. כי אין ענין להנציח טרגדיה וכאב. ודיני האבל על האב והאם זה בעיקר בגלל חובת הכרת הטוב מצד הצאצאים לדאוג לעילוי הנשמה.
תארו לעצמכם שמשפחה כלשהי שעברה טרגדיה קשה מאוד, נניח חלק נכבד מבניה נהרגו בתאונה ל"ע. אין ספק שהכאב הזה נורא, וכל זמן שהוא קיים צריך לדעת איך להתמודד איתו. אולם האם המשפחה הזו תקבע יום מיוחד בשנה בו לעולמי עד, גם אחרי דור, כשרוב העדים לתאונה נפטרו,יתאספו המשפחה וינסו בכל מחיר לעורר שוב את הכאב על הילדים שנפטרו? הרי זה לא יעלה על הדעת! כל זמן שהכאב קיים, צריך לדעת להתמודד איתו, אבל לעורר את הכאב כל שנה מחדש בצורה יזומה גם אחרי שנים? למה ומדוע?
אפילו חורבן בית המקדש, שאין ספק שזהו אחד המאורעות העצובים ביותר אצל עמינו, הבכי והכאב זה לא על המאורע שארע אי פעם, זה על כך שהיום אין לנו בית מקדש! זה לא על הטרגדיה של פעם, של לפני אלפיים שנה.
גם השואה, כל זמן שהכאב קיים צריך לדעת איך להתמודד איתו, אבל להעיר את הכאב, לגרום לדור השני והשלישי להתבוסס שוב בכאב הזה, למה?!
לדוגמא, יש כאלה ניצולי שואה שאינם מסוגלים לקנות תוצרת גרמנית, זה בסדר, אין כל בעיה בזה ושלא יקנו. אבל אם קם מישהו שהוא דור שלישי לשואה, ולו אין כל בעיה רגשית לקנות מתוצרת גרמניה, לא צריך להאשים אותו בחוסר רגישות.
האם שמעתם פעם מישהו שלא קונה מתוצרת איטליה בגלל כל מה שהם עשו לאבותינו בחורבן הבית?
כל זמן שהכאב קיים מתמודדים איתו, אבל ברגע שהפצעים מתחילים להחלים, למה להזכיר זאת שוב ושוב???
(עכשיו אני יודעת שתתחילו להגיד שהפצעים עוד לא הגלידו, כי יש עדיין ניצולי שואה שחיים את הזוועות מדי יום, אז זהו בדיוק הענין, שהם חווים זאת יום יום, לאו דווקא ביום השואה, ואז ביום יום- צריך לעזור להם. העלאת הכאב ביום מסוים בצורה יזומה- אין לה כל בסיס מבחינה יהודית, ואפילו לא מבחינה הומנית רגשית, למה לגרום לבנ"א סבל בצורה יזומה?! כשהוא סובל- תעזור לו, אבל להעלות כאב שיכאיב לו?!)
אז בעצם, למי יש ענין לזכור ולהזכיר שוב ושוב את השואה, רק לחילונים!
כי אם לא היתה שואה,
אזי: "ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעת עמים"
בעיניים חילוניות- השואה היא הסיבה היחידה להצדקת קיום מדינת ישראל! בלעדיה, בעצם אסור לנו לשלוט על כל הערבים מסביב.
לכן יש בעיה רצינית עם עצם הכאב והנצחת הכאב על השואה.
רוצים לכאוב את הניצולים ולדאוג להם? אין בעיה, תיכנסו פעם בשבוע לבית האבות ותתנו יחס לקשישים.
רוצים לכאוב את צרות עמ"י? יש לזה את שלושת השבועות ויש הרבה מאוד צרות על מה לדבר, ואפשר לדבר גם על השואה (וברור שאם סבתא שלי ע" ניצלות אושוויץ, ולא טרזנשטט אני אדדבר עם יותר כאב על השואה)
אבל להנציח את הכאב רק על השואה? זה לא יהודי, וזה לא נכון, וביום השואה בפרט יש בזה הרבה בעיות של כפירה.
האם כשמישהו כואב משהו שהוא מנוגד להשקפת עולמך, את גם כואבת איתו בכזו קלות?
(לשם דוגמא, כשסאטמער כואבים את הקמת המדינה, את גם מזדהה עם הכאב?! ובכאב הזה אין כל כפירה)
הכאב הזה שמועלה ביום השואה רובו ככולו כפירה ונוגד את השקפת היהדות.
ודווקא משום שהרגש הטבעי גורם שגם אנחנו נתחיל לכאוב ביום השואה, דווקא בגלל זה חשוב להזכיר שהכאב הזה ברובו הוא נגד התורה.
יעלה, עגבניות.